טווית הצמר מעל גבי העזים
טווית
הצמר מעל גבי העזים
"וְכָל
אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת
הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר
נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים" (שמות לה, כה-כו).
פירש רש"י: "טוו את העזים, היא היתה אומנות
יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותם". וכן הוא בתרגום יהונתן: "הוו עזלן
ית מעיזיא על גוויתהון ומנפסין [מלשון ניפוץ] יתהון כד הינון חיין". היינו, שהיו
טוות את שער העזים על בשרם ומפרידות ומנערות אותם כאשר הם חיים.
הקדמה: סיכום יריעות המשכן
בנדבת המשכן התחלקו האנשים והנשים; האנשים (ובכללם
הנשים) הביאו זהב, כסף, נחושת ועצי שטים, והנשים הביאו תכלת וארגמן וכו', שער עזים
לטווית הצמר[1].
כיסויי המשכן הם שנים שהם ארבעה. שתי יריעות כיסוי
את המשכן וקרשיו, והם נקראים "יריעות" סתם או "יריעות המשכן",
ושנים כיסו רק את הגג.
שני הכיסויים הראשונים היו שתי סוגי יריעות שהונחו
אחת על השניה לפי סדר הבא, מלמטה למעלה: (א) היריעה התחתונה נעשתה מארבעה סוגי
חוטים: תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר[2]. (ב) היריעה
השניה (שהיתה מעל הקודמת) נקראת "יריעות האוהל" או "יריעות
העזים", משום שנעשו משער עזים בלבד[3].
שני הכיסויים מלמעלה מתחלקים אף הם לשני סוגים,
והם כיסו את גג המשכן בלבד ללא הקרשים, כלומר מידותיהן כמידות חלל המשכן: (ג)
יריעה אחת – "מכסה עורות אלים מאדמים", (ד) עורות תחשים.
מבט מן הצד היה מגלה רק את יריעות העזים שכיסו על
היריעות העשויות מתכלת וארגמן וכו' ועל העצי השטים, ואולם מבט מלמעלה היה מגלה את
יריעות התחש.
במסכת שבת (דף צט ע"א ודף עד ע"ב) מבואר
ששני הפסוקים המובאים למעלה מדברים על שני סוגי טוויה שונים. הפסוק הראשון (פסוק כה)
מדבר על טוויה רגילה של נשים, והיא נעשתה ביריעות התחתונות שהיו של תכלת ארגמן
ותולעת שני, ואילו הפסוק השני (פסוק כו) איירי בטוויית היריעות העליונות שהיו עשיות
מצמר עזים שאינו צבוע, והן נעשו בטוויה מיוחדת על גבי עזים. טוויה זו היא שהיתה
נחשבת "חכמה יתירה" של הנשים.
חז"ל דייקו שני שינויי לשון בפסוקים האמורים.
בפסוק הראשון מתארת התורה את האשה כ"חכמת לב", לעומת הפסוק השני האומר "אשר
נשא לבן אתנה", דהיינו רוממות נפשית. בפסוק השני נאמר גם "טוו את העזים",
תיבה תמוהה (ומיותרת) לכאורה, שהיא העומדת במרכז הדרשה שהובאה ברש"י[4].
לכאורה הדבר דורש ביאור. מהי התועלת והמעלה של חכמה
זו שטוו את הצמר מעל גבי העזים החיים, הרי לכאורה אדרבה טוויה רגילה בצמר תלוש היא
קלה יותר, וממילא גם טובה יותר. ועוד, אם יש יתרון בכך, מדוע נעשה הדבר דוקא
ביריעות העליונות?[5]
מפליא הדבר, שלא מצאנו מענה על כך - גם אחרי חיפוש
רב – בספרי קמאי, לא במפרשי המקרא ולא במפרשי התלמוד, ורק בדורות המאוחרים טרחו
רבים לבארו, ונמצא שלל רב של מהלכים שונים המתחלקים על דרך הפשט, האגדה, הפלפול
והסוד. נביא כמה מהם ונדון בדבריהם[6].
על פי פשט: יופיו של הצמר
א.
רבי עובדיה ספורנו (איטליה ר"ל בערך - בולוניה ש"י בערך) כתב שהטוויה על
העזים היתה "למען יהיה בטווי זוהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב
איכותם כאשר יעקרו ממקום גידולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא"ה ובחלב
ובזולתם"[7].
ויש להוסיף לדבריו, שלכך הקפידו דוקא ביריעות הללו על זוהרן, הואיל ושאר היריעות
נצבעו וזוהרן לא היה ניכר.
ב.
רבי דוד פארדו (ויניציה תע"ח - ירושלים תק"ן) כתב שהצמר הוא נקי יותר
כשהוא ע"ג העזים, כיון שעדיין לא התלכלך במשמוש ידיים כמו הצמר לאחר גזיזתו. וההסבר
לעליונות דוקא, הוא כפי ההסבר שהזכרנו, שרק על העליונות יש להדגיש ולשים לב על
נקיונו, שהרי לא נצבעו[8].
על פי דרוש: כדי שהצמר לא יקבל טומאה
ג.
רבי יהונתן אייבשיץ, אב"ד אה"ו (נפטר באלטונא שנת תקכ"ד) מבאר שהטוויה
ע"ג העזים היא משום שכל הנשים התאוו לטוות לצורך המשכן, ולא ימלט שלא יהיו נידות
בששים רבוא, וכל מלאכת המשכן נעשתה ביום שלא היה עדיין עת להטהר[9], לכן טוו את
הצמר ע"ג העזים, משום שהמחובר לבעל חי אינו מקבל טומאה[10]. אולם עדיין
לא ביאר מאי שנא עליונות מתחתונות. ואפשר לפרש בשתי פנים, או שנתחלקו הנשים הטמאות
לטהורות, ורק הטמאות התעסקו ביריעות העליונות, נמצא שכל היריעות נעשו בטהרה. ושמא
הקפידו בטהרה רק על העליונות, שלהן היתה מעלה מיוחדת (וראה להלן)[11].
על דרך זה כתב גם רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק,
והוא מוסיף שכך מדויק בשינוי לשון המקרא. ביריעות התחתונות כתוב לשון יחיד:
"וכל אשה חכמת לב בידיה טוו", ואילו בעליונות כתוב לשון רבים:
"וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים". והיינו משום
שאת העזים טוו גם טמאות, ובעלי חיים אינם מקבלים טומאה, משא"כ את התחתונות
טוו רק נשים טהורות[12].
נמצאנו למדים שלפי רבי מאיר שמחה, טווית כל
היריעות נעשו בטהרה[13], אלא שבעליונות היה היכי תמצי
שגם טמאות היו להתעסק במלאכה!
ועדיין יש להבין לדעת רבי יהונתן, מאי שנא עליונות
מתחתונות?
והנה, הסברו של רבי יהונתן כבר נעוץ בדברי חידושי
אגדות למהרש"א בסוגיין בשבת, ודבריו מאלפים בינה במהלך זה ואפשר לנמקו בטוב
טעם.
ד.
מהרש"א מבאר את מבנה המשכן על פי תורת הסוד, שהוא מחולק לשלשה דרגות. מעשה
המשכן הוא דומיא לג' עולמות: חצר המשכן כנגד עולם התחתון, המשכן עם יריעותיו כנגד
עולם האמצעי, ולפנים מן הפרוכת נגד עולם העליון. העולה מכלל דבריו שיש מעלה
ביריעות העליונות משום שהן כנגד "שמי השמים", המדרגה העליונה ביותר. עוד
הוא מבאר, שמעלתן היא משום תוספת טהרה שהיה בהן בטוויה ע"י "חכמת לב",
שהטווייה היא ע"ג בע"ח שלא שייך בהו כלל טומאה[14].
ואפשר לפרש אחרת את דברי רבי יהונתן, שדוקא
בעליונות שלא היו צריכות צביעה, היתה אפשרות לנשים להביאן עד המשכן ממש, אפילו אם
היו טמאות, שהרי הביאו במחובר, משא"כ ביריעות התחתונות היו צריכות לצובען ואי
אפשר להביאן מחובר, ושוב חזר ענין הטומאה, ורק טהורות היו יכולות להתעסק בזה.
ויש להבין, הרי ההלכה היא שצמר טווי אינו מקבל
טומאה עד שייעשה בגד![15] רק אם נאמר
בדוחק, שיש מעלה בעשייה בטהרה, אף כשבלאו הכי לא שייך קבלת טומאה[16].
דרך שניה על פי דרש: משום שהעזים בעצמם
הוקדשו למזבח ונאסרו בגזיזה
ה.
דבר פלא חידש רבי משה סופר בעל 'חתם סופר'. בדייקו את לשון הכתוב: "וזאת
התרומה אשר תקחו מאתם... ועזים", למה לא נאמר "ושער עזים"
כמו שנאמר "ועורות אילים". הוא מותיב לה והוא מפרק לה בחידוש גדול: שהתנדבו
גם את העזים עצמן, כדי שמלבד השער ליריעות המשכן, ישתמשו בכל האיברים לקודש: בני המעיים
יהיו לנבל וכנור, העור לתוף, והעצמות לחלילים. לאידך, מן האילים לא יכלו לעשות כן,
משום שהמקדיש איל, הוא קדוש לעולה וכולו כליל, משא"כ בעזים אפילו אם תהינה
נתפסות בשלמים, מ"מ כיון שבשרם נאכל לכהנים, אפשר שהותר לעשות מהן כלי שיר.
אחרי הקדמה זו מנמק החת"ס טעם לטוויה ע"ג העזים, מכיון שהעזים הוקדשו
למזבח, לכך נאסרו בגיזה משום לאו של 'לא תגוז'[17], לכן טוו
בידיים מעל העזים ולא גזוום, כמ"ש בבכורות (דף כה ע"א) שתולש אינו חייב
משום גוזז[18].
והנה דבריו צ"ב לכאורה, הלא היו יכולים לתלוש
את השער ואח"כ לטוותו. אלא בהכרח עלינו לומר, שיותר קל לתלוש אחרי מעשה
הטוויה, כאשר השערות מרוכזות בנקודה אחת, מלתלוש כל שערה בפנ"ע[19].
הסבר לחשיבותן של היריעות העליונות לעומת
התחתונות, ביאר החת"ס במקום אחר. בהקדם דברי השל"ה[20] שיריעות
תחתונות חמש נגד חמש, רומזות ללוחות שהיו חמשה דברות נגד חמשה. ועליונות שש נגד חמשה,
רומזות לששה סדרי משנה היוצאים מחמשה חומשי תורה. מכאן מסביר החת"ס[21], לחכמה היתירה
בעליונות, שלימוד תורה שבע"פ צריכה חכמה יתירה, "אך אחר שגמר סברתו
וייגע הרבה ומצא האמת בכוונת הקרא וכיוון ההלכה אל האמת, אין ניכר עומק החכמה
והיגיעה הרבה עד שמצא כל זה, כמו מלאכת היריעות העליונות, לא היה ניכר חכמת הלב
שבהם יותר מהתחתונות[22], ואדרבה
נראה כאילו התחתונות חשובות יותר"[23].
רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש, גם הוא הלך
בדרכו של החת"ס, אולם הוסיף על כך הסבר יפה, בטעם הטוויה במחובר, שהוא כמו
אצל הקרבנות; קרבן של בע"ח חשוב יותר מקרבן של צומח ודומם, וכן הוא בנדבת המשכן.
ובמיוחד אם נאמר, כפי שנראה בפשטות, שלא רק שטוו את השער בהיותם מחוברים, אלא גם
הביאום ומסרו אותם בהיותם מחוברים, א"כ פשוט שיש מעלה בהיותם בשעת הנתינה
בגדר בע"ח[24].
דרך שלישית על פי דרש: מרוב התלהבותן
לעבודת הקודש, נוכחו הנשים לדעת ש--עם כלי הטוויה לא יוכלו להפיק את מלאכת הקודש
ו.
רבי אהרן אנגלמאן, אב"ד קויל (תקנ"ז - תר"ה), ביאר בהקדם המובא
בספרים שהרי בני ישראל לא היו מיומנים לכל המלאכות של הכנת המשכן וכליו. וסייעתיה
לכך מלשון הכתוב: "ראה קראתי וגו' ומלאתיו רוח חכמה", וכן "ואל כל
איש חכם לבב אשר נתן ה' חכמה בלבו" ועוד. אלא שהקב"ה היה חפץ בהשתוקקות
לבנין המשכן, והוא יתברך עזרהו לגמור את המלאכה. וכן בעצם הקמת המשכן, עה"פ
(לט, לג): "ויביאו את המשכן אל משה", מביא רש"י: "אמר משה
לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו ע"י אדם, א"ל עסוק אתה בידך ותראה
כמקימו והוא נזקף וקם מאליו".
על דרך זה היתה עשיית כלי המשכן, הנשים התנדבו
להכנת היריעות, מי שחשבה את עצמה שבטבעה היא בעלת כשרון, והן נגשו אל המלאכה
סמוכות ובטוחות על כשרונן ולקחו את כלי טווייה בידן, אבל לא הפליאו לעשות אומנות
יתירה רק כפי כשרון כוחן וחכמתן. לעומתן, זו שלא דגלה בכשרונה, אך רצונה הנמרץ ולבה
הטוב שנשאה אותה לקרב אל מלאכת הקודש, עליה אמר הכתוב כל אשה "חכמת לב",
היינו שהבינה בעצמה שאין ביכולתה לטוות למשכן, ורק לש"ש נכנסה להתגדר בדבר
שלכאורה נראה נשגב מבינתה, על כן היה ה' בעזרה. ולכך לא לקחה כלי טוויה, רק
"בידיה טוו" כי מה לה ולכלים שאינה יודעת האיך להשתמש בהם. וזו הסיבה שלא
גזזו הצמר, כי מה לה ולפעולות רבות אם המלאכה אינה נעשית על ידה, רק השי"ת
הוא הוא העושה ומסייע[25].
לדבריו יש להסמיך את דברי רבי משה אלשיך. הוא
מדייק את המילים "חכמת לב", שהיה צריך לומר "חכמת יד", הוא
מותיב והוא מפרק: שלא ניסו לעבוד במלאכת ידים, אלא תיכף – עם הרצון העז - בידיה
טוו[26]. "גם
יתכן יכוון שע"י מה שבידיהם טוו, שהחלו במעשה המצוות, עזרם ה' ויביאו מטוה"[27].
וכעי"ז אצל בן עירו, בשפתי כהן עה"ת, ביאר פשר מילים אלו; "מיד
כשהיו הנשים לוקחות התכלת לטוות היה סיוע אלהי שהיה נטווה מאליהם, מוצאים טווי לבד
שהיו נותנין ידיהם, וזהו טוו, שני ווי"ן, שכח אחר היה טוה עמהן... ומה שאמר
'וכל אשה חכמת לב', שהיא חכמה באימון ידים לבד, ולזה לא אמר 'וכל אשה חכמת לב טוו
בידיה', אלא חכמת לב בידיה, באמון ידים ולא בטויה"[28].
על פי פלפול: כדי שהצמר יהיה שייך להן ולא
לבעליהן ויוכלו להקדיש בעצמן
ז.
רבי יששכר בער איילינבורג, בעל 'באר שבע' (פוזנא ש"ל – אויסטרליץ שפ"ג)
מביא בשם "יש מקשים" היאך טוו, הלא קיי"ל (כתובות סה ע"ב)
מעשה ידי אשה לבעלה[29]. ומביא בשם
"יש שתירצו" שאותן חכמות ידעו לומר "איני ניזונת ואיני עושה",
והן היו אשר "בידיה טוו", כי אז מעשה ידיה לעצמה[30].
ח.
אותו רעיון, אבל בדרך פלפול, מובא בשם רבי יעקב אב"ד לובלין וקראקא[31]: הלא
קיי"ל שמעשה ידי אשה לבעלה[32], וצ"ל
דס"ל כמ"ד שמוֹתָר מעשה ידיה לעצמה[33]. לפי זה,
בטוויה רגילה לא יכלו הנשים להקדיש את מה שטוו למשכן, כיון שהצמר אינו שייך להן,
לכן טוו ע"ג העזים שהיא אומנות יתירה, שסתם נשים צריכות להתעסק זמן רב בגזיזת
הצמר ורק אח"כ יכולות לגשת למלאכת הטוויה, ולכן אין להם פנאי להעדיף יותר
מכדי מלאכתן, משא"כ הנשים שנשאן לבן בחכמה יתירה טוו ע"ג העזים, ולא היו
צריכות לגזוז בתחילה את הצמר, ובכך שהיו חוסכות זמן רב משום שמלאכתן היתה נגמרת במהרה,
לכן היתה להן מלאכת הגזיזה להעדפה, ולכן שפיר קרי ליה "מעשה ידיהן",
ויריעות אלו הקדישו בעצמן![34]
בעלי שיטה זו לא ביארו מה היתרון של העליונות מול
התחתונות.
דרך שניה על פי הפלפול: כדי שטוויית הנשים
תהיה כשרה, אף כשהן פטורות ממלאכת המשכן, משום שהטוויה במחובר מחוסרת גזיזה
ט.
רבי יהודה מודרן מסיגעט[35] כתב בהקדם
מה שמבואר במדרש שהנשים לא חטאו בעשיית העגל, אבל למעשה היו נשים שפרקו את נזמיהן
בפיתוי בעליהן, ויש שהתאמצו ועמדו מנגד. וי"ל שהנשים שלא חטאו כלל לא בלב ולא
במעשה, לא נצטוו בעשיית המשכן – שהרי המשכן הוקם ככפרה על חטא העגל - וממילא לדעת
ר"ת היו פסולות לטוויה לצורך יריעות המשכן (שאשה אינה יכולה לקיים מצווה שהיא
אינה חייבת בה). וכאן בא חידושו, שאעפ"כ טווייה במחובר מותרת, הואיל והיא
מחוסרת גזיזה. ולכך רק הנשים שחטאו בעגל הן נצטוו וממילא היו מותרות בטווייה אפילו
בתלוש. כעת מדויק לשון הפסוק "וכל אשה חכמת לב", כלומר שחכמתן
היתה רק בלבן ולא בגופן, כי במעשה חטאו, "בידיה טוו" – אפילו
בתלוש, אבל כל הנשים אשר "נשא לבן אתנה בחכמה", כלומר שלבן נשא
גם את גופן בחכמה ולא חטאו לא בלב ולא במעשה, הן רק "טוו את העזים",
כלומר במחובר, שטווייה זו היתה מותרת גם להן[36].
דרך שלישית על פי הפלפול: כדי שטוויית
הנשים תהיה כשירה אף כשהן פטורות ממלאכת המשכן, משום שטווייה במחובר היא חכמה
ואינה מלאכה
י.
רבי יוסף רוזין, רבה של דווינסק, מחדש כי במצות בניית המקדש ישנם שני פרטים: א)
עצם בניית המקדש כשלעצמה היא מצות עשה. ב) הצורך לבנות את המקדש כדי לקיים בו את
מצות הקרבת הקרבנות[37]. לפי זה
מובן, כי מצד מצוות בניית המקדש, נשים היו פטורות מטעם מצו"ע שהזמן
גרמא. אך מצד השני, היינו הצורך למשכן כדי להקריב קרבנות, בכך גם הנשים מחויבות,
שהרי הן מחויבות בהקרבת קרבנות. ואם כן, אותם החלקים שבמקדש שמעכבים את הקרבת
קרבנות, הרי נשים חייבות בבנייתם, מצד מצוות הקרבנות. אך אותם החלקים שאינם מעכבים
לקרבנות, הרי נשים פטורות מעשייתם, וממילא אף אסורות בכך. והנה, בנוגע ליריעות
מבואר במסכת שבת (כח ע"א) על הנאמר בפסוק (מ, יט) "ויפרש את האהל על המשכן",
שהכוונה בזה היא ליריעות התחתונות. היינו, שבפריסת היריעות התחתונות כבר חל על
המשכן דין "אהל", וא"כ ניתן להקריב כבר קרבנות. נמצא שהיריעות
שלמעלה מהן, יריעות העזים, אינן מעכבות את הקרבת הקרבנות. לפי זה, אותן יריעות
תחתונות, שהן הכרחיות לשם כשרות המשכן ומאפשר להקריב בו קרבנות, הרי אף הנשים
יכולות לעסוק במלאכת טוויתן, משא"כ לגבי יריעות העזים, שאינן מעכבות הקרבנות,
הרי הנשים אסורות בעשייתן.
ומטעם זה היו יריעות העזים צריכות להיעשות
ע"י חכמה יתירה ולא מלאכה, ומבואר במסכת שבת (עד ע"ב) שפעולה זו אינה
בגדר מלאכה ואין חייבים עליה בשבת, ולכן אף שהן אסורות בהכנת הכשר מצווה זו, מאחר
שאינה בגדר "מלאכה", הוי כמו נעשה מאליו[38].
דרך רביעית על פי פלפול: שתוכלנה הנשים
לטוות גם בשבת
יא.
רבי משה טייטלבוים, אב"ד אוהל, כתב שכנראה כוונת הנשים בטווית הצמר על גבי
העזים היתה משום שהתלהבו לעסוק בתמידות במלאכת המשכן, והוצרך השי"ת להקדים
פרשת שבת לפרשת המשכן להזהיר שלא יעשו מלאכות למשכן בשבת. לכן התחכמו לטוות בשבת
באופן שלא יהיה חילול שבת. והקדים הסוגיא במסכת שבת דף עד ע"ב בטוויה וגזיזה
שלא כדרך, דהוי כלאחר יד ופטור. וכתבו שם תוס' שהעושים כן בטלה דעתם. ואף שבכל
פטורי של שבת אמרינן "פטור אבל אסור", הוא מוכיח מלשון הגמ' שכאן הוא
מותר לגמרי, ובפרט שבמשכן עדיין לא גזרו חכמים[39].
יב.
רבי מאיר יחיאל הולצשטוק, רבה של אוסטרובצה[40], חישב אף
הוא רעיון זה שהנשים תוכלנה לעבוד גם בשבת, אלא שמהפך הקערה על פיה ועולה בידו
שהנשים היו מחויבות במצות בניין המשכן. שהרי לכאורה היתה הקמת המשכן מצו"ע
שהזמן גרמא, שהרי בשבת אסור לעסוק במלאכת המשכן[41], ואם הנשים
בכל זאת עשו מלאכות למשכן, היה הדבר בגדר אינו מצווה ועושה. אלא כיון שטוויה כזו
שהיא אינה כדרכה מותרת בשבת, א"כ שוב אין זה מצו"ע שהזמן גרמא ונשים
מצוות עליה, כמצוות ועושות, לכן הקפידו הנשים לטוות ע"ג העזים, כדי להיות
מצוות ועושות בהקמת המשכן[42].
דרך חמישית על פי פלפול: רק שערות כבשים
בעודם בחיבורם אינו נקרא "צמר"
יג.
רבי עמרם בלום, אב"ד אויפאלו (שאמשון תקצ"ד - אויפאלו תרס"ז),
מסביר את חשיבות יריעות העליונות כלפי התחתונות, בהקדם חידושו בהלכות כלאים ששער
העזים כל זמן שלא נגזזו מן העור אינו נקרא כלל צמר אלא "שער", ורק אחרי
התלישה נקרא "צמר". על פי זה הוא מחדש שאין איסור כלאים בצמר שעדיין
מחובר. אחרי הנחה זו תובן החכמה היתירה של הני נשי. היריעות התחתונות נעשו מצמר של
רחלים, ולא היתה להם אפשרות לטוות במחובר לבע"ח, שהרי מחובר לעור לא נקרא
"צמר", ואותן הנשים שטוו את העזים טוו גם מן הרחלים, רק הראו את חכמתן
בזה שדוקא מן העזים טוו במחובר, כדי להראות ולהדגיש שלמרות שהיו ידיהן מאומנות לטוות
גם את הרחלים במחובר, בכל זאת נמנעו מכך בגלל שאינו בגדר "צמר"[43].
על דרך הסוד: להמתיק את הדינים המרומזות
בעז
יד.
רבי משה דוד וואלי, תלמיד חבר לרמח"ל, כותב[44]:
"העזים מצד הדין וקשה להתעסק בהם, ואעפ"כ היו נשים צדקניות 'אשר נשא לו
אותנה בחכמה' בין להצליח באומנות הקשה, בין להמתיק את הדינים הקשים, כי כל מיתוק
מצד החכמה שהוא השורש העליון של כל החסדים הממתקים את הדינים[45].
וא"ת: ומה צורך לטות מע"ג העזים, כי היו יכולין לגזוז ואח"כ לטוות,
כמו שעושין בצמר כבשים, אלא הטעם העיקרי, כדי להכניע את הדינים הקשים בשרשן,
כי זוהי הכנעה גמורה שמבטלת כל הקטרוגים"[46].
טו.
על דרך זה דרש רבי משה פרידמן, אדמו"ר מבויאן-קראקא, ביום השנה של חמיו בעל 'פחד
יצחק' מבויאן, שעבודתן היתה כעבודת הצדיק להפוך חושך לאור[47]. יש שהעלו
רעיון דומה, שהן הכניעו את העזים – המרמזים לכוחות הדין - שלא יזוזו ממקומן ויעמדו
דום, ויסייעו להם כדי לטוות מעליהן[48]. ורבי
אברהם שמואל בנימין סופר, אב"ד פרשבורג, הוסיף במתק לשונו לבאר לפי זה את
דברי המדרש (שמו"ר מח, ג) על הכתוב (לו, א) "ועשה בצלאל וכו' אשר נתן ה'
בחכמה ותבונה בהמה לדעת"; ודרשו במדרש: "בהמה - אפילו בבהמה נתן
חכמה". היינו שבחכמתן של נשים טוו ע"ג העזים, אולם עדיין היה קושי רב
להעמיד את הבהמה שלא תזוז ממקומה, שאם היא מתנועעת וזזה ממקומה א"א לטוות
ממנה, וגם יש בזה משום צער בעלי חיים, אלא על כרחך שנתן ה' בהם חכמה כדי לעמוד על
מקומן. וזוהי הכנעתן לפני המקום[49].
על דרך החסידות: העלאת הניצוצות
טז.
רבי צדוק הכהן מלובלין פירש את מעלת הטווייה מע"ג בע"ח, בהקדמת דברי
האר"י (שער המצות פר' עקב) בפירוש מאמרו של רב חסדא (שבת קמ ע"ב,
מתורגם): "אני לא בעניותי אכלתי ירק, ולא בעשירותי אכלתי ירק, בעניותי לא
אכלתי ירק, שמגרה את התיאבון ולא היה לי די לחם להשביע תאבון זה; בעשירותי לא
אכלתי ירק, כי אמרתי במקום שיכנס ירק, יכנסו בשר ודגים". ותמה האר"י,
וכי ר"ח היה להוט אחרי מעדנים, אלא, מן בעל חי אפשר להוציא ולהעלות ניצוצות
קדושות יותר ממה שאפשר להעלות מצומח. ואמר "בעניותי", היינו בזמן שהיה
עני בדעת, ולא היה ביכולת להעלות את הבשר, אכל ירק, משא"כ
"בעשירותי", היינו בדעת, אכל בשר כדי לתקנו. בעקבות זאת מפרש הכהן הגדול
מאחיו את "חכמה היתירה", היינו להוציא הניצוצות הקדושות מהבע"ח, ואם
היו גוזזות השער מהעזים תו לא היו יכולות להעלותן יותר, שהרי הוא כבר דומם, לכן
"שטוף בעזים" (ששטפו את העזים בחייהם, ראה שבת עד ע"ב), שהרי לכל
שער יש גומא שיונק מהבע"ח, ואח"כ "טוו בעזים", ועי"כ היו
יכולות לתקנן[50].
[1] להעיר
מן ההלכה שבעל יכול לכוף את אשתו לעבוד בעבודת בית המיוחדת לנשים, רק במלאכות
שנשות המדינה נוהגות לעבוד בהן (שו"ע אה"ע סימן פ סעיף א). יוצא מן הכלל
היא מלאכת הטוויה שהיא מלאכה המיוחדת לנשים, שבה הוא יכול לכופה אפילו אין
דרך הנשים שבעיר זו לטוות. מלאכות רקמה ואריגה, שהן מאותו הסוג של טווית צמר, תלוי
במנהג המקום (בית מאיר שם. וראה מה שחידש בהגהות רעק"א לאו"ח ריש סימן יא).
[2] היריעה
נפרשה על המשכן באופן זה: רחבה 28 אמה – וכך כיסתה את חלל תקרת המשכן (10 אמה) ואת
עובי הקירות הצפוני והדרומי (8 אמה כל צד), ולבסוף השתפלה לאורך הקיר הצפוני
והדרומי. אולם אמה אחת של הקרשים ואמה אחת של האדנים מלמטה, עדיין נותרו ללא
כיסוי. מצד האורך כיסתה היריעה את חלל תקרת המשכן (30 אמה) ללא עמודי מסך הפתח
שבמזרח, את עובי הקיר המערבי, והשתפלה לאורך הקיר המערבי, אולם אמה אחת של האדנים
נותרה ללא כיסוי.
[3] יריעה
זו נפרשה באופן זה: היא היתה רחבה 30 אמה – וכיסתה את חלל תקרת המשכן, את עובי
הקירות הצפוני והדרומי, השתפלה לאורך הקיר הצפוני והדרומי (9 אמה כל צד), באופן שאמה
אחת של אדנים, נותרה ללא כיסוי.
באורך היתה 44 אמה; היריעה השתפלה לאורך עמודי מסך
פתח המשכן אמה אחת, בהמשך כיסתה היריעה את עובי עמודי המסך עוד אמה אחת, כיסתה את
חלל המשכן (30 אמה), את עובי הקיר (זוהי אמה נוספת), השתפלה לכל גובה הקיר המערבי
(10 אמה), והאמה הנותרת היתה מונחת על הקרקע מאחורי המשכן. נמצא, שהעומד בצד אינו
רואה כלל את היריעה הראשונה. בשולי יריעות העזים נתפרו מיתרים, ע"מ לקשור
אותן ליתדות נחושת שנתקעו בקרקע.
[4] או
שמא דייקו, שהכתוב אינו מתאר שהנשים טוו את שער העזים. רבי עובדיה מברטנורא
(נפטר בירושלים שנת ע"ר לערך) בפירושו על רש"י הנקרא 'עמר נקא', תמה על
דיוק זה, הלוא בפר' תרומה (כה, ד) כבר פירש רש"י: "דבר הבא מן העזים ולא
עזים עצמן". אלא לדעתו הדיוק הוא מייתור הקרא, שבפסוק הראשון נאמר
"בידיה טוו" ובפסוק השני, אצל יריעות העזים, כתוב "בחכמה
טוו"; וראה 'יריעות שלמה' למהרש"ל.
מפרשי המקרא גם עמדו על המילה "את", והוסיפו
להקשות מדוע מנה הכתוב את העזים בפני עצמן? והם פירשו פה אחד שטווית שער העזים היא
מלאכה קשה ביותר, לפי ששערם משונה מצמר הרחלים (ומן הפשתן), שהוא דק יותר וקשה
יותר, וטוויתו היא אומנות ומצריכה ידיעות מיוחדות (ראה: רלב"ג, רבי אברהם בן
הרמב"ם, מדרש הגדול, ולהעיר מלשון ראב"ע: "טוויית העזים היא אומנות,
וצריכה לחכמה יותר", וכ"ה במנחה בלולה). ורבי אברהם בן הרמב"ם בראש
פר' תרומה ביאר על מלאכת השערות של העזים: "ומדקדקים בעשיתו עד שנעשה כמו
המשי המבהיק". ואולי מקורם טהור במדרש חז"ל, שכן פרשו כפשוטן במדרש
הגדול ובמדרש הבאור (עמ' תצז). לאידך גיסא ראה תוד"ה ונוצה בשבת דף כז
ע"א.
[5] לפי
פשוטו של מקרא, ביריעות התחתונות לא היתה אפשרות לטוות ע"י בע"ח, כיון
שהטוויה היתה מכמה סוגי חוטים ביחד.
[6] בעיצומו
של עריכת המאמר הפנני ידיד נפשי הרב יעקב יצחק ראלוניצקי (ברוקלין) למאמרו של רבי
דוב מאיר אייזנשטיין ז"ל שהתפרסם בספר הזכרון לרבי בצלאל ז'ולטי (ירושלים
תשמ"ז), עמ' שפז ואילך, ואכן הראה שם את ידו הגדולה בהביאו את רוב הפירושים
שהבאתי במאמרי זה. האי גברא רבא הסתלק מהאי עלמא לפני כמה חדשים, ויהיו דבריו אלו
לעילוי נשמתו.
[7] ביאורו
עה"ת, וניציה שכ"ז. ור' דוב מאיר אייזנשטיין (במאמרו) הוסיף והסביר, שהרי
סוף כל סוף נעקר הצמח ממקום גידולו עם גזיזת השער, מ"מ הרוויחו הנשים, שבשעת
"מסירתן" היתה נדבתן הצמר הטוויי כשהוא מחובר לעזים, ויש בזה זוהר
מיוחד.
[8] משכיל
לדוד על פירוש רש"י, ויניציה תקכ"א, על אתר. הטוויה היתה אחרי שטיפת
השערות, כמבואר בגמ' שבת.
[9] בקובץ
הבאר (כרך ב, חלק ב, סימן נג) הובא קושיא בשם רבי מאיר יחיאל הולצשטוק מאוסטרובצה:
"יש להעיר היאך עסקו הנשים בטווית היריעות, הלא המפרש במסכת תמיד דף כט
ע"ב, שרק נערות שלא באו עדיין לכלל נדות היו מתעסקות בעשיית הפרוכת, וכאן
עסקו נשים גדולות הראויות לראות". ולהעיר שהפרוכת לא היה בכלל יריעות העזים,
אלא מתכלת וארגמן! לאידך, נאמר בהמשך הגמרא בתמיד שם, שג' מאות כהנים טבלו את
הפרוכת, ופירש המפרש: "לאחר עשייתה, לפי שא"א לאורגן בטהרה שלא תהא נדה
אחת מן הנשים האורגות בה, ושמא פירסה נדה ולאו אדעתא, הילכך מטבילין אותה".
[10] תפארת
יהונתן, לבוב תר"ך, על אתר.
[11]
עוד יתכן לומר, שאת היריעות התחתונות – שנצבעו ונעבדו כהלכה – היה
אפשר לטבול ולטהר, אבל בעליונות היה עניין מיוחד להשאירן בזוהרן.
[12] משך
חכמה, ריגא תרפ"ז, על אתר. כעין זה כתב בן דורו, רבי שאול משה זילברמן
אב"ד וויערושוב ורב בת"א, פרדס שאול, ת"א תש"ה, על אתר.
בשולי הדברים: יש שהעירו שדבריהם אינם מתאימים
לדברי מדרשים שונים, שלא היו כלל טמאים במשך ארבעים שנות המדבר, ורבות מדובר על
כך, ואכ"מ. וראה הערה הבאה.
[13] כתב רבי
דוד פויזנר מקראטשין, בספרו ילקוט דוד, דיהרנפורט תנ"א, סו"פ ויקהל, דף
נד טו"ב, בשם רקנאטי: "ר"ת של ל'ב ב'ידיה ט'וו, טבל, ר"ל
שטבלו הנשים מטומאתן בעת מלאכתן לבנין המשכן". ומוסיף רבי דוד מדעת עצמו:
"וצריך לומר מטומאת מת או שרץ, שהא לא היו רואין דם נדה במדבר מיום שפסקה מהם
זוהמת הנחש. או י"ל לאחר מעשה העגל שחזרה הזוהמה אפשר שראו אח"כ דם
נדה". ואתפלא על רבי אליהו הכהן האתמרי בספרו מדרש תלפיות, קושטא ת"ף,
ערך טוויה, שהעתיק את לשונו, מבלי לציין מבטן מי יצאו הדברים. את דברי הרקנאטי לא
מצאתי בספרו! אולם מקורו טהור כבר בספרי רבותינו בעלי התוס': "לב בידיה טוו,
ר"ת למפרע טבל, שהיו טובלות לעשות בטהרה ולא בטומאה. וכן 'בידיה טוו ויביאו
מטוה את התכלת', ר"ת בטומאה, ר"ל טבלו מפני הטומאה, וכו' כלומר אותן
נשים שהיו בטומאת נידה לא נתנדבו ולא טוו, וכיון שהשלימו ז' נקיים טבלו וטהרו,
ואח"כ נתנדבו וטוו כדי לעשות מלאכת המשכן בטהרה" (תוספות השלם, על
אתר, עמ' קפט).
רבי יצחק שרים, מחכמי ארם-צובה, בספרו ליקוטים
מפרדס (ארם צובה תרל"ג, ח"ב, ערך טבילה דף סה ע"ב), הביא כמה רמזים
בחשיבות טבילה לכל דבר שבקדושה, בתוכם הביא גם רמז זה, והוסיף עוד אחד: "חכמת
לב בידיה, הר"ת בגי' מ, רמז למ' סאה".
[14]
מכאן אסמכתא ליחידי סגולה שנזהרו שגם אנשים העוסקים בהכנה למצווה
יהיו טבולי יום, כגון אלו שהתעסקו בטווית ציצית, באפיית מצות, בכתיבת סת"ם או
בהדפסת ספרים קדושים וכדומה. וראה שו"ת ויצבר יוסף, סימן פג ס"ק ג,
שצדיק אחד הניח פשתן להכנת תכריכים בעבורו, וציווה שרק נשים טהורות יתעסקו בתפירתן!
ואכן רבותינו בעלי
התוס' (צויין לעיל הערה 13)
דרשו כך מפסוק זה; הם דייקו את המלה חכמת לב: "רמז 'לב' אצל טויה, שלא
תטוה חוטי הציצית אלא אשה טהורה מן הנדה והזיבות, וחוטי ציצית הן ל"ב חוטין.
'לב בידיה טוו ויביאו' ר"ת טבלו, כדי ליתן נדבה בנקיות ובטהרה".
[15]
אפשר לומר שלפי דבריהם מדויק לשון הכתוב שהנשים הביאו את המטווה,
ותו לא, ואת האריגה עשו אנשים. ומצאתי שאכן כך מפרש הנצי"ב בפירושו 'העמק
דבר'. ועוד יתירה מזאת מצאתי, שכמה ממפרשי המקרא דייקו את לשון המקרא "ויביאו
את המטווה", שהוא לשון זכר, שאכן האנשים הביאו אותה, ועבודת הנשים היתה אך
ורק בטוויה! (רוקח עה"ת; תוספות השלם).
[16] דומה
לדין של 'חבת הקודש', היינו דבר שאינו ראוי לאכילת אדם (או שלא הוכשר ע"י
ביאת מים) שאינו מקבל טומאה, אבל אם היה הדבר של קודש, הרי הוא מקבל טומאה, שנאמר
(ויקרא ז, יט): "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" – שתיבת "בשר"
מיותרת – ולמדים מכאן: "לרבות עצים ולבונה" (פסחים דף כד ע"ב). רבותינו
הראשונים נחלקו אם הוא דין מה"ת או מדרבנן. אולם לא נאמרה ההלכה של 'חבת
הקודש' אלא בקדשים הקרבים ע"ג המזבח, אבל דבר שאינו קרב לא מתרבה (פני יהושע
פסחים דף טז; צל"ח פסחים, בסוגיא דר"ח סגן הכהנים, סעיף קלג; מנ"ח
מצווה קמה, ועוד). לכן בטוויית החוטים א"א לומר שחלה חומרה זו של חבת הקודש.
אולם ראה זה מצאתי חדש, שבעלי התוס' למדו ששמן
המשחה נכלל בדין של חבת הקודש, משום שבו מחנכים את המשכן. מכאן אפשר לומר דהוא
הדין לגבי בניית והכנת המשכן, כגון בנידון דנן. ואלו דברי 'מושב זקנים' עה"פ
( לז, כט): "ויעש את שמן המשחה קדש ואת קטרת הסמים טהור":
"בשם הרא"ש, לפי שמקדשים בו המשכן וכליו ואהרן ובגדיו... לומר שמקבלת
טומאה בחיבת הקודש". וכ"כ בנו של הרא"ש בפירוש הטור עה"ת;
פענח רזא; ועוד. וכ"כ במהרי"ל דיסקין עה"ת, עמ' קעג, מדעת עצמו.
וכנראה שהיה לפניהם מקור קדום, שהרי נמצא בשני
חיבורים קדומים המיוסדים על כתבי חז"ל (מדרש הגדול, עמ' תשנז; מדרש הבאור,
קרית אונו תשנ"ח, עמ' תק).
[17] "כל
קדשי מזבח, בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורים בגיזה ובעבודה" (ר"מ
הל' מעילה פ"א ה"ז).
[18] תורת
משה, ראש פר' תרומה, ד"ה שש ועזים.
אבל יש להעיר שמדרבנן התלישה אסורה בקדשים, גזירה
משום גזיזה (תוס' בכורות, דף כד ע"ב ד"ה והיינו; שמ"ק שם בשם הרב
משאנץ; רא"ש בכורות פ"ג סימן ה; או"ז ח"א סימן תצד). אולם
פשוט שבמדבר לא חששו לכך.
לעומת זה, אפילו לפי הצד שאין אנו חוששים לגזירה
זו, תלוי הדבר במחלוקת אחרונים נוספת: הואיל והדרך היא לתלוש שער העזים ולא לגזזם,
יש מי שכתב שכיון שתלישתם זוהי גיזתם - חייב על תלישתם (שער המלך, הל' יו"ט
פ"ג ה"ג). אולם רוב האחרונים חולקים על סברא זו, ואינם מחלקים בין עזים
לבע"ח אחרים (מהרי"ט אלגזי, בכורות פ"ג סעיף מא, וראה מנ"ח מצווה
תפד).
[19] ופלא
שהחת"ס לא פירש זאת.
[20] סוף
פר' תרומה ד"ה ופניהם.
[21] דרשות חת"ס, ח"ב, דף תו טו"ג.
נימוק נוסף שלו בדרך דרוש ראה בתורת משה, ח"ג, פר' תרומה ד"ה ויקחו
(השני).
[22] הרי הטוויה
מע"ג העזים, אינו ניכר באריגה.
[23] כנראה
בגלל צבען של היריעות התחתונות.
[24] לקוטי
שיחות, חלק טז, שיחה לפר' ויקהל-פקודי. את החילוק בין יריעות העזים לשאר היריעות
הוא מסביר בכך, ששאר היריעות היו צריכים להביאן אחר צביעתן, וצביעה זאת אינה
אפשרית בשעה שהשערות מחוברים לבע"ח, ואף אם יצבעו אותם, כל חוט בפני עצמו,
הלא עד להבאתם וגזיזתם יוסיפו לצמוח, ויחסר הצבע באותו תוספת, משא"כ בשערות העזים
שאינם מצריכים צביעה, יכלו שפיר לטוותם ע"ג בעה"ח, ולהביאם בעודם מחוברים,
עכ"ד. וקשה על מה שכתב שהשערות יצמיחו עוד, הלא היו יכולים לקוץ את הנותר!
[25] בית
אהרן, פיעטרקוב תרצ"א, דף פג ע"ב. וכן הוא בחידושי רבנו יוסף נחמיה
קורניצר עה"ת (קראקא תרמ"א - קראקא תרפ"א), ב"ב תשנ"ט, פר'
ויקהל.
[26] יש להסמיך
את דברי רבי צבי הירש מ"מ בנדבורנא, תלמידו של רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב, שמצא
רמז בפסוק זה: "כי צריך האדם להחכים ולהשכיל את ידיו, שיעשו מעשים טובים
מאליהם בהרגל אפילו בלא מחשבה. כמאמר הכתוב (דברים טז, י): 'מסת נדבת ידך', שהידים
עצמם יהיו מתנדבים, ויעשו מעצמן מעשים טובים, וזהו שאמר הכתוב כאן: 'וכל אשה חכמת
לב בידיה', היינו, שיש לה חכמת לב בידיה – 'טוו' - מעצמן, על הכתוב (משלי לא, יג) 'ותעש
כחפץ כפיה', שהרצון והחפץ הוא בידיה" (צמח ה' לצבי, ברדיטשוב תקע"ח, על
אתר).
[27] בספר
צמח ה' לצבי (ראה הערה קודמת), האריך להביא אסמכתאות לרעיון זה.
[28]מן הסתם התכוון
לפירוש המובא ב'פענח רזא': "לא בלבד שהיו חכמות לב לדעת חכמה במלאכות וללמדה,
אלא אף שהיו יודעות לאמן ידיהם לכך ולעשותה בעצמן".
[29] חכמים
תקנו שמעשה ידיה לבעלה תמורת מזונות שהבעל חייב במזונותיה, ומעה כסף תחת המותר.
מותר פירושו: מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים (מסכת כתובות דף נט
ע"א). תקנה זו לא הוי אלא דרבנן (תוס' קידושין דף ל ע"ב; תוס' כתובות דף
ע ע"ב; וראה טור א"ה סימן סט).
[30] צידה
לדרך, פירוש על רש"י, פראג שפ"ג, על אתר.
[31] בשנת
שצ"א כבר כיהן בבריסק, ובשנת שצ"ה כבר כיהן בלובלין. הוא אביו של הרבי
ר' העשיל מקראקא.
[32] לפשוטה
של הלכה, דין זה של מעשה ידיה לבעלה אינו אלא תקנת רבנן, ואכן כך כותב בפנים יפות
(על אתר): "אע"ג שמעש"י לבעלה זהו רק מדרבנן, אבל באותה שעה עדיין
לא תיקנו, ולכן יכלו להקדיש מעשה ידיהן". וכן הוא הסכמת האחרונים (פני יהושע,
גיטין, דף עז ע"א; נובי"ת, יו"ד, סימן קנח; שו"ת יהודה יעלה, אה"ע,
סימן יא).
רבים מגדולי ישראל נגעו בקושי זה ותירצו באופן
חריף, שאף אם נאמר שאז כבר היתה תקנה זו שהאיש זן את אשתו וכנגד זה היה נוטל
מעש"י (ראה רמב"ן שמות כא, ג), בכל זאת היו יכולות להקדיש משלהן.
ונימוקם עמם, שהלא טעם התקנה היא שבעלה
מפרנסה ומזינה, אולם במדבר ניזונו הנשים בלחם מן השמים, משל עצמן, א"כ הוי
כאומרות איני ניזונית ואיני עושה, ומעשה ידיהן הוא שלהן! כ"כ לראשונה רבי
חיים קרא אב"ד לונטשיץ (בנו של רבי יצחק זעליג אב"ד האנובר והמדינה),
הביאו בנו ר' אריה ליב אב"ד לעסלא (המפורסם בכינויו ר' ליב חריף), בספר 'איל
המלואים', קאראטשין תר"ה, פר' ויקהל; תורת משה לחת"ס, על אתר; לקוטי
יהודה (היינה), בשם רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, ומשם ל'אמרי אמת', לקוטים, מסכת
כתובות דף מז; וראה 'תורתך שעשועי', ירושלים תש"ן, פר' ויקהל. אבל יש להעיר דהא
שהיא מפרנסת את עצמה, עדיין אין דיו בכך כדי לקבל את מעש"י, אלא צריך להתנות
בפירוש 'איני נזונת ואיני עושה', או באופן שבעלה אמר לה 'צאי מעשה ידיך
במזונותיך'.
ומן הענין לציין שכמה מן הראשונים מצאו אסמכתא
להאי הלכה שחייב אדם במזונות אשתו מפרשת המן, ששם כתוב "איש לאשר באהלו
תקחו" (כ"כ מכילתא דרשב"י; רס"ג; רבנו בחיי בשם רבנו חננאל).
רבי מרדכי הכהן מצפת, בספרו 'שפתי כהן' על התורה
(על הפסוק ויבאו האנשים על הנשים), נגע בקושי אחר בתרומת התכשיטים והזהב של הנשים,
ותמה מהיכן לקחום? אם נאמר שלקחום מביזת הים, הלא מציאת אשה לבעלה?! אלא ע"כ
צ"ל שאלו התכשיטים שלקחו ממצרים בעבור שכר טרחתם. ובהקדמה זו הוא מתרץ דיוק
נוסף, היאך תרמו הנשים סכומים גדולים כאלו, הלא קיי"ל (ב"ק דף קיח) גבאי
צדקה לוקחים מהנשים דבר מועט אבל לא דבר מרובה, שחוששים שמא גנוב הוא מבעליהן? אלא
כאן, הואיל וקיבלום במצרים וידענו ששלהן היו, אין כאן חשש הנ"ל.
[33] בכתובות
דף סו מבואר שיש הבדל בין מותר של העדפה שלא ע"י הדחק להעדפה שע"י הדחק;
מותר העדפה שלא ע"י הדחק שייכים לבעל לדברי הכל, ובהעדפה שע"י הדחק – היינו
עודף מלאכה שנעשה ע"י מאמץ – בזה נחלקו ר"ע וחכמים, שר"ע סובר שהם
לעצמה, וחכמים סוברים שהם של בעל. ונחלקו הגאונים הלכה כמאן, רה"ג פסק
כר"ע, ור"ח פסק כחכמים, אבל גם ר"ח מודה היכא שעבדה גם בלילה, או
שעשתה ב' מלאכות ביחד, שהכל לעצמה.
לאחר הקדמה זו אפשר
לפרש את דברי רבי יעקב מלובלין בכמה דרכים: א) ס"ל כר"ע שהעדפה ע"י
הדחק לאשה. ב) אפילו לחכמים, וכך ההלכה שהעדפה שייכת לבעלה כנגד מעה כסף שנותן לה,
אבל הנשים החכמות ביצעו מלאכות טווייה וגזיזה בבת אחת. ג) אפשר לבאר באופן נוסף,
על פי דעת הראב"ד (טור אה"ע סימן צה), שלא אמרו מעש"י לבעלה אלא
במלאכה קבועה, אבל במלאכה שאין דרכה בכך אין אומרים מעש"י לבעלה, כיון שאינם
יכולים לשנותה לאותה מלאכה, והרי היא לעצמה. וכאן שהיתה למעלה מגדר האנושי, בוודאי
שהוא לא יכול לכוף עליה.
עוד אפשר לומר, שהרי בדור המדבר לא נתנו לנשים
כסף, וממילא לא נתנו הנשים אלא את עיקר מעשה ידיהן ולא את המותר. ואפילו אם נאמר
שהבעל חשיב כזן אותה ע"י שהמן ירד בזכותו (וראה יומא דף עה: "זה אומר
היא סרחה עלי"), מ"מ אין זה משום נתינת מעה כסף, שהיא נתינה מיוחדת
לצרכי האשה מלבד המזונות.
[34] הביאו
בשמו רבי מאיר אב"ד סווערזענץ (ע"י פוזן), ליקוטי מוהר"ם, ברלין
תע"ז, דף יח ע"א, סעיף קמח; משם הובא ב'חנוכת התורה'.
[35] נולד
בפרשבורג בשנת תק"ף, למד אצל החת"ס, חתן רבי יהודה כהנא אב"ד
סיגעט, דר כל ימיו בסיגעט שם הרביץ תורה ויראה עד פטירתו בשנת תרנ"ד.
[36] פרי
העץ, מונקאטש תרמ"ה, פר' ויקהל, דף קנט ע"א.
[37] חידוש
זה, שיש שני דינים בצורך הקמת המשכן, כתב גם בן דורו - רבי יהודה ליב גרויברט,
אב"ד טרונטו, שו"ת חבלים בנעימים, ח"ג, סימן א, ד"ה ואגב
אעיר.
[38] צפנת
פענח לרמב"ם, ספר הפלאה, בהשמטות בדף נד ע"א. וראה שו"ת צור יעקב,
סימן קלה, ד"ה עכשיו נשים לב. בליקוטי שיחות (צוין בהערה 24), סעיף ח, פלפל
בדבריו. לחידוש גדול זה, שדבר שלא נעשה לפי גדרי ההלכה כאילו נעשה מאליו, ציין
לסנהדרין (דף קיב ע"א) לענין עיר הנידחת, שהודחו מאליהן עדיף מהודחו ע"י
נשים. וכן לסוכה (דף יג ע"א) לענין אגד בידי שמים לא שמיה אגד.
[39] ישמח
משה, על אתר. אפשר להטעים את דבריו, שלא רצו שיהא יום פנוי ממלאכת הקודש; שבימי
החול עבדו האנשים והנשים לא יוכלו, בגלל מצו"ע שהז"ג, משא"כ בשבת שלא
עבדו האנשים, לכן הנשים טוו באופן המותר, נמצא שכל השבוע היה מוקדש להקמת המשכן!
[וראה שו"ת חת"ס ח"ו סי' כט ד"ה ומ"ש מעלתו].
רבי יצחק אייזיק וייס, אב"ד ואדמו"ר
מספינקא, הקשה על חידוש זה של הישמח משה, אולם בסוף תירצו לפי דעת הירושלמי (חקל
יצחק, ראש פר' ויקהל). התודה לידידי ר' יעקב יצחק ראלוניצקי (ברוקלין) שהפנני
לדבריו.
המשפיע רבי משה וולפסון שליט"א באחת משיחותיו
זכה לכוין לחידוש זה של היש"מ, והוסיף פנינה יקרה: לפי זה מובן למה במשכן
שילה היה שילוב בין המשכן שבמדבר למקדש, שהבניין היה מאבן ועליו גג יריעות, והוא
כדי להמשיך את קדושת השבת במשכן!
לפי חידושו של היש"מ, אפשר להוסיף עוד נופך
בנידון, שדוקא הם הרוויחו את החילול שבת, דוקא ביריעות העזים, שהיה מותר להוסיף ולכסות
את המשכן ביריעה זו, שהרי הוי אהל על אהל, שמותר! (הערת הרב אהרן ירחי
שליט"א).
[40] נולד
בחלם שנת תרי"ב, נפטר באוסטרובצה תרפ"ח.
[41] סברא
זו צ"ב, הרי בגלל איסור שבת אינה נקראת זמן גרמא, כפי שהוכיחו האחרונים מדברי
התוס' בקידושין דף כט ע"א (ראה שעה"מ, סוף הל' פסולי המקודשין; שאלת
יעב"ץ, ח"א סי' לו; או"ח לקידושין שם; טו"א לחגיגה דף טז,
ועוד). איברא שכן דעת האבנ"ז או"ח סימן תקט, לגבי פטור נשים במחיית
עמלק, דהוי מצ"ע שהז"ג בגלל איסור הריגה בשבת!
ולעצם הענין כבר כתבו כמה אחרונים, שכיון שאין
מחוייבים לקיים מצות הקמת המשכן אלא פעם אחת לתמיד, ואינה נעשית מידי פעם, אינה
חשובה מ"ע שהז"ג (כ"כ בשו"ת בית יצחק, או"ח, סימן ג; מכתבו
של השו"מ אל הנ"ל, מהדו"ת, ח"ג, סימן פט; וכבר קדמם המקנה,
קידושין כט; טו"א חגיגה דף טז ע"א; וראה כלי חמדה ס"פ תשא).
[42] מאיר
עיני חכמים, מהדורה תליתאי, ניו יארק תשנ"ג, פר' ויקהל, עמ' עא. דבריו תמוהים
ביותר, הלא עיקר הקושי ברמב"ם הוא שבגלל "לילה" תהיה המצוה בגדר 'זמן
גרמא', ולא משום איסור שבת.
[43] שו"ת
בית שערים, יו"ד, סו"ס שפא.
[44] ברית
עולם, בתוך 'כתבי רמ"ד וואלי' (נכתב בין השנים תק"ז-תקי"ב),
ירושלים תשנ"ה, פר' ויקהל, עמ' תקעט.
[45] ראה
נועם אלימלך (שביום הכתיבה חל יום השנה שלו) ראש פר' פקודי, על הפסוק טוו את
העזים.
[46] על
דרך זה כתב גם רבי אליהו שיק אב"ד זאגר וקוברין, 'עין אליהו', וילנא
תרכ"ט, שבת דף צט; וראה ערוגת הבשם, על אתר.
[47] דעת
משה, ירושלים תש"ז, עמ' צה.
[48] רבי
יהודה רויזנר אב"ד סעקלהיד, אמרי יהודה, ירושלים תשכ"ט, פר' תרומה עמ'
רכא; רבי זונדל קרויזר שליט"א, אור החמה על התורה, על אתר. ויפה דרש רבי פנחס
מנחם אלתר אדמו"ר מגור, שהעזים עצמן תקנו את חטא העגל, ושער ושעיר מתחלף ורמז
לדבר ששני השעירים צריכים להיות שווים, ויריעות העזים הן ששמרו על היריעות
התחתונות, היינו שבאו לתיקון השלם. וזהו "חכמה היתירה", רמז שגם מי שנפל
לנסיון, יכול לשוב ולחזור לאותו דרך שהיה מקודם ('פני מנחם', פר' ויקהל, שנת
תשנ"ד).
[49] כתב
סופר עה"ת, ראש פרק לו.
[50] פרי
צדיק, פר' תזריע, סעיף ט. לפי זה הוא מפרש את דברי הזוהר, ח"ג, דף נ, שבכל
דבר מצוה ואפילו סרך מצוה והכנה למצוה, יש לומר שהוא נעשה לשם מצוה, וכאסמכתא הן
מביאים את הפסוק "וכל הנשים אשר נשא לבן...", ור"צ פירשו בכפתור
ופרח, שדוקא מכאן ראיה שבכל דבר יש להעלותו ולתקנו תיקון עולם. וראה עוד לקוטי
תורה לרבי יצחק אייזיק מזידיטשוב, מונקאטש תרמ"ג, על אתר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה