לשאלת החרם שלא לשוב לספרד

 

לשאלת החרם שלא לשוב לספרד חלק ב'

אלהים אל דֳּמִי לדָמי / אל תחרש ואל תשקוט למתקוממי / בקשהו דרשהו מיד מחרימי / בל תכסה ארץ בכל מקומי (קינה על גזירות תתנ"ו לר' דוד ב"ר משלם).

עיסוקם של רבני ישראל בשאלת ושמועת החרם החלה בעקבות שאלתו של פרופ' יהודה, כפי שראינו ביריעה הקודמת, וכן בגלל הבריחה בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

ראשון הנשאלים היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אז רבה של יפו. ביום יז בטבת תרע"ד נשאל ע"י אחיו ר' שמואל, האם מותר לגור בספרד. הרב השיבו בקצרה: "על דבר הדירה בספרד, לא מצאתי עדיין מפורש אם היה חרם או שבועה על זה. ומן הסתם לא החמירו יותר מדירת מצרים, שלא נאסרה כי אם לקבוע ולא לשם פרקמטיה ודעתו לחזור"[1].

ראשית ההתעסקות בשאלה – תרפ"ג

שאלה זו הולידה פולמוס מרעיש עולמות, והודות להרב צבי הירש מייזליש, שהוא היה אחד מיוזמי המו"מ התורני בין גדולי ישראל בנידון, נותרה לנו מזכרת מאותו פולמוס. הרב מייזליש, בנו של רבי דוד אב"ד אוהל[2], היה מגזע היחס, נו"נ לרבי דב בעריש אב"ד לאסק, וכבר בנעוריו ניכרו בו כשרונותיו, למדנותו וידיעותיו העצומים. בשנת תרפ"ג, לפני נישואיו[3], הלך להבחן אצל גדולי הדור כדי לקבל מהם תעודת הוראה. רבי הירש היה מרתחי באורייתא, וכל חידוד וחילוק והברקה שעלה בדעתו היה חולק עם תלמידיו וידידיו, וגם השאיר מאות פלפולי דאורייתא בכתבים. דוגמה אחת היא שאלתנו. כאשר עשה אצל גדול הדור, רבי מאיר אריק, סיפר לו הלה שפנו אליו בשאלה זו מעיר הבירה ווארשה. מני אז והלאה לא נח ולא שקט רבי הירש, כדי למצוא את מקור השמועה על החרם, וכן איך יש להתייחס אל הקול. רבי הירש זכה עוד בצעירותו להדפיס חלק גדול מתשובותיו[4], אולם מו"מ זה לא הדפיס ועדיין נשאר בכתובים, ומשם לקחתים.

בשנת תרפ"ג כבר עוררה השאלה גלים והדים בעולם הרבני. ממשלת ספרד פתחה את שעריה בפני היהודים והבטיחה להם חופש דת. בעקבות זאת פנו כמה מחשובי רבני ווארשה: רבי מנחם זמבא, רבי יעקב מאיר בידרמן ורבי צבי יחזקאל מיכלזון, אל הגאון רבי מאיר אריק אב"ד טורנא, פארה של יהדות גאליציה, כדת מה לעשות. רבה של טורנא התבטא אז בפני רבי צבי הירש מייזליש שהוא מתרעם עליהם שלא ציינו באיגרתם שום הערה להלכה, והטילו את כל העול עליו, והוא לו למשא כבד מחמת חולשתו. ברוב ענוותנותו פנה אל הצעיר בבקשה: "אולי תוכל לסייע בחיפוש בספרים, כגון 'פחד יצחק' או שאר גאוני ספרד, אולי ימצא זכר לחרם". חיפש ובדק ולא מצא. פנה הרב מייזליש לרבנים שונים וליודעי ספר, ולא היה אחד מהם שידע להצביע על מקור לכך, אולם מאידך "כמעט כולם ידעו ושמעו מזה". רבי מאיר אריק הסתפק וחכך בדעתו: "שמא היתה סיבת החרם מחמת שחשו הגאונים שברבות הימים ישובו אחב"י לשם, ותחילת ביאתם תהיה לרצונם, ואח"כ יגזרו עליהם גזירות שמדות כבתחילה רח"ל לכן גזרו חרם שאסור לדור שם, וממילא הוי החרם בגדר סייג לתורה. או שמא, לא היה החרם סייג לתורה, אלא 'סתם' חרם, מחמת הרדיפות והגזירות, וממילא כעת שפתחו את שעריה עם חופש הדת, נתבטל הטעם. וכאן באנו למחלוקת הראשונים, שהיכי שבטל טעם התקנה, צריך בי"ד גדול מהם כדי לבטלה, או לא צריך, וכל בי"ד כוחו יפה לבטל, והניח בצע"ג"[5].

בתקופה זו[6] עסק בשאלה זו גם רבי מרדכי ליב וינקלר, אב"ד מאד[7], מגדולי המשיבים בהונגריה. כאשר נקרתה הזדמנות לידו, כשאחד מצעירי תלמידיו נסע לעיר המלוכה – בודפסט, ביקשו ר' מרדכי ליב שיגש לבית עקד הספרים שם, לחפש חומר על החרם, היות ושמע מרבותיו שהכריזו חרם על ספרד[8].

יציאת השאלה לרשות הרבים – תרצ"א

כעבור כמה שנים – בשנת תרצ"א – פנה הרב מייזליש אל כמה רבנים כדת מה לעשות. בשאלתו הוא מנתח את השאלה מכל צדדיה. את ספקותיו הוא מעלה כך: מצד אחד יש קלא דלא פסיק על החרם. מאידך, אפילו רמז לחרם לא נמצא בכתבים. הוא הולך ומקיף את סוגיית "קלא דלא פסיק" וגדרה של חזקה, תוך גילוי בקיאות רבה בספרי ראשונים ואחרונים. בסוף דבריו הוא מעלה שני טיעונים להקל: א. שמא הוכרז החרם רק על יוצאי ספרד, ולא ליושבי אשכנז. ב. כבר בטל טעם החרם. הוא שיגר את דעתו לרבנים רבים ושאלם האם כעת שרי לחזור לספרד.

ראשון הרבנים שנשאלו מאת הרב מייזליש היה רבה של מונקאטש, רבי חיים אלעזר שפירא בעל 'מנחת אלעזר'[9]. לקראת סוף שנת תרצ"א משיבו להקל, ועיקרי נימוקיו עמו: א. גדולי חכמי ספרד, הן מדור הגירוש והן דור שלאחריו, לא הזכירו חרם זה. ב. ואפילו אם נרצה לומר שחששו מאימת יד המלכות הרשעה, אפשר לצרף את דעת מהר"א ששון, שאפילו נאמר שחרם דאורייתא, היינו רק כשאנו מסתפקים בלשון התקנה, אבל כשלא הוזכר הדבר בלשון התקנה, לא מקרי ספק חרם. אולם למעשה הוא מסתייג, שצריכים להזהיר אותם אם ירצו לקבוע דירתם בספרד, אך ורק אם יתנו להם החופש להתנהג בדת גם בפרהסיא, גם ניהול מוסדות התורה, כולל גם בית הקברות, אלמלי כן "בודאי אסור לילך לדור שם"[10]. הרב מייזליש פרסם את מענהו של רח"א בקובץ התורני המפורסם "תל תלפיות" וקיבל על כך רשות מהכותב[11].

רבי שלמה אהרן ורטהיימר מירושלים, שהיה ידוע בבקיאותו הרבה בכל מקצועות התורה וקורות ישראל, נמנה בין הכותבים הקבועים בתל תלפיות, ובהגיע לידו קובץ דנן, הריץ מכתב השגות אל רח"א. ר' שלמה אהרן הגיב, שאפילו אם השמועה נכונה יש להתיר מכמה טעמים. ואלו עיקר נימוקיו: א. לא נדע האם הכריזו את החרם רק עליהם ועל צאצאיהם אחריהם, או שמא לכל ישראל. ב. אפילו בהנחה שהחרימו על כך, אחרי שלא התפשט איסורו ברוב ישראל (והסימן על כך שלא נודע ממנו באף ספר) אין לחוש לו. ג. הרב אברבנאל שתיאר בפרוטרוט את תהליך הגירוש, לא זכר מאומה מן החרם[12]. ד. מביא מתוך שירו של ר' יוסף בר ששת בן לטימי, שהיה בין הגולים ומוכיח את הנשארים בספרד: "מה לדל בספרד יגור, וצריו בגלעד זומן"[13]. הרי שגרו שם יהודים. ואף אם נאמר שכוונתם לאנוסים, עכ"פ היה לו להזכיר את החרם. ה. אף אם נניח שאכן הכריזו חרם, אפשר שקיבוץ גדול של רבנים יתירו, כיון שנשתנו העתים וכבר אבדה שנאתם וקנאתם, "ויש צורך גדול לפליטים ממקומות שלא יוכלו לישב שם"[14].

הרב ורטהיימר פרסם את תשובתו בספרו שהוציא לאור בשנת תרצ"ד. כבר עם פרסום הספר ערך הרב מייזליש מוייצין השגה ארוכה ומסועפת, בה סתר ובנה את נימוקיו, גלה את זרועו הגדולה והראה בקיאות וחריפות עצומה בסוגיות: גזירה, תקנות הציבור, ולא פסח גם על הלכות דרך ארץ. לא הניח אבן או פינה בסוגיה סבוכה זו[15].

בתקופה זו נשאל רבי אפרים ביליצר דומ"ץ בבעטלאן (טרנסילבניה)[16] ע"י אחד שירד מנכסיו ושמע על מקור פרנסה בספרד, האם שרי להגר לשם. ר' אפרים, כמו קודמיו, חיפש ולא מצא שהטילו חרם, ולכך סבר שאפילו בהנחה שכן הוכרז, לא התקבל אצל בני אשכנז, ולכן אין מקום לחשוש[17].

מהונגריה – לגרמניה ופולין

אחת מהגזירות הראשונות שגזרו הנאצים ימ"ש נגד הדת היתה גזירת "הימום הבהמות" שנחקקה בשנת תרצ"ג. רבי יחיאל יעקב ויינברג, ראש בית המדרש לרבנים בברלין, בעל 'שרידי אש', היה מראשי נושאי הדגל בהשתדלותו לבטל את הגזירה. בכשרונו ובידענותו בירר את הסוגיה הן מצד ההלכה והן מצד החוק, וכן את נושא "צער בעלי חיים". אחרי שכל הסוגיה היתה פרושה לפניו ומחוורת דיה, שלח את קונטרסו ואת שאלותיו אל גדולי הדור. עשרות מחכמי הדור השיבו, וחומר רב הצטבר בשאלה זה. בין הנשאלים היו גם ידידיו הרב מנחם חיים לנדא אדמו"ר בזאוויצעריע (פולין)[18], ורבי יוסף זוסמנוביץ אב"ד וילקומיר (ליטא)[19], חתנו של ר' משה מרדכי אפשטיין. רק בתשובותיהם של שני אלו מופיעה התייחסות לשיבה לספרד בעקבות גזירת השחיטה.

בשאלתו כותב הרב ויינברג להרב לנדא בשם "הרבה מגולי אשכנז", שבגלל גזירת "הימום הבהמות", ששולחן היהודי הכשר נמצא בסכנה, הגיעו הדברים לידי כך שרבים מיהודי גרמניה חיפשו מוצא מן המצוקה הנוראה, ומבקשים פתרונם ע"י הגירתם למדינת ספרד. הם פנו אל גדולי הרבנים בשאלה אם יש אמת בשמועה לחרם. הרב לנדא סובר לקולא: "גם אנכי שמעתי בזה בילדותי, אבל הוא שמועה בעלמא, כי לא נזכר כלל בספרי גולי ספרד"[20]. וממשיך: ואם אכן גזרו, שמא בני ספרד אין להם את הכוח לגזור על בני אשכנז[21]. ומה שלא גרו שם יהודים במשך מאות שנים, היינו לפי שהארץ היתה סגורה בפניהם. ואפילו בהנחה שכן הטילו חרם, שעת הדחק שאני, ק"ו ממצרים...[22].

הרב יוסף זוסמנוביץ' רבה של ווילקאמיר (ליטא). אחרי פלפול ארוך בתקפו של חרם כזה (בהנחה שהיה חרם), הוא בא לידי מסקנה, שמא קיבלו את החרם רק כלפי ארצם של המלכים שחתמו על צו הגירוש, ולא כהיום שהיא מדינה דמוקרטית, ולכן יושיבו בית דין להתירו, והוא יצטרף לבי"ד זה[23].

אחרי מלחמת העולם השניה – תש"ה

בעקבות חורבן יהדות אירופה, התאספה קבוצת רבנים בשנת תש"ה במטרה להכריז חרם שלפיו אסור יהיה ליהודי לדרוך על אדמת גרמניה, הם סמכו עצמם על ה"חרם" שגזרו מגורשי ספרד. רבי משולם ראטה, שכבר נמנה בין רבני ירושלים, הגיב על כך בביטול וכמה נימוקים עמו: מה שמצביעים על החרם של מגורשי ספרד "לא מצאתי זאת בשום ספר, ושמועה זו אין לה יסוד נאמן, אדרבה בשו"ת מבי"ט מוכח להיפך... ואף אם נכונה שמועה זו אין ראיה מכאן, כי מגורשי ספרד יכלו לגזור על בני מדינתם ולקבל על עצמם שלא ישובו, אבל כיצד נוכל לגזור על כל ישראל? בדורנו נתיישבו באמת יהודים בספרד ונוסדו שם קהילות אחדות, כאשר שמעתי מפי אנשים שדרו שם. ואם כן בין אם התיישבות זו היתה בהיתר או באיסור, יצאה לנו מזה הוכחה ברורה, כי חלילה לנו לקבל את ההצעה הנ"ל"[24].

בשנת תשי"א פנה הרב אברהם דוד שלם שליט"א, רבה הראשי לעדת הספרדים בפרו[25], אל הרב אליעזר יהודה ולדנברג, מרבני ירושלים ומגדולי פוסקי דורנו, בנוגע לאחד הרוצה לעסוק במסחר בספרד, האם מותר לשהות שם פרק זמן קצר בלבד?

הרב ולדנברג מברר שהמקור לשמועה זו הוא, כנראה, מסורת מאב לבנו, ומדי פעם מתייגעים חכמים וחוקרים למצוא מקור לכך וקצרה ידם מלהשיג, שלא מצאנו מקור בשום ספר המתאר הן את דור הגירוש והן דורות לאחריו. ולכן הוא נוטה תחילה להקל, אלא שמאידך גיסא הוא סבור שאי אפשר להתעלם מן הקול על החרם שהוא נפוץ מאוד בין ההמון. לפיכך שאל והתייעץ אצל הרב הראשי הספרדי הרב בן ציון עוזיאל, וגם הוא השיב כנ"ל, שעל אף שלא מצאנו מקור לכך, אבל בידוע שכך מקובל איש מפי איש והספרדים מקפידים מימים ימימה לשמור לבלי לעבור על הסכמה מקובלת זאת[26]. זו ועוד יתירה מזו: מדי פעם מקבלת הרבנות הראשית בקשות מישראלים שהיגרו לספרד, עזרה בדת וכדומה, והרבנות משתמטת מלהשיבם! ומאחר שלדעתו לשון מבי"ט נוטה שהיתה הכרזת חרם[27], לכן דעתו נוטה להחמיר לא לשוב ולגור שם[28].

רבנים חוקרים ומלומדים עוסקים בנידון

לאחר שהיגר לארה"ב המשיך הרב מייזליש לפרסם את שאלתו אודות הטלת ה"חרם". מצאנו התייחסות לכך בתשובתו של רבי אברהם מאיר איזראעל אב"ד הוניאד. בשנת תשי"ד משיבו הרב איזראעל על מה שפרסם הרב מייזליש בקובץ "המאור"[29]. הרב איזראעל מוסר עובדה מעניינת: "זה כמה שנים שהקדשתי ודרשתי אחר "חרם" זה, ובקרתי בספריות שונות, חפשתי חיפוש אחר חיפוש בספרי התשובות של גדולי הספרדים, יגעתי ולא מצאתי שום רמז מזה. וכן בהיותי (תשי"ג) בק"ק אמסטרדם בקרתי בספריה של בית הכנסת העתיק ה"פורטוגזים", והיה לי שיחה עם ה"חכם" של הקהלה מוה"ר שלמה רדריגז-פריירה שליט"א, וכן עם מר פוקס הספרן..." אבל לא היה מענה ברור בפיהם[30].

בשנת תשכ"ט נתמנה הרב הראשי של קהילה הספרדית בלונדון, הרב שלמה גאון, לרבה של קהילת "בית יעקב" במדריד בירת ספרד. הרב מאיר אמסל מניו יורק התקיפו על כך ושפך עליו קיתון של רותחים על "שהפר את החרם". לדברי הרב אמסל, כל אלו שהתיישבו בספרד הם קלי דעת והוציאו קול כאילו שתם החרם. הרב אמסל כאב את דמם של הקדושים, אולם מאריך בדברים שאין להם ערך[31]. על דבריו הגיבו שני רבנים, הרב שלמה ווארמאן מברוקלין[32] והרב אברהם מאיר איזראעל אב"ד הוניאד[33], שניהם מתפלאים על סגנונו החריף, ולדעתם אפילו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהכריזו אז חרם, שמא תקפו רק לתקופה מסוימת (ארבע מאות שנה), ומן הסתם נתכוון החרם רק למלוכה הרשעה ולא לאדמת הארץ. על דבריהם הגיב הרב שניאור זושא רייז (לימים רב בברוקלין) ודעתו להחמיר, ולשיטתו אין ראיה מהעלמת נוסח החרם, שפשיטא שהעלימוהו מפחד האינקביזיציה. עוד הוא מעלה טיעון מעניין, שמגרושי ספרד רמזו בספריהם, שממשלת ספרד דין "עמלק" יש לה. ראה אברבנאל סוף פרשת תצא, ובספר "אשכול הכופר" לרבי אברהם סבע.

ד"ר צבי הרכבי פרסם אף הוא את דעתו הנחרצת[34], שלמרות שדבר החרם הוא מן המפורסמות ביותר, אבל אין לו כל יסוד היסטורי[35]. ואחרי ככלות הכל, יש להרהר טובא שאם אכן לא היתה מעולם הכרזת חרם, כיצד זה נוצר קול אדיר וחזק זה בעל הדים כה ברורים? ביריעה הבאה אנסה לתת תשובה מספקת לשאלה זו, ואשתדל להביא תימוכין ורמזים ונימוקים ברורים לקול החרם.



[1] אגרות הראיה, ב, ירושלים תשכ"ב, מכתב תרלב.

[2] מח"ס 'בנין דוד', שו"ת ועה"ת. בצעירותו לקח תורה אצל ר' מאיר אריק.

[3] ר' צבי הירש היה חתנו של רבי חיים יעקב טייטלבוים אב"ד לימנוב, בנו של ר' משה יוסף אב"ד אוהל וחתנו של רבי שלמה הלברשטאם אב"ד באבוב. ישב שנתיים ימים על שולחן חותנו, וכבר בשנת תרפ"ה התיישב בניימרקט ויסד שם שטיבל של באבוב וישיבה לצידה בה למדו כמאה בחורים, והעמיד תלמידים מופלגים. בעל תפלה מעולה ומנגן נפלא, ומקורב לאדמו"ר רבי בן ציון הלברשטאם מבאבוב. בשנת תרצ"א נתמנה לדיין ומו"ץ בוייצין. בשנת תש"ד היה במחנה אושוויץ וניצל בניסים, וכבר שם עסק רבות בשאלות חמורות שעלו על הפרק. בשנת תש"ז היגר לארה"ב, כיהן כרב קהל יראים בשיקגו, ונפטר בשנת תשל"ד.

[4] בשנת תרצ"ט הו"ל חלק ראשון של תשובותיו בשם 'בנין צבי'. תיכף לאחר המלחמה הו"ל את שו"ת 'מקדשי השם', ובשנת תשט"ז הו"ל את חלקו השני של 'בנין צבי'. בנוסף לכך נשארו כתבים רבים בכת"י מוכן לדפוס ובימים אלו נערכים לדפוס ע"י נכדו אשר שמו בקרבו הרב צבי הירש ב"ר דוב בעריש מייזליש (מירושלים). הוא נהג בי טובת עין ומסר לי את הכתבים.

[5] כל זאת מסופר בפי הרב מייזליש במכתבו אל רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש (להלן הע' 9), וחבל שלא נשארו לנו בכתובים מכל שאר הרבנים שדנו בזה. לא מצאתי מי היו השואלים לרבני ווארשה. על אף שהתשובות שקיבל הרב מייזליש היו שמורים אצלו בתכריך כתביו, משום מה, תשובות אלו נאבדו ממנו. ונותר לנו רק "הד" זה מכתבי הרב מוייצין.

[6] אני משער שמדובר בתקופה זו, וכנראה שהשאלה באה בעקבות התעניינותו של ר' צבי הירש מייזליש, שבתקופה זו ישב אצל רבי מרדכי ליב, אולי כדי לקבל ממנו סמיכה להוראה.

[7] נולד בנייטרא בשנת תר"ד, היה תלמיד מובהק לרבי יצחק אהרן לנדסברג אב"ד גרוסוורדיין. בצעירותו כבר כיהן כאב"ד מאד, שם כיהן עד לפטירתו שנת תרצ"ב.

[8] מדובר בתלמידו ר' חנניה יו"ט דייטש אב"ד העלמץ. ראה קובץ המאור, שנה כא קו' ד (ניסן תשכ"ט) עמ' 10.

[9] התקשרותו של הרב מייזליש אל רח"א היתה כבר מראשית בואו לוייצין ועד לסוף ימיו. כמה פעמים עזב את ישיבתו בוייצין ונסע לפעסט, כדי להיפגש עם רח"א בעת שהותו שם. הרב מייזליש קיבל תשובות מכמה רבנים, ביניהם ר' שמואל אהרן מילר אב"ד לאבאווע, שהיה מקושר לבית צאנז ומונקאטש, מח"ס 'אבני אש', ופלפל בדבריהם, וחבל על דאבדין, שנעלמו בשואה ואינם.

[10] אכן קלע אל השערה. שנים רבות לא התארגנו היהודים שהיגרו לספרד כ'קהילה' לכל דבר, משום שנתקלו בהתנגדות מצד חוגים אנטי יהודיים. במאמרו מתאר פרופ' יהודה את חוויותיו האישיות בספרד ואת מאמציו הכושלים לייסד קהילה במדריד. ועוד יתירה מזאת, בראשית התיישבות לא רצו היהודים לארגן לעצמם קהילה, מחשש שמא זו תעורר את שנאת הקתולים נגדם. פרופ' יהודה מוסר שהקהילה הראשונה בספרד נוסדה בסויליה ע"י עשרים משפחות ממרוקו שנשארו בספרד לאחר מלחמת 1860, הם התפללו בבית פרטי והביאו רב ושו"ב ממרוקו. רק בשנת 1902 השיגו חלקת אדמה לקבורה בתוקף צו של המלך אלפונסו הי"ג.

[11] תל תלפיות, תשרי תרצ"ב, עמ' א. לא מצאתי בחוברות הבאות שהקוראים התייחסו לנידון. תשובה זו נדפסה בספר 'חמשה מאמרות', ירושלים תשכ"ב, ואח"כ שוב בשו"ת מנחת אלעזר, מהדורת תשל"ד, ח"ה, סי' יא. תשובה זו הובאה למעשה בספרו של רבי בצלאל שטרן אב"ד מלבורן ווינא, 'אהלך באמיתך', פ"ב סע' מז.

יש לציין שבאופן כללי לא היתה נוחה דעתו של רח"א מפרסום דברי תורה בכתבי עת; הוא לא הגיש מאמרים לקבצים התורניים שהופיעו בתקופתו, וכפי שהסביר תלמידו: "לא רצה להעמיד ד"ת במכ"ע כנהוג, ושעי"ז יפקיע שמיה בכל התפוצות, ואמר כי כי לפרסם ד"ת בעתונים אינו מהמ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. רק בסוף שנותיו, לחיבת תלמידיו, נעתר להם לפרקים, והרשה לפרסם מדברי תורתו בירחונים" (ר' דוד געלב, תולדות רבינו, מונקאטש תרצ"ח, סעיף פ. תודה לידידי הרב לוי יצחק קופר, שהפנני לידיעה זו).

[12] עוד הוא מוסר: "ושאלתי את הפרופסור החכם הנודע מר אברהם יהודה יליד ירושלים שגר במדריד בירת ספרד, ובקי בספרי קוראי הדורות, וכתב לי: כי אין זה בשום ספר".

[13] השיר מתחיל במלים: "אאמיר את אדוני אותותיו אפרשה". ראה אוצר השירה והפיוט, א, מס' 20. אעיר שר' יוסף בר ששת היה בין גולי גזירת קנ"א (!) ולא רנ"ב, ולפי"ז אין טענתו ולא כלום.

[14] שו"ת שאלת שלמה, ירושלים תרצ"ד, ח"ב, סי' נג.

[15] שו"ת 'בנין צבי' ח"ג (בדפוס), סי' ד. כאן העלה נימוק נוסף לחרם: שמא התנו המדינות שקלטו את המגורשים, שישארו אצלם ולא יחזרו למקום הרשע. אם יוצאים מתוך הנחה זו, אפשר למצוא צד היתר, שבזמנינו שיהודי העולם חיים תחת פחד ונרדפים ע"י השלטונות ונסים על נפשם (כך כתב בשנת תרצ"ד, בעת החלו הרוחות הרעות לנשוב באירופה) שמא כדאי לחזור לספרד, בה אפשר לשבת על מי מנוחות. בסי' ה הובאה תשובתו של רבי אברהם לייטנער חתנו של הרב מוייצין, המשיג על פירושו של רח"א בדברי מהר"א ששון בדין ספק ספיקא בנוסח חרם.

[16] נולד בשנת תר"ם לאביו ר' פנחס אב"ד סערענטש. היה חתנו של ר' יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעטלאן. בשנת תרפ"א, לפני פטירתו, מינהו חותנו לדיין שם, ובכהונה זו כיהן עד עלותו על המוקד, בשנת תש"ד.

[17] שו"ת יד אפרים, ת"א תש"ל, מדור שונות, סי' לז.

[18] הרב ויינברג כותב עליו: "הצטיין בידיעותיו הרבות בכל מכמני התורה והמדע, גדול דעה ורוח, מיחידי הסגולה שבדור. בנו דורו לא עמדו על גדולתו".

[19] נולד בירושלים בשנת תרנ"ד. למד בישיבת עץ חיים. בפרוס מלחמת העולם הראשונה עבר לליטא, ללמוד בסלבודקה, ושמו יצא לפניו בין בכירי התלמידים, עד שראש הישיבה רמ"מ אפשטיין לקחו לו לחתן. עם עליית חותנו לא"י התמנה לרבנות סלבודקה, ובשנת תרצ"ו נתמנה לרבה של וילקומיר. נספה בשואה בשנת תש"ב.

[20] הוא מוסיף ושואל: "כמה גלויות גלו ישראל, מצרפת ואנגליה, שפסק כל הישוב מבנ"י במדינות הללו מאות בשנים ואח"כ חזרו אליהם, ומה נשתנה גירוש ספרד מגירוש אנגליה וצרפת שלא שמענו מעולם שיגזרו זאת".

[21] כמו שבני ספרד לא קיבלו על עצמם את תקנותיו של רבינו גרשום מאור הגולה.

[22] שו"ת שרידי אש, ירושלים תשס"ו, ב, עמ' שכג. את תשובת הרב ויינברג לא מצאתי.

[23] הרב ויינברג לא כלל בספרו חלק זה מן התשובה, כנראה בגלל אריכות הדברים בענין חרם שאינם מעיקר הענין שהוא שאלת השחיטה. התשובה נדפסה בספרו של ר' יוסף, 'תרועת מלך', קיידאן תרצ"ז, סימן יג ענף ב. הרב ויינברג מעיר על תשובה אחרת שקיבל מר' יוסף: "על דברי הקונטרס זה יש לי הערות רבות, שיש בהן כדי דחיית סברותיו ומסקנותיו, אלא שאין משיבין את הארי וכו' וברי לי שבכוח חריפותו הגדולה היה מיישב את כל דבריו"!

[24] סיני, תש"ה, עמ' רלב; שו"ת קול מבשר, ירושלים תשל"ג, סי' יג. החוקר הנודע ר' טוביה פרשל, במאמרו 'קווים לדמותו של ר' משולם ראטה', מספר בין השאר שבהזדמנות אחת הרצה לפני הרב על מאמרו של דעות של רבנים וחוקרים, שלא הוכרז אף פעם חרם על ספרד. הרב האזין בקשב ולאחר מכן העיר: "אראה לך מקור, ממנו יוצא מפורש שלא היה חרם כזה, ואשר לא עמדו עליו הדנים בענין", והראה לו את שו"ת המבי"ט הנזכר (קובץ אור המזרח, שנה י חו' א [ניסן תשכ"ב], עמ' 20).

[25] תלמידו של הרב בן ציון חי עוזיאל. בשנת תשי"א יצא לכהן בפרו; בשנת תשכ"ג נתעלה לכהן בקהילה הספרדית במקסיקו. חיבר ספר בשם 'אשד הנחלים'. בשנת תשט"ו ערך מסה יפה על חשיבות הקהילות בחו"ל, וכן העלה זעקת הצלה כדי להצילם מבורות והתבוללות – המאור, תשרי תשט"ו, עמ' 30.

[26] וכן כתב הרב אברהם מרדכי הרשברג, רבה של עדת האשכנזים במקסיקו סיטי, שהתייעץ בנידון עם הרב שלם, והוא מסר לו את דעת הרב עוזיאל (אוצר הירושלמי, ירושלים תשל"ח, מדור תשובות, עמ' קמב).

[27] הרב משה דוד וולנר, רבה הראשי של אשקלון, בקבלו את ספרו של של הרב ולדנברג, השיבו בכמה הערות (שו"ת חמדת צבי, ב, תשל"ד, סימן יא). בין הדברים כתב שלדעתו לא צדק בזה, ודיוקו של הרב משולם ראטה בדברי מבי"ט נכונה וקרובה לאמת. כן תמה האיך אפשר להכשיל ליהודים המבקשים מורה, ומתעלמים מבקשתם. עוד מספר הרב וולנר על חמיו, רבי ישראל וועלץ ראב"ד פעסט, שחקר ודרש בנדון, והוא הראהו את דברי ספר חסידים סי' תרד (שהובא ביריעה הקודמת). איברא שלא מצאתי בכתבי הרב וועלץ התייחסות לכך, כי אם בעקבות הפולמוס שהתעורר מעל דפי "המאור" הגיב בהערה קטנה (אב תשכ"ט, עמ' 11), והפנה לתשובת רח"א שפירא. אף הרב יואל קטן כתב אלי בתגובה למה שכתבתי ביריעה הקודמת: "לענ"ד לא נראה שאפשר לדייק מהמבי"ט שיש חרם, כי המציאות היתה כדבר פשוט שאף יהודי לא עובר בספרד. אם היה חרם אין ספק שבהקשר הזה היה מזכיר אותו, ולכן לענ"ד יש ויש ראיה מהמבי"ט שלא ידוע לו על חרם".

[28] שו"ת ציץ אליעזר (הובא ביריעה הקודמת הערה 18).

[29] חלק זה לא מצאתי.

[30] שו"ת ויען אברהם, ברוקלין תשמ"ו, סי' סד. הוא משער שחרם זה לא הוטל מעולם, ונשתרבב בפי העולם מהלכה שאסור לחזור ולהשתקע במצרים!

[31] קובץ "המאור" (שיצא לאור ע"י הרב אמסל), שנה כא קו' ב (כסלו תשכ"ט). תגובות הרבנים דלהלן פורסמו שם בחוברות הבאות.

[32] הוא מסתמך על דעתו של ר' יוסף זוסמנוביץ, שיש להתירו ע"י מושב בי"ד. הרב ווארמאן מסתפק אם יסכימו בי"ד להתיר ולהשכיח את חורבן ספרד ודם הקדושים. גם הוא מביא שמועה שהחרם היה לארבע מאות שנה בלבד.

[33] הוא "מצא" את תשובת המבי"ט, והבין שמוכח מלשונו שלא ידע מן החרם.

[34] כת"ע שבט ועם, ה, ירושלים תש"ך, עמ' 87. ד"ר צבי הרכבי נולד ביקטרינוסלב בשנת תרס"ח, שם מסר נפשו ללימוד תורה ושמירת הדת. בשנת תרפ"ו עלה ארצה. היה חתנו של רבי ראובן כ"ץ רבה הראשי של פתח-תקוה. עסק רבות בחינוך, היה מומחה לתולדות עם ישראל וספרי קודש. נפטר בירושלים תשל"ט.

[35] בנוסף הוא מסתמך על דעתו של הרב משולם ראטה, וכן על רמ"מ שניאורסון מליובאוויטש ששלח אותו מטעמו למדריד, לשפר את מצבה הרוחני של הקהילה.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אור החיים

משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

פרשת וירא תשפ"ד