מאמר על יו''ט חנוכה

 

מאמר על יו''ט חנוכה חלק א'

הידורו של זהב

כאמור ביריעה הקודמת, ר' אברהם אזולאי מנה סדר עדיפויות של סוגי החומרים מהם תיעשה המנורה, ובראש הרשימה הציב את הזהב. ואעפ"כ לא מצאנו שכיחות של מנורות-חנוכה של זהב.

אין ספק שזהב הוא יותר מהודר מכל שאר מתכות, הן מפני יוקרו והן מפני יופיו. ומצאנו דוגמאות רבות על כך בחז"ל וראשונים. במסכת מגילה (דף יב ע"א) מספרת הגמרא על סוגי המיטות שהכין אחשורוש לאורחיו: "הראוי לכסף לכסף, הראוי לזהב זהב". השרים פחותי הדרגה הושיבום על מיטות של כסף, ואת השרים החשובים הושיבו על מיטות של זהב.

במסכת סוכה (דף לו ע"ב) מספרת הגמרא על אנשי ירושלים שהיו אוגדים את לולביהם בגימוניות של זהב. ובמסכת יומא לז ע"א מספרת המשנה על מונבז המלך ואמו הילני שרצו לפאר את בית המקדש, ורבים מהכלים שלא היו עשויים מזהב, הביאו משל זהב, כגון: כלי עבודת יוהכ"פ, מנורה של זהב, טבלא להעתיק פרשת סוטה ממנה.

על מנורת-זהב בתקופת הראשונים, יש להצביע על לשון רש"י במסכת ערכין דף ו ע"ב, שם מספרת הגמרא על ישראל שנידב מנורה או נר לבית הכנסת. פירש רש"י: "נר של כסף או של זהב". רש"י מן הסתם מפרש על פי הנוהג בזמנו. הרמב"ן ר"פ בהעלותך (ד"ה וטעם) ביאר את ציווי השי"ת לעשיית מנורת המקדש בשל זהב: "משום לרומם בית אלוקינו"[1].

העולה מהאמור, שפשוט בדעת חכמים ורבותינו הראשונים, שזהב חשוב מכל מתכת אחרת.

 

אין עניות במקום עשירות

חכמינו טבעו מטבע ביחס להוצאות כספיות לצורך כלי המקדש: "אין עניות במקום עשירות". היינו, אין מכניסים בהיכל כלי כסף – אלא כלי זהב, מפני שאין עניות במקום עשירות[2]. ובכלל היו מהדרים לנהוג במקדש בעשירות משום כבוד המקדש; את התמיד היו משקים בכוס של זהב, משום שאין עניות במקום עשירות[3].

הרי לנו שכסף כלפי זהב, נקרא "עניות"[4].

מאידך, מצאנו כבר בחז"ל שלפעמים חסה התורה על ממונם של ישראל גם בענייני המקדש. כידוע שרוב כלי המקדש נעשו מזהב[5], ומכאן חשיבותו, נוסף ליוקרו. ולכן מן הדין היו לנו ללמוד ולהקיש מיופי המקדש לנוי מצוה. והנה במציאות לא נהגו כך, ורוב כלי הקודש שהיו בקהילות ישראל במשך מאות בשנים, משל כסף היו, ודבר זה צריך תלמוד.

אולי יש לדון הנהגה זו לכף זכות, מכוח מאמר הגמרא (ר"ה כז): "שופרות של תעניות פיהן מצופה כסף ולא משל זהב, שהתורה חסה על ממונם של ישראל". ולא רק שופרות של תעניות, אלא גם בענין כלי המקדש מצאנו שנימקו כלל זה של "התורה חסה על ממונם של ישראל". ארבעה פעמים מצאנו בגמרא ובראשונים כלל זה במקדש.

הגמרא במסכת מנחות (דף עו ע"ב) מבארת שבשביל לחם הפנים לקחו קמח חטים, מה שאין כן לשאר המנחות לקחו קמח סולת, והטעם "מפני החיסכון", משום שהתורה חסה על ממונן של ישראל, והואיל ולחם הפנים שכיח בכל שבת חסרון גדול הוא.

פעם שנייה מצאנו במסכת מנחות (דף פו ע"ב) שהחיוב לשמן כתית – שהוא ביוקר – הוא רק למנורה, לעומת השמן למנחות שא"צ כתית, בגלל שהצריכה למנחות מרובה משל מנורה.

פעם שלישית מופיע לגבי החצוצרות, אותם כלי שיר שמצווה על הכהנים לתקוע בהם בקרבנות ציבור ובעת צרה ובעוד זמנים, שהיו "משל כסף" (במדבר י ב). יש מן הראשונים שהוסיפו טעם שלא ציוותה תורה לעשות חצוצרות משל זהב, לפי שהתורה חסה על ממונם של ישראל[6]. ונראה שמקור דבריהם מדברי הגמרא במסכת ר"ה (דף כז ע"א) המבדילה בין שופר של ר"ה שהיה מצופה זהב, לבין שופרות של תעניות שהוא משל כסף: "איבעית אימא, התורה חסה על ממונן של ישראל".

פעם רביעית היא משנה במסכת נגעים (פרק יב מ"ה) הדנה בציווי התורה לפנות את בית המצורע מתכולתו לפני טומאתו: "וחסה התורה על ממונו הבזוי ק"ו על ממונו החביב"[7].

מצאנו בעוד כמה מקומות שבמקדש חסו על 'זהב': קלפי של השעירים היה משל עץ[8]; המחתה שהיו חותים בה את הגחלים בכל ימות השנה היה משל כסף, משום שהיה מתקלקל ע"י הגחלים[9]. מצאנו סברת 'התורה חסה' גם במנורת המקדש. הגמרא (מנחות דף פח ע"ב) מביאה גזירת הכתוב שצריך זהב טהור על פני כל המנורה, כולל 'פי הנרות', והחידוש הוא למרות שמקום הנחת הפתילות מושחר מהאש ס"ד שא"צ זהב טהור, קמ"ל בגז"ש שצריך.

מאידך, ידוע כלל גדול: "אין עניות במקדש שהוא במקום עשירות", ולכאורה שני הכללים סותרים זה את זה. רבי משה בן חביב עמד על ניגוד זה, אולם הסבר כלשהו לא נתן: "יש דברים שצריך להתיר בהם פיסת יד ש'אין עניות במקום עשירות', ויש דברים שצריך לדקדק בהוצאה, ש'התורה חסה', והדבר מסור לחכמים בשיקול דעתם להבדיל בין דבר לדבר"[10]. ויש מי שרצה להסביר ביאור מתי חל כלל זה ומתי הכלל השני[11].

 

כוס של ברכה

לגבי כוס של ברכה, מנהג כל העולם ליטול כוס של כסף, והוא מנהג עתיק יומין, כבר מתקופת המקרא[12] וחז"ל דרך תקופות הראשונים[13] והאחרונים[14]. גביע של כסף מופיע בכל ספרי הקהילות, הן בפנקסי בתי הכנסת, או פנקסי החברא קדישא, למאות ולאלפי הופעות. כמו כן היו מעניקים גביעי כסף בתור מתנות לחשובי הקהל, וכן לדורונות דרשה[15], וכן נהגו ברוב חצרות הצדיקים מנהיגי החסידות[16]. הגמרא (ב"מ פד ע"א) מתארת את יופיו של רבי יוחנן: הרוצה לדעת מהו יופיו של רבי יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רמון אדום ויעטר כליל של ורד אדום על פיו ויניחנו בין חמה לצל, ואותו יופי מעין יופיו של רבי יוחנן הוא[17].

לגבי כוס של קידוש כתוב בסידור עם כוונות לרבי שבתי מראשקוב, מבני היכלא של הבעש"ט: "יכין כוס יפה לקידוש והמהדרין בוחרין בשל כסף משום זה אלי ואנוהו לכבוד השכינה הנקרא כוס של ברכה"[18].

 פשוט שנקט 'כסף' בשל זמינותו ומחירו הסביר לעומת של זהב, וחילי ממה שכתב רבי שבתי ב'סדר השולחן של פסח': "יכין כוסות יפים לקידוש והמהדרין בוחרין בכסף או זכוכית לבנה טובים, משום 'זה אלי ואנוהו' לכבוד הכוס הרומז על השכינה"[19], הרי שלאו דוקא 'כסף' אלא גם זכוכית יפה יש לה עדיפות, הרי שהעיקר הוא היופי ודיבר בהווה. וסמך לשיטתו מלשון ר' יעקב עמדין לגבי הידור כוס של קידוש לליל פסח: "יקח כוסות יקרות, ואם תשיג ידו יהיו משל כסף"[20]. בחון לשונו, שהיקר ביותר שהיה בהישג יד, הוא כוס של כסף. ושמא נגרר רבי שבתי אחרי לשון רי"ע. ויש שכתב[21] שיהדר אחר כוס של כסף דוקא, מפני שכסף מרמז למידת הרחמים, לעומת זהב המרמז למידת הדין[22]. ואני בעניי אינני מבין מהיכי תיתי לדמות ענין שעל פי סוד להסיק ממנו הלכה למעשה?! ובכלל מוזר לחדש דבר שלא נכתב בקדמונים. ואכן מצאנו כמה צדיקים שהשתמשו בגביע של זהב לקידוש[23].

 

אין קטיגור נעשה סניגור

עוד שמעתי שיש מקפידים בגביע של כסף דייקא, בהקישם לכך את סוגיית "אין קטיגור נעשה סניגור". כידוע שאין כהן גדול נכנס בגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, והעגל נעשה מזהב[24]. אולם לא כל זהב מזכיר את העגל, שהרי הגמרא מצמצמת את האיסור אך ורק כשהם באים להקרבה ולעבודה בפנים. ולכן כה"ג עובד עבודה בחוץ בבגדי זהב. ויש שהוסיפו על כלל זה גם דברים המסמלים את העבודה. בשופר של ר"ה נחלקו תנאים; חכמים סוברים שכל השופרות כשרים חוץ משל פרה, שאין קטיגור נעשה סניגור, ואע"פ שהשופר בחוץ הוא, כיון שלזכרון הוא כבפנים דומה[25]. שני העמודים שהיו בתוך הארון היו משל כסף, ולא עשאום של זהב שלא להזכיר מעשה העגל, הואיל והעמודים הם כדבר הבא לכפרה, שהם סימן להעמדת ישראל[26]. בעקבות הלכה זו השתלשל קפידא באשכנז שלא ללבוש בגדים (או תכשיטים) מזהב ביוהכ"פ[27]; אם כי רבים ערערו על קפידה זו, בהיות שעיקר הקפידה הוא כשהוא בא להקרבה ועבודה[28], אולם המנהג השתרש בתפוצות אשכנז[29].

רבי אפרים זלמן מרגליות מבראד מחזק קפידא זו, וכך הוא מעיד: "מימי קדם נהגו עשירי עם לעשות בית הצואר של הקיטל עטרה נחפה בכסף לכבוד יוה"כ... מכל מקום לא נהגו לעשותם של זהב כדאמרינן בר"ה שאין הכה"ג בבגדי זהב נכנס לפני ולפנים לפי שהוא מזכיר עון העגל שהיה של זהב והוא חטא השמור לדורות... ולכן גם הנשים אינן לובשות בגדים המחופים זהב..."[30].

והנה מצאנו עדות חיה מתקופת רבי אפרים זלמן, שהקיטל היה מצופה זהב! בשנת תקס"א נגזר על יהודי רוסיה לנשל אותם מכפריהם, ולכן יסדו את המושבות החקלאיות. קהילות רבות נענו לקריאת הממלכה ועודדו את היציאה לעבודת האדמה. גם קהלת וילנא יצאה לעזרת המתיישבים, ובשנת תקס"ט פרסמה 'קול קורא' ובין הדברים קראה לתרום מהזהב והכסף המיותרים לטובת המתיישבים. מתוך דבריהם נראה בעליל שהנוהג היה לעטר את הקיטל בזהב וכסף, וז"ל (מתורגם מאידיש): "חרם שלא יקשטו את הבגדים ואת הקיטלים בקישוטי [צווארוני] זהב וכסף, ומאלה שכבר מקושטים מכבר, יורידו אותם ויתנו אותם לטובת המתיישבים"[31]. כדמות ראיה על קיטל מרוקם בחוטי זהב וכסף, אפשר להצביע על חלומו של רבי משה חיים אפרים מסדילקוב נכדו של הבעש"ט, כפי שרושם בספרו 'דגל מחנה אפרים': "ראיתי בחלום אור ליום ה' פרשת וישב תקמ"ה... אח"כ לאור היום ראיתי בחלום שהלכתי בקיטל והיו בו שורות של כסף וזהב מרוקם בו ממש לבוש מלכות..."[32].

ואחרי כל האמור, לדעתי אינו דומה כוס של ברכה או מנורת חנוכה לקפידא זו כלל ועיקר. אין במנורת חנוכה הזכרת כפרה כלשהי, ואין כאן ענין תפילה ובקשה[33].

 

עדויות על מנורות מזהב וכסף

האדמו"ר רבי יוחנן טברסקי מטאלנא סיפר: לזקני הרבי מרוזין היתה מנורה זהב טהור יקרה. פעם הביא לו אחד מחסידיו שהיה תמים בדעתו, מנורת פח פשוטה למתנה בעבור הרבי. הרבי קיבלה ממנו בכבוד והחליף עמו את המנורה שלו. החסידים לא הבינו מדוע החליף מנורה פשוטה תמורת מנורה כה יקרה! אבל הרבי הסביר כי הרגיש שעליו להנאותו, ואם החסיד נתן בכל לבו, גם הוא צריך לתת בכל לבו[34].

מנורה המיוחסת להרה"ק רבי פנחס מקוריץ מורשת והולכת דור אחר דור לצאצאיו, וכהיום היא נמצאת אצל הרבי  מוויזניץ בבני ברק. בסיסו מכסף, ויש בה עיטורי זהב[35].

הרה"ק רבי משה הורביץ מרוז'בדוב[36] ביקש מצורף להתיך ממטבעות של זהב מנורת זהב כולה הוד והדר[37].

רבי אברהם יהודה הכהן שווארץ אב"ד מאד, בעל קול אריה, לקח מכסף הפדיון שקיבל בתור כהן, וצירף מהם מנורה של כסף לחנוכה, כוס לקידוש, קופסה לאתרוג ועטרה לטלית[38].

ליל סדר האחרון של רבי ישראל פרידמן מרוז'ין שנהג בהנהגה מלכותית מיוחדת, מתועד כך: הצדיק היסב על ספה מלכותית, המכוסה בסדין מבהיק כשלג, ומרוקם בשלל חוטי זהב זוהרים מעשה אומן, לבוש קיטל לבן שקיבל ירושה מסבו ר' אברהם המלאך... כל הכלים שעל השולחן הם כלי זהב וכסף... קערת הסדר היתה משל כסף, אולם קערת הסדר של בנו רבי אברהם יעקב מסאדיגורא, היתה משל זהב[39].

 

נר העומד מעצמו

לכאורה היררכיית המתכות שסידר לנו, אין בו טעמים מיוחדים מלבד ביקוש והיצע, לפי המקום והזמן. זולת זהב כסף ונחושת, שבתורה הקדושה מסודרים באופן זה. אולם מצאנו הסברים שונים לפסילת קליפות בצלים וביצים: א. משום מיאוס וביזוי מצוה[40]. ב. משום שאין בו משום התנאות במצוות[41]. ג. לפי שאינן בגדר כלי[42]. ד. יש שהפליגו לומר שהוא על פי סוד[43].

אך כאמור ביריעה הקודמת, בכתה"י ממנו העתיק האזולאי, יש תוספת ברכה שלא הועתקה בידי ר"א אזולאי. וזו לשונה: "וכל כלי מאלו הנזכרים שאינו יכול לעמוד מאליו אלא שצריך לסומכו בדבר אחר, אינו ראוי לנר חנוכה, ולא לנר שבת שמברכין עליו, שכל נר שאנו מברכין עליו צריך שיהיה כלי, והכלי שאינו יכול לעמוד על שוליו אינו ראוי להדלקה, שאנו למדים נר חנוכה מנרות מנורת בית המקדש שהיו כלי מכלי בית המקדש".

מכאן אנו למדים שכל הטעמים שנאמרו לא עמדו על כוונת הכותב. הסיבה נובעת מהגדרת כלי – שיכול לעמוד על שוליו מכוח עצמו בלי הסתמכות על דבר אחר. כנראה שהשווה דין כלי של חנוכה לכלל דיני 'כלי' בדיני טומאה וכן בנטילת ידיים, שכלל גדול הוא בהלכות כלים, שצריך שיוכל לעמוד בפני עצמו. לכאורה יש מקום להתיישב, מהיכן הסיק כך המחדש? ומה שהוא עצמו ביאר דבר זה בפה מלא: "שאנו למדים נר חנוכה מנרות מנורת בית המקדש שהיו כלי מכלי בית המקדש", שדימה והקיש דין כלי ממנורת המקדש לנר חנוכה, אינו אלא לגבי הענין שצריך שיהא לו בית קיבול ולא לדין שיוכל לעמוד מאליו!

ויש להעיר על פי דבריו, שהרי רוב בזיכי הזכוכית שנוהגים בהם להדלקת נר חנוכה, אינם עומדים בכוח עצמם, אלא אך ורק כשהם יושבים בתוך קני המנורה. ולכאורה אינם ראויים להדלקה! ועוד יתירה מזאת, האם נאמר שחלים כל הגדרים ההלכתיים של 'כלי' על נרות חנוכה? האם יעלה על הדעת שכלי מנוקב (מעל שיעור של חצי שעה) יהיה פסול?

וכבר האריך בדבר זה רבי אברהם מיראנדה מחכמי שלוניקי[44] בספרו 'יד נאמן', בחידושיו שהעלה "בדקדוקי חברים" בשנת תק"ך. אחרי שהעתיק דברי האזולאי כתב שלפי דבריו "יש לחוש לדבריו באלו העששיות שאנו מדליקין בהן שאין להם בית מושב, שאין להם תורת כלי". כנראה שכוונתו לצלוחיות זכוכית ששמים בתוך מסגרת המנורה, אולם מסקנתו שניתן להדליק בהן, וסברתו הואיל ונוצרו במיוחד לשימוש הדלקה, הרי ע"י היצירה חל עליהם תורת כלי, וראייתו מהמשנה במסכת כלים (ד ג): "שולי קרפיות ושולי קוסים אע"פ אין יכולין לישב אלא מסומכין, טמאין שלכך נעשו מתחלתן"[45]. וכן כתב באותה תקופה רבי אברהם ב"ר שמואל מיוחס מחכמי ירושלים (נפטר בשנת תקכ"ח): "ואל תתמה במה שנוהגים העולם להדליק בפמוטות של זכוכית ונקראין 'חנוקייאס' ואין יכולין לעמוד בפני עצמן, ודלא כמ"ש הרב חסד לאברהם, דאין זה תמיה הלא כבר פסק מרן בשו"ע או"ח סי' קנט שאם תחילה עשה כלי שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה להשתמש בו ע"י סמיכה דין תורת כלי עליו, והכי נמי בנידון דידן שמתחילה נעשו לתשמיש זה"[46].

דומה לזה הכריע ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שמעלת צלוחיות אלו כמעלת המנורה, הואיל ואינן עשויות לעמוד בפני עצמן אלא בתוך המנורה הרי הם בטלות למנורה[47].

ואפשר להביא ראיה יותר מתאימה לבזיכים שלנו ממשנה אחרת במסכת כלים (ב ח): "הלפיד טמא", פירשו המפרשים, שהיא כעין קערה שנותנים בתוכה פתילות והיא 'מחודדת מלמטה' ותוחבין חידודה בחור שבראשה קונדס, ומדליקים את הפתילות ומגביהים אותן למעלה, ומפני שהיא מחודדת ואינה יכולה לעמוד בפני עצמה, סלקא דעתך אמינא שלא תטמא, קמ"ל שהואיל ומקום מושבה מתוקן ומיוחד להושיבה בראש הקונדס, הרי זו מקבל טומאה.

 

בזיכי זכוכית במנורה של כסף

כיום נוהג העולם להשתמש בבזיכי זכוכית ושמים אותם בתוך גביעי הכסף של מנורת הכסף. לכאורה לפי מה שכתבנו עד עתה, שהכלי – הנר – הוא חלק מהמצוה, וכסף הוא השני בחשיבות סוגי החומרים, וזכוכית היא רק השמיני בחשיבות, עדיף לכאורה להדליק בגביע המנורה עצמו, ולא להדליק בבזיכי זכוכית. אלא אם כן נאמר כסברתו של הגרש"ז אויערבאך הנ"ל, שמעלת הצלוחיות כמעלת המנורה, או כסברת בעל 'שדה הארץ' שהבזיך נעשה מתחילתו לשם ישיבתו במנורת החנוכה, ולפיכך, המדליק במנורת כסף בבזיכי זכוכית, מעלתו כמדליק בשל כסף ולא בשל זכוכית, שהרי הבזיך בטל למנורה!

אמנם היה מי שרוצה ליישב את המנהג, שעל פי רוב הזכוכית מכילה יותר שמן מגביע המנורה, ויש הידור להרבות בהדלקה[48]. הגאון הרב שמואל הלוי וואזנר נשאל על כך, והשיב שאכן לפי דברי האזולאי שהכלי מעכב במצוה, א"כ עיקר המצוה מתקיימת בבזיכי הזכוכית ולא בגביעי הכסף או הזהב. אבל לדעת החולקים שסוברים שא"צ כלי כלל, א"כ כל הכלי אינו בכלל המצוה, ו"קרוב לומר שזכוכית הזו בטלה לעיקר המנורה שהיא של כסף או זהב ושפיר דמי בגדר מעלות של זה אלי ואנוהו"[49].

סברא נוספת להעדפת הזכוכית על פני הכסף, שהיא שומרת את המנורה מההשחרה, וכך נשארת המנורה יפה ונקיה[50].

 

שימוש בנר שעווה

בעקבות חידושו של האזולאי התעורר וויכוח האם אפשר להדליק בנר של שעווה. הספק הוא היות ואין כאן כלי ונר, או שמא חובת הכלי היינו דוקא במדליק בשמן, שהשמן צריך להיות בכלי. וכן מוכח מסתימת לשון הפוסקים שאפשר להדליק בנרות שעווה, ומן הסתם אינו מניחם בתוך כלי. ומצאנו בפוסקים תיאורים שדיבקו את נרות השעווה על הקיר או על אדן החלון[51].

מצאנו כמה שעסקו בחקירה זו: רבי אברהם מיוחס בתשובה הנזכרת, על אף שנקט למעשה כר"א אזולאי, פסק בסכינא חריפא שכל זה לגבי הכלת השמן דייקא, אבל בנר שעווה או שמן קרוש מותר להדליק "ולא בעי כלל כלי". והסברא פשוטה, שהמדליק בשמן שמים את השמן בכלי שנקרא נר, לעומת נר שעווה, שהוא עצמו גם הכלי, ואף אם ישימו אותו בכלי לא מהני, שהרי אינו צריך לו, אלא ייחשב ככלי בתוך כלי.

רבי אברהם בורנשטיין אב"ד סוכטשוב בעל 'אבני נזר' דן רבות בדברי ר"א אזולאי הלכה למעשה, ופלפל במערכה מול מערכה האם הכלי מעכב במנורת המקדש. הוא מצא תימוכין לחידושו של האזולאי שכלי מעכב, ולפי זה בנר שעווה לא יצא ידי חובתו, וכדעת מהר"ל מפראג שחידש שבנר חנוכה לא מהני נר שעווה, אלא גדרו של נר הוא: כלי פתילה ושמן[52]. וכן התוחב את הנר בתוך תפוח אדמה, לא יצא אם אינו עומד לזמן מרובה ואינו בגדר כלי; רק אם יניחנו בתוך כלי יצא[53].

רבי אליהו פוסק, רבה של חרסון, מאריך בגדרו של הכלי לנר חנוכה, ואחרי העתקת לשון האזולאי הוא מעורר "על כמה אנשים שאינם נזהרים בזה ומדליקים בחלל תפוחי אדמה, אשר לע"ד דומה לקליפי ביצים... וכן המדליקים בנרות שעווה ואינם מעמידים אותם בתוך כלי". בהמשך הוא נוטה לומר שכוונת האזולאי הוא אך ורק מטעם 'זה אלי ואנוהו', ולכן כלי אינו מעכב[54].

וכן דעת רבי יוסף ידיד הלוי, שחומרת האזולאי הוא מטעם ייפוי המצוה ולכן אינו מעכב כלל, ובכך השיג על פסקו של בעל 'שדה הארץ'[55].

רבי טוביה יהודה גוטנטג (טוביומי), רבה של סוכוצ'ין שבפולין, מספר שבארצו השתמשו בנרות שעוה או פראפין מחמת יוקר השמן. פעם הזדמן לפניו תשובת "כ"ק מרן הגה"ק רשכבה"ג מסוכטשוב" והשתומם שעתא חדא, "הרי אצלנו אינם מקפידים על זה". הרב גוטנטג פלפל רבות בדברי האבני נזר, והשיג עליו שטעמו של האזולאי הוא משום מיאוס, ולא מדין כלי[56]. וכן רבים מפסוקי דורנו השיגו על פסקו של בעל חסד לאברהם, וכי לדינא אינו צריך כלי ומשיגים על דברי בעל אבני נזר[57].

 

קליפי ביצים

יש לבחון מדוע פסל ר"א אזולאי את השימוש בקליפי ביצים. נחזור אל לשונו: "ואלו קליפות צריך לעשותם כמו כף מאזנים או שראוי למוד בהם פלפל וכיוצא, אבל קליפת ביצים וכיוצא אינם ראוים להדלקה. וכל הט"ו כלים הנזכרים שאינן יכולין לעמוד מאליו בלא סמיכה אינה ראויין לנר חנוכה".

הראשל"צ רבי משה מזרחי[58] נשאל האם אפשר להדליק נ"ח בקליפת ביצים. בתשובתו האריך בפלפול וסברא האם הוא בגדר כלי, והאם הוא מאוס[59], ומסקנתו להקל. בסוף תשובתו הוא מספר: "אחר הדברים האלה בא אלי החכם השלם והכולל מתנהג בחסידות כמה"ר אברהם ב"ר שמואל[60] ובידו ספר קדוש ונורא הנקרא 'חסד לאברהם', ושם נאמר שכתב ט"ו כלים שמדליקים בהם נר חנוכה. אבל קליפות בצלים וביצים אינן ראויין להדליק בם. ולכן למעיין הלכה אליו שומעין ואין מדליקין בהן כלל וסוד ה' אל יראיו"[61].

רבי אברהם מיוחס גם הוא נשאל: "ירונו המורה, אם קליפי ביצים כשרים לנר חנוכה ע"י שיחליפם בכל לילה כדין כלי חרס, או לא". מסתבר שהוא נשאל בעקבות דברי הראשל"צ רבי משה מזרחי. רבי אברהם מטפס ועולה ויורד בראיותיו של קודמו. ואכן מסתפק האם שרי להשתמש לנר חנוכה בקליפי ביצים[62], ומביא כמה ראיות שקליפי ביצים דין כלי יש להן, ולכן מותר להשתמש איתן, וגם אינן מאוסין כחרס. אולם בהגיעו לדברי האזולאי[63] הוא מפרשו שחסרונן משום צורת הכדוריות שלהן, שאינן יכולות לעמוד בפני עצמן! וכך מסקנתו: "כאשר הורה גבר הוא האדם הגדול בענקים הוא אברהם ז"ל וטעמו ונימוקו עמו"[64].

 

העולה מהאמור

לאור כל האמור, מן הנכון להדר בשימוש בנרות של זהב או כסף, אלא שלא נהגו כך, בשל היוקר. והיות שמחיר של זהב הוא פי עשרות מונים משל זהב, יש מקום להסתפק, האם ההידור הוא בגלל יוקרו או בגלל מראהו החיצוני. כלומר, האם עדיף נר קטן משל זהב, או נר גדול משל כסף.

עוד למדנו, שאין כאן הידור בהכשר מצווה, אלא התנאות בגוף המצווה עצמה, שהרי הנר הוא חלק מהמצווה.



[1] וראה מנ"ח מ' צח ס"ק ה מה שהעיר ע"ד.

[2] המפרש לתמיד דף כט ע"א, ד"ה גחלים. ובפירוש המשניות להר"מ, שם פ"ג מ"ה. בפירוש ר"ש משאנץ לתו"כ? פ' צו, מפורש שכלל זה הוא מדרבנן; ובקרית ספר פ"א מכלי המקדש מסתפק שמא הוא מה"ת.

[3] גמרא שם.

[4] וכן הוכיח מסוגיא זו ב'יום תרועה' ר"ה דף כז ע"א. בתשובת הנוב"י לרבי אליעזר פלעקלס (לקמן הע' 10), לא ס"ל כך, וכן נראה דעת הראב"ד בפירושו לתמיד שם.

[5] החיוב מה"ת חל על כלי המקדש, אבל כל כלי השרת, כבר פסק הרמב"ם שאם הקהל הוא עשיר, יש לעשותם מזהב. ולא רק כלי השרת אלא אפילו שערי העזרה, רמב"ם הל' בית הבחירה, פ"א הי"ח, א"כ אם הציבור עשיר צריך להיות המקדש מלא זהב, בין כליו ובין בניינו.

[6] פירוש רבנו גרשום מאור הגולה לחולין (דף מט ע"ב); מדרש אגדה, במדבר שם; פירוש רבנו יהונתן מלוניל, ליומא (דף לט ע"א).

[7] רש"י מביא משנה זו כמקור מה"ת, ביומא וחולין שם. וראה עוד נובי"ת יו"ד סי' קס; טו"א ר"ה דף כז ע"א.

[8] יומא, דף לט ע"א. ולהעיר שהגורל עצמו תרם בן גמלא של זהב.

[9] יומא דף מד ע"א.

[10] יום תרועה, ר"ה דף כז ע"א. החיד"א העיר ע"ד, השיג יד (מכו"י תשל"ז) סע' לט; וראה עוד: באר שבע, תמיד דף לג ע"א; אש דת (אלפאנדרי) ר"פ בהעלותך; תשובה מאהבה, ח"א סי' ד ותשובת רבו, בסי' ז; עולת תמיד (גרינוולד) לתמיד דף כט, אריכות גדולה; מעשי למלך, הל' כלי המקדש פ"א הט"ו.

[11] לחם שמים (ליעב"ץ) יומא פ"ד מ"ד; תפארת ישראל, שקלים פ"ח ס"ק לד; ו-תמיד ס"ק כז. וראה שדי חמד – כללים, מערכת ה' סע' צב שאסף רבים שניסו ליישב את הסתירה. ואענה ואוסיף עוד מחכמי המזרח: ר' שלום מרגונאטו, שלוניקי תק"ע, עושה שלום, מע' התורה חסה, דף ל ע"א; יד מלאכי סע' רכט; משל"מ הל' כלי המקדש פ"א ה"ח; עין זוכר מע' ה סע' כב.

[12] 'ואת גביעי גביע הכסף', בראשית מד, ב; תרגום לעמוס ו, ו: 'השותים במזרקי יין': שתן בפילון דכסף חמר. אמנם במלכים א' י, כא: וכל כלי משקה המלך שלמה זהב ... אין כסף, לא נחשב בימי שלמה למאומה; ובירמיה נא, ז: כוס זהב בבל ביד ה'.

[13] כוס של כסף מחובר בכלי עץ, יש להטבילו, סמ"ק, סי' קצט, משם לשו"ע, סי' קכ סע' ז; משכון בכוס של כסף, שו"ת הר"ן סי' כ; "מעשה בא לפני הריב"א באחד שחבל בחבירו ותפס הנחבל "כוס של כסף..", מרדכי סוף פ' המניח; וראה: שו"ת הרשב"א סי' א' ס.

[14] משכון כוס של כסף, שו"ת ריב"ש סי' שצב; כוס לנישואין, ד"מ ס' סה; שו"ת חו"י, סי' סא שהיה נוהג בכל פורים להגריל כוס של כסף בין בני משפחתו; אחד שחרט כל גביע כסף את שם הוי"ה, שו"ת יהודה יעלה, יו"ד סי' רצג.

[15] לדוגמא: ר' אריה ליב אב"ד אמסטרדם הגיע לעיר האג ודרש שם, וקיבל על כך תשורה גביע כסף שעלה סך ג' זהובים, פנקס קהלת האג, צויין ע"י הרב פנחס אברהם מייערס בהקדמתו לספר בנין שאול שהו"ל, עמ' פו; ר' וואלף בוסקוביץ בא לקהלת סעטשע לבקר שם את תלמידו ר' שמואל יונגרייז, וקנו גביע של כסף עבור ר' וואלף, תורת עדות הזאת, ברוקלין תשל"ב, בהקדמה; ר' מרדכי טאסק מפ"ב קיבל מאת חברת-ש"ס, אבני בית היוצר, עמ' נו; ר' קופל רייך קיבל מאת קהלתו בהגיעו לשנת הע', בית ישראל למוח"ז, חלק ח, עמ' סב; השר מונטיפיורי העניק לר' מאיר אוירבוך אב"ד ירושלים, אנצ' לחלוצי היישוב, עמ' 1104.

[16] להעיר מהמסופר על גודל הרגשתו של המגיד ממעזריטש שחש על כלי את מחשבות יוצריו: "כידוע בהרב המגיד שהיה מכיר לכח הפועל בנפעל, והיה מעשה ששלחו לו כוס של כסף והכיר בכוס שהפועל הצורף שעשאהו היה סומא בעין אחת, מאמרי אדמו"ר האמצעי, נ"ך, עמ' קפד. רבי יואל טייטלבוים אב"ד קיראלהאז, מספר שירש מאבותיו כוס של כסף לקדש עליו שהמגיד ממעזריטש העניק לתלמידו רבי שלמה לוצקר, עיר חנוך (סאסוב), ירושלים תשל"ח, עמ' צג. גם הגביע של נכדו רבי ישראל מרוזי'ן היה משל כסף, דברי דוד, הוסיאטין תרס"ד, דף כט טו"ב. וראה מעשה רב אצל רבי יהושע העשיל אפרתי אב"ד חאליוב (תלמידו של האוהב ישראל מאפטא), הקדמה לספרו נחלת יהושע, מהד' תשל"ו.

רבי נפתלי הורביץ מרופשיץ נהג לקדש בלילה על כוס של כסף וביום על כוס זכוכית, ראה אצל הרב יצחק ישעיה וייס, שבחו של אהרן, ב"ב תשס"ב, עמ' כ

[17] פעמים רבות מוזכר אצל חז"ל כוס של כסף, לדוגמא: ההוא שהפקיד אצל שומר כוס של כסף וגנבוהו מבית השומר, ב"ק דף קיז ע"ב; מר זוטרא חסידא, נגנבה לו כוס של כסף ממארחו. ראה תלמיד אחד שנטל ידיו וניגבן בגלימת חברו. אמר: זהו הגנב, שלא אכפת לו על ממון חברו, ב"מ דף כד ע"א.

[18] סדור רבי שבתי, קוריץ תקנ"ד, ח"ב דף סג ע"ב. פיסקא זו היא ייחודית לר' שבתי, היא לא נמצאת בשאר סידורים עם כוונות: זולקווא תקמ"א; סידור רבי אשר, לבוב?

[19] שם, ח"ג דף ב ע"א.

[20] סידור שער שמים, הלכות ערב פסח? אם כי הוא מעיד על אביו ה'חכם צבי' שהעדיף כוס של זכוכית: "ולא בגביע כסף או כוס זהב, אף שלא היו חסרים לו כלי שתיה של כסף מוזהבים" ונימוקו עמו שיוכל להתבונן ולהסתכל ביפיו של היין שהוא נחמד למראה, סידור שערי שמים, הנהגות הסעודה, סי' יד סע' ב בהוספותיו מכת"י, מהדורת אשכול. וכן העדיף רבי חיים יאיר בכרך בעל 'חות יאיר' כוס של זכוכית מהאי טעמא, מקור חיים, סי' קפג. וכן נהג בעל 'דברי חיים' מצאנז לליל הסדר; וראה דרכי חיים ושלום, סע' תקצד.

היעב"ץ הצביע על מקור מופלא למנהג החכ"צ מדברי המדרש (אסת"ר ב, י): עה"פ והשקות בכלי זהב, והלא נפשו של אדם חותה לשתות בשל זהב, אלא אלו כוסות דיוטיריא (משובחים) של כלי זכוכית שרואין צל פניהם בהם יפין ויקירין כלי זהב". דברי מדרש אלו ציונו על ידי –בן דורו ועירו- רבי שמשון חסיד מהמבורג, הגהות נזירות שמשון לסי' תעב.

ומפליא הסברו של רבי דב בער מליובאוויטש "האדמו"ר האמצעי" שכסף ו'כוס' אותו שורש להם. שכוס הוא מלשון כיסוי והעלמה: היינו שהאורות של חו"ב נעלמים במח' לזה נקרא בשם 'כוס' לשון כיסוי והעלם, לפי שהכלי דכוס מסתיר ומעלים למה שבתוכו, שרוב כוסות שלהם היו של כסף, וזהו גימטריא של 'כוס' הוא פ"ו, שהוא בגי' 'אלקים' לפי ששם זה הוא בחינת ההסתר והעלם דוקא...", מאמרי אדמו"ר האמצעי, פ' מקץ שנת תקפ"ג.

[21] כה"ח (סופר) סי' תעב ס"ק יא. ולהעיר מרמזו של רבי חיים מטשרנוביץ בעל 'באר מים חיים' לבאר כוונתו של יוסף בשימת גביע כסף לתוך אמתחת בנימין: כסף נודע שרומז אל חסדים הגמורים, וחוץ לזה מורה על מתוק כל בחינות הדינים... וגביע הוא בחינת הדין, ועם הכולל הוא מספר אלהים, להראות אשר כבר הוא בפי אמתחתו שנמתק עד בחינה האחרונה שבקדושת השבטים", באר מים חיים, סו"פ מקץ.

[22] שזהב שורשו ממדת הדין וכסף שורשו ממדת הרחמים כתוב בזח"ב דף כד ע"א, ו-קטו ע"א. על השפעת זהב למדה"ד וכסף למד"ר: רמב"ן כי תשא, לב, ב; חא"ג למהר"ל, סוף קידושין, ד"ה לי הכסף; חת"ס עה"ת ר"פ בלק.

[23] רבי חיים הלברשטאם מצאנז, אוצר החיים, סע' קמח; וכן נהג רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, באחרית ימיו, זמירות דברי יואל, קרית יואל תש"ן, עמ' נג. ולהעיר מדבריו של רבי אהרן מקרלין (השני) בטעם שאצל הקב"ה כתוב קודם כסף ואח"כ זהב 'לי הכסף ולי הזהב' ואילו אצל מלאכת המשכן כתוב זהב קודם. רק אצל הקב"ה התכלית הוא להשפיע מטובו וחסדו לעולם, ואם אינם מתנהגים כשורה, צריך להתנהג עמהם במדה"ד כדי שיטיבו, ויוכל להשפיע ממדת טובו. לעומת עבודת בנ"י מתחילה ממידת היראה, ורק בעליית מדרגה מגיע לבחינת אהבה, בית אהרן, חנוכה, ד"ה איתא במדרש ראיתי והנה מנורת זהב.

[24] ר"ה דף כו ע"א. כלומר: "אין האויב נעשה אוהב שיבקש עבורו", לשון מאור האפלה, ויקרא טז, ד.

[25] ר"ה שם.

[26] תוס' ב"ב דף יד ע"א. לפי דבריהם שמא יש להטעים על כך שהחצוצרות היו עשויות מכסף ((במדבר י, ט-י). ועוד יתירה מזאת מצאנו לכמה מרבותינו הראשונים שביארו כוונת התורה לחצוצרות כסף ולא משל זהב: "כדי שלא להזכיר קול של העגל שהיה של זהב, שנאמר בו קול העם ברעה", מושב זקנים, לונדון תשי"ט, בשם הרא"ש! וכ"כ בנו רבי יעקב בפרפראותיו עה"ת. וכבר עמדו אחרונים ותמהו ע"ד: משופר מצופה זהב (יום תרועה שם, שו"ת פני מבין, יו"ד סי' סה). ונראה ליישב ולפרש את דבריהם בכ, הרי אחד מהתפקידים שלהם למקרא העדה, ובו כתוב: 'וכי תבאו מלחמה בארצכם... והרעותכם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ... ותקעתם בחצוצרות... והיו לכם לזכרון לפני...'. ואחר חיפוש מצאתי שכוונתי לדעת קדמון הלא הוא רבי חיים פלטיאל (תלמידו של מהר"ם) בפירושו עה"ת שכתב כך: "כי מפני שהיו לזכרון דכתיב 'והיו לכם לזכרון', אין זה דין שיהיו של זהב שלא להזכיר עון העגל". וכיוון לדבריו ב'טורי אבן' לר"ה שם.

[27] מקורו במנהגי ר' אייזיק טירנא, סע' קנט. וראה דבר מחודש בשו"ת שב יעקב ח"א סי' סד. והארכתי בנידון בספרי 'מנהגי הקהילות' ב, עמ' מו-מז.

[28] ראה: הגה' מנהגים שם; מקור חיים, סי' תרה; פתחא זוטא, הל' פסח סי' יד; שו"ת פני מבין, יו"ד סי' סה; הדרש והעיון, חלק ויקרא מאמר קנט. ועוד הרי מעיקר הדין רק בדבר שהוא מעצם המצוה אומרים אין קטיגור נעשה סניגור, ולכן מותר לצפות את השופר בזהב, יום תרועה, תפא"י, ושפ"א ר"ה שם.

[29] ושמא נוכל לומר שהתפשטות רעיון אין קנ"ס ולאו דוקא העומד בפני הכללים שהציבו לנו חז"ל, יסודו אצל חסידי אשכנז, ראה: סידור רוקח, עמ' תרפט העדפת בעל תוקע צדיק לעומת אינו הגון מטעם אין קנ"ס, ומסיים שם בחידוש: "יראי השם לא היו מוסרין את קרבנותיהם אלא לכהנים צדיקים"; ואין להתפלל מתוך סידור שכתבו רשע מטעם זה, ספר חסידים, סי' רמט ו-תשעא; איש רע, לא יהיה ש"ץ, שם סי' תשנח;

[30] אלף למטה, סי' תרה ס"ק ז.

[31] ייווא בלעטער, 1932, כרך ג, עמ' 281.

[32] דגל מחנה אפרים, לקוטים שבסוף הספר, מדור 'חלומות נמצא בכי"ק' החלום האחרון.

[33] וכן הכריע בשו"ת להורות נתן, ח"ד סי' כה.

[34] חוברת כי חיים הם למוצואיהם, מזכרת לבר מצות חיים ויינברג, תשס"א, עמ' פג.

[35] הרב דב בעריש ויינברגר, עדות ביהוסף-מנהגי ויז'ניץ, ב"ב תשס"ב, עמ' צב.

[36] ב"ר אליעזר מדז'יקוב וחתנו של בעל ייטב לב. חסיד מובהק לרבי חיים מצאנז.

[37] מפי כ"ק אדמו"ר מבאבוב שליט"א

[38] תולדות קול אריה, סע' לט.

[39] יצחק אבן, פון רבינ'ס הויף, ברוקלין תרפ"ב, עמ' 213.

[40] רבי יצחק מולכו דיין בשאלוניקי, אורחות יושר, שאלוניקי תקכ"ט, פ' טז, והוסיף גם "קליפת לימון", דבריו הובא ביפה ללב, תרעג, ב. וכן הבין רבי מאיר אריק בדברי החסל"א, מנחת פתים, הגהות לאו"ח סי' תרעג, מהד' ירושלים תשס"ו, עמ' ריא.

[41] רבי אליהו פוסק אב"ד חרסון, שו"ת מור ואהלות מהדו"ק, למברג תרמ"ו, דף סא טו"ג; צויין באורחות חיים (כהנא) סי' תרעג ס"ק יד.

[42] שו"ת אבני נזר, או"ח סי' תק; אפשר לעשות מכל חומר כלי קיבול והוא מקבל טומאה, בתנאי שהוא בר קיימא.

[43] הראשל"צ רבי משה מזרחי (עליו להלן הע' 52) נשאל האם אפשר להדליק נ"ח בקליפת ביצים. בתשובתו האריך בפלפול וסברא האם הוא בגדר כלי, והאם הוא מאוס, ומסקנתו להקל. בסוף תשובתו הוא מספר: על אחד שהראה לו ספר קדוש ונורא הנקרא 'חסד לאברהם', ושם נאמר שקליפות בצלים וביצים אינן ראויין להדליק ולכן למעיין הלכה אליו שומעין ואין מדליקין בהן כלל וסוד ה' אל יריאיו, שו"ת אדמת קדש, קושטא תק"ב, ח"ב, או"ח סי' ו (צוין בברכ"י ס"ק א). וכן הבין בדבריו רבי יוסף ידיד אב"ד בירושלים [אר"ץ תרכ"ז-ירושלים תר"ץ], אחרי הביאו דברי האדמת קדש כתב: "משמע שדבר זה יש בו טעם על פי סוד, שעל פי פשט אין טען בזה כל כך", ברכת יוסף, ח"ג ירושלים תשל"א, עמ' קד.

[44] רב ודרשן נודע בקהלי שאלוניקי. נולד בשנת תפ"ג, דודו ומורו היה ר' יצחק קרישפין, כן למד תורה מפי ר' חיים אבועלפייא. ישב כל ימיו בישיבה, וחיבר ספרים רבים, נפטר בשנת תקנ"ח לערך.

[45] יד נאמן, שאלוניקי תקס"ד, דף יד ע"א.

[46] שו"ת שדה הארץ, שלוניקי תקמ"ד, ח"ג סו"ס מא.

[47] הליכות שלמה, ב, פרק טו הע' 17.

[48] הרב יצחק נתן קופרשטוק, מאורות נתן, סי' מז ס"ק יב.

[49] שבט הלוי, ח"ח סי' קנז.

[50] כדמות ראיה לסברא זו אפשר להסמיך את דברי הנוב"י שהשיג על סברת תלמידו החביב רבי אליעזר פלעק'לס שהסביר את ההו"א בגמ' של עשיית בזיכי המנורה בשל כסף היות והוא נשחר מהפיח, והמסקנה שאע"פ כן יש לעשותו משל זהב, מטעם "אין עניות במקום עשירות", היינו שכסף לגבי זהב הוא בגדר עניות. מורו הנוב"י השיג עליו וכך כתב: "פי הנרות של זהב טהור אף ששייך 'התורה חסה' היינו משום שהוא גזה"כ 'זהב טהור' ולא כמו שחשבת אתה משום 'אין עניות' דהא היו יכולין לעשות של כסף, ועוד אפשר בענין זה שכל המנורה של זהב טהור ופיות הנרות יעשו של כסף משום דמשחרי בזה אפשר אפילו בשל כסף שייך 'אין עניות' כיון שגוף הכלי של זהב והמנורה היא כלי שרת", תשובה מאהבה, סי' ז. א"כ גם כאן שהזכוכית היא יפה ונקיה ומבריקה ושומרת על הכסף, הרי זה הוא הידורו.

סברא הפוכה משל הנוב"י העלה רבי יהודה גרינוולד אב"ד סאבולטש [מתלמידיו החביבים של החתן סופר והשבט סופר] הוא נשאל בהבנת סוגיא זו, צלל במים אדירים והעלה לו כללים. בתו"ד כתב מדנפשיה שזה יהיה כחוכא וטלולא שגוף המנורה יהיה של זהב ופי הנרות של כסף, אדרבה הרי מעלין בקודש, מדברי הנוב"י לא ידע, יבא חיים, א, וייטצין תרע"ז, חלק השו"ת סי' א.

[51] שו"ת חכם צבי, סי' מה; פמ"ג סי' תרעא, מ"ז ס"ק ב.

[52] מהר"ל חידש שנר של שעוה או של חלב הכרוכים על הפתילה פסולים לחנוכה, לפי שהנס נעשה בנר, ואינו קרוי נר –בלשון התלמוד- אלא כשיש בו שמן, שאין האור שולט בכל השמן אלא בראש הפתילה ומושך משם את השמן אליו, אבל של שעוה או של חלב אינו קרוי נר אלא אבוקה, שכיון שהאור הולך אחר הפתילה, נמצא שהאור והלהבה שולטים בכל השעוה, ואבוקה פסולה לנר חנוכה, נר מצוה, מהדורת מכו"י עמ' צו. והאחרונים דחו דבריו, שכל שאינו קלוע מכמה נרות אינו אבוקה, א"ר ס"ק ב; מחצה"ש, ס"ק א; ברכ"י ס"ק ד.

[53] שו"ת אבני נזר, או"ח סי' תק. רבי יצחק וייס אב"ד ווערבוי מסתפק האם ראוי להדליק בתוך תפו"א הוא מעיד: "בימי חורפי ראיתי בחורים עניים בישיבה ק"ק פרשבורג שהדליקו נרות חנוכה בתפוחי אדמה שחקקום ומלאום שמן ופתילה". מפלפל רבות בנידון, את דברי האבנ"ז לא ראה, שו"ת שיח יצחק, סי' שמב.

[54] שו"ת מור ואהלות, צוין לעיל הע' 35.

[55] ברכת יוסף, צוין לעיל הע' 37 עמ' קב-קה.

[56] שו"ת ארץ טובה ירושלים תש"ז, סי' כח.

[57] שו"ת קנין תורה, ח"י סי' מז?; אז נדברו, חי"ג סי' מט; שבט הלוי, ח"ח סי' קנז.

בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סי' שמ, חג סי' ריח) החמיר כדעת האבנ"ז בביאור דברי האזולאי, וי"ל על דבריו.

[58] עליו כתב החיד"א בשה"ג: אב"ד ור"מ בעיה"ק ירושלים. והיה מתנהג בחסידות בצנעא ועניו מאוד ושלום ואמת בימיו.

[59] שתי ראיות הביא שקליפות ביצים אינן בולעות, ולכן אין דינן ככלי חרס, וא"צ לחליפן. בשו"ת שדה הארץ מתייחס לשתי ראיות אלו, לראשונה הוא הסכים ואילו לשניה, לא.

[60] מן הסתם כוונתו לבעל 'שדה הארץ'.

[61] שו"ת אדמת קדש, קושטא תק"ב, ח"ב, או"ח סי' ו (צוין בברכ"י ס"ק א; ואצל רבי יוסף קובו מחכמי שלוניקי, בן פורת יוסף, שלוניקי תקנ"ז, הל' חנוכה סע' ב [ספר זה הזכירו החיד"א בשה"ג שלו]).

[62] שמא מכאן אפשר להסיק על גודל העניות בירושלים של אז. ואכן הוא מעיד ש"עניי ירושלים נוהגים להשתמש בכלי חרס וללבנם בכל לילה מחדש".

[63] במלא ההערכה מתייחס להאזולאי: "מאחר כי רבינו זלה"ה הורה שלא להדליק בקליפת ביצים וכיו"ב, מי יבוא אחר המלך להתיר,. אמנם צריכים אנו לעמוד ולהבין תוכן אמריו ומנין לו דינים הנ"ל".

[64] שו"ת שדה הארץ, סי' מא; צוין בעיקרי הד"ט, פירינצי תקס"ג, סי' לה ס"ק יב

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אור החיים

משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

פרשת וירא תשפ"ד