פרשת וירא תשפ"ד

משולחנו של יחיאל גולדהבר

פרשת וירא תשפ"ד

 

עקידת יצחק בראי הלכה

הניצוץ הפנימי המתנצנץ ובוער בלב כל נפש ישראל פנימה, ייסודו ומקורו מאותו עמוד לבת אש קודש שיקד והאיר את העולם ואת העולמות כולם, נשגב ונעלם מהשגת אנוש, טמיר ומכוסה אף משרפי מעלה ומלאכי מרום. רשפיה רשפי אש, מעמד העקידה הקדושה שעקד אברהם את יצחק בנו יחידו לה'[1].

מעמד זה כל כולו "לב" – אהבה ויראה, צמאון ודביקות עד כלות הנפש. אך על כל שגבה ורוממותה, עם זאת, חכמי הדורות לא מנעו עצמם להעביר ענין זה בכלי ה"מוח", ללמוד ולהבין, לבחנה בכור ההלכה ובמאזני המשפט, על פרטיה ודקדוקיה.

יש להקדים ולומר לגבי גדרו של העלאת יצחק, חז"ל מסרו היה לו דין של קרבן. יסוד הדברים מעוגנים בדברי המדרש (בר"ר נה, ז): אמר אברהם לפניו, רבון העולמים יש קרבן בלא כהן?, א"ל הקב"ה, כבר מיניתך שתהא כהן[2]. וכן דייק החת"ס (יו"ד רלד) בדברי הרמב"ם פ"ב מבית הבחירה ה"ב, (המתאר את השתלשלות הקרבת הקרבנות בהר המוריה), שאברהם קידש את מקום המקדש בקדושת המקדש בשעת העקידה, הרי ברור לדבריו שלעקידה הייתה תורת הקרבת קרבנות כהלכתן..

אסמכתא נוספת שהיה לו דין של קרבן, הוא ביאורם ז"ל לעובדת 'השכמה של אברהם בבוקר', ועומדים על כך למה לא יצא מיד עם הציווי, ולמה המתין עד השחר, ומיישבים שאין דין של 'זריזים מקדימים למצוות' אלא בזמן המצווה. וברור שכוונתם הואיל וזמן הקרבת הקרבנות הוא רק ביום[3].

אם כנים הם הדברים, לכאורה יש לנו להתייחס להשתלשלות פרטי העקידה שיהיו תואמים הלכות קרבנות כדת וכדין.

תמה הרמב"ן: מדוע ראה אברהם אבינו להביא עמו עצים מביתו[4], כמו שנאמר: "ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום".

אלא יש לומר, כי מרוב חשק וזריזות לקיום המצוה חש אברהם אבינו פן לא ימצא עצים במקום ההוא, לכן בחר לטול עמו את העצים מבית ולשאת אותם במשך שלושה ימים, ובלבד שלא יהיו כל עיכוב ומניעה לקיום הציווי.

זאת ועוד, אף שמן הסתם ימצא שם עצים, מכל מקום חשש אברהם אבינו "לדין תורה" (מסכת מדות פ"ב מ"ה) עץ שנמצאה בו תולעת פסול לקרבן. ולפיכך "ויבקע עצי עולה"[5], בדוקים ומהודרים, ואותם נשא עמו אל מקום העקידה. היוצא לנו מדברי הרמב"ן שאפשר להפיק מכל פרט ופרט של מהלך העקידה שיהא תואם עם כללי התורה[6].

ולא עוד אלא שרבותינו למדו כמה מהלכות היסוד ב'שחיטה' מהנעשה אצל העקידה. במסכת זבחים (צז ע"ב) שכל הקרבנות טעונים שחיטה "בסכין", למדים מעקידת יצחק שאברהם לקח את המאכלת [=סכין] לשחיטה, והרי היה עליו להעלותו לקרבן עולה, ומקרבן עולה למדים לשאר הקרבנות. אפילו מצורת הנחת יצחק על המזבח למדו חכמינו הלכה. במסכת תמיד (לא ע"א) מבואר שכל קרבן תמיד יש 'לעקוד' לקשור יד ימין לרגל ימין, ויד שמאל לרגל שמאל, ולמדים זאת מעקידת יצחק. לאור כל זאת, יצאתי לגני ללקוט שושנים וורדים, מספרים נדירים וגם מפורסמים, כדי להראות את יופיה של "תורת העקידה". לאור כל האמור, הבה נטייל בין בתרי הפסוקים כדי להעלות פנינים זוהרים ומרגליות מבריקים שנערמו מתוך ספרן של צדיקים.

*

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ  (כב, ב)

רבי מנחם זמבא מענקי פולין מדייק: בצוותו לאברהם כביכול דייק בלשון 'נא' וחז"ל [סנהדרין פט ע"ב] פרשו שהוא לשון בקשה ולא בלשון ציווי, ולמה פרשו כן[7]? אלא לפי המהלך שהיה למזבח דין בָּמָה הרי הוא כפתור-ופרח:

"ייתכן שאם היה מצוה וחובה לא היה אפשר להקריב, שהרי תנן במגילה (ט ע"ב): זה הכלל כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה. על כן היה רק לשון בקשה, ודינו כנידר ונידב שקרב בבמה"[8].

*

.

זריזים מקדימים למצוות

 

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ (כב, ג)

 

רבי חיים ן' עטר מהרהר ממה-נפשך: אם אברהם רצה להזדרז לקיים את ציווי ה', למה לא קם עוד לפנות בוקר?

כדי ליישב זאת העלה רעיון הלכתי: היות ו'אין מקריבים בלילה'[9], ולכן אברהם רצה לקיים את מצוות הזריזות בזמן חיוב המצווה[10]! במילים אחרות: הידור הזריזות מתקיימת בהידור נוסף: חביבה מצוה בשעתה.

יישוב נוסף העלה רבי אברהם מרדכי אלתר בעל 'אמרי אמת': בהקדם מאמרם: ביום השלישי – למה איחר מלהראותו מיד, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרף דעתו. הרי לנו שגם בהליכה היה צורך ביישוב הדעת, ולכן לא יצא לפנות בוקר כדי שיצא הצלילות הדעת[11].

*

'אין מכבדים בדרכים'

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. (כב, ג)

בפסוקים הבאים חוזר על עצמו פעמיים הביטוי "וילכו שניהם יחדיו", בפסוק ו' אחרי תיאור נשיאת העץ והמאכלת, וכן בפסוק ח' בעת תגובת אברהם ליצחק שה' יראה את השה.

"מקשים העולם" פותח רבי יעקב אב"ד פלאצק את דבריו: למה חוזרת התורה פעם אחרי פעם בביטוי זה, הוא מותיב והוא מפרק:

"בהקדם מאמרם (יומא לז ע"א): שלושה שהיו מהלכים בדרך, הרב באמצע, גדול בימינו וקטן בשמאלו. המהלך כנגד רבו –היינו לצידו- הרי זה בור, ופירש רש"י (עיין ברכות דף כז ע"ב) "מראה כאילו הם שווים".

והנה, שנינו (ברכות דף מו ע"ב): אין מכבדים לא בדרכים ולא בגשרים, והקשו שם תוס' (ד"ה אין) הרי לפי הדין שאין מכבדים בדרכים, מדוע יש להקפיד על אופן ההליכה של תלמיד עם רבו, ואם כן מדוע יש כל המהלך כנגד רבו הרי זה בור.

ויש מיישבים, שכל הדין ש"אין מכבדים בדרכים" לא נאמר אלא במקום סכנה, שאז אין חיוב על האדם לכבד את מי שמחוייב בכבודו בדרך כלל. ועוד יש לומר, שדין זה של "אין מכבדים בדרכים" הוא דווקא כשהולך לדבר מצווה, שאז הליכתו בזריזות לקיים מצווה.

והנה, ידוע מה שמסרו חז"ל (ילקוט שמעוני, וירא פס' צט; בראשית רבתי, על אתר) כיצד השטן הצר את צעדיו של אברהם והערים בדרכו מכשולות ופחדים כדי למנעו מן העקידה: "הלך השטן ונעשה לפניהם כנהר גדול שלא יוכלו לעבור. אמר אברהם, אם יורדים הנערים מתיירא אני שמא יטבעו. ירד עמדו להם המים עד צוואריהם. תלה אברהם את עיניו לשמים, אמר: רבון העולמים! באו מים עד נפש".

לפי זה יש לומר, כיון שהיו במקום סכנה, חל דין "אין מכבדים בדרכים". לכן מדויק לשון הפסוק "וילכו שניהם יחדיו", היינו שהיה יצחק מהלך כנגד אביו ולא כיבדו לילך לפניו.

לאחר מכן, כששאל יצחק את אברהם "ואיה השה לעולה", והשיבו "אלקים יראה לו השה לעולה בני" שוב הזדרז יצחק כדין ההולך לדבר מצוה. ועל כן שוב  נאמר "וילכו שניהם יחדיו" שלא היה צריך לנהוג בו כבוד[12].

*

דיון בהנחת העצים מעל-גבי יצחק

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.[13] (כב, ז)

כל ימיו תמה רבה האחרון של לוצק - רבי זלמן סורוצקין [תר"מ – תשכ"ו]: למה כבש אברהם אבינו את רחמיו מבן יחידו גם בדבר הזה, לשים את משא העצים על שכם בנו ההולך להישרף בהם?

עד שמצא ב'פיוט העקידה' של רבי אפרים מרגנשבורג [המיועד לצום גדליה[14]] "עטרו בעצים ואשו", היינו שעטר את הקרבן כפי שהיו מעטרים את הבכורים[15]. ויש בזה הידור מצוה וכבוד שמים, גם את הביכורים היו מעטרים משהגיעו קרוב לירושלים. ובמקביל כן עיטר אברהם יצחק בעצי העולה, משראה את המקום מרחוק[16].

 

רבים דייקו שהנחת העצים על גבי יצחק מוכיח לכאורה שיצחק עדיין לא היה מקודש, שאם כן, הלא מסקנת הסוגיא בפסחים דף סו שאסור לתחוב סכין ע"ג קרבן שהרי הוא מועל בהקדש[17], ולכך מעלה רבי יהושע העשיל אב"ד קראקא [שנד? – קראקא, תכ"ד], רבו של הש"ך והב"ש, שיש קושי בנשיאת העצים על יצחק; לדעתו מיושב הדק היטיב הדו-שיח של אברהם ויצחק. יצחק שאלו 'הנה האש והעצים איה השה לעולה', ביאור תמיהתו הוא בכך ששאל ממ"נ, אם הנחת עלי את העצים מוכח שאני לא הקרבן, א"כ "איה השה"? עד כאן מדברי הרב, ותלמידו רבי אליעזר טרילינגר [כיהן כרב בכמה ערים במורביה] הוסיף על משקל זה את תשובת אברהם ש'אלהים יראה', הוראת שעה היתה אצלי[18]. ואילו רבים המשיכו את הווארט: שאברהם ענה לו באותו מטבע: אלהים יראה לו השה, ואם לאו לעולה בני, עד השתא עדיין לא הקדשתיך, ועדיין מותר לעבוד בך[19].

רבי יוסף ראזין מדווינסק המפורסם בכינוי ה'רוגוצ'ובר' נוקט בפשטות שיצחק כבר היה מקודש[20], אלא הוא מדקדק: מדוע את העצים הניח אברהם על גבי יצחק, ואילו את המאכלת נטל בידו?

הוא מיישבו בהברקה: בהקדם סוגיית הנחת סכין על גבי הקרבן (פסחים דף סו רע"ב) ששיטת הבבלי הוא שלאחר שהוקדש הקרבן אסור להניח עליו הסכין, משום לאו ד'לא תעבוד בבכור'. מאידך שיטת הירושלמי (שם פ"ו ה"א, הובא בתוס' על אתר) שמותר, וטעמם: משום שכל עבודה שהיא לצורך קדשים אינה עבודה.

והנה להלכה אין זה לעיכובא שתהא השחיטה בכלי שרת דווקא[21], שוב אם כן אין זה "צורך קדשים" ליקח מאכלת מביתו, לכן את המאכלת לא יכול היה אברהם להניח על גבי הקרבן (יצחק)[22]. לעומת זאת, את העצים הכשיר אברהם, שיפו ועשה מהם גזירים, וכמו שנאמר "ויבקע עצי עולה", והרי הם "קדושים בקדושת הגוף"[23], לכן מותר היה להניחם על גבי הקרבן[24].

יישוב מקורי העלה האדר"ת, לפי דבריהם במסכת בכורות דף ט ע"ב אין איסור 'עבודה' באדם שהוא קדוש, כל שכן ביצחק אין איסור להשתמש בו[25].

*

לפי המהלך שאברהם קידש אותו ביום השלישי, יש להבין: הלא אין מקדישים ביום-טוב

בביאורו לתורה כיוון המלבי"ם [תקס"ט-תר"ם] לדברי רבי יהושע העשיל, והסיף פרפרת נאה לצידו: יצחק הקשה לאביו, אם כך יוצא שתקדיש אותי ביו"ט! וביו"ט הרי אסור להקדיש? ועל כך השיבו אברהם, כי שונה הדין בחובה שקבעו להם זמן שמותר להקדיש. לכן אמר בלשון "אלוקים יראה", ואין אני המקדיש.

יישוב שונה במקצת העלה רבי חיים אבולעפיא (השני) [ת"ך-תק"ד]: לדעתו בפשיטות הואיל והעקידה היתה בר"ה, לכאורה היה מוכרח להקדישו קודם לכן, שהרי 'אין מקדישים ביום טוב', וזו היתה תמיהת יצחק, ממה נפשך, הלא הנחת עלי את העצים, מכאן שעדיין לא הקדשת אותי, אלא ע"כ שבכוונתך להעלות שה, ואת השה כבר היית צריך להקדיש לפני החג. השיב לו אברהם, אלהים יראה, היינו היות והצטויתי להקריבו ביום מסוים, היינו ביום השלישי, הרי הוא כחובה קבועה, וקרבן חובה מותר להקדישו בחג[26]. ובמקום אחר דייק את סמיכות 'לעולה' עם 'על אחד ההרים', ולא אמר: על אחד ההרים והעלהו שם לעולה: "רמז שאף שיום-טוב של ר"ה היה, מאחר שקבוע לו שמן ביום השלישי יכול אתה להקדישו לעולה... אחר עלייתך בראש ההר"[27].

 

האיך קידש אברהם את יצחק, הלא לא היה ברשותו

 

ראש ישיבת פוניבז' רבי אהרן ליב שטיינמן הקשה: הרי יצחק לא היה רכושו, האיך חל קדושת קרבן על יצחק הלא לא היה בעלים להקדישו?

תלמידו רבי בנימין גרוסברד הציע לפניו יישוב בהקדם דברי הרמב"ם (פ"ט מעבדים) שגוי יש לו בעלות על בניו אפילו הגדולים אם הם כבושים תחתיו ויכול למכרם כעבד". לפי זה שפיר היה יכול אברהם להקדיש את יצחק מדין בעלים וחל עליו קדושת קרבן עולה[28].

 

"נשיאת העצים ביו"ט"

איתא במדרשים (פדר"א פ' לב[29]) שהעקידה היתה ביוה"כ[30], לפי זה תמה רבי מאיר לייביש בעל המלבי"ם: איך נשא יצחק את האש והעצים, הלא עברו על איסור הוצאה?

"ויש לומר" ממשיך המלבי"ם בהקדם מאמרם (שבת דף ו ע"ב) שבזמן שאין ישראל שרויים במדבר הרי המדבר דינו רק ככרמלית.

אך קשה, מפני מה לא לקח עמו החמור, ואף לסובר שהטעם שאין רוכבים על החמור הוא גזירת שמא יחתוך זמורה, הרי כבר חידשו הפוסקים (מג"א סי' שכב) שבשניים אין מקום לחשוש, וכדין הקורא לאור הנר. ומה עוד שהמג"א הוסיף שכל זה הוא במקום מצוה, הרי גם כאן הוי מקום מצוה.

ואין לומר שיש מקום לחשוש 'שמא יצא חוץ לתחום', ויש לחשוש למ"ד תחומין דאורייתא (ראה ביצה לו)[31], שהרי נאמר 'וירא את המקום מרחוק', והוא שיעור מיל כפי שדרשו על הפסוק (יהושע ג, ד) 'רק רחוק יהיה ביניכם ובינו' (ראה רש"י לשמות לג, ז). אמנם לפי הירושלמי המובא ברא"ש שיש איסור שביתת בהמתו, ניחא.

ויש לתרץ, שזהו שכתבה תורה 'וילכו שניהם יחדיו', היינו שלא עמדו לפוש בינתיים, ואם כן לא היתה הנחה ולא עקירה, וכאשר הגיעו זרקו מידם כלאחר ידו, כהלכה[32].

*

איסור יציאה מחוץ לתחום[33]

ויאמר אברהם אל נעריו שבו-לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה (כב, ה)

גם אל ציווי שהיית הנערים הסמיך רבי יהונתן אייבשיץ למאמרם שחל ביוה"כ. ולכן חל עליהם איסור יציאה חוץ לתחום: "אבל אברהם ויצחק הלכו ע"י קפיצת הדרך, כאמרם (בר"ר מג, ג) פסיעות של אברהם אבינו ג' מילין, ופירש האר"י ז"ל [שער מאמרי רז"ל, עמ' מז] על-ידי קפיצת הדרך, לכן יכולים היו ללכת גם ביו"ט"[34]. לכאורה צ"ב, מה לי שקפצה לו הדרך, הלא במציאות עבר את תחום  ולדברי החת"ס בספרו תורת משה ניחא האי תמיה, וכה כתב: "נ"ל משום שהיה ביוה"כ, ע"כ אברהם ויצחק שנצטוו על ההליכה היה דוחה תחומים והלך אלפים ממקום ההוא, והנערים לא שמרו כמ"ש הראשונים שהנפש אשר עשו יצאו מכלל ב"נ להקל לשמור שבת, ואברהם מצווה על שביתת בהמתו, ע"כ 'שבו לכם פה עם החמור' "[35].

*

ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור (כב, ה)

מדוע לא לקח אתו את אליעזר וישמעאל למקום העקידה כדי שיוכלו ללמוד פרק ה"מסירות נפש".

מצאנו לכך כמה מהלכים:

א] משום שהיה ירא שמא יעכבוהו מלשחוט את בנו[36]. ב] לסובר שהיה ביו"ט, הרי הוא מצווה על שביתת בהמתו, וגם נעריו לבל יצאו חוץ לתחום. מה שאין-כן יצחק ואברהם הרי מחויבים להמשיך בהליכתם[37]. ג] הרי לאברהם היה דין כה"ג, והמקום קודש קדשים, ומעשה העקידה התרחשה ביוה"כ, וכשכהן גדול נכנס לפני ולפנים בקה"ק, אסור לזר להיכנס שם[38].

 

ויבן שם אברהם את המזבח (כב, ט)

 

אברהם דאג שלא יקרה מכשול ליצחק שיוכל להזיקו

איתא במדרש רבה (פרק נו): "ויצחק היכן היה, אמר ר' לוי נטלו והצניעו, אמר שלא יזרוק ההוא דיגער [=השטן] ביה אבן ויפסלנו מן הקרבן"[39]. וכוונתם מבוארת יותר על פי הנוסח בפסיקתא רבתי: "ולמה לא בנה יצחק עמו, אלא אמר אברהם שלא יפול עליו אבן או צרור ויעשה בו מום ויפסל מן הקרבן"

לכאורה יש להבין, אם ישנו חשש של בעל-מום, הרי גם אברהם עלול להיפסל ע"י השטן?

ומן הצורך לומר: שלאברהם שהוא בעל הציווי אין מקום לחשוש לחששות רחוקות, מאידך יצחק אינו מצווה ועושה, ולכן יש מקום להחיל את החשש.

 

האם היה ליצחק חובת בקור על האיל

 

וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה.

 

הרי ההלכה היא שקרבן תמיד צריך ביקור (רמב"ם תמידין ומוספין פ"א  ה"ט), והיו שהעלו שליצחק היה דין של קרבן תמיד[40]. ואמנם כל הדין הוא כדי שלא יהא בו מום, ואצל בני נח אשר אין פוסל בהם מום, רק מחוסר אבר פוסל (ע"ז דף ה ע"ב), ידיעה זו מעוררת את השאלה: לכאורה לא היה צריך ביקור.

אלא שלגבי אברהם אבינו שיצא מכלל בני נח, ולפי ההו"א של יצחק שכוונת אביו לשחוט שה, אם כן היה טעון ביקור. ואם תמצא לומר שלכאורה כשר בעל מום, וכמבואר בזבחים (קטו ע"ב) שעד הקמת המשכן כשר בעל מום אפילו בישראל, אבל כאן היה לו דין מזבח, וכיון שהיה מזבח בעי ביקור כדיני מזבח. עומד על כך רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק –פארה של לטביה

והוא מבארו באופן נפלא: דין שני גזרי עצים ואש קדוש נאמר רק בהקרב על גבי המזבח, ולא בהקרב על במה (מנחות כב). וזהו טענת יצחק "הנה האש והעצים" – אם כן מוכח שאתה הולך להקריב קרבן תמיד במזבח. ואם כן "איה השה לעולה" – הרי קרבן תמיד במזבח טעון ביקור, ואיה הוא?

על  כך ענהו אברהם: 'אלוקים יראה השה', היינו שהוא כבר מבוקר[41].

 

אמר יחיאל: הפלא הוא שכיוון את דבריו מילה במילה לספר הנפלא 'צפנת פענח' לרבי יוסף מטראני [צפת, שכ"ט – קושטא, שצ"ט] -פארה של צפת, בנו הגדול של המבי"ט, פ' וירא ראש דרוש ג[42]; ולאחריו פירש כן רבי חיים אבולעפיה – פארה של טבריה שדרש את שאלתו של יצחק 'איה השה' שהרי יש לבודקו לפני השחיטה, ועל כך ענה לו אברהם : "אלהים יראה לו השה – שצריך בקור ד' ימים, אם יראני השי"ת שֶׂה מבוקר שהוא בקרו – נקרבנו, ואם לא – די היום בעולת בני תחת עולת התמיד"[43], והוסיף שכן מפורש בפיוט 'עת שערי רצון להפתח' לר"ה[44], בו נאמר: "שחר השכים להלוך בבוקר, ושני נעריו ממתי השקר, יום השלישי נגעו אל חקר...הלכו שניהם לעשות במלאכה. ויענה יצחק לאביו ככה, אבי ראה אש ועצי מערכה, איה אדוני שה אשר כהלכה? האת ביום זה דתך שוכח...", הרי לנו שהשה צריך להיות מבוקר כדת[45].

יוצא מן הכלל הוא רבי אברהם פאלאג'י, המעלה שבכוונה ציווה לו ה' יום לפני יציאתו מהבית, והדרך לקחו ג' ימים, הרי ביחד היה לו ד' ימים לבקר, ואכן בקרו[46].

*

ויבן שם מזבח

מקשה רבי חיים קנייבסקי: לפי השיטות שהיה בחג צריך ביאור למה הוצרך לבנות מזבח ולעבור על איסור בונה, הלא  בבמה אפשר להקריב על גבי סלע?

לאור זאת הוא מעלה את חידושו: כיון שהיה מקום המקדש יש לו דין מקדש שצריך דווקא במזבח[47].

*

האיך השתמש יעקב אבינו באבני המזבח?

ב'פרקי דרבי אליעזר' (פרק לה) מסופר שהאבנים שיעקב אבינו לקח בעת שעזב את באר שבע והגיע עד הר הבית "וישם מראשותיו" היו מאבני המזבח של העקידה[48], ולכאורה הרי אסור למעול בהקדש?

על מדוכה זו ישב רבינו בעל 'מגן אברהם' בביאורו על ילקו"ש, שהביא את דברי הפדר"א, ומעלה שתי אפשרויות: א. יעקב לא שכב על האבנים אלא הניחן סביב, וממילא הרי זה שימוש שלא כדרך, ומקור לכך מהמבואר במסכת פסחים (כו ע"א) שריב"ז ישב בצילו של היכל ולא מעל, שהרי ההיכל לתוכו עשוי והוי שלא כדרך הנאה[49]. ב. היה זה מצב של פקו"נ, שהרי ביקש בכך להתגונן מפני חיות רעות כפי שמבואר במדרש רבה (פ' סב). על היישוב השני מסיים "ודוחק, אטו לא היו אבנים אחרות".

רבי פנחס הורוויץ אב"ד פפד"מ בעל 'הפלאה' כיוון לקושיית המג"א, ולדעתו אכן יעקב אבינו לקח מאבני המזבח אלא שלא היה מודע שהם 'קודש', ואכן מעל בשגגה באבנים קדושות אלו, ובעקבות כך קדושתן פקעה מהן ויצאו לחולין, כדין חפץ הקדש שמעלו בו בשוגג, ולדעתו, זו הסיבה שלאחר מכן יעקב חזר והקדיש אבנים אלו "ויקח האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה[50]. ברם למרבה הפלא תלמידו המובהק – נזר ישראל ותפארתו, רבי משה סופר אב"ד פרשבורג לא סבר כך.

אמר יחיאל: כדי להבין את חילוקי הדעות מן הצורך להקדים הקדמה קצרה: למרות שקיימא לן ש'יש מעילה אחר מעילה בבהמה וכלי שרת', ולכן לכאורה לא יצאו אבני המזבח לחולין אחרי מעילתו של יעקב, אבל לגבי אבני המזבח מצאנו שנחלקו הראשונים האם חל כלל זה או לא. במסכת ע"ז (נב ע"ב) דנה הגמרא האם היה מותר להשתמש באבני המזבח שהיוונים טימאו לע"ז, ומסקנת הגמרא שאסור, והנימוק לכך: כיוון שנכנסו הנוכרים להיכל חיללו את כליו ויצאו לחולין. וכיון שיצאו לחולין נעשו כהפקר, והם זכו בהן מההפקר, וכשהשתמשו בהן לע"ז – אסרום. כך לפי הסברו של רש"י. ברם בעל המאור מביא בשם רבותיו שגם ישראל שמעל באבני מזבח, הן יוצאות לחולין, והגמרא מיירי ב'פריצי ישראל', כי רק בישראל יש דין מעילה[51], ודברי ה'פנים יפות' יהיו מכוונות רק לשיטת 'בעל המאור'. מאידך הרמב"ן לאחר שהעלה סוללה של ראיות חולק עליו, ומכריע שהכלל הוא רק לגבי נוכרים, ולכן אבני המזבח אינם מתחללים ע"י ישראל; ע"כ דברי הקדמה.

והנה החת"ס בתשובתו לרבי מיכל סג"ל אב"ד אייזנשטט, דן בענין תשמיש הדיוט בכלי-קודש של בה"כ, ואגב, מעתיק קטע מדרוש שלו לפרשת ויצא, שבו הזכיר את דברי ה'זית רענן', ובתוך דבריו העלה: "ואפילו אם יעקב לא ידע מקדושתן עד הקיצו משנתו, והו"ל שוגג, מכל מקום אבני מזבח אינן מתחללות, שהרי יש בהם מעילה אחר מעילה, וכיון שלא נחתללו מקדושתן לא נאסרו בתשמיש הדיוט"[52]. ולמרבה הפלא, בתשובתו לחמיו 'גאון עוזינו נזר תפארת כל קהל הגולה', הוא נוטה לדעת הרז"ה[53]!

רבי מנחם מנדל כשר העלה יישוב נוסף, בהקדם ההלכה שאם הקדש שנשתנה גופו פקע האיסור ממנו, והלא על פי חז"ל נעשה כולם כאחת, או שנעשו רך כמו כר וכסת, ולכן אין שום איסור להשתמש עמן[54].

 

בעלי חיים נדחין בחסרון מזבח

בסוגיית פסול הקרב התלוי במזבח נחלקו במסכת זבחים (דף נט ע"א) רב ורבי יוחנן אם נפגם המזבח לאחר שהקדיש הבהמה ועדיין לא שחטוה. דעת רבי יוחנן לפסול, ונימוקו עמו: כל דבר שהיה בתחילה ראוי למזבח ואח"כ נדחה, הרי הוא דחוי מן המזבח לעולם. ואילו דעת רב להכשיר, ולשיטתו: אין תורת דיחוי בקדשים אלא כשהיה הדיחוי לאחר שחיטתם. יוצא, שלדעת רבי יוחנן כל הקדשים שהוקדשו בזמן שלא היה מזבח, ואח"כ נבנה המזבח – פסולים. מעלה רבי חיים אבולעפיה (השני) מהלך מפולפל:

יצחק סבר כרבי יוחנן שבע"ח נדחין, ודחוי מעיקרא הוי דחוי, לכן פנה לאברהם עם תמיהה: איה השה "להקדישו" לעולה אחר בנין המזבח, שהרי אני נפסלתי שהרי הקדשת אותי לפני בניית המזבח. השיבו אברהם: 'אלהים יראה לו השה', בכהאי גוונא שהמזבח אינו בנוי מותר משני טעמים. א. דחוי מעיקרא אינו דחוי[55]. ב. הרי הרמב"ם מכריע כדעת רב שבע"ח אינם נדחים[56].

רבי אהרן שמואל קיידאנובר בעל 'ברכת הזבח'[57] העלה דרך דומה: יצחק ידע שכוונת אברהם להקריבו לעולה על המזבח. מבואר בחז"ל שאותו המזבח היה אותו מזבח שעליו הקריב אדם הראשון את קרבנו, א"כ הרי נימוח אח"כ עם מי המבול. כעת שיצחק ראה שעל ההר אין שם מזבח, והרי אביו הקדישו קודם בניית מזבח חדש, הרי הקדישו קודם מזבח, כמפורש בקרא (פסוק ט) ויבן שם מזבח, לכן שאלת יצחק מובנת כמין חומר: "איה השה"? הרי אני פסול לקרבן מטעם דחוי, לכן על כורחך עליך להקדיש שה במקומי. על פי זה מדוייק תגובת אברהם: אלקים יראה השה לעולה, אכן כדבריך, אבנה את המזבח ורק אח"כ אקדיש שה, ובאם לאו אז אקדיש אותך, שהרי באמת עדיין לא הקדשתי אותך[58].

*

מדוע הצניע אברהם את המאכלת.

כאשר הלך אברהם עם יצחק לעוקדו נאמר 'ויקח אברהם את עצי העולה... וייקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדיו'. אך כאשר תמה יצחק לפשר הדבר, שאל 'הנה האש והעצים ואיה השה לעולה'. ותמוה, מדוע לא הזכיר גם את ה"מאכלת"[59]?

עמד על כך מהרי"ל דיסקין אב"ד בריסק, והוא מיישבו על פי המובא בפתחי תשובה (סי' לו ס"ק ט"ז) שאין להראות הבהמה או העוף כיצד שוחטים משום צער בעלי-חיים, או משום חשש צימוק הריאה, והוא הדין סכין של שחיטה.

ולפי זה יש לומר, שבאדם אשר הוא בר-דעת ודאי שיש לחוש שבראותו הסכין שמיועד לשחטו, יפחד ויבעת ומתוך כך תצטמק הריאה שלו.

לכן הטמין אברהם את המאכלת בפני יצחק לגמרי כדי שלא ייטרף וייפסל מקרבן. ולכן יצחק לא הזכיר בשאלתו את המאכלת. ואסמכתא לכך מדברי המדרש[60] שיצחק אמר לאביו: 'אסרוני בידי וברגלי שהנפש חצופה היא שלא תראה המאכלת ואפסל מן הקרבן', ופירש הרב מבריסק שהכוונה שהפחד יגרום שיצטמק הראיה ויטרף[61] .

המעניין שכיוון לדבריו רבי צבי הירש פרבר [סלבודקה, תרל"ט – לונדון, תשכ"ז] מחשובי רבני לונדון, והוסיף אסמכתה מלשון הסליחה (יום ה' לעשי"ת): "מאכלת שנונה מרוטה לָטֶבַח, נְדָנָהּ נתן מלהבעיתו בּאֶבַח"[62].

אולם לדבריהם צ"ב למה יצחק לא שאל גם על הסכין[63]!

*

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו... ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה...

רבה של זאמושט –רבי יצחק הויכגלרנטר חידש שאיסור רכיבה בשבת אסור גם בשנים, מה שאין-כן למ"ד שאסור גם ביו"ט, יש מקום להתיר רכיבה בשנים לצורך מצוה. לאור חידוש זה ממשיך לבאר בטוב טעם למה אברהם ירד מן החמור ביום השלישי והלך רגלי.

בהקדם המבואר ביומא (כח ע"ב) שאברהם אבינו קיים גם במצוות דרבנן, והרי אם העקידה היתה בשבת, היה יכול אברהם לרכוב יחד עם יצחק, אולם לפי הדעה שהעקידה היתה ביוה"כ, מדוקדק שביום השלישי לא השתמשו ברכיבה על החמור, אלא הלכו רגלי, והלא אין משתמשים בבעלי חיים ביו"ט, ולא מהני רכיבה שנים[64].

 

*

וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.

 

פסול אונן

לכאורה צריך ביאור, מה היתה כוונתו של אברהם בשחיטת בנו, הלא ברגע שהוא שוחטו נעשה אונן, והוא פסול להמשיך את העבודה.

קושיא זו הקשה לראשונה (?) רבי דוד סג"ל בעל 'הט"ז'. והוא מיישבו בהקדם ביאור בדברי מדרש רבה.

במדרש (נה, ז) מתואר דין ודברים שניהל אברהם עם כביכול: "אמר אברהם לפני הקב"ה: רבון העולמים! וכי יש קרבן בלא כהן, אמר לו הקב"ה: כבר מניתיך שתהא כהן, הה"ד (תהלים קי, ד) 'אתה כהן לעולם'.

עמד רבינו הט"ז על דבריהם אלו: מה זו הקושיא 'וכי יש קרבן ללא כהן', ולמה לא יכול אברהם להיות כהן. ועוד קשה, מאי 'כבר מניתיך שתהא כהן', היכן מינה אותו הקב"ה להיות כהן.

הוא מותיב וגם מפרק, שביאור הדברים הוא כך: 'וכי יש קרבן בלא כהן', הרי מיד עם מיתת יצחק נעשה אונן ואסור להקריב (זבחים טז ע"א), ואם כן יהיה קרבן ללא כהן. והתשובה היתה: כבר מניתיך שתהא כהן, היינו כהן גדול, וכהן גדול מותר להקריב באנינות (יומא יב ע"ב). והראיה שנעשה לכהן גדול דייקא, מדברי המדרש (שם): שאמר אברהם 'הנני', הנני לכהונה הנני למלכות, זכה לכהונה וזכה למלכות. ודייק הט"ז שהכוונה לכהונה גדולה, מלשון המקרא (תהלים קי, ד) 'אתה כהן לעולם', היינו אתה כהן לעולם אפילו בעת אנינות[65].

לאור האמור מדויק הטיב לשון המקרא[66] 'ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר אבי, ויאמר הנני בני', מהו האריכות בפסוק, ומהו כפל הדברים?

אולם לפי האמור עד כאן, הרי הוא כפתור ופרח: יצחק טוען לאברהם, שכל הטענה שיש לי כלפיך היא, בכך שאתה אבי, ואם תשחט אותי תהא 'אונן', שהרי אני רואה "האש והעצים", אם כן בדעתך להקריב קרבן. אך כיון ש"איה השה לעולה", שה לעולה אין, הרי שבדעתך שאני אהיה הקרבן, אולם איך תוכל להעלותי לקרבן כשתיכף בעת השחיטה אתה נעשה 'אונן'[67].

בן דורו -רבי אברהם אבלי גומבינר מקאליש בעל 'מגן אברהם' כיוון לדבריו. על דברי המדרש (פרקי דר"א, פרק לא) שדימה את אברהם אבינו לכה"ג שהגיש מנחה ונסכים, כתב: והא דאמר כהן גדול, משום שקשה כיון שיקריב את יצחק יהיה אונן, וא"כ יאסר להקריב אח"כ מנחה ונסכים. לזה אמר 'ככהן גדול', שהרי קיי"ל כהן גדול מקריב אונן"[68].

לגאון הראגיצ'ובער יש מהלך נפלא ביותר.

לדעתו (על פי הפסיקתא) לאברהם היה דין של כהן הדיוט, ולכאורה האיך היה יכול אברהם ראוי להמשיך את העבודה? הלא גם בהקרבה בבמה מסתפק הגמרא (זבחים טז ע"א) האם מותרת באונן.

אלא על פי מה ששנינו ביומא דף יג: היה עומד ומקריב ושמע שמת לו מת, מניח העבודה ויוצא, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר, יגמור. פירש רש"י: שהיינו לגבי כהן הדיוט[69]. והנה השחיטה אינה "עבודה" וממילא אינה "התחלה". לכן דקדק אברהם לערוך את העצים, שזהו "סידור גזרי המערכה", שהיא "עבודה" ואסורה לזר. וכיון שכן – "כיון שהתחיל, גומר"[70].

מהלך ייחודי דרך לו רבי דוד לוריא מביחוב, לדעתו אינו ניתן להחיל דיני אנינות על מיתה שנעשתה ע"י ציווי השי"ת. הוא משיג על דברי הזית רענן (שצויין לעיל): "ואינו נכון... בעיקר הדבר, אם שייך בכאן אנינות בדבר צ"ע, כיון שאבילות ודאי לא היה כאן, כמו בהרוגי סנהדרין (מו ע"ב) שאין קרוביהם מתאבלים עליהם, כל שכן כאן שצוהו ה' על זה". בהמשך דבריו הוא מעלה שחידוש זה אינו מוסכם בכל הראשונים.

רד"ל מסיים בהערה ע"ד הזית רענן שיישב היות והיה לו דין כה"ג לכן לא חל עליו דיני אנינות; מוסיף עליו רד"ל, לפי דבריהם תוסבר השיטה שהעקידה היתה ביוה"כ, שרק כה"ג עובד את עבודת היום; אולם מסיים ש"באמת אין דבר זה מוסכם שהעקידה היה ביוה"כ, כי בויק"ר משמע שהיה בחודש תשרי ובשמו"ר אמרו שהיה בפסח".[71]

רבי אברהם פאלאג'י מאיזמיר יישב את הקושיה בצורה פשוטה ביותר: זיל בתר טעמא, הלא טעם פטור אונן מעבודה הוא, שמוטל עליו לקוברו, ואילו כאן מוטל עליו גמר עבודתו, וגימור העבודה היא השריפה, והשרפה היא במקום קבורה[72].

אמר יחיאל: תמיהני על כל הני אשלי רברבא ובפרט על הרד"ל, הלא בחג ויוה"כ לא חלים דיני אנינות (יו"ד שמא, א), וזהו הטעם שכה"ג מותר לעבוד באנינות, שהרי "כל השנה כרגל אצלו", וע"כ נפל כל הקושי.

*

כוונת אברהם ברצון להוציא לפחות קצת דם הימנו

'ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה' (כב, יב) חכמינו (ב"ר נו) דרשו את כפל הלשון: שאברהם רצה לכל הפחות להוציא ממנו כמה טיפות דם, ועל כך ציווה לו הקב"ה 'אל תעש לו מאומה'.

רבי משה סופר בעל החת"ס עומד על כך למה אברהם עשה חבורה על יצחק והוציא קצת דם, כן מהיכן למד שיש לשחוט את האיל לעולה?

הוא מיישב בכך: "נראה שאברהם אבינו לא רצה לקדש המקום לבית עולמים עד שהקריב בו שום קרבן, כיוון שנתקדש המקום ואינו מקריב קרבן, עובר על לאו 'ולא יראו פני ריקם', לכן רצה לעשות קצת חבורה ביצחק ולהוציא ממנו קצת דם כדי שלא תהיה ביאה ריקנית. וכשאמר לו הקב"ה 'אל תעש לו מאומה' הראה לו איל והקריבו עולת ראיה, אז אמר אשר יאמר היום 'בהר ה' יראה' "[73]. ברעיון זה קדמו רבי דוד פארדו [תע"ח-תקנ"ב]: "אל תשלח... והויא ליה ביאה ריקית שהוא היה יודע ששם מקום בה"מ, הלכך אוציא ממנו מעט דם, שמקצת נפש ככל הנפש"[74].

*

"עולה שעלתה חיה על המזבח – תרד"

שנינו במשנה (זבחים פד ע"א): "עולה [והוא הדין כל קרבן] שעלתה חיה לראש המזבח תרד", מבארת הגמרא שיש להורידה משם כדי לשחוט, ולאחר השלמה עבודתה למטה, יש להעלות את נתחיה להקטרה. אם כן תמוה, כיצד העלה אברהם את יצחק על גבי המזבח בעודו חי?

רבי יהודה ב"ר עמרם דיוואן -מחכמי ירושלים[75], כותב שכל ימיו התקשה בשאלה זו. ואם תאמר שהעלאתו היתה על פי אמירת השי"ת, הרי לא מצינו שכך אמר לו ה', והיה  לו לאברהם לעשות כדין עולה למטה ולהעלותו אח"כ כשאר עולות. ולא מצא ישוב לעניין[76]. אולם מצאנו שרבים וגם שלמים נשאו ונתנו בקושיא זו.

הראשון שדן בזה הוא רבי יוסף מטראני שזכה לנשק את ידיו של הב"י ולהתברך ממנו[77], בדרשותיו מחדש מהרי"ט שיצחק התקדש רק עם העלתו ע"ג המזבח, וקדושה זו קידשה אותו לתמיד. מהרי"ט מדייק את לשון המקרא: 'והעלהו שם על אחד ההרים', לכאורה נכון היה לומר: על אחד ההרים, העלהו שם, אלא דייק אברהם שמטרת עלייתו היא לקדשו: "ולכך לא שחטו למטה והעלהו איברים כדין העולה". "ואפשר", ממשיך מהרי"ט ומחדש: "שלא נאמר שחיטה למטה אלא בעזרה שהוא מקודש או בפנים מן הקלעים, אבל מקום שלא נתקדש, צריך להעלותו על המזבח שנתקדש בבניינו, בין כך ובין כך העלתו קדשתו, ולא צוה הקב"ה לשוחטו אלא להעלותו ולקדשו"[78].

השני שהעלה קושי זה היה תלמידו רבי חיים אבולעפיא (המוסמך)[79], נכדו רבי חיים אבולעפיא [?- טבריה, תק"ד][80] הביא את הקושי משמו[81], ומנסה ליישבו בכמה אנפין: בשם [רבו[82]] רבי משה גלאנטי (השני) [צפת, ש"פ – ירושלים, תמ"ט] הוא מביא: מאחר שהטעם לפסול העלאת הקרבן חי מעל המזבח הוא 'שמא ירביץ גללים', "לא שייך האי טעמא ביצחק שהלכו שניהם יחדיו הבן להזבח והאב לזבוח"[83]. ביאור דבריו הוא כנראה כך, למרות שטבעו של אדם להזדעזע מפחד הריגה ועלול להוציא צואה[84], אבל יצחק שהלך בכוונה להישחט, אין מקום לחשוש. תירוץ נוסף העלה הרב המג"ן: "על פי מאמרם במדרש שהשטן רצה להטיל בו מום ולפוסלו, לכן רימה אותו אברהם בכך שיחשוב שעדיין לא הגיע זמן השחיטה, ומוטב לעשות איסור זוטא שלא יפסל מכל וכל"[85].

ורח"א בעצמו מיישבו דין זה לא נאמר אלא רק בבית המקדש, שבו "המזבח" הוא לעיכובא, אולם ב'במה' אין דין מזבח, ועל כן אין דין זה מעכב. ואמנם כל מה שעושים 'מזבח' זהו רק כדי שיהא תשמישו נח, כמו שאמרו (זבחים קח), או שכאן היתה הוראת שעה שיבנה מזבח בבמה.

לפי זה באמת אין כל משמעות והבדל בין "על גבי המזבח" ל"על גבי קרקע", כי כל בנין המזבח אינו אלא רק כדי שיהא תשמישו נח, ואין כל מניעה להעלותו על המזבח כשהוא חי.

ואף אם נאמר שעל פי הדיבור בנה אברהם את המזבח, אם כן יש לומר שגם על פי הדיבור היתה העלתו כשהוא חי[86].

רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי שכיהן כחכם-באשי בדמשק בשנים תרנ"ד-תרס"ח[87], מיישב את קושיית רבי יהודה דיוואן: נראה שלא קשה, מלבד מה שקיי"ל כרבי יוסי שטעמו עמו, ששחטה בראש המזבח יפשיט, שנאמר 'וזבחת עליו את עולותיך' מלמד שכל המזבח כשר לשחיטת העולה (שם, נח ע"א), ודוקא לאחר מתן תורה שקבע הכתוב לעולה – צפון הוא שאמרו לכתחילה ישחוט בצפון.

ועוד, כי כשאמר לו הקב"ה 'והעלהו שם לעולה על אחד הרים אשר אומר אליך' הבין אברהם שיעלהו וישחטהו שם. וכן מוכח מחז"ל (ב"ר נו, יב) שהתחיל אברהם תמה: אמרת 'קח נא את בנך', ועכשיו אתה אומר לי 'אל תשלח ידך אל הנער'. אמר לו הקב"ה, כשאמרתי לך 'קח נא' לא אמרתי 'שחטהו' אלא 'והעלהו', לשם חיבה אמרתי לך, אסיקתיה וקיימת דברי ועתה אחתיניה וכו'[88].

לפי זה, מה שהבין אברהם במאמר ה' 'והעלהו לי' – שיעלה אותו לראש המזבח, יפה כיון, ורק מה שהבין שגם  ישחטהו, על זה אמר לו שאינו נכון. את יישובו השני, כיוון הרב אלפאנדרי לבן מדינתו –רבי יצחק ברכה, מחשובי רבני אר"ץ, ושעל דרשותיו בספרו 'בירך יצחק' העיד -בן דורו- החיד"א: שהם "נחמדים"[89].

 

יישוב ייחודי העלה החת"ס. בדרשתו לפרשת בא בשנת תקצ"ד חידש החת"ס ששאני קרבן עולה שפושטים ממנה את עורה טרם ההקטרה משא"כ עור האדם כבשרו ורצה להקטירו כולו, על כן נעקד ע"ג המזבח, והיא כולו קודש[90]. הנצי"ב מוואלוז'ין, כיוון לדברי החת"ס, לדידיה: הטעם שאין מעלים קרבן על המזבח חי: "משום שאין עור הבהמה קרב, מה-שאין-כן עור האדם שהוא בשר ממש, טוב יותר להעלותו חי"[91].

ומן הצורך לציין לדבריהם ב'במדבר רבה' (יז, ב) שם מסופר השתלשלות מעשה העקידה, ובין הפרטים נמסר גם על כוונת אברהם להפשיט את עור בנו: "אמר אברהם, רבון העולמים.. נטל האיל והפשיטו, ואמר כך: תהא רואה כאילו עורו של יצחק הפשטתי לפניך"[92].

*

היכן מקום שחיטת העולה – בצד המזבח או על גביו

הקשה רבי אריה ליב מגור בעל השפ"א: הרי מקום שחיטת העולה בבית המקדש היה בצד המזבח ולא על גבי המזבח. וא"כ, כשהעלה אברהם את יצחק לעולה כפי שנצטווה: והעלהו שם לעולה, למה העלוהו: על המזבח, וכמו שנאמר: וישם אותו על המזבח ממעל לעצים.

בנו רבי אברהם מרדכי בעל 'אמרי אמת' יישב: בהקדם המדרש שאברהם אבינו פחד שהשטן יפגם את יצחק, לכן התחכם אברהם ותיכף העלוהו על גבי המזבח, והרי הדין הוא שכל הזבחים הפסולים, אם עלו לא ירדו[93].

הגמרא מסתפקת לגבי 'איברים שסידרן הכהן על המזבח בצידי המערכה ולא על גבה', האם כשר או לא, והגמרא נשארה ללא הכרעה. רבי יעקב ווילער אב"ד ביטש (הונגריה) שטח את שאלתו לפני גאון גליציה רבי יוסף באב"ד רבה של טרנופול והקשה: למה הגמרא לא הביאה ראיה מעקידת יצחק, שהניח את הקרבן על העצים דווקא? ובספרו המפורסם 'מנחת חינוך' השיב שאין להביא ראיה מהעקידה, שהרי השחיטה עצמה היתה על המזבח, ולכן מן ההכרח לומר, שהיתה זו כעין הוראת שעה[94].

על הפסוק "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' " (ויקרא א, יא) דרשו חז"ל (ויק"ר ב, יא): 'אותו היום שעקד אברהם את יצחק בנו ע"ג המזבח, התקין הקב"ה שני כבשים: אחד שחרית ואחד ערבית, וכל כך למה, שבשעה שישראל מעלין את התמיד ע"ג המזבח, וקורין את המקרא הזה 'צפונה לפני ה' ', זוכר הקב"ה עקדת יצחק". ולכאורה, מה ענין "אילו של יצחק" ל"צפון" דווקא. ועוד, במקום לומר "אילו של יצחק" היה לו להזכיר "עקידת יצחק" גופא.

אב"ד ירושלים -רבי צבי פסח פרנק מוסר ששמע מפי מהרי"ל דיסקין שכה פירש:

אכן בזמנים קדומים היה נהוג להקריב את הקרבן ע"ג המזבח ממש ולא בצידו[95], וכפי שנתפרש בכתוב בעקדה. אלא בעת שהראהו לאברהם את האיל המוכן וראוי לקרבן תחת בנו, היה על אברהם להתיר עקידת בנו ולהורידו מע"ג המזבח ולהעלות תחתיו את האיל. אולם לא כן נהג אברהם, משום שחשש וירא שמא יהא איזה פגם ופסול בהקרבת האיל, ואז שוב יהא יצחק הקרבן. על כן השאיר אברהם את יצחק על המזבח כדי שיהא מוכן וראוי להקרבה בכל עת., ואילו את האיל שחט בצד המזבח לצפונו.

לכן מאז, בשעה שישראל מקריבים קרבן ושוחטים אותו לצד המזבח צפונה וקוראים מקרא להקריבו, וע"כ הקריב את האיל בצפון. נמצא שהשחיטה ב"צפון" מזכרת ומעוררת ענין זה ואכן מטעם זה וזכר לדבר נקבע מכאן ואילך עולמית מקום שחיטת קדשי קדשים בצד צפון[96].

*

דברי המדרש (ויק"ר) שהובאו לעיל בכך שזכות העקידה נזכרת בעת הקרבת התמידים, שימשו בפי הגר"א מווילנא לנמק את הצורה של קשירת ידיו ורגלי של קרבן התמיד.

שנינו במשנה (ראש פרק ד' בתמיד): לא היו כופתין את הטלה – כרגיל בסתם שחיטה, היינו לא קשרו את רגליו כאחד, 'אלא היו מעקידין אותו'. כלומר קשרו יד [רגל קדמית] ימין לרגל [האחורית] ימין, ויד שמאל לרגל שמאל; כפי שעשה אברהם עת עקד את יצחק[97]. לאור דברים אלו, ממשיך הגר"א להסביר את דברי המדרשים הנ"ל: בכך מזכירים את זכות העקידה[98].

*

אגב, צורת העקידה, הן אצל אברהם והן אצל המזבח, שנויה במחלוקת.

וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. (כב, ט)

את המונח 'עקד' פירש רש"י: 'עקידת ידים ורגלים ביחד'. ובפירושו למסכת שבת (נד ע"א ד"ה רישא) הרחיב את היריעה: 'שכפף אברהם את ידיו ורגליו של יצחק לאחוריו, וקשר יד ורגל יחד, ונפשט צווארו לאחוריו'.

מרהיטות לשון הראשונים: בשניהם קשרו יד ורגל. ברם הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"א ה"י) כתב 'ולא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את המינים[99], אלא אוחזים ידיו ורגליו בידיהן', היינו שלא קשרוהו כלל. והוסיף רבי אברהם די בוטן בביאורו לר"מ, שכנראה כך היה גם אצל עקידת יצחק, שלא קשרוהו. ברם אחרים הבינו שגם לדעת הרמב"ם יצחק וודאי היה קשור, ומה שאמרו 'כעקידת יצחק', לאו 'דווקא' ממש[100].

*

 

רמז למספר הכלים שהיו צריכים כל יום במקדש עבור עבודת היום

וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. (כב, ט)

במסכת תמיד (פ"ב מ"ד) מתואר סדר הוצאת הכלים שהיו נחוצים לעבודת התמיד: "נכנסו ללשכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלושה[101] כלי כסף וכלי זהב", והניחום על גבי שלחן של כסף שעמד במערב הכבש[102]. בכתבי חז"ל וראשונים אין שום רשימה לזיהוי הכלים. ברם חז"ל והראשונים הציעו רמזים למספר הכלים. בירושלמי (חגיגה פ"ג ה"ח) נאמר שהוא כנגד 93 אזכרות הכתובים בנבואות חגי זכריה ומלאכי[103]. ואילו רבי אליהו גוטמכר אב"ד גרייד'יץ הפליא להראות שהפסוק הנזכר הוא בן 93 אותיות, והמובן הוא שבפסוק זה מרומז שהעלה את יצחק להיות כתמיד של שחר, וכמנין זה היו מוציאים שהם הכנה למזבח שעליו נעקד יצחק[104].

*

זריקת דמו

בענין זריקת הדם כבר עמד רבי אבי עזרי מרגליות דיין בקאליש [ת' לערך, פלאצק – תע"ד, צפת] ופירש את דברי המדרש (ילק"ש, וירא קא) שהמלאכים תמהו 'ראו, יחיד שוחט ויחיד נשחט', שכוונתם שהלא אברהם עמד שם יחידי: "ואין איש לקבל דמו וא"כ זאת שאלת המלאכים 'יחיד שוחט', וא"כ יהא דמו נשפך על הרצפה ואח"כ אספו, פסול"[105]. וכן פירש רבי חיים ב"ר יוסף חזן שתלונת יצחק היתה: "היות ואברהם יחיד אולי לא יקבל הדם כתקונה.. ומה שצר לי הוא על דמי..."[106].

אברהם דאג על איבוד דמיו

ישנה חידה שהלבישו אותה על כמה מגדולי ישראל. המציאו מדרש 'פליאה' שאברהם אמר בשעת העקידה: 'איני דואג על איבוד ימיו, אבל אני דואג על איבוד דמיו'. מה פשר המדרש, וכמובן שכל הרוצה להאדיר את רבו הלביש עליו בדרך פלפול, בהקדם ההלכה שדם עולה שנתערב עם דם בכור, ישפך, שהרי דם בכור טעון זריקה אחת ואילו דם עולה – ארבע זריקות. ויצחק הרי היה בכור, והיה גם קדוש בקדושת עולה, הרי כאן תערובת של דם עולה ובכור, ולזה היה אברהם דואג על איבוד דמיו, כן מסופר על המלבי"ם שנשאל מאת רבי אברהם יעקב פרידמן, אדמו"ר מסאדיגורא [תק"פ – תרמ"ג], והשיבו כך[107]. ויש ייחסו לרבי יעקב יצחק מפשיסחא 'היהודי הקדוש'[108]. מאידך רבי נתן נטע אולעבסקי [זיטומר, תרמ"א-מוסקבה תשכ"ז] רבה הראשי של מוסקבה, הלבישו על רבי שניאור זלמן שניאורסון האדמו"ר מקאפוסט בעל ה'מגן אבות' [תק"ץ – תר"ס][109].

ואילו בספר 'השם אקרא' שיצא לאור בעילום שם, וקיבל הסכמותיהם של רבים מחכמי גליציה, כותב שהמלבי"ם שאל את רבי 'חיים קוסובר' הלא הוא רבם של חסידי קוסוב בעל 'תורת חיים', והוא השיב תשובה שונה, בכך שיש הבדל בין זריקת הדם של בכור שהיא רק במתנה אחת, ואילו דם העולה נזרק בשתי מתנות, ועל הלכה זו הסתפק אברהם האיך לנהוג[110].

כמהלך הראשון, כן כתב רבי אליעזר קריינר מחכמי ירושלים, בביאורו למסכת זבחים, בשם חכם אחד[111]. רבי אורי לאנגר, רב ואדמו"ר מקניהינטש [מגזע סטרעטין], העלה כן מדעת עצמו[112]

ברם, הקושי הוא על עצם התמיה, הרי מסקנת הסוגיא [זבחים פא ע"א] שדם בכור שנתערב עם דם עולה יזרק פעם אחת! וכל הפלפול נפל לבירא. ואין הכי נמי רבי אליעזר קריינר הבחין בכך, ולכן העלה באופן שונה קצת: שיצחק בכה בכך שלולי היה בכור, היה נזרק מדמי ארבע מתנות, ועתה לאחר שתערבו תינתן רק מתנה אחת. ובכך ביאר את לשון המדרש תנחומא: "באותה שעה נפל פחד ויראה גדולה על יצחק וכו', אמר אם בחר בי, הרי נפשי נתונה לו, על דמי צר לי מאוד, ואע"פ כן וילכו שניהם יחדיו בוודאי", כלומר שבכה על מיעוט דמיו.

 

האם אברהם לקח עמו את כל הנחוץ לקרבן

מזרק

לכאורה אם אברהם לקח עמו את כל הנחוץ להקרבה, מדוע לא לקח 'מזרק', כלי לקבלת הדם, שהרי לקבלת הדם צריכים כלי-שרת? תמיהה זו מעלה רבי פנחס מנחם יוסטמן אב"ד פילץ, ונכדו של החידושי הרי"ם. לאחר פלפול בגדרו של מזבח זה של העקידה, הוא מעלה שמא לא היה לו שמן למשחו, והוא ממשיך בטוב-טעם: הרי הציווי היה 'והעלהו שם לעולה' יש להניח שהבין שא"צ קבלת דם בכלי, שהרי זריקת הדם תתקיים מן הצואר על המזבח, ללא צורך בכלי[113].

מלח

אב"ד פילץ עומד גם על אי אזכור של הבאת מלח מטעם אברהם, הלא חיוב להקריב על כל קרבן מעט מלח[114]. וכדי ליישב זאת מעלה הוא שני מהלכים. שמא חיוב הקרבת מלח הוא דייקא על איברים שמעלם ע"ג המזבח, א"נ שמא סבר כרבי (מנחות קו ע"ב) שעצים נקרא קרבן וטעונים מלח והגשה[115], ולכן קיים בביתו מצות מליחה על העצים[116].

עוד יש להביא מן החדש, מחידושו של רבי מאיר שמחה מדווינסק, שבבמה אין צריך מלח[117], ולכן לשיטה הסוברת שלעקידה דין במה, ניחא[118].

יין

הרי כל קרבן עולה צריך גם נסכים, היינו: יין וסולת בלולה בשמן. על פרט נוסף שחסר ברשימה מעלה הרבי מפילץ והוא היין לנסכו, ועל כך הוא מעלה: הלא קיי"ל אדם מביא זבחו היום ונסכיו לאחר כמה ימים, ואולי חשש להאמין נעריו על היין לנסך, ע"כ הוטב בעיניו שילך אח"כ לנסך[119].

אמר יחיאל: לכאורה יש להביא ראיה שנסכו עם יין, מלשון ה'מדרש': "כשאמר אברהם 'השה לעולה בני', מיד רינן יצחק ואמר שירה, ומה שירה אמר: שיר על הקרבן"[120]; והרי שירה אינה נאמרת אלא בשעת הנסכים, אלא ע"כ שגם נסך ביין[121].

ברם, תמוה שנעלם לפניו דברים מפורשים ב'פרקי דרבי אליעזר' (פרק לא) המתאר בפרוטרוט את סדר העקידה: "ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, וככוהן גדול הגיש את מנחתו ונסכו". ועל פי תיקן הקליר את פיוטו הארוך 'אשר מי יעשה כמעשיך' [יום שני של ר"ה]: "ולקח המאכלת לשחטו בחלחלה, וככוהן גדול הגיש מנחה בלולה.

ונחלקו המפרשים בביאור מהות ה'מנחה והנסכים', בעל ה'מגן אברהם' בביאורו 'זית רענן'  העלה: שכבר היו מוכנים בצד להקריבם[122]. ואילו רבי דוד לוריא מציע: שעל יצחק עצמו נאמר, שנחשב כעולה עם המנחה והנסך, ומסיים שכן נראה על פשטות הדברים שהרי התורה לא פרטה על כך שהכינם.

ומצאנו שרבותינו ראשוני אשכנז כתבו כדבר פשוט שיחד עם הקרבן הכין אברהם מנחת נסכים, וכה דרשו: "פר אחד – אחד היה אברהם, ואלים שנים – כנגד יצחק ויעקב, להזכיר איל העקידה, ולחם מצות להזכיר 'ואקחה פת לחם'. וחלות מצות בלולות בשמן, כנגד מנחת העקידה, ורקיקי מצות משוחים בשמן, כנגד  יעקב שיצוק שמן על ראשה"[123], הרי לנו שהקריב גם מנחה[124]

*

מאימתי חל שם "קרבן" ב"עולת יצחק"

על הפסוק "אל תשלח ידך אל הנער" פרש"י: "אמר לו אברהם , א"כ לחנם באתי לכאן, עשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם". אמר לו הקב"ה: אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום". ולכאורה, דברי אברהם תמוהים ואומרים דרשני. הגרי"ז מבריסק ביאר, שדין 'עולה' שנאמר ביצחק שונה משאר דינים הנאמרים בשאר קרבן עולה. בכל קרבנות עולה אין דיני "עבודה" בהם בהיותם בחיים, וכל השם 'קרבן' אינו אלא מעת השחיטה, שהיא העבודה הראשונה, וממנה והלאה מתחילה עבודת ההקרבה. לעומת זאת, אצל יצחק נאמר דין מיוחד של "עבודה" העלה – "והעלהו שם לעולה".

ומעתה לאחר שהתבאר שבעולת יצחק נאמרו דיני עבודה גם קודם שחיטה, יתבארו ויובנו הדברים: אמר אברהם אל ה', הנה אף שנאמר שלא לשחוט את יצחק בנו, מכל מקום ניתן לקיים בו דין זריקה גם מחיים. ואמנם בשאר קרבנות אין היכא תמצא כזה, משום שכל "עבודה" מתחילה רק בשחיטה, אולם כאמור בעקידה היה דין שונה, והיה אברהם סבור שאף שהוא מנוע כעת מלשחטו, אבל עדיין יוכל לקיים בו את עיקר הריצוי של קרבן, שהוא "זריקה". עד שהוצרך ה' לצוותו "אל תעש לו מאומה". אל תעש לו מום וחבלה כלשהוא.

דרשו בילקוט: אמר ה' ליצחק, אתה עולה תמימה, מה עולה אם יוצאת חוץ לקלעים נפסלת, אף אם תצא לחוץ תיפסל.

לכאורה, הרי כל קרבן בעודו חי אף אם הוכנס לעזרה ואח"כ הוצא, אין בכך פסול, 'יוצא' וא"כ כבר התחילה בו עבודה בעודו בחיים, ויש עליו דין קרבן גמור, ולכן נפסל ב"יוצא".

*

'נאחז בסבך בקרניו' -ניצוד ועומד

'וישא אברהם את עיניו והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל והעלוהו לעולה תחת בנו'.

ולכאורה, לפי האמור בחז"ל היתה עקידה ביוה"כ, כיצד זה עבר אברהם על איסור צידה ביוה"כ?

פירש מהרי"ל דיסקין, כי לא כדי האיל "נאחד בסבך בקרניו". הנה כי כן, אילו לא היה האיל נאחז בסבך לא היה אברהם יכול לקחתו משום איסור צידה ביוה"כ..

אולם מאחר שנאחז בסבך בקרניו, הרי זה כניצוד ועמד, ואין כאן צידה ומותר (ע' מסכת ביצה כד.)

*

פנינה יקרה שמעתי מפי הגאון רבי מאיר סולובייצ'יק זצ"ל בשם אביו הגרי"ז מבריסק שהסביר את רצונו של אברהם להוציא כמה טיפת דם מיצחק, שכמו שנתקיים אצל יצחק הדין שהעלהו חי על גבי המזבח, שמא אפשר לקיים גם דין זריקת הדם בו בעודו חי, וללא שחיטה, ולכן רצה לקיים גם מצות זריקת הדם.

 

*

שופר מאילו של יצחק

בפרשת יתרו על הפסוק 'במשך היובל המה יעלו בהר' (שמות יט, יג) פרש"י: "והוא שופר של איל ושופר של אילו של יצחק היה".

והוסיף לפרש בעה"ט: "שגם לשם נזדמן לו שופר מאילו של יצחק, ובזכות זה השופר של מתן תורה נפלה חומת יריחו".

והקשה הרמב"ן הלא איל זה היה עולה, והלא דין עולה לעלותו כליל – כולל הקרניים וטלפיים.

ותירץ מהרי"ל דיסקין, כי י"ל שהיה זה איל זקן והתקשו הקרניים הרבה מרוב זקנה, ולכן לא שלטה בהן האש, ונתפקעו מעל המזבח. והלא דין הוא (רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"י) כי העצמות והקרניים והטלפיים שנתפקעו מעל המזבח, שוב לא יעלו.

ביישובו זה כבר הקדימו רבי חיים בן עטר המפורסם בביאורו 'אור החיים': "ואולי שהקריב הכל ופקע מעל המזבח", אם כי מהרי"ל דיסקין הוסיף פרט חשוב, והוא שמרוב זקנותם פקעו הקרנים.

'אי נמי' ממשיך אור החיים: שנתלשו מעליו קודם הזריקה, ולא נתרבו הקרניים להקרבה אלא בעודם מחוברים. וממשיך ביישוב נוסף:

"אפשר שעדיין לא נתנה תורה, והגם שאמרו ז"ל 'קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, כבר כתבתי בפרשיות אבות שזה היה לרצון כל שאין הכרח בדבר לאיזו סיבת זכות [...] כו קרני האיל עמדו לנס בהודעת נביאים, ולזה קיימו מצות העתידות להקטיר קרניו"[125].

*

מנין הבין יצחק שכוונת אברהם הוא להקריבו, שמא היתה בכוונתו להביא 'קרבן עצים'

 

נעתיק את לשון רבי צבי ב"ר מרדכי זאב מגדולי חכמי הקלויז בבראד [ת"ן – תקכ"ו] (בשינויים קטנים): "שאלני הרב המופלא בנגלה ונסתר המקובל החסיד מוהר"ר אפרים זלמן מ"מ דק' זאלקאווא, שמשמעות הפסוק שיצחק לא ראה את הסכין, גם בפיוט משמע כך, וא"כ מהיכן החליט יצחק שיקריב שה לעולה, שמא בדעת אברהם להביא 'קרבן עצים'? והשבתי לו: שהרי למדים 'קרבן עצים' מהכתוב בפ' מנחה 'כי תקריב קרבן' ודרשו חז"ל: קרבן להביא עצים, וכן הוא אומר 'וגורלות הפלנו על קרבן עצים (מנחות קו ע"ב). ובסוף זבחים אמרו 'אין מנחה בבמה', ואמרו שם, אין עופות בבמה מ"ט זבח ולא מנחה ולא עופות. לפי זה גם קרבן לא הקריבו בבמה, שלא עדיף מקרבן מנחה, ולרבי הוה קרבן עצים – מנחה (עיין דף כ ע"ב), וא"כ לא היה יצחק מסופק כלל שיביא אברהם קרבן עצים, כי אינו קרב בבמה. והודה הרב הנ"ל לדברי כי נראה נכון"[126].

*

 

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.

 

האיך פשט אברהם את ידו בשל אחרים, ולא התעניין אחרי בעליו של האיל

 

שאלה זו כבר נשאלה אצל הקדמונים, והעלו כמה יישובים:

א] אחרי שנאחז בסבך, ידע כי אות וסימן לו שיקחנו, ולצרכו נעכב שם[127]. ב] יש שדייקו את לשון הפסוק, שלכאורה המקרא מסורס והיה צ"ל" 'וישא אברהם את עיניו אחר, וירא והנה איל נאחז'. אלא ה"אחר" קאי על ה"נאחז" דהיינו שנאחז בעיני אברהם:  "אה"נ אם היה נפגש עם איל סבוך במקום מסוים, היה לו לחשוש שמא אחד מעוברי הדרכים קשרו שם עד שישוב. אבל, לא כך היה, אלא ראה איל מסתובב שובב, ולפתע נאחז בקרניו"[128].

*

ברכת הגומל לאחר שניצל מהעקידה

כתב החיד"א (מחז"ב או"ח סי' ריט): "ארבע צריכים להודות וכו'. ראיתי לכתוב ויכוח קצר מהרב המובהק כמהר"ר אליעזר נחום ז"ל עם עט"ר אבא מארי, בחלומי והנה החכם השלם כמוה"ר יצחק זרחיה אזולאי לפני וראיתי שהלא דבר: יצחק אבינו שניצול מהעקידה בירך ברכת הגומל דהא בא לידי סכנה, או לא?

"וכן ד' נכנסו לפרדס שהוא מקום סכנה, שהרי אחד מהם הציץ ומת ואחד הציץ ונפגע, א"כ ר' עקיבא שיצא בשלום, בירך ברכת הגומל או לא?

וכן כה"ג שהיה נכנס ליוה"כ לפני ולפנים, שהוא מקום סכנה, כמו שהיו אומרים לו כשהיה נכנס למקום להבת שלהבת, ובצאתו בשלום מן הקודש היה מברך ברכת הגומל, או לא?

אלה השאלות הייתי שואל בחלומי לאחינו הנזכר ולא השיב אותי דבר. לכן הוא יוציא משפטם לאורה.

"ולענ"ד נראה לחלק כי מעולם לא תקנו רבנן לברך ברכת הגומל שהיא ברכת הודאה, אלא דוקא בצרה הבאה לאדם בעל כרחו ושלא מדעתו, ונעשה לו נס, אז חייב לברך, כי הני ארבעה [צריכים להודות] כי "חיים" הם.

חולה, הירצה אדם שיחלה, הרי פתע פתאום בעל כרחו בא החולי, כמעט שכב בדמשק ערס מתוך צרתו וכובד חליו שב ורפא לו, חייב לברך.

יסורין, ג"כ באים לאדם בע"כ וכשניצול מהם חייבוהו לברך, דאי לא תימא הכי, ר"א בר"ש דבאורתא אמר (לייסורים) בואו אחי באו רעי, יתכן כי כל יום ויום היה מברך, אין הדעת מקבלו, דמסורים היו בידו ומהיכי תיתי שיברך בכל יום. אבל בקושטא ייסורים הבאים לאדם בע"כ וניצול מהם, הוא יברך.

אמנם בדבר שהוא במאמר וציווי ה' לעשותו, אז אפילו שלא יהיה בפרטות וביחיד, רק מימרא דרחמנא לקדש שמו, אף שהקב"ה יעשה לו נס אינו מברך. וכן אני אומר כי יצחק אבינו כיוון שהכל היה במאמרו וגזירתו יתברך, אף שניצול אינו חייב לברך"[129].

אמר יחיאל: לפי הסוברים שאכן פרחה נשמתו של יצחק, או הדעה הקיצונית שאברהם שרפו, ורק קם לתחיה, כפי שהארכנו בשולחננו בפרשת תש"ע, לכאורה היה צריך לברך ברוך מחיה המתים[130].

 

פסיפס בית הכנסת של בית-אלפא שבעמק יזרעאל, מתקופת האמוראים, בו מתואר שלבי העקידה משמאל לימין: שני נערים עם חמור, ברקע תמונה של איל נאחז בסבך, ובמרכז אברהם מניף את יצחק על המזבח, מעליהם נראית כמעין שמש וממנה יוצאת כף יד ולידה הפסוק: 'אל תשלח'

---

[1] בה בשעה שדם ישראל נשפך כמים רח"ל, וארץ ישראל נתונה תחת סכנה איומה, ואין אתנו יודע עד מה רח"ל, ועדיין כל הלבבות מתפחדים מה יוּלד יום; מן הנכון להזכיר את עקידת יצחק, אז "תלה אברהם את עיניו לשמים, ואמר: רבון העולמים! באו מים עד נפש", שבזכותה ניוושע מכל צרה וצוקה. ויהא רעווא שנזכה בעגלא ובזמן קריב לגאולה השלימה, ונשמע את קול השופר, העשוי מקרן הימני של האיל, לקבץ גלויותינו. וכדאי לציין לחידוש שלפי שיטות שונות שרה נפטרה בחודש חשוון (סדר הדורות, אלף השלישי, ב"א ע"ה; רבי יעקב עמדין בסידורו, שער ט'; הגהות רש"ש לשמו"ר פרשה א' טו, יא), ויסודו ממדרש אסת"ר ז, יא; והרי ידוע שעל ידי שמיעת בשורת העקידה מתה, הרי שהעקידה התרחשה בחודש זה! וידועים דברי ה'דברי חיים' בשם חכ"א ששני הנערים ניסו לעכב את אברהם בדרכו וד"ל. ונסיים בדבריו המרטיטים של רד"ל בביאורו לפרקי דר"א (פרק לא ס"ק טו): 'ישמעאל, משנאתו ליצחק אמר בשמחה [!] שיישרף כעולה, שלא יישאר ממנו אבר וזכר כלל', היל"ת.

[2] "כמה הלכות למדו במדרשי התנאים מפרטי מעשים של העקדה", כך פתח רבי ש"י זוין את פרקו על העקדה, לאור ההלכה, תל אביב תשי"ז, עמ' רו. לדוגמא: חיוב שמיעה לנביא, זריזים מקדימים למצוות. שני דינים למדו מ"ויקח את המאכלת", מכיון שאברהם חשב את יצחק לקרבן, שצריך סכין לשחיטה, ולשחיטה שהוא בתלוש, שנאמר 'וקח את המאכלת' (חולין טז).

[3] וכן ביאר האוה"ח הק' על-אתר, וכדלהלן. וראה לבוש סי' תרנב ודבריו צריכים תלמוד.

[4] כך הוא לפי פשוטו של מקרא שאת העצים סחב כבר מביתו, ולא כן דעת האברבנאל והעמק דבר ואזנים לתורה, שרק אחרי יציאתו מהעיר בקע את העצים, וההסבר לכך: כדי ששרה לא תרגיש [וכבר העיר רבי אברהם פאלאג'י שמרהיטות לשון הפסוק משמע שלא כאברבנאל, שמו אברהם, שלוניקי תרכ"ז, מע' עקדה, דף קעא טו"ד].

[5] וראה תורה שלמה סעיף ס. אפשר לומר שהרמב"ן למד זאת מדיוק לשון המקרא עצי-עולה, האם יש 'עצי עולה', הרי בכל עץ אפשר להשתמש להיות עץ לעולה, אלא ע"כ שמדובר בעץ מיוחד, וכן כתב 'באר מים חיים' על אתר; וראה 'שיח יצחק' לרבי יצחק וייס מווערבוי, ירושלים תש"ן.

[6] בספרו הגדול 'מקדש דוד' הסתפק רבי דוד ראפפורט האם עצים מתולעים פסולים בבמה, מקדש דוד, סי' כ ס"ק ג, ולא ציין לדברי הרמב"ן.

הא לך דבריו הבהירים של הנצי"ב מוואלוז'ין בפרשתינו (כב, ט): "כלל זה בא ללמדנו, כי אברהם אבינו הבין מדברי ה' שיתנהג כדין קרבן קבוע שעל המזבח בבית המקדש שהרי אברהם אבינו למד כל התורה כולה, וידע ההבדל בין קרבן ציבור במקדש, בין קרבן במה, וכל דיני תמיד...". וכלל כלל לנו רבי בנימין וואלף אב"ד ור"מ לאנדסברג, בספרו 'נחלת בנימין על מנין המצוות: שכל קרבנות האבות, קרבנות ציבור מיקרי, שהאבות כרבים דיינינן ליה בכל ענייניהם כי היו כלולים מס' ריבוא...", נחלת בנימין, אמסטרדם תמ"ב, מצוה קב, דף קלב טו"ד.

בין הדברים אשר הגמרא מבדילה בין במה למזבח, הוא שלמזבח ישנו ריחו ניחוח, לעומת במה שאין לו. בסליחה על ה'עקדה' המתחיל 'איתן למד דעת' [בנוסח פולין ואשכנז: יום ב' לעשי"ת, בנוסח ליטא: יום ד' לעשי"ת]: 'טנא בכורים למאה חננתו, לקרבן ניחוח חשקתו', משמע שהיה לו דין מזבח המצריך ריחו ניחוח.

[7] האמת שבלשון מקרא  "נא" הוא 'כעת, עכשיו' (ראה ספר שרשים לרד"ק, ערך נא). אך בלשון חז"ל מתפרש לפעמים מילה זו מלשון 'בקשה'. הרי"ף  בביאורו לעין-יעקב (סנהדרין, שם) מסביר את ההכרח לפרש כך: "מ"ש לשון שלילה, הענין הוא שא"א לפרש כאן קח "נא את בנך 'עכשיו', שהרי נאמר ביום השלישי וישא אברהם את עיניו, גם אם הוא לשון בקשה הול"ל: נא קח את בנך, וממה שהפסיק 'נא' בין קח ובין בנך, א"כ אינו צודק לדרוש כאן נא לשון בקשה, מ"מ צריך אתה לדחוק ולומר שאין נא אלא לשון בקשה".

[8] הסכמתו לספר 'אוהב שלום' לרבי שלום שפירא מקוז'ניץ, לודז' תרצ"ט. וראה עוד רבי ישראל ב"ר צבי הכהן מווילנא, בספרו צבי ישראל, ווילנא תרנ"ח, דף ז ע"א.

[9] העיר רבי מנחם זמבא (לעיל הע' 9) שעל כורחך לדעת אוה"ח היה לו דין מזבח, שהרי לילה כשרה בבמה.

[10] וכן דעת החת"ס בחידושיו לפסחים דף ד ד"ה וישכם; וראה גליוני הש"ס לפסחים דף ד ע"א.

[11] הרב י"ל היינה, ליקוטי יהודה, עמ' קו.

[12] אמרי בינה עה"ת, נאווידוואר תקס"ו, פרשת וירא.

[13] פשוטו של מקרא: שעד היום השלישי נשאו הנערים והחמור פריטים אלו, כשהפָרדו מהם, היו צריכים לקחתם בעצמם, ולכן מובן למה יצחק לא הציב עד עתה את תמיהתו. מאידך מדברי 'שפתי כהן' עה"ת (ד"ה ויקח אברהם את עצי העולה) משמע שמהתחלת הדרך לא הוליכו על החמור דבר.

[14] בנוסח ליטא קבעו אותו לצום גדליה, ואילו בפולין שיבצוהו ליום ד' של עשי"ת. ולמרבה הפלא עדות המזרח אמצו אותו ואוצרים אותו בכל יום.

[15] בפשטות כוונת הפייטן לקוח מבמדבר (ו, ז) באיסור לנזיר להיטמא למתים, גם במות קרוב משפחה: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ.

[16] אזנים לתורה, ירושלים תשי"א, על אתר.

[17] הגמרא דנה שם לגבי פסח שחל בשבת: אמר מר, למחר (בשבת) מי שפסחו טלה תוחב לו את הסכין לשחיטה בצמרו. שואלת הגמרא: והא קא עביד עבודה בקדשים, ומשני כהלל, שמסופר עליו: מימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה חולין לעזרה ומקדישה וסומך ידו עליה ושוחטה.

[18] משנת ר' אליעזר טרלינגר, פפד"א תס"ח, על אתר: שמעתי מפה הקדוש הגאון מהר"ר העשיל".. מעתה אוסיף נופך משלי....

[19] רבי שמואל פייביש כהנא, מגולי ווינא, נכד הסמ"ע, בספרו 'דרוש שמואל' ויניציה תנ"ד, דף מה טו"ד, מביא אמרה זו בשם 'שמעתי', וידוע שהוא מקור לעשרות אמרות של הר"ר העשיל, וד"ל; רבי אליהו דוד רבינוביץ-תאומים, אב"ד מיר-ירושלים, בעל האדר"ת, סדר פרשיות, מכון ירושלים תשס"ד, עמ' קעה בשם רבי העשיל. רבים כיוונו לאמרה זו ורשמוהו מד"ע: רבי אביעזרי מרגלות דיין בקאליש, כסף נבחר, אמסטרדם תע"ב, פ' וירא דף ז ע"ב; רבי ידידה ב"ר אהרן אשכנזי, ידיד ה', שאלוניקי תק"ך, פרשת וירא, דף ח טו"ב, מתוך הספד על רבי יצחק מאייו בשנת תק"י; חת"ס עה"ת, עמ' עב טו"ב; רבי אברהם יהושע העשיל אב"ד אפטא, אוהב ישראל עה"ת, בשם דודו ר' בצלאל; רבי יעקב משולם אורנשטיין אב"ד לבוב, ישועות יעקב עה"ת, ווארשא תרס"ו, סו"פ וירא; רבי יצחק גואיטה, מרביץ תורה טריאסטה [לוב, תקל"ז – צפת, תרט"ז], שדה יצחק, ווינא תרי"א, חלק חידושים עה"ת, פ' וירא; רבי יעקב קאנטרוביץ אב"ד טימקוביץ וניו-ג'רסי [תרל"ג – תשכ"ו], בהגהותיו עה"ת, הגיונות הגר"י, ירושלים תשל"ט, עמ' מט.

ב'דרוש שמואל' הוסיף יישוב מדיליה: על פי המבואר במסכת ערכין (דף ה) אדם נקרא בעל מום לגבי המזבח, לכן שאל יצחק 'איה השה'?, ואברהם השיב: 'אליהם יראה לו', היינו הוראת שעה. בספר ידיד ה' דייק את לשון הציווי: והעלהו 'שם' לעולה, דייקא שם תקדישהו לעולה.

[20] שאברהם הקדיש את יצחק תיכף עם יציאתו עמו, כן משמעות ה'סליחה' שחיבר רבנו אפרים מרגנשבורג, המיועד לצום גדליה [נב]: "רץ אל הנער והקדישו, ונפשו קשורה בנפשו, עטרו בעצים ואשו, ונזר אלקיו על ראשו". מאידך רבי אהרן לייב שטיינמן ראש ישיבת פוניבז' מעלה שכוונת הפייטן היא שייחדו לקורבן  - ועדיין לא הקדישו, איילת השחר, בני ברק תשס"ו, פרשת תולדות, עמ' רא.

רבי חיים אבולעפיה (השני) דייק את לשון הפסוק 'והעלהו שם לעולה', שהציווי היה שכבר יהיה עולה: "שתקדישהו קרבן עולה קודם עלייתך על אחד ההרים שאין מכניסים חולין לעזרה", יוסף לקח, אזמיר ת"צ, דף כא ע"א.

[21] תוס' זבחים דף מו ע"א.

[22] נפלא הם עדות האדר"ת על עצמו, בכך שנשאל שאלה זו האיך השתמש אברהם בקדשים: "והשבתי תיכף ומיד דברי ירושלמי, שלצורך קרבן לא שייך עבודה בקדשים", סדר פרשיות, בראשית עמ' קעד. וכל זה כמובן אם נאמר שאברהם הקדיש את יצחק תיכף עם יציאתו עמו.

[23] מנחות קא.

[24] צפנת פענח עה"ת, עמ' פט-צ. וע"ע ארץ חמדה שצויין להלן הע' 32. וכעי"ז בספר 'האשל' לרבי אשר יעקב קלמנקס מלובלין, לובלין תל"ח, פרשת וירא. וראה עוד 'תורת יחיאל' על אתר עמ' קצא טו"א. רבי אליעזר ן' שאנג'י אב"ד קושטא [ת"כ-תע"ב] מעלה את הדו-שיח באופן שונה: בין יצחק ובין אברהם כל אחד חשב לעצמו שהוא הנעקד והנשחט, ולכן פנה יצחק לאברהם, כעת ששנינו נוטלים כלים שונים, הרי שנינו מועלים בקודש –וזה הביאור בוילכו שניהם יחדיו- על כרחך שאין אנו המוקדשים אלא שה, השיב לו אברהם: "אין הדין פשוט כפי שאתה סובר, דלמא הלכה כירושלמי שדבר שהוא לצורך העבודה אין בו משום מעילה, וכין שהדבר בספק, הלכה כמי אלהים יכריע הדין לאמיתו; שאם אלהים יראה לו השה נפשט הספק שהדין עמך, שאין לעבוד אפילו בעבודה לצורך הקרבן, ואם לאו השה – לעולה בני, אפילו שכבר הוקדשת לעולה, כיון שהוא לצורך עבודה אין בו משום מעילה, דת ודין, קושטא תפ"ו, סו"פ וירא.

הגאון רבי צבי רוטברג ראש-ישיבת בית מאיר (בני-ברק), מעיר ע"ד הצפנת פענח שדבריו צ"ע ממסקנת דברי' תוס' בזבחים (מז ע"א ד"ה איזהו) שבעינן סכין כלי-שרת, ובפסחים מיירי שכל איד הקדיש את סכינו מערב שבת, הרי מוכרח שאף במקרה שהסכין 'קודש' אסור לשימו על הקורבן. לכן פתח במהלך חדש שהאיסור לשים את הסכין שורשו שהסכין אינו אלא "הכשר" לקורבן, ואילו העצים הם "חלק" מעצם הקורבן, וחיליה מלשון המקרא 'עצי-עולה', למיסבר קראי, בני ברק תשס"ה, עמ' סט.

[25] סדר הפרשיות, מכו"י תשס"ד, על אתר. ב'דרוש שמואל' [לעיל הע' 19], לאחר שהביא את האמרה של הר"ר העשיל: ביאר את השיחה בין יצחק לאברהם: על פי המבואר במסכת ערכין (דף ה) אדם נקרא בעל מום לגבי המזבח, לכן שאל יצחק 'איה השה'?, ואברהם השיבו: 'אלהים יראה לו' היינו הוראת שעה.

[26] עץ החיים, אזמיר תצ"ד, פ' וירא דף ח טו"ב.

[27] יוסף לקח, אזמיר ת"צ, דף כ ע"ב.

[28] מנחת בנימין: קדשים, בני ברק תשע"ג, עמ' נט.

[29] וכן כתבו: זח"א דף קסד; רבי יהושע בן שועיב בדרשתו ליוה"כ, בשם 'מדרש חז"ל', אבן שועיב, קראקא של"ג, דף צב טו"ב; ריקאנטי, על אתר. וכ"כ רמ"ע מפאנו, בספרו 'עשרה מאמרות' מאמר חיקור הדין, ח"ב סוף פ"א, ומאמר 'אם כל חי', ח"ג סי' לב: ביוה"כ בשעת מנחה. וצ"ב שבדרשתו לר"ה, דף צ טו"ב, כתב ר"י בן שועיב שהעקידה הייתה בר"ה! דעה זו תואמת להפליא עם דברי רש"י על הפסוק (כב, יד) 'ויקרא אברהם שם-המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום...', מביא רש"י מאגדה: "ה' יראה – יראה עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה אפרו של יצחק...".

ונפלאים המה דברותיו של החת"ס בביאורו (עה"ת ויצא, עמ' קנט) לדברי יעקב ללבן 'ואילי צאנך לא אכלתי' שהיה מנהג עתיק-יומין ש"ביום עקידת יצחק [=היינו בר"ה] אכלו ראש איל זכר לעקידתו. לכן יעקב כשהיה בבית לבן לא לקח בממונו מאילי לבן לקיים מנהגו, מפני החשד, היינו 'אילי צאנך לא אכלתי', אפילו במחיר"; [ולהעיר שבמק"א כתב החת"ס שהעקידה היתה ביוה"כ, תורת משה כמה פעמים, ובדרשותיו ח"ג, עמ' לא].

[30] זמנים אחרים שייחסו הקדמונים ליום העקידה: פסח: אהבת יהונתן, וירא, ד"ה ביום השלישי, חידושי הרי"ם, על אתר. ראש השנה: פסיקתא רבתי, פרק מ; זח"ג, דף יחי ע"א; רעה"מ, פ' תצא דף רפב ע"ב; אבות דר"נ (כת"י), הובא בתו"ש סעיף קנט, פירוש רוקח עה"ת, בני ברק תשל"ז, עמ' קעח, וכמה ממפרשי התפלה לר"ה. ולשיטתם מדוקדקת נוסח איטליה בר"ה: "ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור". רבי דוד יואל וייס שליט"א קיבץ וסידר את כל השיטות והגירסאות שיוחסו ליום העקידה, מגדים חדשים – בראשית, ירושלים תשע"א, עמ' שיח-שכב; וראה עוד שו"ת יין הטוב סי' נא-נב.

[31] צ"ב שלא נחית שרבים מהראשונים ואחרונים סוברים שגם למ"ד תחומין דאורייתא, היינו רק לגבי שבת, לעומת יו"ט שהוא מדרבנן.

[32] ארץ חמדה, ווילנא תרע"ג, סו"פ וירא.

[33] מן הצורך לציין לגרסתו של רבי צבי הירש חיות למאמרם (יומא כח ע"ב) 'קיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילין', רבה של זאלקווא הגיה על גליונו שצ"ל עירובי תחומין!

רצה"ח זכה לכוין לדעתם של כמה רו"א: הר"א אב"ד בספר האשכול שלו, עמ' 19 (הל' תפלה ר"ס י); שו"ת הרשב"א ח"א סי' צד.

בספר תולדות אדם (ח"ב דף כ ע"ב) כתב שהגר"ז הסכים לשינוי זה, ושזה נרמז בתיבת 'עקב' אשר שמע אברהם בקולי', שע"י עירובי תחומין אדם דש בעקביו חוץ לאלפיים אמה, ושכן כתב ר' יהונתן אייבשיץ [וכבר קדמם באמרה זו: רבי יוסף אב"ד מינסק בן רבי יהודה יודל אב"ד קאוולי, ראה דברי חתנו – המגיה לספר דברי דוד סו"פ לך].

[34] תפארת יהונתן.

[35] וממשיך החת"ס: "בחזרתם מהעקידה לא היה בידם אלא המאכלת, ואפשר שנשאוהו שניהם אברהם ויצחק וה"ל שנים שעשוהו, או הליכוהו פחות פחות מד"א, אך בבואם אל מקום מושב הנערים, ושיירה שחנתה בבקעה הוה כעיר, ואלו היו הנערים אוסרים על אברהם ויצחק לא היו רשאים להביא עליהם אל מחיצת חנייתם. אך מבואר בעירובין (סב ע"א) שגוי אינו אוסר שדירת גוי לא שמא דירה, והיינו דרמז עם הדומה לחמור".

[36] רבנו בחיי בפסוק א, ריב"ש, חזקוני.

[37] תפארת יהונתן וחת"ס, הובאו לעיל.

[38] משך חכמה, כא, יז; רבי זלמן סורוצקין אב"ד לוצק, אזנים לתורה, ירושלים תשי"א, על אתר.

[39] המדרש שם מתאר ויכוח עֵר בין אברהם והשטן, איך שהשטן מנסה לשכנע ולהניע אותו מלהשלים את כוונתו ולעקוד את יצחק.

לעומת זאת במדרשים מאוחרים מסופר על יצחק שהיה שותף מלא בהקמת המזבח [ואין לו מקור בכתבי חז"ל]: "שניהם מביאים את האבנים, שניהם מביאים את האש, שניהם מביאים את העצים. אברהם דומה כמי שעושה חתנות לבנו, ויצחק דומה כמי שעושה חופה לעצמו" (ילק"ש). ומקורו במדרש העקידה המכונה 'ויושע': "אברהם היה בונה את המזבח ויצחק מושיט לו את העצים ואת האבנים. אברהם היה דומה לאדם שהיה בונה בית חתנות לבנו, ויצחק היה דומה לאדם שהיה מכין לעצמו חופה שעושה בשמחה".

[40] וכן כתב בהעמק דבר, פסוק ט, ושלכן היה בו עריכת עצים שהוא דין מיוחד בתמיד, לשונו הובא לעיל הע' 4.

מאידך, רבי דוד לידא אב"ד ור"מ אמסטרדם, מביא ששמע מחכם אחד, שיצחק היה שלמים, ופשר שאלתו 'איה השה' הוא: "לפי שאסור לשחוט קודם פתיחת דלתות ההיכל ודייקא שֶׂה, היינו שאסור להקריב שום קרבן לפני התמיד של שחר שנקרב עם פתיחת ההיכל, עיר דוד, חלק בית אברהם, אמסטרדם תע"ט, סע' רם, דף מה ע"א.

[41] משך חכמה, על אתר.

[42] דבריו הועתקו אצל רבי חיים אבולעפיה (השני), עץ החיים, אזמיר תצ"ד, פרשת וירא דף ח טו"ב.

[43] יוסף לקח, דף כה ע"א.

[44] חובר ע"י רבי יהודה בן שמואל עבאס [ד'תת"ס – ד'תתקכ"ז] וידידו של המשורר ריה"ל, מוצאו היה מפאס שבמרוקו וכיהן שם כדיין, לימים עם החורבן והשמד שפקד את מרוקו עבר למזרח, ובאחריתו התיישב באר"ץ. פיוטו זה הוא המפורסם ביותר אצל כל עדות המזרח, משלל פיוטי העקידה.

[45] עץ החיים, דף ח ע"א.

[46] שמו אברהם, דף קעו טו"א.

[47] טעמא דקרא, מהדורת תשע"ג, עמ' כ.

[48] לא מצאתי אגדה זו במדרש אחר.

[49] בתשובה (או"ח סי' מ) העתיק החת"ס את ישובו של ה'זית רענן', ונראה שהסכים לחידושו. דברי המג"א  צ"ת: הרי שורש ההיתר הוא מותר ליהנות מצילו החיצוני של כותל ההיכל, מפני שההיכל נבנה לשם השימוש בצידו הפנימי, ושימוש בצידו החיצוני הוא שימוש שלא כדרך. משא"כ כאן שיעקב לקח אבני קודש ובנה מהם חומה לשמירה או להגנה, בוודאי שיש כאן איסור מעילה, כמפורש במעילה (כ ע"א): נטל אבן או קורה של הקדש והניחה על פי ארובתו, אם דר תחתיה – מעל, הואיל שנהנה כשיעור שווה פרוטה! ודינו של צילו של היכל שאני משום שבנאוה לצורך הפנימי שלו, וצע"ג. על ביאור המשפט 'וישם מראשותיו' נמצא בחז"ל ובעקבותיהם אצל מפרשי המקרא, שני הסברים: עשאן כמין מרזב סביב לראשו, או שהניחן תחתיו כעין מיטה, ומן הסתם גם לביאור הראשון חל איסור מעילה.

[50] פנים יפות, ראש פרשת ויצא.

[51] מאידך הרמב"ן חולק על בעל המאור.

[52] שו"ת חת"ס, או"ח סי' מ.

[53] שם, סי' לח.

[54] תו"ש, בראשית, כח, סע' קלז.

[55] היינו: כל קרבן שהוא דחוי מתחילתו, שלא היתה לו שעה שהיה כשר, ונראה אח"כ, כשר, לפיכך על המקדיש בהמה עד שלא נבנה המזבח, כשיבנה מקריבים אותן, רמב"ם, פסולי המוקדשין, פ"ג הכ"ד.

[56] עץ החיים, פרשת וירא, דף ח טו"ג

[57] נולד בווילנא, נמלט משם בשנת תט"ו, ושימש ברבנות בכמה קהילות באוסטריה מורביה וגרמניה. אח"כ חזר לפולין ובסוף ימיו ישב בקראקא, בה נפטר בשנת תל"ו.

[58] ברכת שמואל, פפד"מ, תמ"ב, פ' וירא, דף יג טו"ב. גם יישוב זה אינו מספקו, שהרי לשיטתו גם האיל היה מוקדש כבר זמן מה, וכדי ליישב זאת חידש כמה הלכות.

[59] בצורה פשוטה ביאר דון יצחק אברבנאל (כב, ג): "הנה לא הקשה ג"כ יצחק מהמאכלת כמו שהקשה מהאש והעצים, לפי שדרך בני האדם להוליך בדרך חרב או מאכלת מפני האויבים אן מפני חיות רעות". רבי חיים אבולעפיא (השני) כבר עמד על כך, למה לא שאל על המאכלת, ויישב בכמה יישובים למדניים, עץ החיים, דף ח טו"ג.

הגאון רבי פנחס הירשפרונג העיר על תמיהת יצחק 'איה השה', למה לא עלה בדעתו שאברהם מביא קרבן עצים, כמפורש במסכת מנחות (דף כ ע"ב): תניא קרבן מנחה מלמד שמתנדבים עצים, תלמידו הרב פנחס יהודה וויליגר, אור ישראל, מונסי, ניסן תש"ע, עמ' רמד, ויישב רבי שמאי הכהן גרוס, הלא אברהם נטל עמו הסכין, על כרחך שכוונתו לשוחט בע"ח (אור ישראל, תמוז תש"ע, עמ' רע).

[60] המו"ל ציין לילק"ש, ומקורו מבר"ר על אתר (פרק נו).

[61] מהרי"ל דיסקין עה"ת, ירושלים תשל"א, על אתר, וכבר הביאו בשמו רבי יצחק ב"ר ניסן רייטבורד -דרשן בווילנא, בספרו בית יצחק, ירושלים תר"ע, פ' וירא דף ט עב: "ושמעתי בשם הגאון הגדול רשכבה"ג מו"ה יהושע ליב.. ומנו"כ על הר הזיתים...". הרב רייטבורד אינו מציין לפתחי תשובה אלא לגמרא בחולין (נה ע"ב) שריאה יכולה להצטמק "בידי אדם" מחמת שהפחיד אדם את הבהמה בקולו (כן פירש רש"י שם; או כגון ששחטו בפניה בהמה אחרת (רש"י דף מב ע"ב).

דברי הרב מבריסק צ"ב: האם יעלה על הדעת שמעצם הבטה בסכין יגרום לצימוק הריאה, הלא הפ"ת מיירי שהבע"ח מביט בשחיטה אחרת?! ויתירה מזאת, איך מפרש את דברי המדרש שחשש 'פסילת הקורבן' הוא מטעם הצטמקות הריאה, האם הקשירה והאיזוק מונע מהפחד?! אלא על כורחך שכוונת המדרש שמא יזעזע וינוע ממקומו [או שמא ירצה לברוח].

[62] רבי צבי הירש פרבר, כרם הצבי, לונדון תר"פ, עמ' קה-קו.

הגאון ר' משה שטרנבוך ראב"ד ירושלים, לא ראה את דברי הרב פרבר, וכיוון לדבריו, אחרי הביאו את דברי הרב מבריסק מסמיך לדבריו אסמכתא מלשון הסליחה. אולם מעיר, לנכון, שהביאור הפשוט בסליחה הוא שאם יתנענע יפסול משחיטה שאינה ראויה, אבל לא מפני צימוק הריאות. צודק הרב שטרנבוך שאין מכאן ראיה, אלא ביאור הפיוט הוא שונה במקצת, כפי שביאור רבי אברהם ב"ר עזריאל, אחד מגדולי מפרשי הפיוט, שהכוונה היא: "שנתן המאכלת בתוך נדנה, כדי שלא יראהו יצחק ויפחד ויבין שעליו היה לשוחטו ושמא ימאן בדבר", ערוגת הבשם, ירושלים תשכ"ג, ח"ג עמ' 331.

[63] וכבר עמד על כך ר' יצחק רייטבורד.

[64] רבי יצחק ב"ר יוסף הויכגלרנטר אב"ד זאמושט, שו"ת זכרון יצחק, לבוב תקפ"ב, סי' כא, דף ז טו"ג; אדר"ת, סדר פרשיות, על אתר.

מפרשי המקרא נחלקו ביניהם מה הייתה מטרת שימוש עם חמור, יש שהעלו שהשתמשו עמו לסחיבת העצים (אע"ז, אברבנאל, וראה אילת השחר), ויש שלמדו שאברהם [והמלווים] רכבו עליו (מלבי"ם). והנה, גם לסוברים שביו"ט אין מצווים על שביתת בהמתו, מכל מקום ביוה"כ מצווה כמו בשבת.

[65] שאברהם היה לו דין כה"ג, מפורש בכמה מקומות: בפיוט עקידה לרבי אפרים מרגנשבורג [נאמר בעשי"ת): "עטרו בעצים ואשו, ונזר אלקיו על ראשו", ופירשו המפרשים שבזמן העקידה היה לו דין ככה"ג, שכן בכהן הדיוט כתוב (ויקרא כא, יב) 'כי נר שמן משחת אלקיו עמו'. ובפיוט לשחרית של יום שני של ר"ה, ד"ה 'אשר מי' כתוב: "ולקח את המאכלת לשחטו בחלחלה, וככהן גדול הגיש מנחה ובלולה". ומפורש בבראשית רבה (מו, ה) אברהם אבינו כה"ג היה, וכה בילק"ש פרשת לך, רמז סג, ושה"ש רמז תתקפח: אברהם נעשה כה"ג תמורת שם בן נח.

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק חידש שהיה לו דין של כה"ג רק בעת העלאת יצחק, וסברתו מרגשת ביותר: "לפי שבעת העקידה שהיה מקריב בנו להשי"ת, היה אז התגלות אלוקית כמו שהיה לכה"ג ביום הכיפורים לפני ולפנים. לאור האמור הוא מבאר בטו"ט את כפל הלשון: 'ויקרא מלאך השם אל אברהם שנית מן השמים', הואיל ובעבודת יוה"כ נאמר בירושלמי (יומא א, ה) שגם מלאכים אסור להם להיות באהל מועד, לכן המלאך קרא לו "מן השמים", שהרי לא היה יכול לגשת להר", משך חכמה, בראשית, כא, יז.

[66] אינו ברור האם קטע זה הוא המשך דברי הט"ז, או שמא הוספות המחבר לפי דבריו.

[67] אור תורה, לרבי אורי קאלמייר אב"ד פאלנאה, בן בתו ותלמיד מובהק למהרש"א, לובלין תל"ב, פ' וירא. צויין ב'לקט יוסף' לרבי יוסף גינצבורג אב"ד בריסק, שאלוניקי תס"ט, ערך אברהם, סע' יט; ספר הליקוטים לרבי יחיאל הלפרין אב"ד מינסק, ח"א עמ' טו. והוסיף שכן כתב בספר האשל (שצויין לעיל הע' 4), ולא מצאתיו שם.

לגבי דין כהן בעת העקידה, ראה דברים נפלאים ב'עשרה מאמרות', מאמר חקור דין, ח"ב פ"א, הובא בדברי שמואל (קאיידנובר) והוסיף לדבריו נופך משלו.

[68] זית רענן, ויניציה תק"ג, סו"פ וירא, דף יב טו"ב.

[69] אולם תוס' חולק על דבריו, ולדבריהם ההיתר הוא רק לכה"ג. וראה ריטב"א ומרומי השדה שם; ומקור ברוך (גינצבורג) סי' ה דף יג טו"א.

[70] צפנת פענח עה"ת, ניו יורק תש"כ, עמ' פט-צא; ובקצרה בשו"ת צפע"נ, ח"א (ווארשא), סי' עב; וראה שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סי' ו סוף ס"ק א, ואינו תואם עם המובא כאן.

[71] ביאור הרד"ל לפרקי דר"א, פ' לא ס"ק מד.

בשנת תרפ"ו פרסם ר' ישראל יוסף פרנקל מפאביאניץ שמועה ששמע בשם הגאון מדווינסק, ביאור לפרקי דר"א שאברהם היה לו דין של כה"ג, ושאל הרב: למה ככה"ג, מה אכפת לי שהיה לו דין של כהן הדיוט, אלא –יישב הרב מדווינסק- כדי שאברהם יוכל להמשיך עם העבודה גם בהיותו בגדר אונן, את מכתבו זה פרסם בחוברת הראשונה של הקובץ התורני המפורסם 'קול תורה' שיצא לאור בעירו 'פאביאניץ', מתחת לקו העיר הרב מפאביאניץ, שכבר קדמוהו המ"א ועוד, קול תורה -פאביאניץ, שנה א' חו' א, סי' יא. [כמובן שהכוונה לגאון בעל צפע"נ, ולא לעמיתו בעל משך חכמה, כפי שרשמו ב'מאורות דף היומי', גליון 239 (מנחות פב)]. וכבר העירו שלדעתו מוכרחים לומר שהיה למזבח דין 'מזבח' שהרי בבמה גם אונן כשר, ראה פרדס יוסף על אתר.

[72] שמו אברהם, שאלוניקי תרכ"ו, דף קעה טו"ד. בדומה לכך כתב רבי אורי לאנגער אב"ד ואדמו"ר מקניהניטש [לבית סטרעטין] דברים נפלאים: "הלא כל הטעם שאונן פסול לעבודה ולאכילת קדשים הוא משום שאכילת קדשים צריכה שמחה גדולה, כדרך שהמלכים אוכלים. אמנם אצל א"א, כשנתרצה להקריב את בנו בתורת קרבן, אין מקום לצער אנינותו, כי בוודאי בשמחה גדולה לשם יתברך עשה זאת...,, אור החגים, ניו יורק תשט"ו, עמ' 64. וכיוון לדבריו המרטיטים של רד"ל [הנ"ל] בהוספות שבסוף חיבורו: "גם מדרבנן לא חל עליו דיני אנינות, שאדרבה שמחה היה להם, ששון לעשות רצון קונם, וכמ"ש באגדה שהובאה בילקוט (אברהם) ['שמעוני']: דומה כמי שעשה חתנות לבנו ויצחק דומה כמי שעשה חופה לעצמו. ובפרדס הגדול לרש"י הביא אגדה 'שאמר יצחק שירה כשנעקד ע"ג המזבח', וז"ש 'יצחק ירנן' [וכ"ה בשבלי הלקט, סי' עט].

[73] דרשות חת"ס, ח"א דף ח טו"א.

[74] משכיל לדוד, ויניציאה תקכ"א, דף יט טו"ב.

[75] עוד מצעירותו יצא שלוש פעמים לארצות שונות בשליחות ירושלים, צפת וחברון בשנים תס"ח-ת"ץ. בחזור, התיישב בצפת בה כיהן כרב ור"מ. ב-תפ"ח נשלח שוב לערי הגולה, ואח"כ התיישב באר"ץ. ב-תצ"ז חזר לירושלים והתמנה כדיין דמתא בבית דינו של הרב 'אדמת קדש'. בשנים אלו הביא לדפוס  את ספרו 'חוט המשולש' בו קיבץ את כל הדרושים שדרש בדרך שליחויותיו, ושלפעמים את המקום והזמן שבו נדרשו, נפטר בשנת תקי"ב לערך.

[76] ר' יהודה דיוואן, חוט המשולש, קושטא תצ"ט, ומסיים: "ולעתות כאל לא מצאתי דבר יישוב".

[77] ראה תשובות ופסקי מהרי"ט החדשים, מכון ירושלים, עמ' כ.

[78] ר' יוסף מטראני, צפנת פענח, וניציה ת"ח, וירא דרוש שלישי.

[79] מכונה גם ר' חיים הזקן, אביו ר' יעקב היה בן בתו של מהר"י בירב (הראשון). נולד כנראה בצפת בשנת ש"מ לערך, והיה תלמיד מובהק למהרי"ט. לימים התיישב בחברון בה הרביץ תורה. משם עבר לירושלים בה נפטר בשנת תמ"ה.

רק בכתבי החיד"א מצאנו שרח"א היה מוסמך, החיד"א כמעט בכל פעם שמזכירו מדגיש לתארו 'הרב המוסמך', ראה אצל הרב שלמה אליעזר מרגלית, מרנן ורבנן, מע' גדולים, עמ' פד, ויש להוסיף לציון נוסף: ראש דוד בפרשתנו [צויין לקמן הע' 85]. החיד"א הוא המקור היחיד לכך, ולא מצאנו אסמכתה אחרת. דומה עלי, שנסמך מאביו ר' יעקב שנסמך מרבי יעקב בי רב השני, נכדו של מחדש הסמיכה

[80] מחדש היישוב בטבריה, עליו כתב החיד"א: "כי רבו נוראותיו וענייניו וקדושתו כאחד מן הראשונים".

[81] ויש להניח שאת הקושיא קיבל המוסמך מרבו המובהק מהרי"ט, וד"ז נעלם מעיני נכדו רח"א (השני).

[82] רח"א כותב "מהר"ם גלאנטי", והנה הלא היו שנים באותו שם: הסבא, ר' מרדכי גלאנטי הראשון, רבה של צפת, והנכד הראשל"צ –הידוע בכינויו הרב המג"ן, ויש להניח שכוונתו להרב המג"ן, בפרט שבמק"א מביא רח"א אימרות ששמע מפיו. בצעירותו עקר ר' חיים מחברון לירושלים, שם למד בישיבת 'בית יעקב', בה שימש הרב המג"ן כראש ישיבה, שם למד בחברותא עם הרב פר"ח.

[83] כמה מחברים כיוונו לדבריו לדוגמא: הגאון רבי ישראל יעקב פישר, ראב"ד ירושלים, אבן ישראל עה"ת, ירושלים תשס"ב, סו"פ וירא [ובכך רצה ליישב את קושיית ה'שפת-אמת' להלן הע' 93]; הגאון רבי שמאי גראס, מו"ץ מחזיקי הדת, פרדס שמאי, אשדוד תשמ"ד, עמ' סג.

[84] כדוגמא לכך אפשר להצביע למשנה בפרק אלו הן הלוקין (מכות כב ע"ב): התחילו להלקותו, ומחמת כאב המלקות נתבזה המולקה ע"י שיצאה לו צואה או מי רגלים, הרי שנתבזה בכך ונפטר מיתר המלקות.

דוגמאות נוספות במקרא וחז"ל לרעדה הגורמת לפתיחת הנקבים הביא רבי ראובן מרגליות, נפש חיה, סי' ג סע' יג; תורה תמימה, שמות פרק טו ס"ק כב, פרק כג ס"ק קסג, דברים פרק כ ס"ק מ.

על פי המובאות שצויינו בהם, מבאר רבי נתן נטע לנדא ראב"ד אושפיצין: את העובדה שעוזא נענש על כך שבעת שנשא הארון מקרית יערים לירושלים בימי דוד 'וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון' נענש שעשה אז את צרכיו (סוטה דף לה סוף ע"א), והיינו עקב החיל והרעדה שתפסו מנפילת הארון, כרם נטע, קראקא תרנ"ה, סוטה שם.

[85] עץ החיים, פ' וירא דף ח טו"ג.

הרב חיד"א בספרו 'ראש דוד' מביאו וממשיך על פיו בדרך דרוש. בהקדם היישוב האחרון ביאר רבי יצחק ברכה שכיהן כדיין באר"ץ, את דבריהם שאברהם ביקש רחמים שיתקבל האיל תחת בנו, בקשה זו מקבלת טעם לשבח ולפי דברי הרב המג"ן שיצחק העולה על ראש המזבח, ואילו האיל שחט אברהם למטה כדינו, הרי שלא מכוון ממש, ולכן ביקש. וכל זה מרומז בלשום הפסוק: 'ויעלהו לעולה תחת בנו' כלומר שבנו היה למעלה ואילו האיל, למטה, בירך יצחק, וניציה תקכ"ג, סו"פ וירא.

[86] ר' חיים אבולעפיה, יוסף לקח, אזמיר ת"צ, פרשת וירא, דף כח סוף ע"א. בעץ החיים דייק רח"א מלשונות הפסוקים שכן נצטווה אברהם להעלותו חי.

וכן כתבו רבים שאצל יצחק היה על פי הדיבור כלשון המקרא 'והעלהו שם לעולה', רבי שמואל יצחק הילמן אב"ד לונדון, אור הישר, ירושלים תשל"ז, זבחים שם, והטעים בכך שהואיל והציווי היה על ההעלאה ולא על השחיטה, לכן עם ההעלאה כבר קיים את המצווה.

[87] גם אחרי כהונתו, המשיך לגור שם עד שלהי שנת תרע"א, עת עלה צפתה.

[88] נדפס מכת"י בספר זכרון לרבי יצחק הוטנר, מכון ירושלים תשמ"ד, עמ' תרנג.

[89] בירך יצחק, וניציה תקכ"ג, סו"פ וירא דף יג ע"ב.

[90] דרשות חת"ס, ח"א דף קט ע"א. חת"ס ממשיך לחדש שלא רק שיצחק נפטר מהפשט אלא גם האיל שהקריב תמורתו, לא פשט אברהם את עורו.

דברים המחודשים של החת"ס, כבר נפתח בגדולים: מהרי"ט -פארה של צפת- חידש שכל הכוונות בהעלאת יצחק כאילו היו על האיל, ולכן הברכה שבירך על שחיטת יצחק חלה תיכף על האיל, וגם התנהג עם האיל בדיוק כפי שהיה מתנהג עם יצחק, וכמו שיצחק לא היה פושט את עורו שהרי עורו כבשרו, כן נהג עם האיל, ולכן – מסיים מהרי"ט- מתבטא התורה בלשון 'ויעלהו לעולה תחת בנו': "כלומר, במקום בנו, שלא היה טעון הפשט וניתוח, לכך התפלל ואמר ה' יראה, כלומר מאחר דקמי שמיא גליא שמה שיאמר היום, לא יהיה על יצחק אלא על תמורתו, שהוא האיל המזומן לו מו' ימי בראשית, מעלה עליו שכל מה שנאמר ביצחק, לשם ריח, לשם ניחוח, והקדשתו לשמים וברכת הזבח, כאילו נאמר על האיל, ובזו ה' יראה וירצה לפניו, כי כל לבבות דורש ה', ובליבו רצוי הרי הוא כאילו נזבח", צפנת פענח, ונציה ת"ח, פרשת וירא דרוש שלישי.

ויש להניח שמהרי"ט קיבל את חידושו מאת רבי משה אלשיך [ -שנ"ג] שהאריך בנידון שלדידו "אין ספק" שהאיל שנברא מערב שבת בין השמשות, היה כולו טהור כולל החלקים הפחותים שלו, "גבוה מעל גבוה מאיכותן", ולכן הקריב את האיל עם עורו: "ובזכות העור מהאיל ההוא, שהוקרב גם כנגד עורו [של יצחק] – כי גם בו היה איכות כנודע- ניתן כוח וזירוז מתנים למלאך הברית הוא אליהו לתקן אשר משכו עור ערלתם בטמאם מילתם", תורת משה – אלשיך, כב, יג. [על הערצת מהרי"ט כלפי האלשיך, ראה תשובות ופסקי מהרי"ט החדשים, מכון ירושלים תשל"ח עמ' כב-כד].

[91] העמק דבר, על אתר. גם רבי אברהם פאלאג'י כותב בפשיטות שאילולי שחטו, היה תיכף פושט את עורו, שמו אברהם, דף קעג טו"ג.

[92] ידידי רבי משה שלאמיוק מיישב את דברי החת"ס שלא יוסתר מדבריהם אלו, בכך שנחלקו בסוף זבחים אם קודם מ"ת היה עולה טעונה הפשט, אוצרות החת"ס, ברוקלין תשס"ד, עמ' רל.

[93] ליקוטי יהודה, עמ' קח.

[94] מנחת חינוך, מהדורת מכו"י, מצוה קלב ס"ק ו.

[95] וזכה לכוין לדברי מהרש"ל בפירושו לרש"י עה"ת פרשת יתרו ד"ה וזבחת עליו.

[96] הר צבי  עה"ת, ירושלים תשנ"ו, על אתר, ובראש פרשת ויקרא. ויש לעיין מהרי"ל דיסקין, ויקרא.

[97] ראב"ד ורא"ש על פי הגמרא להלן דף לא ע"ב

[98] פירוש הגר"א על-אתר.

[99] הרא"ד נקט כטעם: 'שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום באחד מאיבריו'.

[100] רבי נתן בורגיל חק נתן, לתמיד, ליוורנו תקל"ו; רבי מאיר יונה בארנאצקי, הר המוריה על הרמב"ם, ווארשה תרמ"ט, שם ס"ק כו, דף קו ע"א מדפי הספר; רבי משה ב"ר עמרם בעל 'ערוגת הבשם', עולת תמיד על-אתר, בודפשט תש"ג, עמוד עא מעמודי הספר.

[101]  בקינה 'זכור אשר עשה צר בפנים' שחיבר הקליר, הוא מתאר את כניסתו של טיטוס לקודש ונטילת כלי המקדש משם. בבית אחד מוזכר מספר הכלים: "בנפשנו טבענו כהוציא כלי שרת / ושמם באני שיט בם להִשָרֵת. / עורנו נָמַק כהִשכים משרת /ולא מצא תשעים ושלושה כלי שרת. ואילו הפייטן ר' פנחס הכהן מטבריה, שחי כמאתיים שנה אחרי הקליר, שיבץ את המניין בפיוט לר"ח אב המתחיל 'אב ששון ישאב': "שלושה ותשעים כלי שימושי / שובב בכבוד בם לשמשי" [=השם כדי שאשתמש בהם שוב], שולמית אליצור, פיוטי רבי פינחס הכהן, ירושלים תשס"ד, עמ' 701.

[102] תפא"י.

[103] רבו האחרונים לבאר ולזהות את מניין האזכרות, תוי"ט, תוספות חדשים, שו"ת רמ"ע מפאנו סי' כ; שו"ת צפנת פענח החדשות, מודיעין עילית תשע"ז, סי' צג; מכתבו המופלא של רבי מאיר שפירא אב"ד לובלין, שנדפס בקובץ 'זרע ברך' שעל ידי ישיבת טשעבין, תשס"ב, עמ' נו-נז.

[104] רמזים נוספים, ראה: רבי עמנואל חי ריקי, הון עשיר, אמ"ד תצ"א, על-אתר; אגרא דכלה, פרשת תרומה, עה"פ ונועדתי לך שם, פרשת ויקרא ד"ה המזבחה; אור לשמים, פ' שלח ד"ה והיה באכלכם; רבי אהרן יעקב פרוש, איפה שלמה, ירושלים תשל"א, עמ' קמד.

[105] כסף נבחר, אמסטרדם תע"ב, דף ח טו"א.

[106] שנות חיים, וינציה תנ"ג, סו"פ וירא, דף יז טו"ד.

[107] אילנא דחיי (רימנוב), עמ' 18.

[108] תפארת היהודי, סע' קלו, צויין בשו"ת שבי בנימין, סי' לד.

[109] מאורות נתן, מכון ירושלים תשנ"ח, עמ' עד.

[110] השם אקרא, בילגוריי תרצ"ג, דף כח טו"ד. בספר חבל בנימין לר' חיים בנימין ליפקין, יוהנסבורג תרצ"ד, עמ' 154 שהמלבים הציג את פשר המדרש למהר"ש מליובאוויטש. דברי ה'חבל בנימין' צויין אצל ר' יצחק ב"ר שאול קוסובסקי, שבת ומועד, ירושלים תש"ו, עמ' עב

 

[111] חיל דמשק, ירושלים תרס"ג, דף כ ע"ב.

[112] אור החגים, ניו יורק תשט"ו, עמ' 64.

[113] שפתי צדיק, ירושלים תשט"ז, עמ' סא; כיוון לדבריו הגאון רבי צבי רוטברג, ראש ישיבת 'בית-מאיר' (בני ברק), למיסבר קראי, עמ' ע.

[114] הרב פנחס חודרוב מטורנא בהיותו בווארשא שמע מאת דודו בעל ה'שפת אמת' שהקשה קושיא זו: "אמאי לא לקח עמו אברהם מלח", קונטרס זכרון פנחס [נספח לספר אמרי פנחס (קוריץ), תשמ"ח], עמ' ח. ר' פנחס מיישבו על פי דרוש, חבל שלא הביא את יישובו של השפ"א!  וד"ת עשירים במק"א, הרב י"ל היינה שמע מזקנו בעל אמרי אמת שמסר בשם אביו: "מלח הוא מים שבאש, ויצחק היה מדת הדין, וע"כ לא היה צורך למלוח את העקידה. א"נ שטעם המליחה הוא כדי להעמיד את הבשר, ויצחק הרי היה ירא ה', והרי כתיב (תהלים יט): יראת ה' טהורה, עומדת לעד', וא"צ למלח", ליקוטי יהודה, עמ' קז.

[115] וראה הערת הגאון ר' שאול משה זילברמן אב"ד ויערשוב בסוף הספר, עמ' קפז.

[116] וכיוון לדברי הרוקח עה"ת, שביאר את המילים 'ויקם וילך אל המקום': "ומלמדו קצת קרבנות להקריבם וכמה מלח צריך לפר ואיל", רוקח עה"ת, עמ' קעז. רבי יוסף שאלתיאל, מחכמי שאלוניקי, מצא רמז למלח: המזבח ממעל לעצים, ס"ת מלח, יוסף אברהם, שאלוניקי תרי"ב, סו"פ וירא.

ומצאתי רמז שאברהם לקח עמו מלח. במדרש במדב"ר (יז, ב) מובא סדר העקידה (בשינוי נוסח מהמדרש בבראשית) כתוב: "נטלו [האיל] והספיגו, אמר כך תהא רואה כאלו יצחק מסתפג לפניך", ומסתפג ביאורו  'סופגו במלח' כלשון המשנה זבחים פ"ו מ"ה.

[117] משך חכמה, ויקרא, ד"ה מלח ברית.

[118] הגאון ר' משה רוטנברג, ר"י חכמי לובלין – דיטרויט, בכורי אביב, סט. לואיס תש"ב, סי' ה ס"ק כח.

[119] שפתי צדיק, פרשת וירא, עמ' סא.

[120] הובא לראשונה בספרי דבי רש"י: מחזו"ו, סי' קלט; פרדס, עמ' שטז, משם לשבלי הלקט, סי' קכו, הביאו בבית יוסף סימן רצב.

ממדרש זה אפשר להביא ראיה לגבי שירת לויים לקרבן יחיד. כידוע שגדולים וטובים נחלקו האם שירת הלווים היתה רק בקרבן ציבור, או שמא גם בקרבן יחיד (ראה 'תורת יעקב' לגאון רי"ח סופר, פרשת בהעלותך), ומרהיטות לשון 'מדרש' זה מוכרח שגם לקרבן יחיד שרו הלויים, מכתבו של הרב פנחס וויליגר (מונטריאל), ב'היכל הבעש"ט', שנה ה גיליון ב (ניסן תשס"ז), עמ' קמט.

[121] עם כי ה'אור שמח' פ"א מהל' קרבן פסח הי"ב) חידש שבקרבן שאין בו נסכים, אפשר לשורר גם בשעת השחיטה.

אולם, בכלל, לשון ה'מדרש' צריך ביאור, שהרי מלשון המדרש משמע שהתחיל לשיר עוד לפני שהקריבו!

[122] וכן הבנת: מעשי למלך, הל' בית הבחירה, פ"ב ס"ק ב.

[123] רוקח עה"ת, פרשת תצוה, כט, א; פירוש בעלי התוספות על התורה (גליס), שמות עמ' רי.

[124] וכבר הבחין הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א בחידוש זה, למיסבר קראי, בני ברק תש"ע, שמות עמ' נט.

[125] אוה"ח, ויקרא א, י.

[126] אור צבי, לבוב תרל"ה, סו"פ וירא. רבי מנשה אייכנשטיין מזידיטשוב-ווערעצקי וראב"ד ריישא [תרכ"ה – תרצ"ה] ערך מאמר ענק בחריפות ובקיאות עצומה כדי לבאר את דברי ה'אור צבי', שבט מנשה סי' ה, נספח לספרו תורת האשם, פדגורזא תרס"ה.

[127] ריב"ש.

[128] רשב"ם, חזקוני, אברבנאל, נצי"ב, וראה פירוש ר' חיים פלטיאל. והספורנו למד זאת מדיוק משלו: 'וישא אברהם את עיניו וירא והנה', שמשמעותו שמיד שנשא עיניו אירע ההסתבכות, ומזה הסיק שהוא סימן מהמשמים.

לדיוקו זה מן הצורך להסמיך קביעותו של בעל גינת וורדים: "מידת אברהם אבינו שלא היה מגביה עיניו ואינו מסתכל אלא בד' אמותיו, וזה חידוש ''וישא אברהם את עיניו' " (גוו"ר, או"ח כלל ב סי' טו).

[129] וראה שו"ת לב חיים (פאלאג'י) ח"ג סי' נג; מנח"א, ח"ד סי' מז מה שהעירו על דבריהם.

[130] ופלאי עדותו של רבי חיים וויטאל על עצמו, שפרחה נשמתו, וכשחזר לתחייה בירך ברכת מחיה המתים, שער הגלגולים, סוף הקדמה לח.

משולחנו של יחיאל גולדהבר

פרשת וירא תשפ"ד

עקידת יצחק בראי הלכה

הניצוץ הפנימי המתנצנץ ובוער בלב כל נפש ישראל פנימה, ייסודו ומקורו מאותו עמוד לבת אש קודש שיקד והאיר את העולם ואת העולמות כולם, נשגב ונעלם מהשגת אנוש, טמיר ומכוסה אף משרפי מעלה ומלאכי מרום. רשפיה רשפי אש, מעמד העקידה הקדושה שעקד אברהם את יצחק בנו יחידו לה' .

מעמד זה כל כולו "לב" – אהבה ויראה, צמאון ודביקות עד כלות הנפש. אך על כל שגבה ורוממותה, עם זאת, חכמי הדורות לא מנעו עצמם להעביר ענין זה בכלי ה"מוח", ללמוד ולהבין, לבחנה בכור ההלכה ובמאזני המשפט, על פרטיה ודקדוקיה.

יש להקדים ולומר לגבי גדרו של העלאת יצחק, חז"ל מסרו היה לו דין של קרבן. יסוד הדברים מעוגנים בדברי המדרש (בר"ר נה, ז): אמר אברהם לפניו, רבון העולמים יש קרבן בלא כהן?, א"ל הקב"ה, כבר מיניתך שתהא כהן . וכן דייק החת"ס (יו"ד רלד) בדברי הרמב"ם פ"ב מבית הבחירה ה"ב, (המתאר את השתלשלות הקרבת הקרבנות בהר המוריה), שאברהם קידש את מקום המקדש בקדושת המקדש בשעת העקידה, הרי ברור לדבריו שלעקידה הייתה תורת הקרבת קרבנות כהלכתן..

אסמכתא נוספת שהיה לו דין של קרבן, הוא ביאורם ז"ל לעובדת 'השכמה של אברהם בבוקר', ועומדים על כך למה לא יצא מיד עם הציווי, ולמה המתין עד השחר, ומיישבים שאין דין של 'זריזים מקדימים למצוות' אלא בזמן המצווה. וברור שכוונתם הואיל וזמן הקרבת הקרבנות הוא רק ביום .

אם כנים הם הדברים, לכאורה יש לנו להתייחס להשתלשלות פרטי העקידה שיהיו תואמים הלכות קרבנות כדת וכדין.

תמה הרמב"ן: מדוע ראה אברהם אבינו להביא עמו עצים מביתו , כמו שנאמר: "ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום".

אלא יש לומר, כי מרוב חשק וזריזות לקיום המצוה חש אברהם אבינו פן לא ימצא עצים במקום ההוא, לכן בחר לטול עמו את העצים מבית ולשאת אותם במשך שלושה ימים, ובלבד שלא יהיו כל עיכוב ומניעה לקיום הציווי.

זאת ועוד, אף שמן הסתם ימצא שם עצים, מכל מקום חשש אברהם אבינו "לדין תורה" (מסכת מדות פ"ב מ"ה) עץ שנמצאה בו תולעת פסול לקרבן. ולפיכך "ויבקע עצי עולה" , בדוקים ומהודרים, ואותם נשא עמו אל מקום העקידה. היוצא לנו מדברי הרמב"ן שאפשר להפיק מכל פרט ופרט של מהלך העקידה שיהא תואם עם כללי התורה . 

ולא עוד אלא שרבותינו למדו כמה מהלכות היסוד ב'שחיטה' מהנעשה אצל העקידה. במסכת זבחים (צז ע"ב) שכל הקרבנות טעונים שחיטה "בסכין", למדים מעקידת יצחק שאברהם לקח את המאכלת [=סכין] לשחיטה, והרי היה עליו להעלותו לקרבן עולה, ומקרבן עולה למדים לשאר הקרבנות. אפילו מצורת הנחת יצחק על המזבח למדו חכמינו הלכה. במסכת תמיד (לא ע"א) מבואר שכל קרבן תמיד יש 'לעקוד' לקשור יד ימין לרגל ימין, ויד שמאל לרגל שמאל, ולמדים זאת מעקידת יצחק. לאור כל זאת, יצאתי לגני ללקוט שושנים וורדים, מספרים נדירים וגם מפורסמים, כדי להראות את יופיה של "תורת העקידה". לאור כל האמור, הבה נטייל בין בתרי הפסוקים כדי להעלות פנינים זוהרים ומרגליות מבריקים שנערמו מתוך ספרן של צדיקים.

*

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ  (כב, ב)

רבי מנחם זמבא מענקי פולין מדייק: בצוותו לאברהם כביכול דייק בלשון 'נא' וחז"ל [סנהדרין פט ע"ב] פרשו שהוא לשון בקשה ולא בלשון ציווי, ולמה פרשו כן ? אלא לפי המהלך שהיה למזבח דין בָּמָה הרי הוא כפתור-ופרח:

"ייתכן שאם היה מצוה וחובה לא היה אפשר להקריב, שהרי תנן במגילה (ט ע"ב): זה הכלל כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה. על כן היה רק לשון בקשה, ודינו כנידר ונידב שקרב בבמה" .

*

.

זריזים מקדימים למצוות

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ (כב, ג)

רבי חיים ן' עטר מהרהר ממה-נפשך: אם אברהם רצה להזדרז לקיים את ציווי ה', למה לא קם עוד לפנות בוקר?

כדי ליישב זאת העלה רעיון הלכתי: היות ו'אין מקריבים בלילה' , ולכן אברהם רצה לקיים את מצוות הזריזות בזמן חיוב המצווה ! במילים אחרות: הידור הזריזות מתקיימת בהידור נוסף: חביבה מצוה בשעתה.

יישוב נוסף העלה רבי אברהם מרדכי אלתר בעל 'אמרי אמת': בהקדם מאמרם: ביום השלישי – למה איחר מלהראותו מיד, כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרף דעתו. הרי לנו שגם בהליכה היה צורך ביישוב הדעת, ולכן לא יצא לפנות בוקר כדי שיצא הצלילות הדעת .

*

'אין מכבדים בדרכים'

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. (כב, ג)

בפסוקים הבאים חוזר על עצמו פעמיים הביטוי "וילכו שניהם יחדיו", בפסוק ו' אחרי תיאור נשיאת העץ והמאכלת, וכן בפסוק ח' בעת תגובת אברהם ליצחק שה' יראה את השה.

"מקשים העולם" פותח רבי יעקב אב"ד פלאצק את דבריו: למה חוזרת התורה פעם אחרי פעם בביטוי זה, הוא מותיב והוא מפרק:

"בהקדם מאמרם (יומא לז ע"א): שלושה שהיו מהלכים בדרך, הרב באמצע, גדול בימינו וקטן בשמאלו. המהלך כנגד רבו –היינו לצידו- הרי זה בור, ופירש רש"י (עיין ברכות דף כז ע"ב) "מראה כאילו הם שווים".

והנה, שנינו (ברכות דף מו ע"ב): אין מכבדים לא בדרכים ולא בגשרים, והקשו שם תוס' (ד"ה אין) הרי לפי הדין שאין מכבדים בדרכים, מדוע יש להקפיד על אופן ההליכה של תלמיד עם רבו, ואם כן מדוע יש כל המהלך כנגד רבו הרי זה בור.

ויש מיישבים, שכל הדין ש"אין מכבדים בדרכים" לא נאמר אלא במקום סכנה, שאז אין חיוב על האדם לכבד את מי שמחוייב בכבודו בדרך כלל. ועוד יש לומר, שדין זה של "אין מכבדים בדרכים" הוא דווקא כשהולך לדבר מצווה, שאז הליכתו בזריזות לקיים מצווה.

והנה, ידוע מה שמסרו חז"ל (ילקוט שמעוני, וירא פס' צט; בראשית רבתי, על אתר) כיצד השטן הצר את צעדיו של אברהם והערים בדרכו מכשולות ופחדים כדי למנעו מן העקידה: "הלך השטן ונעשה לפניהם כנהר גדול שלא יוכלו לעבור. אמר אברהם, אם יורדים הנערים מתיירא אני שמא יטבעו. ירד עמדו להם המים עד צוואריהם. תלה אברהם את עיניו לשמים, אמר: רבון העולמים! באו מים עד נפש".

לפי זה יש לומר, כיון שהיו במקום סכנה, חל דין "אין מכבדים בדרכים". לכן מדויק לשון הפסוק "וילכו שניהם יחדיו", היינו שהיה יצחק מהלך כנגד אביו ולא כיבדו לילך לפניו.

לאחר מכן, כששאל יצחק את אברהם "ואיה השה לעולה", והשיבו "אלקים יראה לו השה לעולה בני" שוב הזדרז יצחק כדין ההולך לדבר מצוה. ועל כן שוב  נאמר "וילכו שניהם יחדיו" שלא היה צריך לנהוג בו כבוד .

*

דיון בהנחת העצים מעל-גבי יצחק

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.  (כב, ז)

כל ימיו תמה רבה האחרון של לוצק - רבי זלמן סורוצקין [תר"מ – תשכ"ו]: למה כבש אברהם אבינו את רחמיו מבן יחידו גם בדבר הזה, לשים את משא העצים על שכם בנו ההולך להישרף בהם?

עד שמצא ב'פיוט העקידה' של רבי אפרים מרגנשבורג [המיועד לצום גדליה ] "עטרו בעצים ואשו", היינו שעטר את הקרבן כפי שהיו מעטרים את הבכורים . ויש בזה הידור מצוה וכבוד שמים, גם את הביכורים היו מעטרים משהגיעו קרוב לירושלים. ובמקביל כן עיטר אברהם יצחק בעצי העולה, משראה את המקום מרחוק .

רבים דייקו שהנחת העצים על גבי יצחק מוכיח לכאורה שיצחק עדיין לא היה מקודש, שאם כן, הלא מסקנת הסוגיא בפסחים דף סו שאסור לתחוב סכין ע"ג קרבן שהרי הוא מועל בהקדש , ולכך מעלה רבי יהושע העשיל אב"ד קראקא [שנד? – קראקא, תכ"ד], רבו של הש"ך והב"ש, שיש קושי בנשיאת העצים על יצחק; לדעתו מיושב הדק היטיב הדו-שיח של אברהם ויצחק. יצחק שאלו 'הנה האש והעצים איה השה לעולה', ביאור תמיהתו הוא בכך ששאל ממ"נ, אם הנחת עלי את העצים מוכח שאני לא הקרבן, א"כ "איה השה"? עד כאן מדברי הרב, ותלמידו רבי אליעזר טרילינגר [כיהן כרב בכמה ערים במורביה] הוסיף על משקל זה את תשובת אברהם ש'אלהים יראה', הוראת שעה היתה אצלי . ואילו רבים המשיכו את הווארט: שאברהם ענה לו באותו מטבע: אלהים יראה לו השה, ואם לאו לעולה בני, עד השתא עדיין לא הקדשתיך, ועדיין מותר לעבוד בך .

רבי יוסף ראזין מדווינסק המפורסם בכינוי ה'רוגוצ'ובר' נוקט בפשטות שיצחק כבר היה מקודש , אלא הוא מדקדק: מדוע את העצים הניח אברהם על גבי יצחק, ואילו את המאכלת נטל בידו?

הוא מיישבו בהברקה: בהקדם סוגיית הנחת סכין על גבי הקרבן (פסחים דף סו רע"ב) ששיטת הבבלי הוא שלאחר שהוקדש הקרבן אסור להניח עליו הסכין, משום לאו ד'לא תעבוד בבכור'. מאידך שיטת הירושלמי (שם פ"ו ה"א, הובא בתוס' על אתר) שמותר, וטעמם: משום שכל עבודה שהיא לצורך קדשים אינה עבודה.

והנה להלכה אין זה לעיכובא שתהא השחיטה בכלי שרת דווקא , שוב אם כן אין זה "צורך קדשים" ליקח מאכלת מביתו, לכן את המאכלת לא יכול היה אברהם להניח על גבי הקרבן (יצחק) . לעומת זאת, את העצים הכשיר אברהם, שיפו ועשה מהם גזירים, וכמו שנאמר "ויבקע עצי עולה", והרי הם "קדושים בקדושת הגוף" , לכן מותר היה להניחם על גבי הקרבן .

יישוב מקורי העלה האדר"ת, לפי דבריהם במסכת בכורות דף ט ע"ב אין איסור 'עבודה' באדם שהוא קדוש, כל שכן ביצחק אין איסור להשתמש בו .

*

לפי המהלך שאברהם קידש אותו ביום השלישי, יש להבין: הלא אין מקדישים ביום-טוב

בביאורו לתורה כיוון המלבי"ם [תקס"ט-תר"ם] לדברי רבי יהושע העשיל, והסיף פרפרת נאה לצידו: יצחק הקשה לאביו, אם כך יוצא שתקדיש אותי ביו"ט! וביו"ט הרי אסור להקדיש? ועל כך השיבו אברהם, כי שונה הדין בחובה שקבעו להם זמן שמותר להקדיש. לכן אמר בלשון "אלוקים יראה", ואין אני המקדיש.

יישוב שונה במקצת העלה רבי חיים אבולעפיא (השני) [ת"ך-תק"ד]: לדעתו בפשיטות הואיל והעקידה היתה בר"ה, לכאורה היה מוכרח להקדישו קודם לכן, שהרי 'אין מקדישים ביום טוב', וזו היתה תמיהת יצחק, ממה נפשך, הלא הנחת עלי את העצים, מכאן שעדיין לא הקדשת אותי, אלא ע"כ שבכוונתך להעלות שה, ואת השה כבר היית צריך להקדיש לפני החג. השיב לו אברהם, אלהים יראה, היינו היות והצטויתי להקריבו ביום מסוים, היינו ביום השלישי, הרי הוא כחובה קבועה, וקרבן חובה מותר להקדישו בחג . ובמקום אחר דייק את סמיכות 'לעולה' עם 'על אחד ההרים', ולא אמר: על אחד ההרים והעלהו שם לעולה: "רמז שאף שיום-טוב של ר"ה היה, מאחר שקבוע לו שמן ביום השלישי יכול אתה להקדישו לעולה... אחר עלייתך בראש ההר" .

האיך קידש אברהם את יצחק, הלא לא היה ברשותו

ראש ישיבת פוניבז' רבי אהרן ליב שטיינמן הקשה: הרי יצחק לא היה רכושו, האיך חל קדושת קרבן על יצחק הלא לא היה בעלים להקדישו?

תלמידו רבי בנימין גרוסברד הציע לפניו יישוב בהקדם דברי הרמב"ם (פ"ט מעבדים) שגוי יש לו בעלות על בניו אפילו הגדולים אם הם כבושים תחתיו ויכול למכרם כעבד". לפי זה שפיר היה יכול אברהם להקדיש את יצחק מדין בעלים וחל עליו קדושת קרבן עולה .

"נשיאת העצים ביו"ט"

איתא במדרשים (פדר"א פ' לב ) שהעקידה היתה ביוה"כ , לפי זה תמה רבי מאיר לייביש בעל המלבי"ם: איך נשא יצחק את האש והעצים, הלא עברו על איסור הוצאה?

"ויש לומר" ממשיך המלבי"ם בהקדם מאמרם (שבת דף ו ע"ב) שבזמן שאין ישראל שרויים במדבר הרי המדבר דינו רק ככרמלית.

אך קשה, מפני מה לא לקח עמו החמור, ואף לסובר שהטעם שאין רוכבים על החמור הוא גזירת שמא יחתוך זמורה, הרי כבר חידשו הפוסקים (מג"א סי' שכב) שבשניים אין מקום לחשוש, וכדין הקורא לאור הנר. ומה עוד שהמג"א הוסיף שכל זה הוא במקום מצוה, הרי גם כאן הוי מקום מצוה.

ואין לומר שיש מקום לחשוש 'שמא יצא חוץ לתחום', ויש לחשוש למ"ד תחומין דאורייתא (ראה ביצה לו) , שהרי נאמר 'וירא את המקום מרחוק', והוא שיעור מיל כפי שדרשו על הפסוק (יהושע ג, ד) 'רק רחוק יהיה ביניכם ובינו' (ראה רש"י לשמות לג, ז). אמנם לפי הירושלמי המובא ברא"ש שיש איסור שביתת בהמתו, ניחא.

ויש לתרץ, שזהו שכתבה תורה 'וילכו שניהם יחדיו', היינו שלא עמדו לפוש בינתיים, ואם כן לא היתה הנחה ולא עקירה, וכאשר הגיעו זרקו מידם כלאחר ידו, כהלכה .

*

איסור יציאה מחוץ לתחום 

ויאמר אברהם אל נעריו שבו-לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה (כב, ה)

גם אל ציווי שהיית הנערים הסמיך רבי יהונתן אייבשיץ למאמרם שחל ביוה"כ. ולכן חל עליהם איסור יציאה חוץ לתחום: "אבל אברהם ויצחק הלכו ע"י קפיצת הדרך, כאמרם (בר"ר מג, ג) פסיעות של אברהם אבינו ג' מילין, ופירש האר"י ז"ל [שער מאמרי רז"ל, עמ' מז] על-ידי קפיצת הדרך, לכן יכולים היו ללכת גם ביו"ט" . לכאורה צ"ב, מה לי שקפצה לו הדרך, הלא במציאות עבר את תחום  ולדברי החת"ס בספרו תורת משה ניחא האי תמיה, וכה כתב: "נ"ל משום שהיה ביוה"כ, ע"כ אברהם ויצחק שנצטוו על ההליכה היה דוחה תחומים והלך אלפים ממקום ההוא, והנערים לא שמרו כמ"ש הראשונים שהנפש אשר עשו יצאו מכלל ב"נ להקל לשמור שבת, ואברהם מצווה על שביתת בהמתו, ע"כ 'שבו לכם פה עם החמור' " .

*

ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור (כב, ה)

מדוע לא לקח אתו את אליעזר וישמעאל למקום העקידה כדי שיוכלו ללמוד פרק ה"מסירות נפש".

מצאנו לכך כמה מהלכים:

א] משום שהיה ירא שמא יעכבוהו מלשחוט את בנו . ב] לסובר שהיה ביו"ט, הרי הוא מצווה על שביתת בהמתו, וגם נעריו לבל יצאו חוץ לתחום. מה שאין-כן יצחק ואברהם הרי מחויבים להמשיך בהליכתם . ג] הרי לאברהם היה דין כה"ג, והמקום קודש קדשים, ומעשה העקידה התרחשה ביוה"כ, וכשכהן גדול נכנס לפני ולפנים בקה"ק, אסור לזר להיכנס שם .

ויבן שם אברהם את המזבח (כב, ט)

אברהם דאג שלא יקרה מכשול ליצחק שיוכל להזיקו

איתא במדרש רבה (פרק נו): "ויצחק היכן היה, אמר ר' לוי נטלו והצניעו, אמר שלא יזרוק ההוא דיגער [=השטן] ביה אבן ויפסלנו מן הקרבן" . וכוונתם מבוארת יותר על פי הנוסח בפסיקתא רבתי: "ולמה לא בנה יצחק עמו, אלא אמר אברהם שלא יפול עליו אבן או צרור ויעשה בו מום ויפסל מן הקרבן"

לכאורה יש להבין, אם ישנו חשש של בעל-מום, הרי גם אברהם עלול להיפסל ע"י השטן?

ומן הצורך לומר: שלאברהם שהוא בעל הציווי אין מקום לחשוש לחששות רחוקות, מאידך יצחק אינו מצווה ועושה, ולכן יש מקום להחיל את החשש.

האם היה ליצחק חובת בקור על האיל

וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה.

הרי ההלכה היא שקרבן תמיד צריך ביקור (רמב"ם תמידין ומוספין פ"א  ה"ט), והיו שהעלו שליצחק היה דין של קרבן תמיד . ואמנם כל הדין הוא כדי שלא יהא בו מום, ואצל בני נח אשר אין פוסל בהם מום, רק מחוסר אבר פוסל (ע"ז דף ה ע"ב), ידיעה זו מעוררת את השאלה: לכאורה לא היה צריך ביקור.

אלא שלגבי אברהם אבינו שיצא מכלל בני נח, ולפי ההו"א של יצחק שכוונת אביו לשחוט שה, אם כן היה טעון ביקור. ואם תמצא לומר שלכאורה כשר בעל מום, וכמבואר בזבחים (קטו ע"ב) שעד הקמת המשכן כשר בעל מום אפילו בישראל, אבל כאן היה לו דין מזבח, וכיון שהיה מזבח בעי ביקור כדיני מזבח. עומד על כך רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק –פארה של לטביה

והוא מבארו באופן נפלא: דין שני גזרי עצים ואש קדוש נאמר רק בהקרב על גבי המזבח, ולא בהקרב על במה (מנחות כב). וזהו טענת יצחק "הנה האש והעצים" – אם כן מוכח שאתה הולך להקריב קרבן תמיד במזבח. ואם כן "איה השה לעולה" – הרי קרבן תמיד במזבח טעון ביקור, ואיה הוא?

על  כך ענהו אברהם: 'אלוקים יראה השה', היינו שהוא כבר מבוקר .

אמר יחיאל: הפלא הוא שכיוון את דבריו מילה במילה לספר הנפלא 'צפנת פענח' לרבי יוסף מטראני [צפת, שכ"ט – קושטא, שצ"ט] -פארה של צפת, בנו הגדול של המבי"ט, פ' וירא ראש דרוש ג ; ולאחריו פירש כן רבי חיים אבולעפיה – פארה של טבריה שדרש את שאלתו של יצחק 'איה השה' שהרי יש לבודקו לפני השחיטה, ועל כך ענה לו אברהם : "אלהים יראה לו השה – שצריך בקור ד' ימים, אם יראני השי"ת שֶׂה מבוקר שהוא בקרו – נקרבנו, ואם לא – די היום בעולת בני תחת עולת התמיד" , והוסיף שכן מפורש בפיוט 'עת שערי רצון להפתח' לר"ה , בו נאמר: "שחר השכים להלוך בבוקר, ושני נעריו ממתי השקר, יום השלישי נגעו אל חקר...הלכו שניהם לעשות במלאכה. ויענה יצחק לאביו ככה, אבי ראה אש ועצי מערכה, איה אדוני שה אשר כהלכה? האת ביום זה דתך שוכח...", הרי לנו שהשה צריך להיות מבוקר כדת .

יוצא מן הכלל הוא רבי אברהם פאלאג'י, המעלה שבכוונה ציווה לו ה' יום לפני יציאתו מהבית, והדרך לקחו ג' ימים, הרי ביחד היה לו ד' ימים לבקר, ואכן בקרו .

*

ויבן שם מזבח

מקשה רבי חיים קנייבסקי: לפי השיטות שהיה בחג צריך ביאור למה הוצרך לבנות מזבח ולעבור על איסור בונה, הלא  בבמה אפשר להקריב על גבי סלע?

לאור זאת הוא מעלה את חידושו: כיון שהיה מקום המקדש יש לו דין מקדש שצריך דווקא במזבח .

*

האיך השתמש יעקב אבינו באבני המזבח?

ב'פרקי דרבי אליעזר' (פרק לה) מסופר שהאבנים שיעקב אבינו לקח בעת שעזב את באר שבע והגיע עד הר הבית "וישם מראשותיו" היו מאבני המזבח של העקידה , ולכאורה הרי אסור למעול בהקדש?

על מדוכה זו ישב רבינו בעל 'מגן אברהם' בביאורו על ילקו"ש, שהביא את דברי הפדר"א, ומעלה שתי אפשרויות: א. יעקב לא שכב על האבנים אלא הניחן סביב, וממילא הרי זה שימוש שלא כדרך, ומקור לכך מהמבואר במסכת פסחים (כו ע"א) שריב"ז ישב בצילו של היכל ולא מעל, שהרי ההיכל לתוכו עשוי והוי שלא כדרך הנאה . ב. היה זה מצב של פקו"נ, שהרי ביקש בכך להתגונן מפני חיות רעות כפי שמבואר במדרש רבה (פ' סב). על היישוב השני מסיים "ודוחק, אטו לא היו אבנים אחרות".

רבי פנחס הורוויץ אב"ד פפד"מ בעל 'הפלאה' כיוון לקושיית המג"א, ולדעתו אכן יעקב אבינו לקח מאבני המזבח אלא שלא היה מודע שהם 'קודש', ואכן מעל בשגגה באבנים קדושות אלו, ובעקבות כך קדושתן פקעה מהן ויצאו לחולין, כדין חפץ הקדש שמעלו בו בשוגג, ולדעתו, זו הסיבה שלאחר מכן יעקב חזר והקדיש אבנים אלו "ויקח האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה . ברם למרבה הפלא תלמידו המובהק – נזר ישראל ותפארתו, רבי משה סופר אב"ד פרשבורג לא סבר כך.

אמר יחיאל: כדי להבין את חילוקי הדעות מן הצורך להקדים הקדמה קצרה: למרות שקיימא לן ש'יש מעילה אחר מעילה בבהמה וכלי שרת', ולכן לכאורה לא יצאו אבני המזבח לחולין אחרי מעילתו של יעקב, אבל לגבי אבני המזבח מצאנו שנחלקו הראשונים האם חל כלל זה או לא. במסכת ע"ז (נב ע"ב) דנה הגמרא האם היה מותר להשתמש באבני המזבח שהיוונים טימאו לע"ז, ומסקנת הגמרא שאסור, והנימוק לכך: כיוון שנכנסו הנוכרים להיכל חיללו את כליו ויצאו לחולין. וכיון שיצאו לחולין נעשו כהפקר, והם זכו בהן מההפקר, וכשהשתמשו בהן לע"ז – אסרום. כך לפי הסברו של רש"י. ברם בעל המאור מביא בשם רבותיו שגם ישראל שמעל באבני מזבח, הן יוצאות לחולין, והגמרא מיירי ב'פריצי ישראל', כי רק בישראל יש דין מעילה , ודברי ה'פנים יפות' יהיו מכוונות רק לשיטת 'בעל המאור'. מאידך הרמב"ן לאחר שהעלה סוללה של ראיות חולק עליו, ומכריע שהכלל הוא רק לגבי נוכרים, ולכן אבני המזבח אינם מתחללים ע"י ישראל; ע"כ דברי הקדמה.

והנה החת"ס בתשובתו לרבי מיכל סג"ל אב"ד אייזנשטט, דן בענין תשמיש הדיוט בכלי-קודש של בה"כ, ואגב, מעתיק קטע מדרוש שלו לפרשת ויצא, שבו הזכיר את דברי ה'זית רענן', ובתוך דבריו העלה: "ואפילו אם יעקב לא ידע מקדושתן עד הקיצו משנתו, והו"ל שוגג, מכל מקום אבני מזבח אינן מתחללות, שהרי יש בהם מעילה אחר מעילה, וכיון שלא נחתללו מקדושתן לא נאסרו בתשמיש הדיוט" . ולמרבה הפלא, בתשובתו לחמיו 'גאון עוזינו נזר תפארת כל קהל הגולה', הוא נוטה לדעת הרז"ה ! 

רבי מנחם מנדל כשר העלה יישוב נוסף, בהקדם ההלכה שאם הקדש שנשתנה גופו פקע האיסור ממנו, והלא על פי חז"ל נעשה כולם כאחת, או שנעשו רך כמו כר וכסת, ולכן אין שום איסור להשתמש עמן .

בעלי חיים נדחין בחסרון מזבח

בסוגיית פסול הקרב התלוי במזבח נחלקו במסכת זבחים (דף נט ע"א) רב ורבי יוחנן אם נפגם המזבח לאחר שהקדיש הבהמה ועדיין לא שחטוה. דעת רבי יוחנן לפסול, ונימוקו עמו: כל דבר שהיה בתחילה ראוי למזבח ואח"כ נדחה, הרי הוא דחוי מן המזבח לעולם. ואילו דעת רב להכשיר, ולשיטתו: אין תורת דיחוי בקדשים אלא כשהיה הדיחוי לאחר שחיטתם. יוצא, שלדעת רבי יוחנן כל הקדשים שהוקדשו בזמן שלא היה מזבח, ואח"כ נבנה המזבח – פסולים. מעלה רבי חיים אבולעפיה (השני) מהלך מפולפל:

יצחק סבר כרבי יוחנן שבע"ח נדחין, ודחוי מעיקרא הוי דחוי, לכן פנה לאברהם עם תמיהה: איה השה "להקדישו" לעולה אחר בנין המזבח, שהרי אני נפסלתי שהרי הקדשת אותי לפני בניית המזבח. השיבו אברהם: 'אלהים יראה לו השה', בכהאי גוונא שהמזבח אינו בנוי מותר משני טעמים. א. דחוי מעיקרא אינו דחוי . ב. הרי הרמב"ם מכריע כדעת רב שבע"ח אינם נדחים .

רבי אהרן שמואל קיידאנובר בעל 'ברכת הזבח'  העלה דרך דומה: יצחק ידע שכוונת אברהם להקריבו לעולה על המזבח. מבואר בחז"ל שאותו המזבח היה אותו מזבח שעליו הקריב אדם הראשון את קרבנו, א"כ הרי נימוח אח"כ עם מי המבול. כעת שיצחק ראה שעל ההר אין שם מזבח, והרי אביו הקדישו קודם בניית מזבח חדש, הרי הקדישו קודם מזבח, כמפורש בקרא (פסוק ט) ויבן שם מזבח, לכן שאלת יצחק מובנת כמין חומר: "איה השה"? הרי אני פסול לקרבן מטעם דחוי, לכן על כורחך עליך להקדיש שה במקומי. על פי זה מדוייק תגובת אברהם: אלקים יראה השה לעולה, אכן כדבריך, אבנה את המזבח ורק אח"כ אקדיש שה, ובאם לאו אז אקדיש אותך, שהרי באמת עדיין לא הקדשתי אותך .

*

מדוע הצניע אברהם את המאכלת. 

כאשר הלך אברהם עם יצחק לעוקדו נאמר 'ויקח אברהם את עצי העולה... וייקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדיו'. אך כאשר תמה יצחק לפשר הדבר, שאל 'הנה האש והעצים ואיה השה לעולה'. ותמוה, מדוע לא הזכיר גם את ה"מאכלת" ?

עמד על כך מהרי"ל דיסקין אב"ד בריסק, והוא מיישבו על פי המובא בפתחי תשובה (סי' לו ס"ק ט"ז) שאין להראות הבהמה או העוף כיצד שוחטים משום צער בעלי-חיים, או משום חשש צימוק הריאה, והוא הדין סכין של שחיטה.

ולפי זה יש לומר, שבאדם אשר הוא בר-דעת ודאי שיש לחוש שבראותו הסכין שמיועד לשחטו, יפחד ויבעת ומתוך כך תצטמק הריאה שלו.

לכן הטמין אברהם את המאכלת בפני יצחק לגמרי כדי שלא ייטרף וייפסל מקרבן. ולכן יצחק לא הזכיר בשאלתו את המאכלת. ואסמכתא לכך מדברי המדרש  שיצחק אמר לאביו: 'אסרוני בידי וברגלי שהנפש חצופה היא שלא תראה המאכלת ואפסל מן הקרבן', ופירש הרב מבריסק שהכוונה שהפחד יגרום שיצטמק הראיה ויטרף  .

המעניין שכיוון לדבריו רבי צבי הירש פרבר [סלבודקה, תרל"ט – לונדון, תשכ"ז] מחשובי רבני לונדון, והוסיף אסמכתה מלשון הסליחה (יום ה' לעשי"ת): "מאכלת שנונה מרוטה לָטֶבַח, נְדָנָהּ נתן מלהבעיתו בּאֶבַח" . 

אולם לדבריהם צ"ב למה יצחק לא שאל גם על הסכין !

*

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו... ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה...

רבה של זאמושט –רבי יצחק הויכגלרנטר חידש שאיסור רכיבה בשבת אסור גם בשנים, מה שאין-כן למ"ד שאסור גם ביו"ט, יש מקום להתיר רכיבה בשנים לצורך מצוה. לאור חידוש זה ממשיך לבאר בטוב טעם למה אברהם ירד מן החמור ביום השלישי והלך רגלי.

בהקדם המבואר ביומא (כח ע"ב) שאברהם אבינו קיים גם במצוות דרבנן, והרי אם העקידה היתה בשבת, היה יכול אברהם לרכוב יחד עם יצחק, אולם לפי הדעה שהעקידה היתה ביוה"כ, מדוקדק שביום השלישי לא השתמשו ברכיבה על החמור, אלא הלכו רגלי, והלא אין משתמשים בבעלי חיים ביו"ט, ולא מהני רכיבה שנים .

*

וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.

פסול אונן

לכאורה צריך ביאור, מה היתה כוונתו של אברהם בשחיטת בנו, הלא ברגע שהוא שוחטו נעשה אונן, והוא פסול להמשיך את העבודה.

קושיא זו הקשה לראשונה (?) רבי דוד סג"ל בעל 'הט"ז'. והוא מיישבו בהקדם ביאור בדברי מדרש רבה. 

במדרש (נה, ז) מתואר דין ודברים שניהל אברהם עם כביכול: "אמר אברהם לפני הקב"ה: רבון העולמים! וכי יש קרבן בלא כהן, אמר לו הקב"ה: כבר מניתיך שתהא כהן, הה"ד (תהלים קי, ד) 'אתה כהן לעולם'.

עמד רבינו הט"ז על דבריהם אלו: מה זו הקושיא 'וכי יש קרבן ללא כהן', ולמה לא יכול אברהם להיות כהן. ועוד קשה, מאי 'כבר מניתיך שתהא כהן', היכן מינה אותו הקב"ה להיות כהן.

הוא מותיב וגם מפרק, שביאור הדברים הוא כך: 'וכי יש קרבן בלא כהן', הרי מיד עם מיתת יצחק נעשה אונן ואסור להקריב (זבחים טז ע"א), ואם כן יהיה קרבן ללא כהן. והתשובה היתה: כבר מניתיך שתהא כהן, היינו כהן גדול, וכהן גדול מותר להקריב באנינות (יומא יב ע"ב). והראיה שנעשה לכהן גדול דייקא, מדברי המדרש (שם): שאמר אברהם 'הנני', הנני לכהונה הנני למלכות, זכה לכהונה וזכה למלכות. ודייק הט"ז שהכוונה לכהונה גדולה, מלשון המקרא (תהלים קי, ד) 'אתה כהן לעולם', היינו אתה כהן לעולם אפילו בעת אנינות .

לאור האמור מדויק הטיב לשון המקרא  'ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר אבי, ויאמר הנני בני', מהו האריכות בפסוק, ומהו כפל הדברים?

אולם לפי האמור עד כאן, הרי הוא כפתור ופרח: יצחק טוען לאברהם, שכל הטענה שיש לי כלפיך היא, בכך שאתה אבי, ואם תשחט אותי תהא 'אונן', שהרי אני רואה "האש והעצים", אם כן בדעתך להקריב קרבן. אך כיון ש"איה השה לעולה", שה לעולה אין, הרי שבדעתך שאני אהיה הקרבן, אולם איך תוכל להעלותי לקרבן כשתיכף בעת השחיטה אתה נעשה 'אונן' .

בן דורו -רבי אברהם אבלי גומבינר מקאליש בעל 'מגן אברהם' כיוון לדבריו. על דברי המדרש (פרקי דר"א, פרק לא) שדימה את אברהם אבינו לכה"ג שהגיש מנחה ונסכים, כתב: והא דאמר כהן גדול, משום שקשה כיון שיקריב את יצחק יהיה אונן, וא"כ יאסר להקריב אח"כ מנחה ונסכים. לזה אמר 'ככהן גדול', שהרי קיי"ל כהן גדול מקריב אונן" .

לגאון הראגיצ'ובער יש מהלך נפלא ביותר.

לדעתו (על פי הפסיקתא) לאברהם היה דין של כהן הדיוט, ולכאורה האיך היה יכול אברהם ראוי להמשיך את העבודה? הלא גם בהקרבה בבמה מסתפק הגמרא (זבחים טז ע"א) האם מותרת באונן.

אלא על פי מה ששנינו ביומא דף יג: היה עומד ומקריב ושמע שמת לו מת, מניח העבודה ויוצא, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר, יגמור. פירש רש"י: שהיינו לגבי כהן הדיוט . והנה השחיטה אינה "עבודה" וממילא אינה "התחלה". לכן דקדק אברהם לערוך את העצים, שזהו "סידור גזרי המערכה", שהיא "עבודה" ואסורה לזר. וכיון שכן – "כיון שהתחיל, גומר" .

מהלך ייחודי דרך לו רבי דוד לוריא מביחוב, לדעתו אינו ניתן להחיל דיני אנינות על מיתה שנעשתה ע"י ציווי השי"ת. הוא משיג על דברי הזית רענן (שצויין לעיל): "ואינו נכון... בעיקר הדבר, אם שייך בכאן אנינות בדבר צ"ע, כיון שאבילות ודאי לא היה כאן, כמו בהרוגי סנהדרין (מו ע"ב) שאין קרוביהם מתאבלים עליהם, כל שכן כאן שצוהו ה' על זה". בהמשך דבריו הוא מעלה שחידוש זה אינו מוסכם בכל הראשונים. 

רד"ל מסיים בהערה ע"ד הזית רענן שיישב היות והיה לו דין כה"ג לכן לא חל עליו דיני אנינות; מוסיף עליו רד"ל, לפי דבריהם תוסבר השיטה שהעקידה היתה ביוה"כ, שרק כה"ג עובד את עבודת היום; אולם מסיים ש"באמת אין דבר זה מוסכם שהעקידה היה ביוה"כ, כי בויק"ר משמע שהיה בחודש תשרי ובשמו"ר אמרו שהיה בפסח". 

רבי אברהם פאלאג'י מאיזמיר יישב את הקושיה בצורה פשוטה ביותר: זיל בתר טעמא, הלא טעם פטור אונן מעבודה הוא, שמוטל עליו לקוברו, ואילו כאן מוטל עליו גמר עבודתו, וגימור העבודה היא השריפה, והשרפה היא במקום קבורה .

אמר יחיאל: תמיהני על כל הני אשלי רברבא ובפרט על הרד"ל, הלא בחג ויוה"כ לא חלים דיני אנינות (יו"ד שמא, א), וזהו הטעם שכה"ג מותר לעבוד באנינות, שהרי "כל השנה כרגל אצלו", וע"כ נפל כל הקושי.

*

כוונת אברהם ברצון להוציא לפחות קצת דם הימנו

'ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה' (כב, יב) חכמינו (ב"ר נו) דרשו את כפל הלשון: שאברהם רצה לכל הפחות להוציא ממנו כמה טיפות דם, ועל כך ציווה לו הקב"ה 'אל תעש לו מאומה'.

רבי משה סופר בעל החת"ס עומד על כך למה אברהם עשה חבורה על יצחק והוציא קצת דם, כן מהיכן למד שיש לשחוט את האיל לעולה?

הוא מיישב בכך: "נראה שאברהם אבינו לא רצה לקדש המקום לבית עולמים עד שהקריב בו שום קרבן, כיוון שנתקדש המקום ואינו מקריב קרבן, עובר על לאו 'ולא יראו פני ריקם', לכן רצה לעשות קצת חבורה ביצחק ולהוציא ממנו קצת דם כדי שלא תהיה ביאה ריקנית. וכשאמר לו הקב"ה 'אל תעש לו מאומה' הראה לו איל והקריבו עולת ראיה, אז אמר אשר יאמר היום 'בהר ה' יראה' " . ברעיון זה קדמו רבי דוד פארדו [תע"ח-תקנ"ב]: "אל תשלח... והויא ליה ביאה ריקית שהוא היה יודע ששם מקום בה"מ, הלכך אוציא ממנו מעט דם, שמקצת נפש ככל הנפש" .

*

"עולה שעלתה חיה על המזבח – תרד"

שנינו במשנה (זבחים פד ע"א): "עולה [והוא הדין כל קרבן] שעלתה חיה לראש המזבח תרד", מבארת הגמרא שיש להורידה משם כדי לשחוט, ולאחר השלמה עבודתה למטה, יש להעלות את נתחיה להקטרה. אם כן תמוה, כיצד העלה אברהם את יצחק על גבי המזבח בעודו חי?

רבי יהודה ב"ר עמרם דיוואן -מחכמי ירושלים , כותב שכל ימיו התקשה בשאלה זו. ואם תאמר שהעלאתו היתה על פי אמירת השי"ת, הרי לא מצינו שכך אמר לו ה', והיה  לו לאברהם לעשות כדין עולה למטה ולהעלותו אח"כ כשאר עולות. ולא מצא ישוב לעניין . אולם מצאנו שרבים וגם שלמים נשאו ונתנו בקושיא זו.

הראשון שדן בזה הוא רבי יוסף מטראני שזכה לנשק את ידיו של הב"י ולהתברך ממנו , בדרשותיו מחדש מהרי"ט שיצחק התקדש רק עם העלתו ע"ג המזבח, וקדושה זו קידשה אותו לתמיד. מהרי"ט מדייק את לשון המקרא: 'והעלהו שם על אחד ההרים', לכאורה נכון היה לומר: על אחד ההרים, העלהו שם, אלא דייק אברהם שמטרת עלייתו היא לקדשו: "ולכך לא שחטו למטה והעלהו איברים כדין העולה". "ואפשר", ממשיך מהרי"ט ומחדש: "שלא נאמר שחיטה למטה אלא בעזרה שהוא מקודש או בפנים מן הקלעים, אבל מקום שלא נתקדש, צריך להעלותו על המזבח שנתקדש בבניינו, בין כך ובין כך העלתו קדשתו, ולא צוה הקב"ה לשוחטו אלא להעלותו ולקדשו" .

השני שהעלה קושי זה היה תלמידו רבי חיים אבולעפיא (המוסמך) , נכדו רבי חיים אבולעפיא [?- טבריה, תק"ד]  הביא את הקושי משמו , ומנסה ליישבו בכמה אנפין: בשם [רבו ] רבי משה גלאנטי (השני) [צפת, ש"פ – ירושלים, תמ"ט] הוא מביא: מאחר שהטעם לפסול העלאת הקרבן חי מעל המזבח הוא 'שמא ירביץ גללים', "לא שייך האי טעמא ביצחק שהלכו שניהם יחדיו הבן להזבח והאב לזבוח" . ביאור דבריו הוא כנראה כך, למרות שטבעו של אדם להזדעזע מפחד הריגה ועלול להוציא צואה , אבל יצחק שהלך בכוונה להישחט, אין מקום לחשוש. תירוץ נוסף העלה הרב המג"ן: "על פי מאמרם במדרש שהשטן רצה להטיל בו מום ולפוסלו, לכן רימה אותו אברהם בכך שיחשוב שעדיין לא הגיע זמן השחיטה, ומוטב לעשות איסור זוטא שלא יפסל מכל וכל" .

ורח"א בעצמו מיישבו דין זה לא נאמר אלא רק בבית המקדש, שבו "המזבח" הוא לעיכובא, אולם ב'במה' אין דין מזבח, ועל כן אין דין זה מעכב. ואמנם כל מה שעושים 'מזבח' זהו רק כדי שיהא תשמישו נח, כמו שאמרו (זבחים קח), או שכאן היתה הוראת שעה שיבנה מזבח בבמה.

לפי זה באמת אין כל משמעות והבדל בין "על גבי המזבח" ל"על גבי קרקע", כי כל בנין המזבח אינו אלא רק כדי שיהא תשמישו נח, ואין כל מניעה להעלותו על המזבח כשהוא חי.

ואף אם נאמר שעל פי הדיבור בנה אברהם את המזבח, אם כן יש לומר שגם על פי הדיבור היתה העלתו כשהוא חי .

רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי שכיהן כחכם-באשי בדמשק בשנים תרנ"ד-תרס"ח , מיישב את קושיית רבי יהודה דיוואן: נראה שלא קשה, מלבד מה שקיי"ל כרבי יוסי שטעמו עמו, ששחטה בראש המזבח יפשיט, שנאמר 'וזבחת עליו את עולותיך' מלמד שכל המזבח כשר לשחיטת העולה (שם, נח ע"א), ודוקא לאחר מתן תורה שקבע הכתוב לעולה – צפון הוא שאמרו לכתחילה ישחוט בצפון.

ועוד, כי כשאמר לו הקב"ה 'והעלהו שם לעולה על אחד הרים אשר אומר אליך' הבין אברהם שיעלהו וישחטהו שם. וכן מוכח מחז"ל (ב"ר נו, יב) שהתחיל אברהם תמה: אמרת 'קח נא את בנך', ועכשיו אתה אומר לי 'אל תשלח ידך אל הנער'. אמר לו הקב"ה, כשאמרתי לך 'קח נא' לא אמרתי 'שחטהו' אלא 'והעלהו', לשם חיבה אמרתי לך, אסיקתיה וקיימת דברי ועתה אחתיניה וכו' . 

לפי זה, מה שהבין אברהם במאמר ה' 'והעלהו לי' – שיעלה אותו לראש המזבח, יפה כיון, ורק מה שהבין שגם  ישחטהו, על זה אמר לו שאינו נכון. את יישובו השני, כיוון הרב אלפאנדרי לבן מדינתו –רבי יצחק ברכה, מחשובי רבני אר"ץ, ושעל דרשותיו בספרו 'בירך יצחק' העיד -בן דורו- החיד"א: שהם "נחמדים" .

יישוב ייחודי העלה החת"ס. בדרשתו לפרשת בא בשנת תקצ"ד חידש החת"ס ששאני קרבן עולה שפושטים ממנה את עורה טרם ההקטרה משא"כ עור האדם כבשרו ורצה להקטירו כולו, על כן נעקד ע"ג המזבח, והיא כולו קודש . הנצי"ב מוואלוז'ין, כיוון לדברי החת"ס, לדידיה: הטעם שאין מעלים קרבן על המזבח חי: "משום שאין עור הבהמה קרב, מה-שאין-כן עור האדם שהוא בשר ממש, טוב יותר להעלותו חי" .

ומן הצורך לציין לדבריהם ב'במדבר רבה' (יז, ב) שם מסופר השתלשלות מעשה העקידה, ובין הפרטים נמסר גם על כוונת אברהם להפשיט את עור בנו: "אמר אברהם, רבון העולמים.. נטל האיל והפשיטו, ואמר כך: תהא רואה כאילו עורו של יצחק הפשטתי לפניך" .

*

היכן מקום שחיטת העולה – בצד המזבח או על גביו

הקשה רבי אריה ליב מגור בעל השפ"א: הרי מקום שחיטת העולה בבית המקדש היה בצד המזבח ולא על גבי המזבח. וא"כ, כשהעלה אברהם את יצחק לעולה כפי שנצטווה: והעלהו שם לעולה, למה העלוהו: על המזבח, וכמו שנאמר: וישם אותו על המזבח ממעל לעצים. 

בנו רבי אברהם מרדכי בעל 'אמרי אמת' יישב: בהקדם המדרש שאברהם אבינו פחד שהשטן יפגם את יצחק, לכן התחכם אברהם ותיכף העלוהו על גבי המזבח, והרי הדין הוא שכל הזבחים הפסולים, אם עלו לא ירדו .

הגמרא מסתפקת לגבי 'איברים שסידרן הכהן על המזבח בצידי המערכה ולא על גבה', האם כשר או לא, והגמרא נשארה ללא הכרעה. רבי יעקב ווילער אב"ד ביטש (הונגריה) שטח את שאלתו לפני גאון גליציה רבי יוסף באב"ד רבה של טרנופול והקשה: למה הגמרא לא הביאה ראיה מעקידת יצחק, שהניח את הקרבן על העצים דווקא? ובספרו המפורסם 'מנחת חינוך' השיב שאין להביא ראיה מהעקידה, שהרי השחיטה עצמה היתה על המזבח, ולכן מן ההכרח לומר, שהיתה זו כעין הוראת שעה .

על הפסוק "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' " (ויקרא א, יא) דרשו חז"ל (ויק"ר ב, יא): 'אותו היום שעקד אברהם את יצחק בנו ע"ג המזבח, התקין הקב"ה שני כבשים: אחד שחרית ואחד ערבית, וכל כך למה, שבשעה שישראל מעלין את התמיד ע"ג המזבח, וקורין את המקרא הזה 'צפונה לפני ה' ', זוכר הקב"ה עקדת יצחק". ולכאורה, מה ענין "אילו של יצחק" ל"צפון" דווקא. ועוד, במקום לומר "אילו של יצחק" היה לו להזכיר "עקידת יצחק" גופא.

אב"ד ירושלים -רבי צבי פסח פרנק מוסר ששמע מפי מהרי"ל דיסקין שכה פירש:

אכן בזמנים קדומים היה נהוג להקריב את הקרבן ע"ג המזבח ממש ולא בצידו , וכפי שנתפרש בכתוב בעקדה. אלא בעת שהראהו לאברהם את האיל המוכן וראוי לקרבן תחת בנו, היה על אברהם להתיר עקידת בנו ולהורידו מע"ג המזבח ולהעלות תחתיו את האיל. אולם לא כן נהג אברהם, משום שחשש וירא שמא יהא איזה פגם ופסול בהקרבת האיל, ואז שוב יהא יצחק הקרבן. על כן השאיר אברהם את יצחק על המזבח כדי שיהא מוכן וראוי להקרבה בכל עת., ואילו את האיל שחט בצד המזבח לצפונו.

לכן מאז, בשעה שישראל מקריבים קרבן ושוחטים אותו לצד המזבח צפונה וקוראים מקרא להקריבו, וע"כ הקריב את האיל בצפון. נמצא שהשחיטה ב"צפון" מזכרת ומעוררת ענין זה ואכן מטעם זה וזכר לדבר נקבע מכאן ואילך עולמית מקום שחיטת קדשי קדשים בצד צפון .

*

דברי המדרש (ויק"ר) שהובאו לעיל בכך שזכות העקידה נזכרת בעת הקרבת התמידים, שימשו בפי הגר"א מווילנא לנמק את הצורה של קשירת ידיו ורגלי של קרבן התמיד.

שנינו במשנה (ראש פרק ד' בתמיד): לא היו כופתין את הטלה – כרגיל בסתם שחיטה, היינו לא קשרו את רגליו כאחד, 'אלא היו מעקידין אותו'. כלומר קשרו יד [רגל קדמית] ימין לרגל [האחורית] ימין, ויד שמאל לרגל שמאל; כפי שעשה אברהם עת עקד את יצחק . לאור דברים אלו, ממשיך הגר"א להסביר את דברי המדרשים הנ"ל: בכך מזכירים את זכות העקידה .

*

אגב, צורת העקידה, הן אצל אברהם והן אצל המזבח, שנויה במחלוקת. 

וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. (כב, ט)

את המונח 'עקד' פירש רש"י: 'עקידת ידים ורגלים ביחד'. ובפירושו למסכת שבת (נד ע"א ד"ה רישא) הרחיב את היריעה: 'שכפף אברהם את ידיו ורגליו של יצחק לאחוריו, וקשר יד ורגל יחד, ונפשט צווארו לאחוריו'.

מרהיטות לשון הראשונים: בשניהם קשרו יד ורגל. ברם הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"א ה"י) כתב 'ולא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את המינים , אלא אוחזים ידיו ורגליו בידיהן', היינו שלא קשרוהו כלל. והוסיף רבי אברהם די בוטן בביאורו לר"מ, שכנראה כך היה גם אצל עקידת יצחק, שלא קשרוהו. ברם אחרים הבינו שגם לדעת הרמב"ם יצחק וודאי היה קשור, ומה שאמרו 'כעקידת יצחק', לאו 'דווקא' ממש .

*

רמז למספר הכלים שהיו צריכים כל יום במקדש עבור עבודת היום

וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים. (כב, ט)

במסכת תמיד (פ"ב מ"ד) מתואר סדר הוצאת הכלים שהיו נחוצים לעבודת התמיד: "נכנסו ללשכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלושה  כלי כסף וכלי זהב", והניחום על גבי שלחן של כסף שעמד במערב הכבש . בכתבי חז"ל וראשונים אין שום רשימה לזיהוי הכלים. ברם חז"ל והראשונים הציעו רמזים למספר הכלים. בירושלמי (חגיגה פ"ג ה"ח) נאמר שהוא כנגד 93 אזכרות הכתובים בנבואות חגי זכריה ומלאכי . ואילו רבי אליהו גוטמכר אב"ד גרייד'יץ הפליא להראות שהפסוק הנזכר הוא בן 93 אותיות, והמובן הוא שבפסוק זה מרומז שהעלה את יצחק להיות כתמיד של שחר, וכמנין זה היו מוציאים שהם הכנה למזבח שעליו נעקד יצחק .

*

זריקת דמו

בענין זריקת הדם כבר עמד רבי אבי עזרי מרגליות דיין בקאליש [ת' לערך, פלאצק – תע"ד, צפת] ופירש את דברי המדרש (ילק"ש, וירא קא) שהמלאכים תמהו 'ראו, יחיד שוחט ויחיד נשחט', שכוונתם שהלא אברהם עמד שם יחידי: "ואין איש לקבל דמו וא"כ זאת שאלת המלאכים 'יחיד שוחט', וא"כ יהא דמו נשפך על הרצפה ואח"כ אספו, פסול" . וכן פירש רבי חיים ב"ר יוסף חזן שתלונת יצחק היתה: "היות ואברהם יחיד אולי לא יקבל הדם כתקונה.. ומה שצר לי הוא על דמי..." .

אברהם דאג על איבוד דמיו

ישנה חידה שהלבישו אותה על כמה מגדולי ישראל. המציאו מדרש 'פליאה' שאברהם אמר בשעת העקידה: 'איני דואג על איבוד ימיו, אבל אני דואג על איבוד דמיו'. מה פשר המדרש, וכמובן שכל הרוצה להאדיר את רבו הלביש עליו בדרך פלפול, בהקדם ההלכה שדם עולה שנתערב עם דם בכור, ישפך, שהרי דם בכור טעון זריקה אחת ואילו דם עולה – ארבע זריקות. ויצחק הרי היה בכור, והיה גם קדוש בקדושת עולה, הרי כאן תערובת של דם עולה ובכור, ולזה היה אברהם דואג על איבוד דמיו, כן מסופר על המלבי"ם שנשאל מאת רבי אברהם יעקב פרידמן, אדמו"ר מסאדיגורא [תק"פ – תרמ"ג], והשיבו כך . ויש ייחסו לרבי יעקב יצחק מפשיסחא 'היהודי הקדוש' . מאידך רבי נתן נטע אולעבסקי [זיטומר, תרמ"א-מוסקבה תשכ"ז] רבה הראשי של מוסקבה, הלבישו על רבי שניאור זלמן שניאורסון האדמו"ר מקאפוסט בעל ה'מגן אבות' [תק"ץ – תר"ס] .

ואילו בספר 'השם אקרא' שיצא לאור בעילום שם, וקיבל הסכמותיהם של רבים מחכמי גליציה, כותב שהמלבי"ם שאל את רבי 'חיים קוסובר' הלא הוא רבם של חסידי קוסוב בעל 'תורת חיים', והוא השיב תשובה שונה, בכך שיש הבדל בין זריקת הדם של בכור שהיא רק במתנה אחת, ואילו דם העולה נזרק בשתי מתנות, ועל הלכה זו הסתפק אברהם האיך לנהוג .

כמהלך הראשון, כן כתב רבי אליעזר קריינר מחכמי ירושלים, בביאורו למסכת זבחים, בשם חכם אחד . רבי אורי לאנגר, רב ואדמו"ר מקניהינטש [מגזע סטרעטין], העלה כן מדעת עצמו 

ברם, הקושי הוא על עצם התמיה, הרי מסקנת הסוגיא [זבחים פא ע"א] שדם בכור שנתערב עם דם עולה יזרק פעם אחת! וכל הפלפול נפל לבירא. ואין הכי נמי רבי אליעזר קריינר הבחין בכך, ולכן העלה באופן שונה קצת: שיצחק בכה בכך שלולי היה בכור, היה נזרק מדמי ארבע מתנות, ועתה לאחר שתערבו תינתן רק מתנה אחת. ובכך ביאר את לשון המדרש תנחומא: "באותה שעה נפל פחד ויראה גדולה על יצחק וכו', אמר אם בחר בי, הרי נפשי נתונה לו, על דמי צר לי מאוד, ואע"פ כן וילכו שניהם יחדיו בוודאי", כלומר שבכה על מיעוט דמיו.

האם אברהם לקח עמו את כל הנחוץ לקרבן

מזרק

לכאורה אם אברהם לקח עמו את כל הנחוץ להקרבה, מדוע לא לקח 'מזרק', כלי לקבלת הדם, שהרי לקבלת הדם צריכים כלי-שרת? תמיהה זו מעלה רבי פנחס מנחם יוסטמן אב"ד פילץ, ונכדו של החידושי הרי"ם. לאחר פלפול בגדרו של מזבח זה של העקידה, הוא מעלה שמא לא היה לו שמן למשחו, והוא ממשיך בטוב-טעם: הרי הציווי היה 'והעלהו שם לעולה' יש להניח שהבין שא"צ קבלת דם בכלי, שהרי זריקת הדם תתקיים מן הצואר על המזבח, ללא צורך בכלי .

מלח

אב"ד פילץ עומד גם על אי אזכור של הבאת מלח מטעם אברהם, הלא חיוב להקריב על כל קרבן מעט מלח . וכדי ליישב זאת מעלה הוא שני מהלכים. שמא חיוב הקרבת מלח הוא דייקא על איברים שמעלם ע"ג המזבח, א"נ שמא סבר כרבי (מנחות קו ע"ב) שעצים נקרא קרבן וטעונים מלח והגשה , ולכן קיים בביתו מצות מליחה על העצים . 

עוד יש להביא מן החדש, מחידושו של רבי מאיר שמחה מדווינסק, שבבמה אין צריך מלח , ולכן לשיטה הסוברת שלעקידה דין במה, ניחא .

יין

הרי כל קרבן עולה צריך גם נסכים, היינו: יין וסולת בלולה בשמן. על פרט נוסף שחסר ברשימה מעלה הרבי מפילץ והוא היין לנסכו, ועל כך הוא מעלה: הלא קיי"ל אדם מביא זבחו היום ונסכיו לאחר כמה ימים, ואולי חשש להאמין נעריו על היין לנסך, ע"כ הוטב בעיניו שילך אח"כ לנסך .

אמר יחיאל: לכאורה יש להביא ראיה שנסכו עם יין, מלשון ה'מדרש': "כשאמר אברהם 'השה לעולה בני', מיד רינן יצחק ואמר שירה, ומה שירה אמר: שיר על הקרבן" ; והרי שירה אינה נאמרת אלא בשעת הנסכים, אלא ע"כ שגם נסך ביין .

ברם, תמוה שנעלם לפניו דברים מפורשים ב'פרקי דרבי אליעזר' (פרק לא) המתאר בפרוטרוט את סדר העקידה: "ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, וככוהן גדול הגיש את מנחתו ונסכו". ועל פי תיקן הקליר את פיוטו הארוך 'אשר מי יעשה כמעשיך' [יום שני של ר"ה]: "ולקח המאכלת לשחטו בחלחלה, וככוהן גדול הגיש מנחה בלולה.

ונחלקו המפרשים בביאור מהות ה'מנחה והנסכים', בעל ה'מגן אברהם' בביאורו 'זית רענן'  העלה: שכבר היו מוכנים בצד להקריבם . ואילו רבי דוד לוריא מציע: שעל יצחק עצמו נאמר, שנחשב כעולה עם המנחה והנסך, ומסיים שכן נראה על פשטות הדברים שהרי התורה לא פרטה על כך שהכינם.

ומצאנו שרבותינו ראשוני אשכנז כתבו כדבר פשוט שיחד עם הקרבן הכין אברהם מנחת נסכים, וכה דרשו: "פר אחד – אחד היה אברהם, ואלים שנים – כנגד יצחק ויעקב, להזכיר איל העקידה, ולחם מצות להזכיר 'ואקחה פת לחם'. וחלות מצות בלולות בשמן, כנגד מנחת העקידה, ורקיקי מצות משוחים בשמן, כנגד  יעקב שיצוק שמן על ראשה" , הרי לנו שהקריב גם מנחה 

*

מאימתי חל שם "קרבן" ב"עולת יצחק"

על הפסוק "אל תשלח ידך אל הנער" פרש"י: "אמר לו אברהם , א"כ לחנם באתי לכאן, עשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם". אמר לו הקב"ה: אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום". ולכאורה, דברי אברהם תמוהים ואומרים דרשני. הגרי"ז מבריסק ביאר, שדין 'עולה' שנאמר ביצחק שונה משאר דינים הנאמרים בשאר קרבן עולה. בכל קרבנות עולה אין דיני "עבודה" בהם בהיותם בחיים, וכל השם 'קרבן' אינו אלא מעת השחיטה, שהיא העבודה הראשונה, וממנה והלאה מתחילה עבודת ההקרבה. לעומת זאת, אצל יצחק נאמר דין מיוחד של "עבודה" העלה – "והעלהו שם לעולה".

ומעתה לאחר שהתבאר שבעולת יצחק נאמרו דיני עבודה גם קודם שחיטה, יתבארו ויובנו הדברים: אמר אברהם אל ה', הנה אף שנאמר שלא לשחוט את יצחק בנו, מכל מקום ניתן לקיים בו דין זריקה גם מחיים. ואמנם בשאר קרבנות אין היכא תמצא כזה, משום שכל "עבודה" מתחילה רק בשחיטה, אולם כאמור בעקידה היה דין שונה, והיה אברהם סבור שאף שהוא מנוע כעת מלשחטו, אבל עדיין יוכל לקיים בו את עיקר הריצוי של קרבן, שהוא "זריקה". עד שהוצרך ה' לצוותו "אל תעש לו מאומה". אל תעש לו מום וחבלה כלשהוא.

דרשו בילקוט: אמר ה' ליצחק, אתה עולה תמימה, מה עולה אם יוצאת חוץ לקלעים נפסלת, אף אם תצא לחוץ תיפסל.

לכאורה, הרי כל קרבן בעודו חי אף אם הוכנס לעזרה ואח"כ הוצא, אין בכך פסול, 'יוצא' וא"כ כבר התחילה בו עבודה בעודו בחיים, ויש עליו דין קרבן גמור, ולכן נפסל ב"יוצא".

*

'נאחז בסבך בקרניו' -ניצוד ועומד

'וישא אברהם את עיניו והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל והעלוהו לעולה תחת בנו'.

ולכאורה, לפי האמור בחז"ל היתה עקידה ביוה"כ, כיצד זה עבר אברהם על איסור צידה ביוה"כ?

פירש מהרי"ל דיסקין, כי לא כדי האיל "נאחד בסבך בקרניו". הנה כי כן, אילו לא היה האיל נאחז בסבך לא היה אברהם יכול לקחתו משום איסור צידה ביוה"כ..

אולם מאחר שנאחז בסבך בקרניו, הרי זה כניצוד ועמד, ואין כאן צידה ומותר (ע' מסכת ביצה כד.)

*

פנינה יקרה שמעתי מפי הגאון רבי מאיר סולובייצ'יק זצ"ל בשם אביו הגרי"ז מבריסק שהסביר את רצונו של אברהם להוציא כמה טיפת דם מיצחק, שכמו שנתקיים אצל יצחק הדין שהעלהו חי על גבי המזבח, שמא אפשר לקיים גם דין זריקת הדם בו בעודו חי, וללא שחיטה, ולכן רצה לקיים גם מצות זריקת הדם.

*

שופר מאילו של יצחק

בפרשת יתרו על הפסוק 'במשך היובל המה יעלו בהר' (שמות יט, יג) פרש"י: "והוא שופר של איל ושופר של אילו של יצחק היה".

והוסיף לפרש בעה"ט: "שגם לשם נזדמן לו שופר מאילו של יצחק, ובזכות זה השופר של מתן תורה נפלה חומת יריחו".

והקשה הרמב"ן הלא איל זה היה עולה, והלא דין עולה לעלותו כליל – כולל הקרניים וטלפיים.

ותירץ מהרי"ל דיסקין, כי י"ל שהיה זה איל זקן והתקשו הקרניים הרבה מרוב זקנה, ולכן לא שלטה בהן האש, ונתפקעו מעל המזבח. והלא דין הוא (רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"י) כי העצמות והקרניים והטלפיים שנתפקעו מעל המזבח, שוב לא יעלו.

ביישובו זה כבר הקדימו רבי חיים בן עטר המפורסם בביאורו 'אור החיים': "ואולי שהקריב הכל ופקע מעל המזבח", אם כי מהרי"ל דיסקין הוסיף פרט חשוב, והוא שמרוב זקנותם פקעו הקרנים.

'אי נמי' ממשיך אור החיים: שנתלשו מעליו קודם הזריקה, ולא נתרבו הקרניים להקרבה אלא בעודם מחוברים. וממשיך ביישוב נוסף:

"אפשר שעדיין לא נתנה תורה, והגם שאמרו ז"ל 'קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, כבר כתבתי בפרשיות אבות שזה היה לרצון כל שאין הכרח בדבר לאיזו סיבת זכות [...] כו קרני האיל עמדו לנס בהודעת נביאים, ולזה קיימו מצות העתידות להקטיר קרניו" .

*

מנין הבין יצחק שכוונת אברהם הוא להקריבו, שמא היתה בכוונתו להביא 'קרבן עצים'

נעתיק את לשון רבי צבי ב"ר מרדכי זאב מגדולי חכמי הקלויז בבראד [ת"ן – תקכ"ו] (בשינויים קטנים): "שאלני הרב המופלא בנגלה ונסתר המקובל החסיד מוהר"ר אפרים זלמן מ"מ דק' זאלקאווא, שמשמעות הפסוק שיצחק לא ראה את הסכין, גם בפיוט משמע כך, וא"כ מהיכן החליט יצחק שיקריב שה לעולה, שמא בדעת אברהם להביא 'קרבן עצים'? והשבתי לו: שהרי למדים 'קרבן עצים' מהכתוב בפ' מנחה 'כי תקריב קרבן' ודרשו חז"ל: קרבן להביא עצים, וכן הוא אומר 'וגורלות הפלנו על קרבן עצים (מנחות קו ע"ב). ובסוף זבחים אמרו 'אין מנחה בבמה', ואמרו שם, אין עופות בבמה מ"ט זבח ולא מנחה ולא עופות. לפי זה גם קרבן לא הקריבו בבמה, שלא עדיף מקרבן מנחה, ולרבי הוה קרבן עצים – מנחה (עיין דף כ ע"ב), וא"כ לא היה יצחק מסופק כלל שיביא אברהם קרבן עצים, כי אינו קרב בבמה. והודה הרב הנ"ל לדברי כי נראה נכון" .

*

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ.

האיך פשט אברהם את ידו בשל אחרים, ולא התעניין אחרי בעליו של האיל

שאלה זו כבר נשאלה אצל הקדמונים, והעלו כמה יישובים:

א] אחרי שנאחז בסבך, ידע כי אות וסימן לו שיקחנו, ולצרכו נעכב שם . ב] יש שדייקו את לשון הפסוק, שלכאורה המקרא מסורס והיה צ"ל" 'וישא אברהם את עיניו אחר, וירא והנה איל נאחז'. אלא ה"אחר" קאי על ה"נאחז" דהיינו שנאחז בעיני אברהם:  "אה"נ אם היה נפגש עם איל סבוך במקום מסוים, היה לו לחשוש שמא אחד מעוברי הדרכים קשרו שם עד שישוב. אבל, לא כך היה, אלא ראה איל מסתובב שובב, ולפתע נאחז בקרניו" .

*

ברכת הגומל לאחר שניצל מהעקידה

כתב החיד"א (מחז"ב או"ח סי' ריט): "ארבע צריכים להודות וכו'. ראיתי לכתוב ויכוח קצר מהרב המובהק כמהר"ר אליעזר נחום ז"ל עם עט"ר אבא מארי, בחלומי והנה החכם השלם כמוה"ר יצחק זרחיה אזולאי לפני וראיתי שהלא דבר: יצחק אבינו שניצול מהעקידה בירך ברכת הגומל דהא בא לידי סכנה, או לא?

"וכן ד' נכנסו לפרדס שהוא מקום סכנה, שהרי אחד מהם הציץ ומת ואחד הציץ ונפגע, א"כ ר' עקיבא שיצא בשלום, בירך ברכת הגומל או לא?

וכן כה"ג שהיה נכנס ליוה"כ לפני ולפנים, שהוא מקום סכנה, כמו שהיו אומרים לו כשהיה נכנס למקום להבת שלהבת, ובצאתו בשלום מן הקודש היה מברך ברכת הגומל, או לא?

אלה השאלות הייתי שואל בחלומי לאחינו הנזכר ולא השיב אותי דבר. לכן הוא יוציא משפטם לאורה.

"ולענ"ד נראה לחלק כי מעולם לא תקנו רבנן לברך ברכת הגומל שהיא ברכת הודאה, אלא דוקא בצרה הבאה לאדם בעל כרחו ושלא מדעתו, ונעשה לו נס, אז חייב לברך, כי הני ארבעה [צריכים להודות] כי "חיים" הם.

חולה, הירצה אדם שיחלה, הרי פתע פתאום בעל כרחו בא החולי, כמעט שכב בדמשק ערס מתוך צרתו וכובד חליו שב ורפא לו, חייב לברך.

יסורין, ג"כ באים לאדם בע"כ וכשניצול מהם חייבוהו לברך, דאי לא תימא הכי, ר"א בר"ש דבאורתא אמר (לייסורים) בואו אחי באו רעי, יתכן כי כל יום ויום היה מברך, אין הדעת מקבלו, דמסורים היו בידו ומהיכי תיתי שיברך בכל יום. אבל בקושטא ייסורים הבאים לאדם בע"כ וניצול מהם, הוא יברך.

אמנם בדבר שהוא במאמר וציווי ה' לעשותו, אז אפילו שלא יהיה בפרטות וביחיד, רק מימרא דרחמנא לקדש שמו, אף שהקב"ה יעשה לו נס אינו מברך. וכן אני אומר כי יצחק אבינו כיוון שהכל היה במאמרו וגזירתו יתברך, אף שניצול אינו חייב לברך" .

אמר יחיאל: לפי הסוברים שאכן פרחה נשמתו של יצחק, או הדעה הקיצונית שאברהם שרפו, ורק קם לתחיה, כפי שהארכנו בשולחננו בפרשת תש"ע, לכאורה היה צריך לברך ברוך מחיה המתים .

 

פסיפס בית הכנסת של בית-אלפא, מתקופת האמוראים, בו מתואר שלבי העקידה משמאל לימין: שני נערים עם חמור, ברקע תמונה של איל נאחז בסבך, ובמרכז אברהם מניף את יצחק על המזבח, מעליהם נראית כמעין שמש וממנה יוצאת כף יד ולידה הפסוק: 'אל תשלח'