משולחנו של יחיאל גולדהבר

  טווית הצמר מעל גבי העזים "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (שמות לה, כה-כו). פירש רש"י: "טוו את העזים, היא היתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותם". וכן הוא בתרגום יהונתן: "הוו עזלן ית מעיזיא על גוויתהון ומנפסין [מלשון ניפוץ] יתהון כד הינון חיין". היינו, שהיו טוות את שער העזים על בשרם ומפרידות ומנערות אותם כאשר הם חיים. הקדמה: סיכום יריעות המשכן בנדבת המשכן התחלקו האנשים והנשים; האנשים (ובכללם הנשים) הביאו זהב, כסף, נחושת ועצי שטים, והנשים הביאו תכלת וארגמן וכו', שער עזים לטווית הצמר [1] . כיסויי המשכן הם שנים שהם ארבעה. שתי יריעות כיסוי את המשכן וקרשיו, והם נקראים "יריעות" סתם או "יריעות המשכן", ושנים כיסו רק את הגג. שני הכיסויים הראשונים היו שתי סוגי יריעות שהונחו אחת על השניה לפי סדר הבא, מלמטה למעלה: (א) היריעה התחתונה נעשתה מ