משולחנו של יחיאל גולדהבר

  קדושת פירות ארץ ישראל בחו"ל וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל (במדבר כא ה). בפרק הקודם עסקנו בסוגיית הוצאת פירות ארץ ישראל לחו"ל. על אף שלכאורה אסרו חז"ל להוציאם, למעשה במשך שנים רבות ייצאו פירות לחו"ל, והתירים רבים ומגוונים נאמרו על כך [1] . בין השורות הזכרנו, שגדולי ישראל בגולה התאוו תאווה לטעום מפרי הארץ והתאמצו הרבה לשם כך, ויש לדון האם קדושת הפירות משתמרת בהם על אף יציאתם מהארץ. על נקודה זו ארחיב כאן. ברוב המקומות פירשו חז"ל שכאשר בני ישראל באו בטרוניא כלפי משה, שנפשם קצה "בלחם הקלוקל", כוונתם נתונה היתה ל מן [2] . אולם במקום אחד במדרש נתפרש שהכינוי "לחם הקלוקל" מוסב על הפירות שהובאו מארץ ישראל. לדעת אותו מדרש, דור המדבר "לא היו יכולים לטעום מפרות הארץ", הואיל ומאסו בארץ הטובה, ולכן לא זכו ליהנות מטוב הארץ ומפירותיה. כך דרש רבי עקיבא: "כשהיו מגלים להם התגרים הסל שבא מן פרות הארץ היו מתים, ש