חילול השם בעיני אומות העולם

 

חילול השם בעיני אומות העולם חלק ד'

ביריעה הקודמת עסקנו בסוגיית קדושת בית הכנסת בנוגע ללימודי חול, מאותו היבט שעסקנו בו במאמרים האחרונים: השפעת הסביבה הגוית על ההלכה היהודית מדין חילול השם. אמנם רוב העוסקים בשאלה זו התגוררו במדינות מוסלמיות, שבמקומם נזהרו המקומיים שלא ללמוד דברי חול בבתי תיפלתם. סוגיה זו התעוררה בעיקר בדורות האחרונים, כאשר במקום הלימודים הקדושים והמסורתיים הוקמו בתי ספר – לרוב ע"י חברת כי"ח הפריזאית – בהם עיקר הלימודים היו לימודי חול, מאופיינים בתרבות זרה, ובמקרים רבים חינכו לזלזול בשמירת תורה ומצוות ובחכמי ישראל, ובהחדרת דעות משובשות. תופעה זו היתה הגורם העיקרי לעיסוק בשאלה זו באופן מעשי, ובכל מקום בו הגיעו נציגי חברת כי"ח ופתחו בית ספר, הוכרחו רבני המקום להכריע בשאלה הלכתית זו לצד ההיבט ההשקפתי שעוררו עצם לימודי החולין, הן מצד ביטול תורה והן מצד התוצאות השליליות הנגרמות מן הלימודים.

כאן המקום להעיר: חברת כי"ח החלה את פעילותה בעיקר במדינות המזרח התיכון, ששם שלטה למעשה הממשלה הצרפתית, והן היוו בעבורה כר פעולה נוח. אמנם לימים חדרה החברה ונטתה ידה גם בירושלים, וכבר נודעה הזעקה הגדולה ונשמע הפולמוס המר והחרמות שהתעוררו בעקבות פתיחת בית הספר בירושלים, ובשל כך נדמה שהקהילות המזרח תיכוניות לא התייחסו לשאלת לימודי חול בכובד הראש הראוי, ונטיית לב החוקרים היא שבאופן טבעי נטו הרבנים הספרדיים להקל בלימודי חול. לכך באתי במאמריי אלה להסיר את הערפל ולהראות שהרבה מרבני הקהילות נתקשו לקבל את החידוש כדבר טבעי, ולפעמים הגיעו הדברים עד כדי חרמות ומעצרים, כך שאי אפשר לומר שבני הקהילות הללו לא נתנו את דעתם לכל השאלות הנדרשות בעניין.

ביריעה הקודמת הלכנו בעקבות חברת כי"ח ממדינה למדינה מעיר לעיר, וראינו את התגובות השונות בכל מקום ומקום[1]. טרם נמשיך במסע החובק ארצות וימים, אחזור למרוקו, כדי להעמיד דבר על דיוקו. כתבתי אודות מה שנסתפק רבי שמעון דיין (שו"ת זהב שבא, סימן א), שכיהן כדיין במרקאש וקזבלנקה, האם מותר ללמד תשב"ר לימודי חול – צרפתית וערבית – בבית הכנסת. בשעת הכתיבה לא ידעתי אם מדובר היה במסגרת לימודית מסודרת, או שהשאלה היתה אם מותר ללמוד באופן פרטי שפה זרה בבית הכנסת. עתה נתברר שמדובר אכן בבית ספר מיסודה של חברת כי"ח. במקום אחר בספרו (סימן פד) מצאנו שרבי שמעון מאריך בנידון, ושונה ומשלש בנושא, ומלשון השאלה עולה מפורשות שמדובר בבית ספר של חברת כי"ח. לחברה לא היה די כסף כדי לבנות חדר מיוחד ללימודי חול, ומחוסר מקום עלתה השאלה האם יש מקום להקל. גם בתשובתו השניה הוא מחמיר בכל תוקף, ובסופה הוא מביע את שמחתו על שכיוון לדעת רבי יוסף חיים מבגדד בספרו 'בן איש חי'. אמנם בסוף התשובה מתיר רבי שמעון דיין באופן דחוק, במקום שאין אפשרות אחרת.

מקנס

רבי ברוך אברהם טולידאנו, רב ור"מ בעיר מקנס[2], נשאל האם שרי לערוך "ריקודים" בחדר של תלמוד התורה. לא ברור אם השאלה איירי בעירו או לאו. תשובתו היא בלשון חד משמעית, שדין בית תלמוד התורה כדין בית המדרש, ואין שום מקום להנהיג שם קלות ראש. ומה עוד, שאפשר להדרדר לידי ריקודי תערובות רח"ל. והוא דוחה בשתי ידיים את מה שהעלו כמה מיחידי הקהל צד להקל, בטענה "שכבר נתחלל המקום מעת שהכניסו בו לימוד לשונות הגויים", לדעתו "אלו דברי יצר הרע המראה תומה ותחתיה עורמה, שלא דמי כלל, שזה חשוב כאוכל נפש, וכבר אמרו חז"ל שחייב אדם ללמוד את בנו אומנות... כי למוד זה [=שפות] הוא הגורם ללמודי קודש, ואם זה היה בטל, היה זה בטל".

אולם אין לסבור שגם אחרי דברים קשים כאלו הוא בדעה שלימודי שפות הוא לכתחילה. לדעתו אין ההיתר ללימודי השפות אלא מכורח המציאות: "הרי ידוע שבזמן הזה התורה הולכת ומתמעטת... וזאת [=לימודי חול] עולה חלילה. ובכן, כדי לתקן הקלקלה התירו פרושים זאת המכשלה, במה שיעשו בתי תיפלא עם בתי תפילה; ולחלק היום חציו לשם וחציו לכם..."[3]

סוריה

בית הספר של כי"ח בדמשק הוקם עוד בשנת תרכ"ט. לאחר כמה שנים הוא נסגר, ובשנת תר"מ נפתח מחדש בעידודו של רבה הראשי של דמשק – רבי אפרים אלקלעי[4]. כעבור שנה אחת עזב רבי אפרים את רבנותו, ועל מקומו הושב רבי יצחק אבועלפיא, בעל 'פני יצחק'. זה האחרון שימש כחכם באשי של דמשק בין השנים תרמ"ג-תרנ"ד, והוא תמך בגלוי בפעילותה של כי"ח. כבר בראשית כהונתו בדמשק קרא רבי יצחק באגרת לנציגי החברה לייסד בית ספר על פי תוכניתן, ובקריאתו הוא מסביר את החשיבות הרבה שהוא מייחס להקניית לימודי חול בנוסף על לימודי הקודש. ולא זו בלבד, אלא שהצטרף לחברה בתור חבר מן המניין. בימיו החלה ירידה רוחנית בקהילה, והיו שיצאו נגדו בשל כך, וכמובן שהיו גורמים נוספים למשבר הרוחני. בעקבות ההתנגדות אליו, פרש מרצונו ממשרתו אחרי עשר שנות כהונה, ועל כסאו הושב רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי[5]. נציגי חברת כי"ח ראו ברב אלפאנדרי את אויבם הגדול, ואף הוא מצידו דרש לסלקם כליל. בתחילת כהונתו עדיין היו חשובי הקהל לצידו, אולם אט אט נחלש כוחו ורבים מתומכיו פרשו ממנו והעבירו את תמיכתם למתנגדיו, עד שרוב הציבור התקומם נגדו ורצו לדחותו ממשרתו, או אז נאלץ לשנות את דעתו והסכים לקבל את מרותם של נציגי חברת כי"ח, ועל כרחו אף הכניס את בית תלמוד התורה שהיה בנשיאותו תחת כנפי ניהולם. רש"א כיהן במשרתו זו עד שנת תרס"ג[6].

רבי יהודה הכהן טראב (מסלתון), בנו של ר' עזרא ראב"ד בדמשק[7], נשאל על בית תלמוד תורה, שברבות הימים רצו מנהליו להעביר מקצת מלימודי הקודש בשפה הצרפתית, ושאלתם היתה: "האם מותר ללמוד לשונות זרים ולשנות מדעת המקדישים". כלומר, הנדבנים שהקדישו את הבית ללימוד תורה, שמא לא נתכוונו לדבר זה.

בתשובתו מביא רבי יהודה הכהן את דעת כל קודמיו, רבי אליהו חזן, רבי ישראל משה חזן ורבי אברהם פאלאג'י, ששיבחו את לימודי השפות, ובתנאי שהלימוד יהיה תחת השגחה של יר"ש ולפי תכנית הרבנים. אולם, ממשיך רבי יהודה הכהן, המציאות הראתה שהתוכנית לא הצליחה והמצב הוא בכי-רע, ולכן אין מקום להקל לשנות את תכנית הלמודים: "בעניינו ראינו ובאוזנינו שמענו שכו"כ תלמידים שלמדו לשונם, ובעוה"ר נעקרה היהדות ויר"ש מלבם, ואשר יש לו עוד שורש היהדות ויראת ה' בלבו, בעוה"ר תורתו ותפילתו מהשפה ולחוץ, כי כל באיה לא ישובון מלב ונפש. לכן הצנועים והחרדים מושכים את ידיהם ובניהם מללמוד הלשונות"[8].

בשנת תרפ"ט נשאל רבי יוסף ידיד הלוי[9] ע"י רבי רפאל סלוירא מארם צובה, "לוחם מלחמתה של תורה בחרב לטושה, גדול בדורו כרבני אושא", אודות אחד שהקדיש בית לת"ת, וברבות הימים רצו הגבאים לשנות ממתכון הלימוד ולהוסיף "צרפתית" (כנראה במתכונת של כי"ח, אולם בלשון השואל אין פירוט מדויק). ר' יוסף מאריך מאוד בדין שינוי צדקה וכדו', אולם למעשה הוא אוסר משום "שהרבה אומרים שהוא רע ומר, ובודאי יבוא לידי חשש מינות ואפיקורסות והמחטיא את חבירו יותר מן ההורגו". ועוד מוסיף בחריפות: "ואפילו אם האב [=המקדיש] היה מצוה בפירוש שלא לשנותו, היינו משנים אותו לעיר אחרת במקום דליכא לימוד לשון צרפתית, ואין לך אומדנא גדולה מזאת, שאם היה יודע הנודר שיהיה בכספו חשש עבירה לימוד דבר המביא לידי אפיקורסות, ודאי לא היה נודר, ולתשב"ר נדר ולא לדבר אחר מעורב בו". בהמשך דבריו הוא מחזק את דעתו, בטענה ששערי בתי מדרשות מתרוקנים, וקול התורה אינו מהדהד כבעבר, ו"אפילו במדינות היותר גדולות וטובות בתורה ובחכמה נתרוקנו, ודאי כעת איכא מצוה רבה יותר לפנות ולהחזיק בלימוד ש"ס ופוסקים"[10].

גם רבי יצחק שחיבר, מרבני דמשק האחרונים ולימים רב לעדת הספרדים בארגנטינה, מעיד שבזכות שלא למד בבית הספר של חברת כי"ח נשאר בן תורה וירא שמים, כי שאר הנערים שהתחנכו באותו בית ספר כולם יצאו לתרבות רעה[11].

קושטא

מן העניין להביא פולמוס שנגרם בעקבות דבריו של רבי ישראל משה חזן, שהובאו ביריעה הקודמת, שהסיק להתיר ללמוד שפה זרה בבית הכנסת, וסמך עצמו על אילן גדול, רב האי גאון בתשובה אשר מצא בספר העתים כת"י, שמותר ללמד תינוקות לימוד כתב ערבי וחשבון בבית הכנסת אגב לימוד תורה. כמו כן מתיר רב האי גאון, בדיעבד, "תינוקות של גוים ללמדם שם בבית הכנסת, כל שיכולים לדחותם דוחים, ואם חוששים לתרעומת אין דוחים אותם מפני דרכי שלום". וסיים הרב חזן: "ומי יבוא אחרי המלך, ומי יאסור אשר התיר...".

הגביר אברהם קאמונדו, ראש קהילת קושטא, היה הבנקאי הראשי של השולטאן משנת תר"י ואילך, וזכה לתוארי אצולה מידי התורכים, האיטלקים והצרפתים; מצודתו היתה פרוסה גם באה"ק – שכן היה מראשי "ועד פקידי ירושלים". משפחתו היתה ממשפחות המיוחסות בטורקיה, מוצאה מפורטוגל, אבותיו ישבו לפנים בוונציה, משם עברו לקושטא. סיר אברהם, מגבירי ונשיאי העדה בקושטא, היה מקורב לחצר השולטן ובעל השפעה עליו, נודע בתואר "הגביר האדיר הטפסר...", בין השאר עזר ביד רחבה לביסוס הישוב היהודי בא"י ורוב חיבוריהם של רבני דורו נדפסו הודות לתמיכתו הנדיבה[12].

בשנת תרי"ד עבר אלברט כהן, מנאמני בית רוטשילד, דרך קושטא, וכמה מראשי הקהילה שכבר היו ספוגים בהשקפות זרות ראו צורך להביע לפניו את "דאגתם" לחינוך ילדי המקום המתחנכים בבית ת"ת ואינם זוכים לאור ההשכלה, הלה הציע לקדם בית ספר מודרני והבטיח את תמיכתו.

בתמיכתו של אלברט כהן וביוזמתו של הגביר אברהם קאמונדו ייסדו באותה שנה בית ספר בעיר קושטא כמעט באותה מתכונת של כי"ח לעתיד, ולימודי חול וחכמות חיצוניות היו מעיקרי מערכת הלימודים. בית הספר זכה לפרסום גם בגלל פארו והדרו החיצוני. כמה מרבני העיר לא רוו נחת, בלשון המעטה, מהשינוי במסורת החינוך לילדי ישראל. ובראשיתו של חורף תרי"ט קידשו מלחמה עליו. בראש הלוחמים עמדו ר' יצחק אקריש בעל 'קרית ארבע', תלמיד מובהק לרש"א אלפאנדארי, ור' שלמה קמחי בעל 'ימי שלמה', שניהם מגדולי חכמי קושטא. כבר בשנותיו הראשונות של בית הספר הורגשה הירידה ביהדות אצל נערי בית הספר, כלשון ר' יצחק: "פשתה המספחת ברוב אותם תינוקות, שיצאו לתרבות רע ופרקו עול מלכות שמים". בדרשותיהם הלהיבו הרבנים את הקהל להתנגד לקיומו של בית הספר. ר' יצחק ארגן תהלוכת מחאה בסמוך לבית הספר כאשר הוא צועד בראשה, ואשר במהלכה פרצו אל ביתו של קאמונדו והכריזו עליו חרם ועל כל מי שישלח את בניו ללמוד בבית ספרו. לעומת שני רבנים אלה, ר' חיים הכהן, החכם באשי של תורכיה, תמך בכל כוחו בבית הספר ורצה לבוא לידי פשרה, שיסירו מתוכנית הלימודים לימודי פילוסופיה וכדומה, וישאירו רק את לימודי לשונות העמים, ערבית ותורכית, ואכן כך הסכימו בסוף חודש אייר תרי"ט[13]. שני הרבנים המקנאים לדבר ה' לא השלימו גם עם הצעה זו והמשיכו להכריז את החרם. באגרת שכתב כעבור כמה שנים מפרט ר' יצחק את השתלשלות הענין, ובו הוא מוכיח את תקפו של החרם שהוטל על ידו כנגד קאמונדו שנשא באחריות לחיסול החינוך הדתי, וכך הוא כותב: "ידוע הדבר ומפורסם הענין לכל באי שער עירנו קושטא, ע"ד צרה הייתה שם, שאחר עבור ב' שנים מעת הוסדת האיסקולא הידועה ללמד את בני יאודה תשב"ר לשונות הגויים בספריהם, פשתה המספחת ברוב אותם התינוקות הלומדים בו בפרק שם, שיצאו לתרבות רעה ופרקו עול מלכות שמים מעליהם...". ולכן "לבשו קנאה מעלת הת"ח ונתוועדו יחד כמו שמונים חכמים והסכימו בצירוף קוב"ה לבל יורשו שום בר ישראל לשלוח את בנו את את בתו לאסקולה שלומדים שם שום אחד מלשונות הגויים, כי אם תורתינו הק' ולשון ישמעאל דוקא".

מתוך דברי אותה אגרת אנו למדים כי המערכה הקיפה גם את קהילות הסמוכות, ומעיר שאלוניקי נשלחה אגרת עידוד לר' יצחק[14].

כדי לחזק את עמדתו מביא רבי יצחק כמה אסמכתאות מספרי חכמי אשכנז מהדורות הקודמים שהתנגדו בתקיפות ללימודי שפות זרות, ביניהם הוא מציין מאמר שמצא בכת"י: "לנין ונכד להרב ר"ש מאוסטריפולי שהרבה להפליג ולספר בגנות הלומדים לשונות הגוים לתשב"ר, וסיים כי מי ששלח את בניו ללמוד לשונות הגויים עליו הכתוב אומר וירא ה' וינאץ בניו ובנותיו"[15].

התנגדותם של שני הקנאים לדבר ד' העלתה את חמת ראשי הקהל והחכם באשי, אשר ציווה לאסור את הרבנים תחת מסגר ובריח בגלל התנגדותם החריפה[16]. שני הרבנים לא שקטו, ובינתיים מת החכם באשי ועל מקומו נתמנה ר' יעקב אביגדור, שנטה יותר מקודמו לצד התיקונים בחינוך. עתה גברה מצד מתנגדיו הדרישה להורידו מכהונתו. המחלוקת התפשטה גם לשטחים אחרים, והפכה למלחמה בין רוב חכמי קושטא ובין החכם באשי ולצידו ראשי העדה.

בסופו של דבר, בשנת תרכ"ב, בקלחת המחלוקת בעניין כי"ח בעיר (ראה בסמוך), הועבר ר' יעקב אביגדור ממשרתו ע"י הממשלה, ועל מקומו מונה ר' יקיר גירון, ששימש קודם באדריאנפול. רבי חיים פאלאג'י סמך את ידו על ר' יקיר והכריז שהוא ראוי להיות רבה של קושטא[17].

בשנת תרכ"ב, עם ייסוד בית ספר של חברת כי"ח, התעוררה גם שם מחלוקת כמו בקושטא. הוכרז חרם על השולח את בניו ללמוד שם, ותהום כל העיר. הממשלה פקדה להביא שלושה רבנים מפורסמים שהם ידונו במחלוקת ועל פיהם ישק דבר. השלושה היו ר' חיים פאלאג'י, ר' יקיר גירון ור' מנחם כהן בן ארדיט. לאחר שישבו על המדוכה הוציאו השלושה פסק דין ובו השתדלו להשכין שלום; את השפות הזרות השאירו כמתכונתם, ואילו לימודי קודש יתוגברו. לענייננו – בית הספר הורשה להמשיך במתכונתו. רבי יצחק אקריש ור' שלמה קמחי נותרו מחוזקים בדעתם גם לאחר פסק הדין המפורש שיצא מפי גדולי הדור, ולכן הוכרחו לעקור מעירם ומארצם, עלו ארצה והתיישבו בחברון. כבר בשנת תרל"ד, אחר שרי"א עלה ארצה, יצא בספרו 'קרית ארבע' להתווכח עם ר' ישראל משה חזן המתיר בספרו 'נחלה לישראל' פתיחת בתי ספר בתנאים ידועים, ולדעתו של רבי יצחק אי אפשר להסיק מתשובת רב האי גאון לבי החינוך בימינו אנו[18].

באותו ספר הוא מתפלמס גם עם ר' חיים פאלאג'י, במה שכתב בספרו 'חוקות החיים' (סימן צא; תשובה בת שלושה עשר דפים!), שנדפס לאחר פטירתו, בו מוכיח ר' חיים את צדקת פסק ההלכה שהכריע לטובת קאמונדו[19]. ר"י אקריש טוען כנגדו כי דברים אלו לא יצאו מעטו של רבי חיים: "כי אם יד זדים שלטו בדפוס", וכאן הוא מתכוון לבנו ר' אברהם שהדפיס את הספר לאחר פטירת אביו.

אזמיר

כל הנעשה בקושטא הכשיר את הקרקע לחברת כי"ח שהתחילה לקבוע יתד במדינה. ואכן, רבה הראשי של אזמיר – רבי אברהם פאלאג'י – בנו של רבי חיים וממלא מקומו, תמך בשתי ידיו בבתי הספר של כי"ח. בחודש אלול תרל"ג חנכה החברה את פתיחת בית ספר באזמיר. לכבוד כך הקדיש רבי אברהם נאום לרגל הפתיחה, ואלו דבריו: "זה היום עשה ה'... אשר עיקרא נעשתה ללמד נערי בני ישראל העניים ת"ת ודרך ארץ מלאכת הכתיבה – איטלקית, צרפתית ואנגלית – וגם בני עשירים יבואו לה. ובימינו ראינו דבר פלא מה שלא ראו אבותינו חכמות ולימודים כאלה בארצות האל ארץ תוגרמא....". בהמשך דבריו הסביר את החובה לאחל למנהלי חברת כי"ח הצלחה, "והאיסקולה הלזו תהא לש"ט ולתהלה ולכבוד ולתפארת לעם בני ישראל תושבי אזמיר כשישמעו אני אירופה שנתקן בעירנו דבר טוב וקיים כזה"[20].

בחודש שבט שנת תרמ"ג דרש שוב רבי אברהם פאלאג'י בשבח חברת אליאנס שהקימו בתי ספר בטורקיה, והוציאו בחורים מלומדים בקודש וחול אשר יוכלו להתפרנס ברבות הימים[21]. ושילש בשנת תרנ"ט, בעת שהקדיש נאום מיוחד, "דרוש לכבוד אליאנסה ישראלית", ומשבח בכל לשון של שבח את מנהליה "המוריקים שקיהם לבנות בית ספר בכל לשון לימודים". רבי אברהם הוסיף ופירט ובירך את כל מנהל ועוזר בפני עצמו, וייחל להצלחתם. גולת הכותרת של הדרוש הוא, שהיות וכבר חלפו כ"ה שנה מעת שיסדו את בית הספר באזמיר, ולא רק שלא מעלו מעל בשליחותם, אלא בזכותם עלתה קרן היהדות הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, במסחר ובדרך ארץ, עשרת מונים, על כל אלה יש להודות לחברה[22]. בערוב ימיו, בחודש ניסן תרנ"ח[23], נשא רבי אברהם בכי ומספד על "השר הגדול סיר שלמה גולדשמיד" שהיה הגבאי הראשי מטעם החברה באזמיר, גם כאן העלה את קרנה של החברה[24].

תוניס

בשנת תרל"ו נפתח בית ספר בתוניס. התכנית היתה לקבוע רק שעה אחת של כתב ולשון, ושאר כל היום ש"ס ופוסקים, אך כעבור עשורים ספורים ניכרו אותות החילון בקרב יהודי הבירה, וככל שגברה השפעתו של החינוך הצרפתי – שקעו מוסדות החינוך המסורתיים. בבוא נציגי החברה בפני רבני המדינה, ובראשם הראב"ד רבי אברהם חג'אג'[25], הציעו לפניהם לייסד בתי השכלה ללמד את בני ישראל מלאכה שיכולו להתפרנס מיגיע כפם, מאחר שמחסור גדול ודוחק רב שורר בבתי העניים, אולם עיקר לימודם יהיה בתורה. בעקבות זאת הכריע ר' אברהם וכתב להוכיח שאין שום איסור בכך: "אנן בדידן כן עשינו שגם בבתי ת"ת של פה, הביאו מלמד שעה ביום ללמדם שפה איטלקי, כי בימים אלה ובזמן הזה צריכה רבה היא, ותורה שעמה מלאכה היא וזה וזה מתקיים בידם... ובפרט כי אם לא יעשו כן, אדרבה הולכים אל האיסקולא ועושים אותו קבע והתורה עראי והתורה חוגרת שק...". עמו הסכים ידידו ר' אברהם אבוקארא, ראב"ד קהלת הפורטוגזים בתוניס[26], שהצהיר שגם הוא מתכונן להקים בקהילתו בית ספר במתכונת דומה[27].

מאוחר יותר פנתה חברת כי"ח לרבני המדינה, כדי לקבל הורמנא דמלכא לפתוח בי"ס מטעמה בתוניס. רבני תונס ובראשם רבי אברהם חג'אג' ובית דינו דרשו התחייבות מטעם החברה שבית הספר יתנהל ברוח התורה המסורה, ואמנם ראשי החברה התחייבו על כך. בחודש אייר תרל"ח נחתם ההסכם בענין זה, וחתמו עליו גדולי רבני תוניס באותה עת[28]. מספרים שכעבור כמה שנים נתגלו התוצאות המבישות, עד שרבי אברהם חג'אג' התבטא על עצמו: "יד שחתמה בהסכמה תקצץ"[29]. ומני אז החל הדרדור הרוחני בקרב יהודי תוניס. עדיין היו בתוניס "כותאבים" [=ת"ת] רבים, אך הישיבות חדלו להתקיים[30].

ג'רבא

העיר ג'רבא, שהיא אי בדרומה של מדינת תוניס, שמרה בעיקשות שלא לקבל את חידושי כי"ח, ואכן הקהילה היהודית שבה שמרה על המסורת יותר ממקומות אחרים.

באמצע הרובע הגדול של העיר, "אלחארה לכבירה", הקימה חברת כי"ח בניין בית ספר מפואר, בן שלוש קומות, שחלש על סביבת הבתים הנמוכים של תושבי העיר. בראש הלוחמים נגד בית הספר עמדו שנים מענקי הרוח של ג'רבא: האב"ד רבי סאסי כהן[31] ורבי יעקב כהן – שהיה רב ראשי ברובע אלחארא לכבירה[32], והם שעמדו בפרץ. רבני העיר הסתובבו ביום השבת בכל בתי הכנסת בעיר והכריזו בחרם שאסור לקבוע בית ספר של כי"ח בעיר. על החרם חתמו הרבנים ר' סאסי כהן, ר' רחמים חדאד, ר' יוסף ברבי בעל 'בן פורת יוסף', ר' יעקב כהן, ר' ציון כהן בעל 'שערי ציון', ושאר תלמידי חכמים[33]. בעקבות התנגדותם העיקשת של רבני המחוז וצייתנותם של התושבים, לא עבר אפילו לא יהודי אחד על האיסור, ולמרות כל השידולים וההסברים המפתים של נציגי כי"ח, ואף על פי שהחינוך המסורתי עלה ממון רב להורי התלמידים, לא דרכה רגל נער יהודי על מפתן בית הספר של כי"ח. בלית ברירה ובחוסר עניין בו, מסרו את בית הספר לתושבים הערבים[34].

בפירושיו על התורה דרש רבי יעקב כהן כמה פעמים אודות התנגדותו לדרך חינוכה של כי"ח, ואת הצירוף של סיום התורה וראשיתה – אותיות 'לב' – ביאר בכמה אנפין כידו הגדולה, ובין הדברים הוא מוכיח גם את אלו שהחלו ללמוד לשונות לע"ז. בתוך הדברים הוא מציין שגם המחייבים את בתי הספר של כי"ח, נחלקו ביניהם היאך להכליל את לימודי חול בתוך לימודי קודש. כת אחת סברה שראשית החינוך צריך להיות כולו על טהרת הקודש, ורק לאחר שידע התלמיד את המקרא על בוריו ויתחיל לימוד גמרא, אזי יתכן לשלב גם שפה זרה. כת שניה נקטה שיש ללמד את השפה הזרה במקביל לתחילת לימוד האלפא ביתא. רבי יעקב מתנגד לשתי הדעות, ולדעתו זהו רמז אותיות 'לב', להורות שבין בתחילת הלימוד ובין בסופו צריך להיות מקודש דוקא לב אחד! ואלו דבריו: "על פי הידוע שאם יש לאדם איזו טרדה בלבו שצריך ליתן דעתו עליה, אז אינו יוכל ללמוד ותלמודו אינו מתקיים בידו. וזהו שרמזה לנו התורה 'לב', להורות שלימוד תורה צריך שלא יהיה לאדם שום עסק או טרדה שצריך שיתן לבו עליה, אלא דוקא צריך לב אחד בענין התורה. ומכאן תוכחה מגולה למה שנתחדש עתה בקרב ימים שכל אחד מריץ את בנו לאשכול'ה אשר שם לומדים תורה ושאר לשונות וסבורים המה שאין בזה ביטול תורה וטובים השנים מן האחד, ומלבד שכמה יצאו מזה לתרבות רעה ב"מ, אלא שגם האחד איננו, ופוק חזי בימים הראשונים אשר היו לפניך שכל ערי ישראל מלאים חכמים וסופרים לא כן עתה בעוה"ר..."[35].

עוז רצונם של יהודי ג'רבא שלא להכניס שום שינוי בדרך החינוך המסורתי, עורר אף את התפעלותו של מבקר לא דתי – פרופ' נחום סלושץ – שערך מסע מחקר בצפון אפריקה בין השנים תרס"ו-תרע"ב. הפרופ' ביקר את האי בשנת תרס"ו, והוא מתאר את התנגדותם העיקשת של בני העיר לפתיחת בתי ספר. וכה הוא 'משבח' את אופיה של ג'ירבא: "בכל ארצות אפריקה לא מצאתי קהילה מסוגרת ומכונסת בתוך קליפתה וחיים המסורתיים כקהילה זאת, מספר בעלי-הבתים המתנהגים בחסידות לומדי תורה היה גדול מאשר ברוב קהילות היהודים המערביים, והשפעת רבניה היא גדולה גם הרחק מעבר לאי. פניתי לאחד החכמים אשר עבר לתומו ושאלתי אותו על הרב הראשי ומקום דירתו, ומכיון שדברתי עברית, נאספו מסביבנו בחורים והתחילו להקיף אותי עם שאלות. מה אני, מי אני, ושמא באתי לפתוח 'אסכול' חלילה. הרגשתי מעין אוירה של חשד, ויען זה הייתי רחוק מאוד מלזעום את האנשים האלה המגינים על מסורת האבות בכל החום הטבעי שנשרש עמוק בלבם. אי האימון והיחס העוין הסבו לי קורת-רוח. משהעליתי על דעתי כי ברוב המקומות שעברתי ראיתי עד מה קהה הרגש היהודי הבריא ופג רוח התורה והמסורה". בהמשך דבריו  הוא כותב שלבסוף הגיע לבית רבה של העיר, רבי יעקב כהן, ורק אחרי שהיה בטוח שלא הגיע כדי לפתוח אסכולה, הסב עמו לשיחה...[36]

גם אחרי פטירת הרבנים הללו, כל אימת שהיתה איזו התעוררות מהממשלה, תמיד עמדו רבני העיר על המשמר בכל תוקף שלא להרשות לקבוע בי"ס כזה, וחברת כי"ח לא הצליחה לתקוע יתד באי[37]. במקביל צמחו בקרבם רבנים שהכשירו את הנוער בהעמקת התורה יותר מאשר בעבר, ושמם יצא לפניהם כעמוד האש אשר לפני המחנה. בזכות עמידתם האמיצה של קומץ הנאמנים למסורת, נשמרה גחלת הקודש בתוניס, לפחות ביחס למקומות שנכנעו לרוח התקופה[38].

רבי שלום הדאיה, מאחרוני רבני ארם צובה, חיזק את דבריו של רבי יוסף חיים מבגדאד. בשנת תרפ"ח נשאל רבי שלום ע"י רבי מצליח מאזוז, לימים מחשובי חכמי ג'רבא[39], אודות מה שנהגו משנים קדמוניות ללמוד בחדרי תלמוד התורה מלאכת הכתיבה והחשבון, ולאחרונה הוסיפו גם שפת הצרפתית, האם נאה לעשות כך בבית ה'. רבי מצליח האריך בשאלתו בנימוקים להקל, ובפרט בחוסר מקום אחר, והשיג על דברי בן איש חי והרב החרי"ף. רבי שלום העביר את "מלאכת ההשבה" לבנו רבי עובדיה[40], והוא האריך למעניתו והפריך את כל נימוקיו של רבי מצליח. דרך רבי עובדיה בעקבות רבי יוסף חיים וחיזק את דבריו, ועוד הוסיף, שאדרבה, בזמנינו הגוים מקפידים על כבוד בית הכנסת יותר מהישראלים, ולכן יש לנו להחמיר. האב, רבי שלום, הסכים לדברי הבן[41].

רבי שושן כהן, בנו וממלא מקומו של רבי כאלפון כהן, נשאל בשנת תרפ"ב אודות בית תלמוד תורה שנחרב, ובני הקהילה רוצים לשקמו ולייחדו לבית הכנסת. ונשאלה השאלה, שהרי בית המדרש קדושתו יותר חמורה מבית הכנסת. הרב המחבר פשיטא ליה שאכן בית ת"ת קדושתו כקדושת בית המדרש, ובא להתיר רק משום שהעיר ג'רבא דינה ככפר, לכן פרנסי העיר יכולים להסכים על השינוי כדין[42].

ביריעות הבאות נמשיך במסענו בעקבות נציגי חברת כי"ח לכיוון ארץ הקודש, שם הוצתה אש המחלוקת אודות בתי הספר המתוקנים בערים ירושלים, חברון וצפת.



[1] אציין לכמה ספרים נוספים על כי"ח (מלבד מה שציינתי במאמרי הראשון): אהרן רודריג, חינוך חברה והיסטוריה, מכון בן צבי, ירושלים תשנ"א; Aron Rodrigue, French Jews, Turkish Jews, 1990. לאחר עריכת המאמר הפנני ד"ר ירון הראל למאמרו המקיף והיסודי הדן בתגובות הרבנים לבתי ספר של כי"ח, "מפתיחות להסתגרות", בתוך: A.J.S, 2002, כרך 26. וחבל שהמאמר לא היה לנגד עיני, כיון שהוא מביא את מכתבי הרבנים הנמצאים בארכיון כי"ח בפאריז. במאמריי הבאתי רק את המובא בספרות הרבנית, ומיניה ומנאי תתברר שמעתתא.

[2] נולד בשנת תר"ן לאביו רבי אברהם ב"ר שלמה, שהיה ראב"ד במקנס. רבי ברוך אברהם היה תלמידם של ר' חיים בירדוגו ור' חיים משאש. בשנת תש"א מונה לדיין בעירו, שם כיהן עד ערוב ימיו, עד שעלה ארצה, בה נפטר בשנת תשמ"ב.

[3] שו"ת שאלו לברוך, ירושלים תשנ"ג, חלק או"ח סי' נט.

[4] י' הראל, בין תככים למהפכה, ירושלים תשס"ז, עמ' 169.

[5] על השתלשלות הדבר ראה אצל הראל, שם, עמ' 171 ואילך.

[6] על פרשה כאובה זו ראה אצל הראל, שם, עמ' 203 ואילך.

[7] רבי יהודה נולד בדמשק בשנת תרל"ב. כיהן כראב"ד בקהיר בירת מצרים עד לפטירתו בשנת תש"ה.

[8] שו"ת וזאת ליהודה, קהיר תרצ"ז, חלק יו"ד סי' כד.

[9] נולד באר"ץ בשנת תרכ"ז. בשנת תר"נ עלה ארצה והתיישב בצפת. בתרע"א עלה ירושלימה ועד מהרה התמנה לדיין. כל גדולי ירושלים הוקירו והעריכו אותו. נפטר בשנת תר"ץ.

[10] שו"ת שארית יוסף, חלק ג, תשל"ז, יו"ד סי' ב.

[11] ויזרע יצחק, ירושלים תשס"א, עמ' יג. מעניין שבספר תשובותיו (שו"ת יצחק ירנן, חסר שנת ומקום דפוס, סימן יג) הוא מפנה שאלה לרבי עובדיה יוסף, אם מותר ללמוד לימודי חול באותו חדר בו לומדים לימודי קודש בבית תלמוד התורה, במקום שאי אפשר להשיג חדר מיוחד. חששו התעורר בעקבות דברי בן איש חי וסייעתו האוסרים בכל תוקף. הוא מביא צד להקל, שאם יאסרו את לימודי החול כליל, ינטשו כל התלמידים את לימודיהם בבית תלמוד התורה ויעברו לבית ספר ממשלתי. ועוד, שבאופן זה יתקשו לשדל נערים יהודים לבוא ללמוד בבית תלמוד התורה. לתשובתו של רבי עובדיה יוסף אליו, ראה להלן בהערה 41.

[12] מ"ד גאון, יהודי המזרח בא"י, ירושלים תרצ"ח, עמ' 595.

[13] נוסח הפשרה והתנאים הועתקו בספר קרית ארבע.

[14] גם בשאלוניקי נפתח באותה שנה, תרי"ח, בית ספר מודרני ראשון, ביוזמתם של סיר משה מונטיפיורי והבנקאי סיר אברהם קאמונדו. תוכנית הלימודים כללה "לימודי השפות, תורכית, וצרפתית, כתיבה וחשבון". אולם בית הספר לא החזיק מעמד יותר משלוש שנים, עקב התנגדותה של הקהילה (י"ר מלכו, משוט בקהילות יהודי ספרד באירופה, בתוך 'אוצר יהודי ספרד' [תשכ"ה], ח, עמ' 70).

[15] קרית ארבע, דף קפו טו"א.

[16] מהרש"א אלפאנדרי, רבו של ר' יצחק, פעל רבות לשחרורו. עם שחרורו הוליכוהו ברוב תרועה ושמחה ברחובות העיר בקריאת "ככה יעשה לאיש" (סוף ספר מסעות ירושלים; וראה בספר מעשה אבות על צורת ההשתדלות לשחרורם ממסגר).

[17] חיי וחמרא, דף ד. כאמור, בשנת תרכ"ב התמנה לרבה הראשי של טורקיה. אמנם בעיצומה של המחלוקת הגדולה שנתגלעה באזמיר נגד רבם רבי חיים פאלאג'י בעניין סכום המס, שנמשכה משנת תרכ"ו עד תרכ"ט, לא הכיר ר' יקיר תודה לרבי חיים פאלאג'י שתמך במינויו, והורה לפטרו ממשרתו, דבר שקירב את קיצו של ר' חיים פאלאג'י שנפטר בשנת תרכ"ט. אין צורך לציין שר' יקיר לא הגיע לקרסוליו של רח"פ לא בתורה ולא בדרך ארץ.

[18] קרית ארבע, דף קצב טו"ג. כל זה לקוח מתוך ספרו 'קרית ארבע', חלק השו"ת, ירושלים תרל"ו, סי' יג-יד; רח"א שפירא, מסעות ירושלים, תולדות רש"א אלפאנדארי במאמר חיות אש שבסוף הספר.

מן הענין לציין: בשעת הכנת ספר קרית ארבע לדפוס, הגיעה השמועה לקושטא על כוונת ר' יצחק להדפיס ספר, ושם שיערו לנכון את התוצאות העלולות לצמוח מפרסום המעשה, ונשלח מברק מקושטא אל מושל ירושלים המצווה אותו להבטיח שר' יצחק לא ישמיץ בספרו את קאמונדו! כדי למלא אחר ההוראה מונה צנזור מיוחד שישב בבית הדפוס ועבר על כל דפי הספר. כך מספר הרב עקיבא יוסף שלזינגר, מעשה אבות, ירושלים תרס"א, עמ' ק. הוא מציין, ששמע את הסיפור כולו מאנשים נאמנים ומפי המחבר!

[19] כמה פעמים מציין רח"פ לשבח את פעולותיו הברוכות של קאמונדו. בהסכמתו לספר מעם לועז שנדפס באזמיר בשנת תרכ"ד, יצא רח"פ מגדרו בנתינת טעם לשבח על השתדלותו הרבה ומסירות נפשו לטובת הכלל, והוא מפארו בתארים מופלגים ביותר ומעלה על נס את שתדלנותו המסורה לפרט ומסירות נפשו בעבור הכלל. בשנת תר"א רשם רח"פ תעודה בו הוא ממנה את קאמונדו לגבאי לקבלת כספי הצדקה, והוא נאמן הגזבר (א' יערי, שלוחי א"י, עמ' 856). בשנת תרכ"ו הספיד רח"פ את אשתו קאלורונה ברוב פאר והדר (ברכת מועדיך לחיים, ח"ב, דרוש יט לשבת הגדול).

[20] אברהם את ידו, ח"ב, אזמיר תרמ"א, דרוש ב לחנוכת בהמ"ד, דף צו. בהמשך הוא משבח מפי ספרים וסופרים את ידיעת לשון העמים. גם אחיו, רבי יצחק, בעת הספידו את ר' צדוק הכהן רבה הראשי של פאריס בשנת תרס"ו, פיאר את חברת אליאנס "העוסקת בקדשים ללמד את בנ"י חכמה ובינה עצה וגבורה" (ויקרא יצחק, השמטות, דף מ טו"ב).

[21] אברהם את ידו, ח"ב, דרוש ז לחנוכת בית מדרש, דף קג ע"א. גם בתמיכתו לדברי ר' אליהו חזן, מזכיר ר"א את בית הספר לשבח: "ואדרבה בדורות הללו למצוה יחשב".

[22] ואברהם זקן, אזמיר תרנ"ט, חלק הדרושים, דף מד טו"ד.

[23] רבי אברהם נפטר בחודש טבת תרנ"ט, וזהו דרושו האחרון. הערת ידידי הבקי המופלג חזקיה סופר יצ"ו.

[24] ואברהם זקן, חלק הדרושים, דף מח טו"ב.

[25] בשנת תרט"ו כבר שימש כדיין בבית דינו של רבי ישעיה בסיס, אב"ד תונס. בשנת תרל"ד נתמנה לאב"ד תונס, ובתפקידו זה כיהן במשך שבע שנים עד פטירתו בשנת תרמ"א. חיבר ספר בשם זרעו של אברהם.

[26] בשנת תרכ"ט נתמנה לדיין בקהלת הפורטוגזים, בסוף ימיו מונה כאב"ד, שם כיהן עד לפטירתו בשנת תר"ם, מח"ס בן אברהם, על כללי הספיקות.

[27] שני פסקים אלו הוזכרו כעבור כמה שנים בספר תעלומות לב לר"א חזן, במכתבים הממוענים אליו.

[28] ההסכם הובא במלואו בספר צדק ושלום, תונס תרנ"ז, ושם נמצאים פרטים רבים על ייסוד כי"ח בתוניס.

[29] הרב מאיר מאזוז, ראש ישיבת כסא רחמים, בירחון אור תורה, סיון תשל"ב, עמ' שלג.

[30] בקונטרס 'פרי קודש' לר' צמח הלוי (תונס תרנ"א) נכתב: "מקורי התורה בימינו דללו וחרבו, דלתי רוב הישיבות סוגרו על מסגר... והירא את דבר ה' ישתומם על המראה ויעמיק שאלה: איה אפוא חכמינו?" ר' שמואל טייב כותב בהקדמה לספרו של רבו 'שלמי תודה' (תונס תרע"ח): "האידנא אשר עמודי התורה רופפו, ותופשי התורה אנשי אמונה אבדו חלפו... כותלי בית המדרש יוכיחו, כי סגרו על מסגר, ובאו בנים עד משבר, ואש המינות יצאה ותאכל אשיות...".

[31] נולד בשנת תקצ"א. היה תלמידם של ר' כלפיא עידאן ור' יצחק חורי. בתחילת דרכו שימש כדיין, ובסוף ימיו שימש כראב"ד גרבא. חיבר ספרים רבים, ושמו יצא לפניו בחריפותו וישרות שכלו.

בסוף שנת תרס"ד פנה אליו תלמידו הגדול ר' ישראל זיתון – ראב"ד תוניס – ודיבר על לבו לסייע להנהלת כי"ח בפתיחת בית ספר בג'רבא, כדוגמת בתי הספר שנפתחו בערים תוניס וסוסיא. במכתב זה מציין התלמיד בפניו את חשיבות הענין ואת התועלת שבו, ומביא לדוגמה את הצלחת בתי הספר הקיימים כבר במדינה. באב תרס"ד כותב רבי סאסי בתגובה אגרת ארוכה, והוא מגולל את אשר על לבו בפני תלמידו הקרוב אליו ר"י זיתון (שלימים ירש את כסא דיינותו). הוא מזכיר לו שרבני ג'רבא מהדור הקודם אסרו בכל תוקף ללמוד לשונות זרות. בגלל אריכותו לא אעתיק כי אם את תחילת האגרת: "מצב עירנו הנוכחית יאלצנו מאוד לבלתי נטות אחרי זה, יען מה? יען מאז ומכבר וגם עתה מטרתינו ומטרת כל העירה רק להדריך בניהם על ברכי התורה הכתובה והמסורה, ומדי יום עת רגלי אחדים מפה יעמדו מקיר העיר וחוצה להתהלך באשר יתהלכו נפשם תשקע ממש בתהומי יגון ומצר על החדשות בארץ אשר כמה מוסרות נותקו והרבה עבותות הושלכו, אם חוסר לימוד התורה המסורה מדור דור אשר באמת לולא היא מעדנו קרסולינו חלילה מני נתיב ודרך מזה אלפי שנים ולא עמדנו עד מובדלים מכל העמים אשר על פני האדמה... ומקיר העיר וחוצה עין רואה כי אין כל דורש רק ללמוד הלשונות והמדעים או עוד גם כתובי תנ"ך ומעט משפתינו העבריה, אם חילול שב"ק אשר ילאה סופר ויקצר ספרי וגליוני מלשפוט את התלאה את אבותינו על זה. ואלפי נפשות כשור אל טבח הובלו על מרומי שדה קטל לשמור שבת מחללו, ורק בימינו אלה נעשה הדבר כהיתר חלילה..." (האגרת נדפסה בספר 'מלכי תרשיש', תשמ"ו, עמ' קנט, שלו).

[32] נולד בשנת תרי"ב. היה תלמיד מובהק לר' סאסי כהן. חתן ר' רחמים חדאד אב"ד ג'רבא. משנת תרנ"ו מונה כדיין בבית דינו של רבו. בשנת תרס"ה, עם פטירת רבו, נבחר למלא את מקומו כרב ראשי, וכיהן עד לפטירתו בשנת תר"ע, חיבר ספרים רבים. מאבקו נגד חברת כי"ח היה מפורסם מאוד, ואפילו פרופ' נחום סלושץ מרמז על כך בעת תיאור ביקורו אצלו (האי פלאי, ת"א תשי"ח, עמ' 79).

[33] החרם נזכר אצל ר' רחמים חי כהן, שו"ת שמחת כהן, מהדורת תשנ"ז, יו"ד, סי' ו. וכן אצל רבי משה כאלפון, ברית כהונה, חלק או"ח, מערכת ב, סעיף יט: "בימי הרבנים הראשונים נתקן פה אי ג'רבה בכח חרם והסכמה חמורה שלא תהיה בית ספר כי"ח פה בשום אופן". וכן הוא בספר חוקת משה, ג'רבא תשי"ט, מערכת ב, סעיף י.

[34] הרב לוי יצחק רבינוביץ, מחניים, צג (אב תשכ"ד), עמ' 101.

[35] מאין יבוא, תונס תרנ"ב, בראשית, סעיף יט. ומה נעים פירושו לפסוק "לא טוב היות האדם לבדו", שלא טוב שיהי לאדם "לב-דו", כלומר שני לבבות, אחד לתורה ואחד ללימודי חול. וכי תימא שלימוד הלשונות הוא צורך גדול להתפרנס בו, לזה אמר "אעשה לו עזר כנגדו" שיזמין לו השי"ת פרנסתו באופן אחר (שם סעיף נד).

[36] נ' סלושץ, האי פליא, עמ' 79.

[37] ברית כהונה השלם, ח"ב, ב"ב תש"ן, חלק גאולי מנהגים, עמ' תרה. מעניין לציין לדברי רבה של העיר גאבס שבתוניס רבי שלום כהן – אביו של רבי כאלפון – בתוך חיבורו על הנהגות האדם בתורה ודרך ארץ (סוף פרק א): "בדרך כלל צריך המלמד לחשוב את התלמידים כבניו ממש לנהלם ולסעדם לאט לאט מכל דבר נזק, וגם אח"כ כשיגדלו ישתדל בטובתם והנאתם בגשמי ורוחני כאלו הם בניו. בגשמי – ללמדם וליעצם בהנהגת למוד מלאכה וכל מה שצריך להם. ברוחני..." (צדק ושלום, ג'רבא תרפ"ז, דף ז ע"ב).

[38] ראה בטאון בית יעקב, עג (סיון תשכ"ה), עמ' 23.

[39] תשובה זו כתב ר' מצליח תוך הפגנת בקיאות רבה בש"ס ופוסקים, ומסיק להיתרא. הוא היה אז בצעירותו, כבן ט"ז שנה! מסגנון הדברים סבר הרב המשיב שהשולח גברא רבה הוא, ולכן ביקשו בסוף תשובתו שיסייע לו במגבית לטובת ישיבת בית אל. בתגובה השיבו ר' מצליח: עדיין אני לומד בישיבה, ואיני בקי בהוויות עוה"ז!

הפלא הוא, שהן רבי מצליח והן אביו רבי רפאל והן סבו הגדול רבי רחמים, כולם לחמו בעוז וביד תקיפה נגד חברת אליאנס ששינו את תכנית הלימודים בת"ת בתוניס לחינוך מעורב (ראה אריכות דברים בהקדמה לספרו שו"ת איש מצליח; וכן אצל רבי משה כאלפון בספרו גאולי כהונה, בתוך 'ברית כהונה', ב"ב תש"ן, חלק מנהגים, סעיף טז), ואילו כאן ביקש היתר ללימוד שפה זרה בתוך כתלי בית תלמוד התורה!

[40] רב ור"מ בירושלים, ראש ישיבות פורת יוסף ובית אל.

[41] שו"ת ישכיל עבדי, ח"א, או"ח סי' ז. בנותן טעם לציין לשנים מגדולי ירושלים שבדורנו, האחד מבני האשכנזים שמתיר בנידון בהסתמכו על ישיבת 'עץ חיים', והשני מבני עדות המזרח, המסתמך על ישיבת 'פורת יוסף', ששניהם נוסדו ע"י גאוני עולם ובשניהם למדו לימודים כללים בחדרי הת"ת. ראה שו"ת ציץ אליעזר, ט, סי' טו; יביע אומר, ז, או"ח סי' כא.

כמדומני, שבתקופה הראשונה של 'עץ חיים' הירושלמי, שהיה ממוקם בחצר בית הכנסת ה'חורבה', לא כללה תוכנית הלימודים לימודי חול; ראה: תקנות הראשונות של הת"ת משנת תרט"ז, תולדות חכמי ירושלים, ג, עמ' 236; וראה דיווחו של המלמד ר' יעקב גולדמן, האסיף, ווארשא תרמ"ז, עמ' 90. וראה מה שכתב רבי יעקב בלוי בספרו צדקה ומשפט, פרק יב הערה כו.

[42] שפתי שושן, חלק השו"ת, תשמ"ח, או"ח, סי' טו.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אור החיים

משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

פרשת וירא תשפ"ד