קדושת פירות ארץ ישראל בחו"ל
קדושת פירות ארץ ישראל בחו"ל
וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם
לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם
הַקְּלֹקֵל (במדבר כא ה).
בפרק הקודם עסקנו בסוגיית הוצאת פירות ארץ ישראל
לחו"ל. על אף שלכאורה אסרו חז"ל להוציאם, למעשה במשך שנים רבות ייצאו
פירות לחו"ל, והתירים רבים ומגוונים נאמרו על כך[1].
בין השורות הזכרנו, שגדולי ישראל בגולה התאוו תאווה לטעום מפרי הארץ והתאמצו הרבה
לשם כך, ויש לדון האם קדושת הפירות משתמרת בהם על אף יציאתם מהארץ. על נקודה זו ארחיב
כאן.
ברוב המקומות פירשו חז"ל שכאשר בני ישראל באו
בטרוניא כלפי משה, שנפשם קצה "בלחם הקלוקל", כוונתם נתונה היתה למן[2].
אולם במקום אחד במדרש נתפרש שהכינוי "לחם הקלוקל" מוסב על הפירות שהובאו
מארץ ישראל. לדעת אותו מדרש, דור המדבר "לא היו יכולים לטעום מפרות
הארץ", הואיל ומאסו בארץ הטובה, ולכן לא זכו ליהנות מטוב הארץ ומפירותיה. כך
דרש רבי עקיבא: "כשהיו מגלים להם התגרים הסל שבא מן פרות הארץ היו מתים,
שנאמר (דברים א לה) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה וגו' כל
טוב הבא מן הארץ, לכן תקצר נפש העם בדרך, הם שרגנו ונפשנו קצה"[3].
חזינן מהכא שעל אף שהפירות הוצאו מגבולות הארץ, עדיין נשארה בהם קדושת ארץ ישראל!
המרגלים לא הביאו עמהם מארץ ישראל זית ותמר[4],
ואילו שאר הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל הביאו (מלבד חיטה ושעורה שאינם בכלל
פירות). מהי סיבת הדבר? מבאר הגאון רבי משה סופר אב"ד פרשבורג לפי חידושו החוזר
ונשנה כמה פעמים בכתביו: "שהשפע שהיה לו לירד לזית ותמר מן השמים – ירד
לישראל במן, נמצא נלקו אז בזיתים והתמרים שבארץ ישראל כי ניטל שִפְעָם ולא היה
פריים משונה לטוב, על כן לא נטלום מרגלים"[5].
חשיבות אכילת פירות ארץ ישראל
רבים מגדולי ישראל בכל הדורות הפליגו בשבח וקדושת של
פירות הארץ, וראו מעלה ומצווה באכילתם. מה מקור הדברים?
עם תום הגלות בפרס, הרשה המלך כורש ליהודים לעלות שוב
ארצה. אחרי כמה שנים חזר בו כורש וביטל את הרישיון שהעניק ליהודים. במדרש שיר
השירים רבה (ה ד) מובא הסבר לדבר זה. כורש הבין שהמצב הכלכלי של המדינה מצוי
בכיוון שלילי, בעקבות כך שהיהודים נוטלים עמהם את זהבה וכספה של המדינה. לכך גזר כורש
ואמר שמי שכבר עבר את נהר פרת עבר, ומי שלא עבר – לא יעבור מעתה. ממשיך המדרש: "דניאל
וסיעתו וחבורתו עלו באותה שעה [שהכריז כורש לעלות]. אמרו: מוטב שנאכל סעודת ארץ
ישראל ונברך על ארץ ישראל". משמע שמצוה לאכול מתבואת ארץ ישראל ולברך
עליה[6].
במסכת ברכות (מד א) מפליגה הגמרא בשבחם של פירות
גינוסר. רבה בר בר חנה מפרט באריכות כיצד היה סדר אכילתם כשהיו הולכים אחרי רב
יוחנן לאכול פירות גינוסר: כאשר היינו חבורה בת מאה איש – נטלנו לנו כל אחד ואחד
עשרה עשרה, וכאשר היינו עשרה – נטלנו כל אחד ואחד מאה מאה; על רבי אבהו מספרת
הגמרא שהיה אוכל עד שהיה זבוב מחליק על מצחו מרוב צהלת פניו; ריש לקיש היה אוכל עד
שהיתה דעתו נטרפת עליו; רב אמי ורב אסי היו אוכלים עד שהיה שערם נושר.
מתוך שהיו פירות גינוסר מתוקים ביותר, היו עשרות
מתלמידי רבי יוחנן הולכים ונוטלים מפירות גינוסר, שהיו בשלים ומזינים. וכי לא חששו
התלמידים לביטול תורה? על שאלה זו עונה רבי יוסף חיים הבבלי בתשובה, ואלו דבריו: "הרי
מפורש שהיו הולכים מאה רבנן ממקום למקום כדי לאכול מהפירות המתוקים והחשובים שלה,
וכוונתם לשם שמים. והנה בוודאי כולם היו חסידים וקדושים, נמצא דבר זה הוא משנת
חסידים, ולית ביה פקפוק, ולכן מאחר שגם אתה השואל כונתך לש"ש בשביל חיבוב ארץ
ישראל, ולהודות לה' על הארץ ופירותיה הטובים, לך אכול בשמחה, והכל הולך אחר כונת
הלב"[7].
טעמים לקדושת הפירות
כמה טעמים ציינו גדולי הפוסקים במעלת אכילת פירות
הארץ:
רבי יואל סירקיש בעל הב"ח עומד על מחלוקת
הקדמונים אם יש להזכיר בברכת מעין שבע את הנוסח "ונאכל מפריה ונשבע
מטובה", שהרי לכאורה אין לחמוד הארץ בשביל פריה, והוא מתרץ ומיישב נוסח זה,
שבקשה זו אינה בקשה גשמית אלא בקשה רוחנית, ואלו דבריו: "הלא קדושת הארץ,
הנשפעת בו מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה
השוכנת בקרב הארץ..."[8].
הגאון רבי יעקב עמדין מתעכב אף הוא בשאלת הנוסח והוא מצדד לחיוב, ואף שהגמרא תמהה
על משה רבינו: "וכי לאכול מפריה היה צריך?" משמע שאין חשיבות באכילתם,
אולם אנחנו שפלי ערך "ודאי אנו צריכים להם, כי פירות ארץ ישראל מוסיפים כח
וחכמה, כמ"ש (ב"ב קנח ב) באוירא דמחכים. ולא על חנם האריך התלמוד להזכיר
אכילה מופלגת של רבי יוחנן ותלמידיו כי אכלו פירות גינוסר, שנראית באמת כגוזמא.
אבל ח"ו שכוונו לספר בגנותם, אלא בשבחם ובשבח א"י נתכוונו. ולהודיענו
שפירותיה נותנים חיים לעם עליה, ומוסיפים כח וגבורת ההשכלה. לפיכך היו מרבים לאכול
מהם, ולא רעבתנים וגרגרנים היו ח"ו"[9].
השפעת הפירות על האוכלם
רבינו הפני יהושע כותב ושונה, שהדר בארץ ישראל, או
העולה לארץ ישראל, לשם הנאה מפירותיה המתוקים, אינו זוכה לסגולות הארץ, ובפרט מה
שאמרו: "הדר בארץ ישראל שרוי ללא עוון", היינו דוקא ללא שום פניה[10].
וכן על מה שאמרו (פסחים ח ב): "מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים...",
פירש בפנ"י, שהעולה כדי להנות מטובה ולאכול פירותיה הוא כעולה שלא לשמה ואינו
מובטח שינצל מן הנזק!
כדעתו סובר הגאון רבי אברהם דוד אוירבוך אב"ד
אווריטש[11],
שקיים בשלהי ימי חייו את משאת נפשו ועלה לצפת, שהאריך בכתביו בשגב קדושת פירות
הארץ[12].
בספרו 'בת עין' ראש פרשת בהר מבאר את מצות אכילת פירות שמיטה, ובתו"ד הוא
כותב: "שפירות ארץ ישראל יש להם קדושה כל כך, כשאדם אוכל מהז' מינים, ואוכל
בקדושת הגוף מעורר ז' מדות עליונות, ונקשר ונדבק לבחינת קדושה עילאה... ולבחינת
אכילה זו צריכים לכסוף ולהשתוקק מאוד, שעיקר בריאת האכילה היא בעבור זה". ולא
עוד אלא שע"י עבודת אכילת פירות ארץ ישראל אפשר לבוא לידי בחינת קדושה
עליונה: "בחו"ל בחינת שבת היא בחינת ארץ ישראל, שעל ידי אכילת שבת יכול
לדבק את עצמו לבחינת קדושה עליונה כמו ע"י אכילת פירות ארץ ישראל".
ולא זו אף זו, אלא שאם אוכל כדי למלא את תאוותו, לא זו בלבד שלא הרוויח ולא כלום,
אלא שמפסיד באכילתו: "ולא יתדבק בה ובפירותיה ובאוכליה שום סט"א ובחינה גשמיות ח"ו, רק בחינת קדושה. אבל כשאינו אוכל
בכוונה טובה אזי מתדבק בהם ח"ו בחינת גשמיות...".
לעומת דעה זו, מצאנו מה שכתבו שניים אחרים מגדולי
החסידות, שבערוב ימיהם זכו אף הם לחונן את עפר הארץ והתיישבו בצפת אשר בארץ הגליל,
ומדבריהם עולה רוח אחרת.
הגאון רבי חיים טירר אב"ד צ'רנוביץ הידוע בספרו
'באר מים חיים'[13], מתקשה
בפירושו לפרשת שלח, למה התורה מסמיכה את שבעת המינים עם ברכת המזון (דברים ח ח). ותורף
דבריו: פירות ארץ ישראל גדלים ע"י הקדושה, כי בהיות ארץ ישראל מקודשת מכל
הארצות, לכן גם פירותיה מקודשים ועומדים בהשגחת הקב"ה בעצמו כביכול עליהם,
וממילא גם האוכל אותם ונהנה מניצוצי הקדושה שבהם הרי נתוסף בו אור הקדושה... עד
שנפשו מתאווה וחומדת מעצמה לברך את ה' ולעבדו. ואע"פ שאם אוכל אותם למלאות
רעבון נפשו נאמר בו ח"ו "ופושעים יכשלו בם", מכל מקום מי שזוכה
שאוכל פני ה' בכוונה הראויה, הרי המאכל מארץ ישראל מוכנת להוסיף באדם אור הקדושה
וחיות הרוחניות[14].
גם הגאון רבי דוד שלמה אייבשיץ אב"ד סראקא (עלה
לארץ ישראל בשנת תקס"ט) מטעים את טעמם הטוב של פירות הארץ, שהוא מחמת הקדושה
המשתלשלת שם. הוא מפרש את סירובם של בני ישראל לעלות לארץ ישראל, כי בעת שהיו
במדבר היתה קדושת ארץ ישראל עמהם, במיוחד שהיו במחיצת משה רבם, ו"גודל קדושת ארץ
ישראל והתענוג הרוחני הנשפע שם לעבדי ה', עד שמרוב השפע והתענוג הנשפע שם גם
פירותיה טובים ומשונים"[15].
סגולת הפירות בחוצה לארץ
כל הנאמר לעיל לא נאמר אלא כשאוכל את הפירות ויושב על
אדמתה, ויש לעיין אם כאשר יצאו מאווירא דארץ ישראל – שמא ניתק מהם קדושתם. ועלה על
דעתי להקיש לשאלה זו דין פירות טבל שיצאו לחו"ל, שנחלקו הרמב"ם
והראב"ד האם חייבים בתרו"מ. דעת הר"מ שפטורים, והראב"ד חולק
עליו שפירות ארץ ישראל שנמרחו בארץ חייבים מן התורה בתרו"מ, ואפילו אם המירוח
נעשה בחו"ל – חייבים מדברי חכמים[16].
ניתן לפרש בדעת הרמב"ם, שקדושת ארץ ישראל מופקעת מן הפירות ברגע שהם יוצאים
מן הארץ. ובדעת הראב"ד ניתן לפרש, שלמרות שאין קדושה לפירות ארץ ישראל
בחו"ל, אבל חיוב ההפרשה נמשך גם בחו"ל מתוקף החיוב שהיה בארץ ישראל, והחיוב
לא ניתק מהם אחרי הוצאתם מארץ ישראל. שמא עולה ממחלוקת זו, שבעצם אין קדושה לפירות
בחו"ל.
אולם, רבי אליהו הכהן האתמרי, בספרו על תהלים מפרש בדרך
דרוש את הפסוק "רעבים גם צמאים" (תהלים קז ה), והוא מקשה על תיאורו של
דוד המלך: הרי היה להם לבני ישראל במדבר מן ושליו?! "ונראה, שרומז כאן ענין
המרגלים שאמרו חז"ל (הובא לעיל) כשהיו רואים פירות ארץ ישראל היו מתים,
ואע"פ שהיו מתאווים לאוכלם לא היו יכולים, פן ימותו, משום שנגזר עליהם שלא
יבואו אל הארץ... וזהו האמור: עיר מושב, היינו ארץ ישראל, לא מצאו,
שנגזר עליהם שימותו במדבר, וכיון שנגזר עליהם כך, היו רעבים גם צמאים
מלטעום פירות ארץ ישראל שמביאים התגרים, משום שמיד בראותם נפשם בהם תתעטף לצאת,
והיו מתים, ויצעקו אל ה' בצר להם, שנתחרטו כל הדור..."[17].
הרי שהפירות נשארים בקדושתם גם בחו"ל.
הגאון רבי בנימין אריה וייס
אב"ד צ'רנוביץ מהפך למצוא היתר להוצאת פירות ארץ ישראל, והוא מסיים:
"וכן נהגו מאז ומעולם לבחור רק בפרי אדמת קדשנו לכל דבר מצוה, וידעתי שכן דרך
רבים מיראי השם"[18].
בפרק הקודם הבאתי דבריהם של שניים מרבני הספרדים בירושלים,
בשאלה האם קיימת עדיפות שבני חו"ל ישתמשו באתרוג של ארץ ישראל דוקא.
רבי יעקב שאול אלישר, רבה של עדת הספרדים בירושלים, סבר שיש להעדיף אתרוגי משום
קדושתם, ולמרות שיצאו מארץ ישראל – עדיין קדושתם קיימת בהם ואינה פוקעת: "יש
להם עדיפות שהם גדלו בקדושה וטהרה, ומשום חיבוב הארץ יש בו". וכ"כ רעו
וממלא מקומו רבי עובדיה הדאיה, שנשאל בשנת תשט"ו וענה באותו סגנון.
בעניין אחר הבאתי שם מתוך כתבי רבי עקיבא יוסף
שלזינגר, שהוא מבאר שבזמננו – לאור שינוי דרכי המסחר – אין מקום לתקנת חז"ל
לאיסור הוצאת פירות מארץ ישראל. והביא מעשה רב מצדיקים שהידרו אחר תוצרתה של ארץ
ישראל, והוא מונה ומפרט שהידרו על פירות באופן כללי, יין, שמן לנר חנוכה וחיטים
למצות. הוא מספר על החת"ס בפרשבורג שקיבל ברוב שמחה יין משד"ר מארץ
ישראל[19],
אולם אינו מפרש אצל מי ראה שקיבל חיטים מארץ ישראל. כאן אגלה סוד שכוונתו לרבי
אהרן מקארלין בעל 'בית אהרן'[20]
וחתנו רבי אברהם יעקב מסאדיגורא[21],
והדברים מתעשרים ממקום אחר, והוא מאגרתו של ר' עקיבא יוסף המונחת עדיין בכת"י[22]:
"עינינו רואות השמחה שהיה לחת"ס בשעת
... יין לקדשו ולשמרם לארבע כוסות. ובכל שנה שולחין חיטים לחצרות קודש
דס"ג ודקארלין ...".
פעם הביאו בקבוק יין מארץ ישראל לרבי מרדכי מצ'רנוביל,
וכיבד את כל בניו לטעום מיינה של ארץ ישראל. כל המסובים שתו, חוץ מבנו ר' יוחנן מראחמיסטריווקא.
שאלו אחד מאחיו למה אינו טועם מן היין. נענה והשיבו ר' יוחנן: "איני בקי
בטיבם של יינות, וחושש אני שמא יין זה לא ימצא חן בעיניי, ונמצאתי מוציא לעז על ארץ
ישראל!"[23].
בכתבי רבי שמואל הורביץ, מחשובי חסידי ברסלב (נפטר
בירושלים בשנת תשל"ב), כותב ששמע מתלמידי רבי אברהם באומן בשם רבם[24],
שסיפר שזקני תלמידי רבי נתן מברסלב החשיבו וחיבבו מאוד את ארץ ישראל, והיתה חיבה
זו בוערת בלבם עד כדי כך, שכשהיה מגיע מכתב מארץ ישראל היו מחבבים מאוד את הנייר
שזכה להיות בארץ ישראל, והצניעוהו במקום קודש, בתיק הטלית ותפילין, והוסיפו לומר
בדרך רמז למה הצניעוהו דוקא שם, והוא על פי הנאמר בליקוטי מוהר"ן סי' מז, שארץ
ישראל היא בבחינת תפילין. ורבי אברהם בעצמו, כשהיה נוסע לאומן לר"ה היה נוטל עמו
בקבוק יין מארץ ישראל, ובכל פעם ששתה איזה משקה, היה מטפטף כמה טיפות מהיין של ארץ
ישראל לתוכו, כדי שהמשקה יקבל מקדושת ארץ ישראל[25].
רבי שמחה בונם אלתר, לימים אדמו"ר מגור בעל 'לב
שמחה', התגורר בארץ ישראל בין השנים תרצ"ד-תרצ"ח, ובאותן שנים שלח לאביו
בעל 'אמרי אמת' בגור, זיתים מארץ ישראל[26].
אסיים בקינת יחזקאל הנביא, המכבה את עושרה הרב של ארץ
ישראל, והוא מונה את כל המחצבים הטמונים בארץ ושנסחרו בכל רחבי העולם. הוא מונה גם
את פירות הארץ (יחזקאל כז יז): "יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה
רֹכְלָיִךְ בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ
מַעֲרָבֵךְ".
[1] בהזדמנות זו ראוי לציין את
דברי הרדב"ז (הלכות מעשה יג ד): "כתב רבינו [הרמב"ם] מעשרים דמאי בכל ארץ
ישראל וסוריא, משמע שבשאר חו"ל א"צ. ואמאי, כיון שהוא מכיר שפירות אלו
מארץ ישראל, למה לא יעשר? וי"ל... שאר ארצות לא גזרו על פירות ארץ ישראל, דמילתא
דלא שכיחא היא להוציא פירות מארץ ישראל אלא למקומות הסמוכים לארץ ישראל, לפיכך
לא גזרו...".
[2] במדב"ר טז כד; ספרי דברים א; יומא
עה ב ועוד. וכן פירש רש"י על אתר.
[3] במדב"ר יט כא ד"ה ויסעו. בהקדם
דברי המדרש הללו, יתורץ על נכון קושיית העולם, למה נזכרו אחרי ארבעים שנה במדבר
להתלונן על המן, אלא שתלונתם היתה כלפי פירות הארץ, שלא יכלו לטעום מפרי קודש,
שמכרו להם תגרי האומות.
[4] לפי דברי מהרש"א
שהובאו ביריעתי לפרשת שלח, הביאו המרגלים עמהם גם דבש היוצא מן התמר. עיי"ש.
[5] חת"ס עה"ת, פר' שלח, עמ' סו
טו"א. רבי מאיר שמחה הכהן רבה של דווינסק כיוון מדעת עצמו לדברי החת"ס. על
הפסוק (כ ה): "ולמה העליתנו ממצרים להביא אתנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע
תאנה וגפן ורמון", מדייק רבי מאיר שמחה בספרו משך חכמה לפרשתנו, למה לא מנו
זית ותמר? אלא ששלושה מינים הללו לא היו טועמים במן, ורק שמן ודבש הורגש במן:
"שכל זה היו טועמים בהמן שטעמו כצפיחית בדבש ולשד השמן, לכן לא זכרו זאת,
ומשום זה נשאו המרגלים רק אשכול ומהתאנים והרימונים". אלך רכיל ואגלה סוד, שכך
כתוב בפירוש רבי חיים פלטיאל עה"ת (נדפס לראשונה בירושלים בשנת תשמ"א),
על הפסוק הנ"ל.
[6]
מדברי הרמב"ן (דברים ח י) עולה שעיקר מצוות ברכת המזון חיובה
באכילה בארץ ישראל, והנה אסמכתא לכך מדברי המדרש.
[7] שו"ת תורה לשמה, סי' תיח.
[8] ב"ח או"ח, סי' רח. וגם להיפך:
"אם תטמא את הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה... ועתה באכלם פירות
היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני
ישראל יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל".
[9] מור וקציעה, סי' רח ד"ה וא"א
הרא"ש.
[10] פני יהושע, סוף מסכת כתובות.
[11] בתחילת דרכו נתמנה לרבה של חמלניק, ואחר
כך מילא את מקום חותנו כרב באווריטש, בה ישב כארבעים שנה. בשנת תקפ"ו נתקבל
לרבה של ז'יטומר, ובראשית שנת תקצ"א עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, בה ישב עד
לפטירתו בשנת תר"א.
[12] מספרים עליו על ר' אברהם דוד, שעד כדי
כך השתוקק לאכול רק מלחם הארץ, עד שפעם היתה בצורת קשה בארץ ישראל, והביאו תבואה
מחו"ל ולא רצה לאכול ממנה. והטעים את דבריו באומרו: מה פשר השאלה "מה
נאכל בשנה השביעית", הרי אפשר להביא תבואה מחו"ל. אלא שעיקר השאלה היא
סופה, "הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו", שמכל מקום תחסר התבואה
מארץ ישראל, הרי לך ראיה שהעיקר לאכול מתבואת הארץ (סיפורי הרמ"ח מסלונים,
ב"ב תשמ"ט, עמ' קד, סע' כ).
[13] לפי המקובל, שנת בואו לצ'רנוביץ היתה
תקמ"ט, ובעיר זו ישב עד שנת תקס"ז. בשנת תקע"ד כבר היה בארץ ישראל,
וישב בצפת עד לפטירתו בשנת תקע"ח.
[14] באר מים חיים, פר' שלח על הפסוק (טו יח)
דבר וגו' בבואכם.
[15] ערבי נחל, פר' שלח, דרוש א. צויין אצל
רבי חיים פאלאג'י, ארצות החיים,שער ב סע' לה.
[16] הלכות תרומות א כב. מפרשי הרמב"ם
נחלקו אם הר"מ מודה לראב"ד כשהמירוח נעשה בארץ ישראל. בשו"ע (סי' שלא)
מעתיק את לשון הרמב"ם ותו לא. נהרות של דיו נשפכו בכתבי האחרונים במאה
וחמישים השנים האחרונות לגבי יישום הלכה זו, שהרי לא היתה נוגעת למעשה – יבול
יהודי מארץ ישראל לחו"ל – רק בעת האחרונה. אולם אציין לחידושו של מהרש"ם
מבערז'אן, שדעת הראב"ד לא נאמרה רק בפירות שלא גדלו למטרת ייצוא, אולם פירות
שגדלו לשם ייצוא בלבד, אינם חייבים בהפרשה לכו"ע. עמדה זו תואמת את עמדתו
בהיתרו להוצאת פירות ארץ ישראל לחו"ל היכא שניטעו על מנת כן (הובאה ביריעה
הקודמת). ומכאן תמיהה לבנו רבי יצחק, שמסר שאביו לא כתב כן למעשה, והלא כאן בהלכה
חמורה כזו הקיל?!
[17] תהלות ה', שלוניקי
תקצ"ט, דף לח טו"א.
[18] שו"ת אבן יקרה,
מהדורה ג, סי' כא.
[19] נפלאים דברי החת"ס עה"פ
'והשיבותיך אל האדמה הזאת', והוא מחדש שטבע המדינה טבועה בפירותיה, ולכן אחרי
שגלינו מארצנו ואכלנו מפירות הגולה, נשתנו טבעי היהודים לרעה: "ע"ד
דכתיב (ויקרא כו לח) 'ואכלה אתכם ארץ אויביכם' שמרוב גידולינו בארץ אחרת ואכלינו
מפרותיהם נתחלף טבעותינו לטבעי המדינה ההיא, ונתחלף טבעי ארץ הקדושה בטבעי ארץ
העמים. והקב"ה הבטיחו, שלא יתלכלך ולא ישונה טבעו מטבע ארץ הקדושה, והיינו
והשיבותיך אל האדמה הזאת, והיינו שאמר יעקב אבינו: 'ושבתי בשלום אל בית אבי'
פרש"י: בשלום בלא חטא, והיכן הבטיחו על זה, אלא במה שאמר והשיבותיך
כנ"ל" (חת"ס, ויצא, עמ' קמ). ויש לציין מש"כ בחידושי
חת"ס למסכת חולין, בסוף הספר: "ס"ת של התיבות זבת חלב ודבש הוא
אותיות שבת, לרמז, כמו שבמאכלי שבת יש בו קדושה, כך יש קדושה בפירות ארץ ישראל".
[20]ר' עקיבא יוסף שלזינגר
היה מקושר להרבה מצדיקי הדור, ביניהם בעל 'בית אהרן'. הקשר ביניהם התחיל בעת שנסע רבי
אהרן מקארלין לרבי הלל מקולמייא, שם הכיר את חתנו ר' עקיבא יוסף (שמעתי מפי ר'
נחום וייספיש), ומני אז התקשר איתו ובכל פעם שנסע אחד מאנשיו לארץ ישראל, פקד עליו
רבי אהרן שימסור פריסת שלומים לרע"י (תולדותיו בראש ספר 'תורת יחיאל'
לבראשית, ירושלים תשל"א). בספר תורת יחיאל לפר' מסעי הביא רע"י מאמר
ששמע מאת רבי אהרן. וכנראה שדרכו התקשר בעבותות אהבה עם חתנו רבי אברהם יעקב
פרידמן מסדיגורא.
רבות מסופר על חביבותו של בעל 'בית אהרן' לחפצי
ומאכלי ארץ ישראל. חסידים שנסעו אליו מארץ ישראל היו מביאים לו יין כדי לקדש עליו,
והיה מחבב מאוד את פירות ארץ ישראל (מפי ר' חיים אשר לדרמן). רבי דוד בידרמן
מלעלוב-ירושלים, היה מחסידי ר"א, ופעם אחת בנסעו אל רבו הביא עמו דורון בעבורו
טלית-קטן מארץ ישראל, וט"ק זה היה כל כך
חביב בעיני רבי אהרן, שאפילו אחרי שהשחיר, עדיין השתמש בו (מפי רח"א לדרמן).
וכן הובא במנהגי נכדו רבי ירחמיאל משה האפשטיין
מקוזניץ: "נהג לקדש על יין שהובא מארץ ישראל, וכן בירך על אתרוג שגדל בארץ
ישראל, ונר חנוכה הדליק משמן ארץ ישראל" (ספרן של צדיקים, לובלין תרפ"ט,
מערכת רי"מ מקוזניץ, מדור מנהגיו, סעיף כח).
נכדו רבי יוחנן פרלוב מקרלין-סטולין חיבב מאוד כל דבר
המזכיר את ארץ ישראל, ובפרט פירות הארץ. גם בשנות השביעית היה מהדר ליטול אתרוג ארץ
ישראלי, ובשמיטה האחרונה לחייו – והוא יושב בחו"ל – בעודו מחזיק את האתרוג
בידו לפני הברכה, פנה אל הקהל והתבטא: "וו קריגט מען אזא שיינער אתרוג, נאר
אין ארץ ישראל". גם בהיותו בארץ בשנת תרצ"ח, כשחזר לעירו בחודש טבת, לקח
עמו כמה פירות לט"ו בשבט (מפי הרב אברהם אביש שור).
[21] בט"ו בשבט, בעת עריכת השולחן, דיבר
אביו רבי ישראל מרוז'ין בשבחו של פירות ארץ ישראל, והסביר את הנוסח "ונאכל
מפריה" (עירין קדישין, מהדו' ירושלים תשס"ט, א, עמ' קו), וכיוון לדברי
רבי יעקב עמדין.
[22] תודתי נתונה לר' שמעון שפירא, הממונה על
הארכיון של רע"י, שהואיל בטובו להעתיק את המכתב.
[23] מפי רבי חיים אשר לדרמן.
[24] ר' אברהם נולד בשנת
תר"ט לאביו רבי נחמן מטולטשין – תלמידו המובהק של רבי נתן מברסלב. היה מגדולי
חסידי ברסלב, גאון בנגלה ובנסתר ועובד ה' מופלג. עלה ארצה בשנת תרנ"ד, ובכל
שנה ושנה נסע לאומן לימי ר"ה, במשך 20 שנה, עד לנסיעתו האחרונה בתרע"ד.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה נשאר באומן, ושם נסתלק בחנוכה תרע"ח. חיבר ספרים
רבים, מהם נשארו בכתבי יד (חלקם הגדול אבד בפרעות שברוסיה, וכן בעיר העתיקה בשנת
תש"ח). כמו כן עברו דרכו מסורות רבות בעל פה שקיבל מאביו (שקיבל
ממוהרנ"ת ולמעלה בקודש). השאיר אחריו תלמידים גדולים בתורה ועבודה, חלקם
הגדול נספה ברוסיה ובפולין, ומהשרידים אשר עלו ארצה: רבי לוי יצחק בנדר, רבי אליהו
חיים רוזין – מגדולי חסידי ברסלב בדור האחרון.
[25] התודה לדידי הרב אליעזר חשין (בית שמש)
שהעתיק בעבורי את לשונו.
בדרך דרוש ניתן להסביר את הנהגת ר' אברהם. כידוע, נהגו
חסידים ואנשי מעשה בעת שתיית מים, לטפטף בתוך המים משקה אחר, כגון יין, וטעם הדבר:
הואיל ומים הוא שורש התאווה, רצו לבטל את המשקה ממהות של מים. והנה ידוע מאמרו של
רבי נחמן מברסלב, שאכילה בארץ ישראל הוא מתוך "שיבור וביטול תאוות האכילה, כי
היא מקבלת הארה והשפעה מבחינת תפילין" (לקוטי מוהר"ן, תורה מז).
[26] מפי הרב אברהם מרדכי סג"ל מירושלים.
ושמא רצה לרמז על הענין של אווירא דארץ ישראל מחכים, ושמן מרמז לחכמה. מאידך, בעל 'אמרי
אמת' דייק בשאלת הגמ' לגבי משה רבינו מפני מה חפץ להיכנס לארץ ישראל, "וכי
לאכול מפריה הוא צריך", והקשה, הרי אפילו רצה לאכול מפירות ארץ ישראל – יכלו
כולם להיכנס ויוציאו בעבורו פירות, אלא נראה שחשיבות אכילת הפירות היא בארץ ישראל
גופא ולא בחו"ל.
תגובות
הוסף רשומת תגובה