לשאלת החרם שלא לשוב לספרד

 

"חרפת עולם לא תשכח לדורי דורות"

"מי ראה כאלה התלאות ולא ידאג ולא יאנח ימים על לילות. יונקי שדים בחיק אמות בוכים ברעב ובצמא ובערום, בשלג ובקור מתו ילדים וילדות. שלחו והתבוננו מאד, ודעו הן היתה כזאת. קינה היא וקוננוה בנים על אבות, חרפת עולם לא תשכח לדורי דורות" (ר' שלמה אלעמי, אחד מחכמי ספרד שחווה על בשרו את גזירות קנ"א וכן את ירידת היהדות עם ויכוח טורטוסה, בסוף חיבורו אגרת מוסר, ירושלים תש"ו, עמ' מ).

לשאלת החרם שלא לשוב לספרד

עם גירוש ספרד וחורבן קהילות ישראל בממלכה, ובעקבות השמד וההרג ואבדון, האם אכן קבלו על עצמם המגורשים ובניהם אחריהם, לא לשוב ולהתיישב בה לעולמים. ואם כן מהן המניעים לכך.

לפני 517 שנה, בשנת רנ"ב, חתמו מלכי ספרד על צו גירוש של כל היהודים מכל ממלכותיהם, לאלו המסרבים להתנצר רח"ל. אלו שלא ישמעו לצו – יעלו על המוקד. הצו גרם לזעזועים הכי כאובים בימי היהדות, מאז גלות ישראל מארצו.

לשון הפקודה: "לפיכך אנו גוזרים ומצווים, שכל איש ואשה גדול או קטן אשר בשם ישראל יכונה, יגורשו ויצאו מכל גבולות ממלכתנו בתוך שלושה חדשים הבאים... אחרי המועד הזה אסור להם לדרוך שוב על אדמתנו, לגור בה, לשהות בה כעוברי אורח, או לכל תכלית אחרת, וכל אשר ימרה את פינו... אחת דתו למות ורכושו יוחרם".

הכנסייה וכמריה חרצו את גורלן של המפוארות שבקהילות ישראל. לאחר כשלושה חדשים, בז' באב, עזב אחרון היהודים את אדמת ספרד הטמאה, וכך הפכה הקהילה היהודית הגדולה ביותר של ימי הביניים, לעדת פליטים נרדפים מבקשי מקלט. אלפים רבים הובלו לשמד, מאות אלפים יצאו בערום ובחוסר כל אל הבלתי נודע.

חורבנה של יהדות ספרד המפוארת לא החלה עם צו הגירוש. יותר ממאתיים שנה קודם לכן, החלו תקופת 'הוויכוחים' עם המשומדים, ההסתות והתעמולה הארסית נגד יהודים. בשנת קמ"ח דרש הארכיבישוף מארטינס מסיבליה ברבים נגד היהודים בהסתה פרועה; האש ניצתה והתפשטה כבשדה קוצים בכל קהילות ספרד ופורטוגל, עד שבאו גזירות קנ"א המפורסמות וגרמו לטבח נורא והמרת דת מאונס. בד בבד החלה תופעת ה"נוצרים החדשים" – האנוסים שלא עמדו בנסיון ההמרה. עוד לא שככה הסערה, ושונאי ישראל מבית ומחוץ המשיכו בלהיטות לקראת הכחדת הקהילות. ה"ויכוח בין הנצרות ליהדות", שניטש בספרד מזה דורות, מגיע לשלב שלפני הסוף[1]. עם ויכוח טורטוסה (בשנת קע"ד) והמשך ההידרדרות המצב הרוחני בקרב היהודים שלא שתו ליבם לאזהרות רבני הקהילות[2] – הושלם התהליך באותו יום ארור - ז' באב רנ"ב: שלוש מאות אלף יהודי ספרד איבדו את קהילתם. רבים רבים המירו את דתם והצטרפו לאנוסים ה"וותיקים". כמאתיים אלף יהודים העדיפו חיי נדודים וסבל, נטישת ביתם ורכושם, קרובים וידידים, על פני המרת הדעת.

רשעים צמאי-דם אלו לא הסתפקו בכך, ועדיין לא תמה מסכת הייסורים. מאות שנים אחרי כן עוד יירדפו צאצאיהם בספרד ובפורטוגל וגרורותיהן, גם לארצות ה'עולם החדש' תגענה הרדיפות האינקביזיציוניות הנוראות.

"מי שמע כזאת", מקונן רבי יוסף יעב"ץ, שחווה על בשרו את אימת הגירוש: "יונקי שדים בחיק אמות בוכים ברעב ובצמא ובערום, בשלג ובקור מתו ילדים וילדות".

השמועות על החרם

בדורות האחרונים פשטה השמועה אודות "החרם" שהכריזו גולי ספרד, שלא ישובו יהודים לחזור ולהשתקע בספרד, אותה ממלכה ארורה שקיפחה את חייהם והשמידה אלפי מהם.

מקורות רבים על גירוש ספרד נתפרסמו, ובכללם תעודות מאלפות, הם פתחו שערים להבנת פרשיות מסוימות של הגירוש והמשתלשל ממנו. אולם, בכל החומר הרב, לא מצאנו רשימה כלשהי על נוסח חרם, על העתק ממנו, או עדות מבני אחד מהמגורשים או מבן דור שלאחריו היודעים לספר על כך. למרות כל זאת, הרי זו "קלא דלא פסיק" שעדיין מהדהדת בעולם היהודי, ולא בגדר "קול" בלבד, אלא שזו היתה התנהגות הטבועה בנפשם ונשמתם כאחד. ואף שעדיין לא נמצאה אסמכתא חזקה לחרם, אין בכך ראיה שלא הוכרז החרם, שהרי אין סוף חיבורים ותעודות ירדו לתהום הנשייה, ואנו אין בידינו אלא זכרם בלבד ועדות קלושה[3]. נושא החרם טרם נחקר בהיקף מלא, מלבד מחקר רציני אחד, פרי עטו של ההיסטוריון הרב בצלאל רוט, "האם מותר ליהודים לשוב לספרד" (באנגלית)[4], וכאן אני מוסיף עליו ומקיף את הנושא מכמה צדדים אחרים.

כבר בשנת תרמ"ב אנו מוצאים עדות ראשונה לשמועה זו, בשירו של המשורר המופקר יל"ג, "במצולות ים", בו הוא מבכה את גורל הגולים. בית אחד הוא מקדיש ל"חרם": "נוסו נודו מזה, אומללים יודעי נהי! / נוסו – על מי תנוסו? אחריתכם מה תהי? / מי יחוס גוי אובד ויאסוף נדחיך? / אנא תנח ראשך, אי מקום למנוחתך? / הה, קללת כל הארץ עליך רובצת / וספרד שמתך למנוד ראש ולמפלצת. / עליה לבניכם צוו עד קץ הימים / השביעו כל זרעכם הגדולים עם הקטנים / לבלי ישובו לספרד ארץ הדמים / לבלי תדרוך עוד רגליך בחצי-אי-השפנים"[5].

אזכור נוסף לקיומו של החרם מובא במסורת משפחתית של משפחת טולידנו. בנוגע להשתלשלות שם משפחתו, מוסר הרב יעקב משה טולידנו, רבה הראשי של ת"א וחוקר יהדות מרוקו: "לפי המובן הפשוט, השם 'טולידאנו' הוא 'איש טלידו'. אכן אבותינו ספרו לנו, כי מפני שבני המשפחה הזאת גזרו חרם על עצמם לבלי שוב עוד לספרד קראו להם מאז 'טולידא-לא' בשפה הספרדית. אמנם ברור שזו רק אגדה בעלמא"[6]. מבין ריסי אגדה זו, מצפצפת ועולה השמועה שאבותיו אמנם קיבלו על עצמם שלא לשוב לספרד.

הסיבות לחקר השמועה

משנת 1860 ואילך התחילו יהודים לשוב לספרד. בשנה זו ניטשה מלחמה בין ספרד למרוקו, והערבים התנפלו על היהודים בכל ערי החוף, והביזה וההרג היו לזוועה. עקב זעקת היהודים, פתחה ספרד את שעריה לפניהם, ופליטים רבים החלו להתיישב בה. רובם שבו אח"כ למגורותיהם, ורק משפחות אחדות נשארו לגור שם[7]. כבר בשנת 1869 מצאנו אזכור על כך, והוא במכתבו של הרב יהודה אלקלעי אל חברת כי"ח בצרפת, שיואילו בטובם להושיט שכם לעזרת המושבים בארץ. כדי לעורר את לבם, הוא מבכה על מצב היהודים הנרדפים תחת שלטונות העריצים, ובמקום שיפנו לעלות ארצה - הם נשארים בגולה: "מהם מבקשים ללכת לאמריקה מהם מבקשים לסריביא, מהם מבקשים לשוב לספרד, ושכחו ארץ נחלתם"[8].

יל"ג מספר שבני ישראל, על אף היותם מרודים ומוכים, לא חיללו את החרם. "בשנת תרמ"ב (1882), בעת אשר התהפך עליהם בלהות וידריכום מנוחה בארצות שונות, לא שמעו גם אז בקול שרי ממשלת ספרד ומלכם בראשם אשר קראו להם לשוב אל ארצם, כי ייטיבו להם מאבותיהם. אולי היה באמת לב המלך והשרים טוב אל היהודים, אבל הספרדים ראשי העם הראו כי עוד מעשי אבותיהם בידיהם. ביום 9 לחודש דצמבר הכריזו ראשי הממשלה כי ניתן חופש דת ואמונה בספרד, כטוב בעיני כל תושב ואזרח. אולם זקני הסנאט קמו כנגדם וכפו את דעתם עליהם, כי לא יהיה דבר כזה בספרד לעולם. והוא מסיים בלשון הנביא ישעיה (יד כט): משרש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף"[9].

הדיון אודות אמינות השמועה על החרם, החל בעת האחרונה, עם הזמנתו של פרופ' אברהם שלום יהודה. בשנת תרע"ג הוזמן פרופ' יהודה לספרד להרצות שם על גדולי יהודי ספרד והישגיהם במדע, בשירה, בהנהלת המדינה ובכלכלה. היו שהוכיחוהו על פניו על שהוא מזלזל בגזירת החרם, ובעקבות כך החל להתחקות אחרי מקור השמועה[10]. אחרי חיפוש בספריהם של הגולים, בהם לא מצא דבר, הלך להתעניין אצל רבני מרוקו, שבידיהם נשתמרו מסורות רבות מזמן הגירוש. גם הם לא יכלו למסור לו דברים ברורים. רק רבה הישיש של טטואן, שהיה אז בן 90 ויותר, סיפר לו מזכרונו מימי ילדותו, שלא היתה דעת חכמים נוחה ממי שהלך לספרד לשם מסחר. אך לאחר מכן, כאשר נתנה ממשלת ספרד רשות ליהודים מרוקאים שנמלטו בשנת 1860 משחיטת המוסלמים בטיטואן וטנג'ר, להתיישב בסיוויליה, לא שמע על שום התנגדות מצד הרבנים[11].

לפי דעתו של פרופ' יהודה, מקור השמועה על החרם הוא בלשון פקודת הגירוש של פרדיננד ואיזבלה. בפקודה כתוב לאמר: "ובכן אנחנו גוזרים ומצווים שכל איש ואשה, גדול או קטן, אשר ישא שם ישראל, יגורשו מכל המקומות אשר הם גרים שם... וכל אשר ימרה את פינו, לבלתי עזוב בתוך הזמן הקבוע, ויימצא אח"כ באיזה מקום תחת ממשלתנו, תהיה אחת דתו למות בהתלותו על עץ, או להמיר את אמונתו ולהיות נוצרי".

מסקנתו של פרופ' יהודה: "לא היה חרם על ספרד - פשוט לא היתה אפשרות לחזור אליה". והלכה למעשה העולה מכאן: עם ביטולה של האינקוויזיציה בשנת 1837, אין שום טעם לאסור על יהודים לחזור לספרד.

אני סבור, שלמרות שנכונים דבריו שאין דברים מפורשים, אבל רמזים לחרם יש ויש.

הרקע לחרם – וחרמות אחרים

אם אכן היתה הכרזת חרם, אפשר לתלות אותו באחת משלוש סיבות: א. כנקמה בארץ שבגדה ביושביה; ב. הואיל ויהודי החוזר לשם צריך להתחפש לגוי, עלול הדבר לדרדרו ולגרום לו לשכוח מיהדותו (ועל כך להלן); ג. מחשש התנצרות. גם באופן שמלכות הרשעה תחלוף לה, ויקום מלך חדש על ספרד ויבטל את גזירת הגירוש; כי הרי יהודי ספרד כבר היו מלומדים ורוויי נסיון של מאתים שנות גזירות שמד וסכנות טמיעה והתנצרות.

בחיפושו אחרי חומר לחרם, פנה הרב רוט לרב הראשי הרב יצחק נסים וכן לפרופ' יצחק בער מראשי המלומדים הירושלמים, "שידיעתם בספרות הספרדית היא מדהימה", כדי לגלות האם טמונים בספרות השו"ת רמזים לקיומו של אותו "חרם", ושניהם לא יכלו לסייע בידיו בנידון[12].

ולא זו בלבד, אלא שהרב רוט משווה את הגירוש לגירושים שקדמו לספרד, שלא מצאנו שחכמיהם החרימו את ארצם, כגון גירוש אנגליה (1290) וגירוש צרפת (1306). אמנם בפרט זה לא דייק, ומצאנו גם מצאנו בעקבות גירושים ופורענויות שארעו לעמנו, שהכריזו חרם שלא תדרוך בארצם רגל של יהודי.

על חרם בגרמניה מפורש בספר חסידים לרבי יהודה החסיד (מהדורת פריימאן, סימן תתתקב): "כשמשימים הקהילות או חכמי הדור חרם על ישוב אחד, שלא לדור שם ישראל, אין לשים חרם שלא לגור שם כל ימי הנשיא או ראש ישיבה... שהרי כמה ערים יש שנתנו חרם והחרימו כל מי שישב שם ויושבים שם. ולא יתכן להחרים במה שרבים אין יכולים לעמוד בדבר, כי מי יודע אולי הדור העתיד לבוא אחריהם לא יוכלו לדור כי אם שם". ובמקום אחר (מהדורת מרגליות, סימן תכד) הוא מזכיר עיר אחת שהשלטון רצה להעביר את יהודיה על דתם, הקהילה ברחה מהעיר וגזרו חרם "שלא ידור יהודי עוד בעיר לעולם. העיר להם חכם אחד: אל תתנו מכשול להדורות הבאים אחרינו, אלא תגזרו לזמן שהשרים בחיים...". במקום נוסף הוא מחדש שני חידושים נפלאים (מהדורת מרגליות, סימן תתשב): "אם ניתן חרם על עיר אחת, אל ידור באותה העיר, ששמה כשם עיר שהיא בחרם. ועיר שהיתה בחרם, הצדיקים לא יתחילו לגור בה אע"פ שהותרה כבר"!

איטליה. בשנת רל"ה היתה קהילה יהודית קטנה בטרינטו שבאיטליה. יהודיה חיו בשלום ובאחווה עם השכנים הנוצרים, עד שהגיע נזיר פרנציסקאני אחד, כדי לדרוש לפני חג הפסחא. נזיר קנאי זה הסית את הנוצרים נגד היהודים, העלים ילד נוצרי, ומיד הואשמו היהודים ברציחתו. בעקבות זאת הרגו את ראשי המשפחות אחרי עינויים רבים, וההגמון החרים את רכושם. הגמון זה הנהיג פולחן לכבוד הילד ההרוג, ותואר בשם "פולחן של ביאטוס סימוני" ששמו יצא בכל רחבי המדינה. לאחר זמן מה גירש את היהודים מכל שטח הנסיכות שבשלטונו. מזועזעים עד עומק נפשם מחורבן הקהילה, הטילו המגורשים חרם על כל שטח הנסיכות: חרם זה יחול "כל עוד יתקיים פולחן סימוני". כעבור מאה שנה בוטל הפולחן ע"י ההגמון המקומי. לכבוד הביטול, כתב רבי בנימין מן הענוים את ספרו "משא גיא חזיון", נדפס בריווא די טרינטו שנת ש"ך.

על חרם שהיה קיים על פישטוייה, פישה ומונטי פולציאנו, שלושה מקומות בגליל טוסקאנה באיטליה, למדים אנחנו מתשובה של הרב רפאל יוסף טריויס רבה של פירארה. הרב נשאל בשנת שכ"ח אם החרם שהכריזו על המקומות האלה הוא חרם-עולם, או שהוא ניתן להתרה. הרב משיב כי יש להניח כי הרבנים שגזרו על שלושת המקומות האלה לא רצו שיימשך האיסור כאשר "ישתנו אדוני המקומות ההמה מרעה לטובה, או שיהיו ישראל נלחצים וצר להם ביתר המקומות שיהי איסורם נוהג לעולם שלא יוכלו לדור שמה כלל". ולכן הוא מבטל את החרם ומתיר לכל מי שישיג רשיון מן השלטון לדור באותם מקומות[13].

אוקראינה. על חרם אחרי שחיטת ת"ח ת"ט וחורבן קהילות ישראל באוקראינה, אנו שומעים ממכתבו של אחד מהניצולים מהריגת כנופיית גונטא בשנת תקכ"ח, המעיד ששמע מאיש נאמן: ש"אחר גזירת שנת ת"ט מגזרת חמיל, גזרו בחרם בכל מדינות ליטא ופולין ופודוליה שלא לדור במדינת אוקריינה"[14]. אסמכתא לחרם זה נמצא רשום בפנקס קהילת טשורטקוב, דף נ ע"א, לאחר גזירת חמיל ימ"ש: "נגזר אומר מהרבנים הגאונים דארבע ארצות אשר לא ידורו פה שום בר ישראל. ובשנת תס"ה חזר השר ובקש שיבואו לדור פה ויתן להם חירות וע"י השתדלות ניתן רשות לדור פה"[15].

ראיות לכאורה שלא הוכרז החרם על ספרד

עד עתה ראינו כמה דוגמאות למקומות אחרים שהוכרזו עליהם חרמות בעקבות גירושים, בניגוד להוכחתו של הרב רוט, למרות שברוב המקרים מדובר בחרם מוגבל וניתן להתרה, ועל כל פנים לא 'חרם עולם'. כאן המקום לציין, שקול גדול ולא יסף רווח בין יהודי אנגליה עד ימינו, שאחרי הפרעות בעיר יורק שהכחידה את הקהילה המקומית עד תומה, גזרו חכמים שלא ידור בה איש ישראל; ואמנם עד היום הזה מקפידים שלא לדור בה, ואפי' שלא ללון בה לילה אחד, והמחמירים נזהרים שלא לטוס באווירון שדרכו עוברת מעל אותה העיר. חומר רב בעניין נמצא עמדי, וחזון למועד.

ראיה נוספת הביא הרב רוט לאי-קיומו של החרם, והיא שהיו יהודים שחזרו לספרד, לדוגמה: יעקב סאנצינו שחי בראשית שנות המאה 17; החכם האמשטרדמי הנודע הרב יעקב ששפורטס, שנסע בשנת 1659 לספרד בשליחות דיפלומטית ממלך מרוקו[16]. ואם תמצי לומר שדבר החרם היה ידוע להם, בודאי שהיו משאירים איזו רשימה שעברו על החרם, או שהתירו להם את החרם.

ראיה חזקה יותר – לדעת הרב רוט – לשלילת החרם הוא מוכיח מלשונו של רבי משה טראני[17], אחד מגדולי רבני צפת, מיוצאי ספרד, המפורסם בספר תשובותיו "שאלות ותשובות מבי"ט". הוא נשאל על עיר מסוימת שהיגרו בה מהגרים מכמה מדינות. לפי הסכמתם, כל מי שבא לעיר זו והוא ואביו נולדו באיטליה – אע"פ שאבי-אביו בא מפורטוגל, קסטליה אראגון או מלכות אחרת – עליו להצטרף כחבר בקהילה האיטלקית, וייהנה מזכויות הקהילה וגם ישתתף בהוצאות הקהילה.

בני העדה האראגונית קבלו כנגד הסכמה זו, בטענה כי אינו מן הדין שאיש ממוצא משפחה אראגונית יצטרך להצטרף לקהל האיטלקית רק בגלל שהוא ואביו נולדו באיטליה.

המבי"ט מכריע כי הצדק עם עדת אראגון, ואחד מנימוקיו הוא, כי ההסכמה פועלת רק לטובת העדה האיטלקית ולא לטובת עדת אראגון. יזדמן כי יהודי יוצא אראגון מקים משפחה באיטליה, אך לא יזדמן כי יהודי איטלקי ילך לאראגון להקים משפחה ולהוליד ילדים ונכדים, אשר בבואו אל העיר שעליה המדובר, יצטרך להצטרף – לפי ההסכמה – לעדת אראגון, כי "אין שם יהודים באראגון זה שבעים שנה ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי, כי האל יתברך הוא מקבץ נדחי עמו ישראל לארץ ישראל בזמן קרוב"[18].

הרב רוט רוצה להוכיח מלשונו זה, שמבי"ט לא ידע מחרם כל שהוא, אם היה קיים חרם כזה, היה רב חשוב זה, ואחד מגדולי המנהיגים ליהדות ספרד שגלתה מארצה, כותב בפשטות כי לידתו של בן משפחה איטלקית באראגון לא תתכן, בגלל החרם האוסר דריכת כף רגל יהודית שם, אך המבי"ט כותב כי גם אם יתבטלו הגזירות בעתיד לא יבוא שום יהודי לשם כי הרי ה' יקבצנו לציון.

לדידי אין זו ראיה מוכחת, ולהיפך, בזה שמתבטא: ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי, אולי הוא מקפל כאן ברמיזה את ה"חרם"! הלא לשונו זועק "על הידוע כי לעולם לא יבוא שום איטלקי..." ומאין ידעו על כך אם לא שקדמה כבר קבלה על כך. כמו כן מאין אנו בטוחים "שלא יאהל עוד שום יהודי", אם לא שהחרימו על כך. ומה שלא כתב מפורשות שגזרו חרם, מן הסתם נמנע מכך משום מראית-עין של הגוים. [19]

ביריעה הבאה נחשף לפולמוס שבכתב בין רבני מדינות אירופה שהשתדלו למצוא את יסוד החרם, ובכך הקדימו בעשרות שנים את מחקרו של הרב רוט.



[1] על השמד שהתפשטה כאש בשדה קוצים, האריך יצחק בער בספרו 'תולדות היהודים בספרד הנוצרית', ת"א תשי"ט, בעמודים 308-318, 323-358. על ויכוח טורטוסה, ראה מאמרו של ר' בן שלום, 'ויכוח טורטוסה ובעיית האנוסים על פי עדותו של יצחק נתן', ציון נו (תשנ"א) עמ' 21-45.

[2] בויכוח טורטוסה נחלה היהדות תבוסה גדולה. כבר מראשית הויכוח באו מפעם לפעם יהודים לטורטוסה, תחילה בודדים, אח"כ קבוצות שלמות, והודיעו, ששמעו את טענות רבניהם הרופפות ועל כן הם רוצים להמיר דתם. אחרים השתמדו במקומותיהם. היו ביניהם גם ממנהיגי הציבור (יצחק בער, שם, עמ' 432).

[3] לדוגמה: רבי אברהם ב"ר אליעזר הלוי (גיסו של רבי אברהם זכות) העלה על הספר את קורות הגירוש - ראה קרית ספר, כד (תש"ח), עמ' 88 – ואינו בנמצא. כמו כן חיבר רבי יוסף גארסון חיבור מיוחד על הגירוש, כפי שמתאר בהקדמה לספרו 'בן פורת יוסף', וגם הוא אבד.

[4] May jews Return to Spain?, Jewish life, 24 (1957).

[5] כל שירי יהודה ליב גורדון, פטרבורג תרמ"ד, ספר שלישי, עמ' 194. לא הבאתי את דבריו כבר סמכא וכבעל דעה, אלא כמשקף את הרוח הנושבת ברחוב היהודי בזמנו (לפחות בליטא, מקום מושבו), כיון שזהו, כאמור, האזכור הראשון לדבר החרם.

[6] נר המערבי, ירושלים תרע"א, עמ' 75, בהערה. כדבריו כתב הרב ברוך עפשטיין, מקור ברוך, עמ' 674. ולבי אומר לי, שהוא לקחו מהרב טולידנו

[7] על ראשית התיישבות יהודים בספרד בתקופה זו, ראה מאמרו של י' ליכטנשטיין, "המאמצים למתן רשות ישיבה בספרד" בתוך זכר לאברהם, ספר זכרון לא' אלמליח, ירושלים תשל"ב, עמ' 69-77. אגב, בסוף מאמרו הוא מציין: כי בכל הדיונים על פתיחת שערי ספרד בפני היהודים, לא הועלתה הבעיה של הטלת חרם. הרבנים מאנגליה, צרפת, מרוקו או גרמניה, לא נשאו את קולם נגד בקשת החזרה, גם בעיתונות היהודית לא משתקפת בעיה כזו.

[8] כתבי הרב אלקלעי, ספר ראשון כרך שני, ירושלים תש"ד, עמ' תקנב. על התיישבות זו בספרד, ראה מאמרו של אברהם שלום יהודה, 'תלפיות' ד (כסלו תש"י), עמ' 770 ואילך.

[9] מבוא לשיר הנ"ל (לעיל הערה 5) בסוף הספר, עמ' 209.

[10] רבי שלמה אהרן וורטהיימר כותב (לקמן הע' 22) שהוא שדרבן את פרופ' יהודה לחקור את הנושא, ולכן התעניין הפרופ' אצל הזקנים. וורטהיימר מכניס בפי יהודה מילים אחרות, ומוסר בשמו: "זקני ספרד אמרו לו כי הם שמעו מזה, אבל אין אמיתתו ידוע להם". נימה אחרת נשמעת ממנו!

[11] תלפיות, ג, חו' ג-ד, ניסן תש"ח.

[12] רוט (לעיל הערה 4) עמ' 14. תמוה ביותר, שהרי הרב נסים בעצמו ערך תשובה בנידון, והביא אסמכתא מלשון מהרי"ט לאמת את החרם, ראה הערה 18.

[13] תשובה זו פורסמה ע"י פרופ' ישעיהו זנה, מפאוולו הרביעי עד פיוס החמישי, ירושלים תשי"ד, עמ' 208. על הגירוש במדינת טוסקאנה מציין זנה שהיו שם גל של רדיפות עקב דרשותיו מלאות-הארס של האח הפרנציסקאני בראנדינו מפלטרי. וזה שהתיר בקלות לאלו שנלחצים במקומם ומוכרחים להגר למקום אחר, הוא מציין שאותה עת היתה ערב שנת הגירוש ממדינת האפיפיור!

[14] ח"י גורלאנד, לקורות הגזירות על ישראל, פשמישל תרמ"ז, חוברת ג, עמ' 31. אם כי החובה לציין שלא מצינו רמז לכך בספרים החשובים שחוברו בעקבות השחיטה: יון מצולה ועוד?

[15] הובא אצל ישראל הלפרין, פנקס ועד ארבע ארצות, סעיף ריא, עמ' 79.

[16] על השליחות ידועה לנו מהקדמת בנו לספרו של האב שו"ת אהל יעקב. על התאריך ראה אצל ישעיה תשבי, ציצית נובל צבי, ירושלים תשכ"ד, עמ' 19.

[17] נולד בסאלוניקי בשנת ר"ס. בגיל 18 השתקע בצפת, וכבר בגיל 25 הפך למרביץ תורה בקרב עדת יוצאי קסטיליה. מגדולי הפוסקים בדורו. כיהן שם עד פטירתו בשנת ש"מ.

[18] שו"ת מבי"ט ח"א סימן שז.

[19] ואכן מצאנו שכן דעתם של הרב יצחק נסים, שו"ת יין הטוב, ב (ירושלים תשס"ו), חלק יו"ד סימן ב; הרב אליעזר יהודה וולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, ה, סימן יז.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אור החיים

משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

פרשת וירא תשפ"ד