מאמר על יו''ט חנוכה

 

מאמר על יו''ט חנוכה חלק ב'

מנורת זהב טהור הוא

בדיונו אודות סוג המנורה לחנוכה, כותב רבי שלמה גאנצפריד בספרו המפורסם 'קיצור שולחן ערוך' (קלט, ה) שלכתחילה "יהיה לו מנורה נאה של מיני מתכות [לאפוקי כלי חרס], ומי שידו משגת יקנה מנורה של כסף, להידור מצוה". הקדימו הרב חיד"א בספרו המפורסם 'ברכי יוסף' (תרעג, ז) באותו לשון: "כתבו האחרונים שישתדל לעשות נר יפה, ואם ידו משגת יעשה של כסף".

ביריעה הזו נשאל מהו מקור הידור זה, האם אכן המתכת המהודרת ביותר ליפוי המצוה היא כסף, או שמא עדיף זהב, ואיך נהגו בכלל ישראל במשך השנים.

 

נר יפה



הרמב"ם ניסח את פתיחת הלכות חנוכה בלשון נדירה כלשהי: "מצוות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד וצריך האדם להזהר בה, כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח ה' והודיה לו על הנסים שעשה לנו".

כמקור לדבריו הצביע נושא כליו הרב 'מגיד משנה' למאמרו של רב הונא. איתא בגמרא (שבת כג, ב): "אמר רב הונא: הרגיל בנר[1] הויין ליה בנים תלמידי חכמים". פירש רש"י: "דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה - בא אור דתורה".

לא מסתבר שרב הונא השתמש בלשון "רגיל" למצווה הבאה אחת לשנה. לכן השתדלו המפרשים במתק לשונם ליישבו באמצעות פירוש תיבת "הרגיל". הב"ח פירש (ראש סימן רסג): "לעשותו יפה, שמצוה לעשותו כך ואינו חובה"[2]. הב"ח סבר שכך הבין הטור את דברי רב הונא, כי כאשר הביא בהלכות הדלקת נר שבת את דברי רב הונא, הוסיף: "ויהא זהיר לעשות נר יפה"[3].

כלי המאור המכונה בלשון חז"ל 'נר', הוא בעיקרו בית קיבול לשמן, לתוכו הוכנסה פתילת האור הדולק.

 

תולדות ייצור נרות בתקופת החשמונאים[4]

לעשיית נר היה דרוש כלי קיבול כלשהו, שניתן למלאו חומר-בעירה. בתוך חומר-הבעירה הוכנס פתיל.

חומר הבעירה השתנה בין ארץ לארץ, לפי החומרים שהיו מצויים בכל ארץ וארץ, בין טבעיים ובין מעובדים. השומן היה על פי רוב מן הצומח ומן החי. במצרים הקדומה ובארם-נהרים השתמשו בעיקר בשומן דגים, ואילו בארץ ישראל השתמשו בעיקר בשמן זית, בגלל כרמי הזיתים המרובים שהיו בה מקדמת דנא.

בתחילה השתמשו בקערה עשויה אבן, ואח"כ עשויים מתכות, בעיקר ברונזה, ומשהחלו לעצב כלי-חרס ביד ואחר כך באובניים, שימשה לכך קערה עשויה חרס.

בתחילת התקופה הכנענית הקדומה (3150-2200 לפני הספירה) נעשו כלי חרס מותאמים לנר. מני אז והלאה השתכלל ייצור הנרות.

נרות עם סממנים ועיטורים יהודיים נמצאים לראשונה רק מתקופת החשמונאים.

לאחר הכיבוש הרומי, הומצאה והונהגה שיטה חדשה, שיש בה משום מפנה מהפכני בייצור הנרות, והיא עשייתם של נרות החרס ושל חלק מכלי חרס בדפוס או בתבנית. נרות אלו היו יפים ומאיכות טובה, וביקושם היה מרובה בעולם הרומי ושווקו בכמויות גדולות לכל רחבי האימפריה.

הנר בתקופת התלמוד, לרוב עשוי היה חרס, וצורתו כצורת ביצה והוא מכוסה.

בנוסף לנרות המטלטלים, שהוצבו במקומות שונים בבית, כגון "נר הנתון על גבי הטבלא"[5], היו גם נרות זכוכית ומתכת התלויים בשרשראות בתקרה. יש שתלו אותם בודדים ויש שצרפו מספר נרות יחד על גבי כן. בתקופת המשנה ועוד יותר בתקופת התלמוד, משנפוצה הזכוכית, הלך והתרבה השימוש בכלי זכוכית למאור.

בתקופה הביזנטית (640-324 לספירה), עם התגברות הנצרות ולעומתה התדלדלות היישוב היהודי בארץ, רובו של היישוב היהודי ישב אז בגליל. באותה תקופה נבנו גם בתי-כנסת רבים, ולכן יש גם סמלים יהודיים על נרות-החרס: המנורה, המחתה, שופר לולב ואתרוג וס"ת.

כאמור, רוב הנרות היו משל חרס.

לגבי נר חנוכה, מתקופת הגאונים הוגבל השימוש בנר חרס, משום שהוא סופג מן השמן ומן הפיח שהעלה הפתיל, לכן קבעו קדמונים (מסכת סופרים פ"כ ה"א) ש"אסור להדליק נר ישן[6], ואם אין אלא ישן, מלבנו באור יפה יפה"[7]. זכר להידור זה לא נמצא בתלמוד[8] ולא בכתבי הגאונים, וגם הרמב"ם לא העתיקו. בשו"ע (סי' תרעג) הוא נקבע בעקבות הקפדת מהר"ם מרוטנבורג שמנע מלהשתמש בנר חרס[9], ופירשו שמדובר בכלי חרס, ולכן השתמש בשל מתכת, וממנו התפשטה הוראה זו בישראל.

 

צורת מנורה

כנראה שבתקופת הראשונים השתמשו בנרות, היינו כלי קיבול להחזקת השמן. נר חנוכה מתקופת התלמוד, כנראה שהיה נר בודד שהכיל שורה של פיות לפתילים. בשנת ד' תק"ל אנו פוגשים לראשונה מנורות עם דופן (לתלייה על הקיר) עם ציור, בעלת דופן אחורית מקודחת[10]. צורת מנורה כזו התפשטה והתרחבה ושופצה עד שהגיעה למנורה בעלת-דופן הנפוץ ברוב קהילות ישראל. את המנורה שיש לה דמיון למנורת המקדש הזקופה בעלת קנים, החלה להיעצב, כנראה, באשכנז בראשית תקופת האחרונים. האזכור הראשון הוא בהנהגת בעל 'תרומת הדשן': "היה מדליק בשמן זית בנר של מתכות העשוי קנים קנים"[11], וכן הוא באיורים הראשונים של מנורות חנוכה[12].

 

סוג המתכות

מאוד קשה לדעת באיזה מתכות השתמשו במשך הדורות לנר חנוכה. הדרך היחידה היא לבדוק באלו ששרדו עד ימינו. עברתי על כמה קטלוגים מאוספי חנוכיות מכל קהילות ישראל, מתימן שבמזרח ועד גרמניה והולנד שבמערב, הן מבתים פרטיים והן משל בתי כנסיות, והסקתי שרוב המנורות יוצרו ממתכות שונות - כגון חרס (בתימן), אבן, ברונזה, פליז, נחושת ופח, אבל כמעט לא מכסף. מתוך תצוגת מנורות-חנוכה במוזיאון היהודי בפריס, מתוך 64 פריטים - רק 6 הן משל כסף[13]. במוזיאון היהודי באמסטרדם, מתוך 63 מנורות נמצאות 16 מכסף[14]. בתערוכת מנורות שנערכה ברמת-גן בשנת תשי"ד, מתוך 143 נמצאות 6 משל כסף[15]. בתערוכת מוזיאון מאגנס (קליפורניה), מתוך 109 מנורות - אין אף אחת משל כסף[16]. באוסף שולמן שבמוזיאון ישראל, מנורות-חנוכה מצפון אפריקה, מתוך 130 פריטים – רק 6 הן משל כסף[17]. באוספו של ד"ר טיכו, מתוך 43 מנורות – ארבע משל כסף ושתיים משל כסף מעורב עם זהב[18]; בתערוכה של מוזיאון ישראל (תשל"ט), מתוך 58 מנורות - 10 מהן משל כסף ושתיים של כסף ומוזהב חלקית[19].

יש לציין שעובדת חסרונם של מנורות מכסף שנשתמרו עד ימינו אינה ראיה; סביר להניח שמתכות שוות ערך נעלמו ונשדדו בתהפוכות הגלויות.

 

מעשה רב אצל מהרש"ל מלובלין

רבי משה מת מפרעמסלא, בעל 'מטה משה', תלמידו המובהק של מהרש"ל מלובלין, מעיד על רבו שהשתדל לקנות מנורה של כסף. להבנת הדברים יש להקדים הקדמה קצרה. כידוע שהמדליק נר חנוכה מברך בלילה הראשון גם ברכת שהחיינו, בנוסף על שתי הברכות הקבועות, כמו בכל מצוה הבאה מזמן לזמן. והנה, הקונה מנורה חדשה, למרות שמעיקר הדין עליו לברך בעת הקניה, כקונה כלים חדשים, כיום נוהגים לברך בשעת ההשתמשות הראשונה. והנה, מהרש"ל השתדל – כנראה פעם אחת – להביא עצמו לידי חיוב ברכת שהחיינו גם בליל שני של חנוכה, בכך שקנה נרות כסף חדשות והדליק בהן פעם ראשונה בליל שני ובירך אז שלוש ברכות. ואלו דבריו: "כשהייתי שואב מים ממעייני הישועה ממקור מים חיים הנובעים מים של שלמ"ה מורי הגאון ז"ל, ראיתי שקנה לו שרגות [=בזיכים] קטנות של כסף, ובליל שני התחיל להדליק בה, ובירך להדליק ושעשה נסים ושהחיינו"[20].

הרי לנו חידוש גדול, שרצונו להוסיף ברכת שהחיינו בליל שני גבר על ענין ההתנאות לפניו בלילה הראשון[21].

עוד יש לעיין בחידושו, כי סוף סוף אין כאן ברכת שהחיינו באה על נר חנוכה אלא על המנורה החדשה, ומה הועיל בזה. יתירה מזו, הרי ברכת שהחיינו בליל שני אינה שייכת להדלקה, אלא מברך מדין קנה כלים חדשים, ולמה לא תהא הברכה הפסק בינה לבין קיום המצוה[22].

 

דבריו המחודשים של רבי אברהם אזולאי עדיפותו של זהב לעומת כסף

הראשון שהגדיר סדר עדיפות לטיב המנורה, היינו סדר היררכי של החומרים הרצויים, הוא רבי אברהם אזולאי מחברון[23]. בספרו המפורסם 'חסד לאברהם' העתיק מתוך כת"י אלמוני "תנאים" לטיב כלי המנורה; את סולם המתכות הוא סידר לפי חשיבותם וערכם.

ואלו דבריו: "דע, כי בנרות חנוכה צריך תנאים: האחד באיזה כלי ראוי לנר חנוכה. דע שט"ו מיני כלים ראויים לנר חנוכה להדלקה וכל הקודם קודם מהם משובח משום 'זה אלי ואנוהו'. האחד כלי זהב. השני כלי כסף. שלישי נחושת קלל דומה לזהב. רביעי נחושת אדום. חמישי של ברזל. שישי של בדיל. שביעי עופרת. שמיני כלי אבנים. תשיעי כלי זכוכית. עשירי כלי עצים. האחד עשר כלי חרס מצופה באבר. שניים עשר כלי חרס בלתי מצופה וצריך שיהיה חדש. שלושה עשר קליפת רימון. ארבעה עשר קליפת אגוז הינדי. חמשה עשר קליפת האילן האלון".

כדי שיוכל הקורא להבין כיצד ניתן לנצל את את הקליפות שמנה כאן לכדי בסיס לנר, המשיך ופירט את אופן הכנתן: "ואלו קליפות צריך לעשותם כלי כמו לעשותם כף מאזנים או למוד [=למדידת נפח] בהם פלפל וכיוצא. אבל קליפות בצלים וביצים וכיוצא אינם ראויים להדלקה. וכל הט"ו כלים הנזכרים שאינם יכולים לעמוד מאליו בלא סמיכה אינם ראויים לנר חנוכה".

בהמשך הוא מתאר את שיעור השמן שהיה במנורת המקדש[24]. את כל זה הוא מצטט מתוך כת"י, כפי שסיים: מסכ"י וזמש"ל[25]. היינו: "מספר כתב יד, וזה מה שמצאתי להעתיק". מסתימת דבריו נראה שהכת"י מכיל יותר ממה שהעתיק, והוא מצא לנכון להעתיק משם את הנזכר ותו לא; סתם ולא פירש לאיזה כת"י הוא מתכוון. דבריו לא צוטטו אצל נושאי כלי השו"ע[26] גם לא בספרו של נכדו החיד"א שהוא היה מאסף כל המחנות![27] מאידך, דבריו המחודשים – על אף שאינם מופיעים בספרי הלכה – הולידו כמה וכמה ספיקות בכשרות נרות שונים. להלן נביא רשימה של חכמי ישראל שנשאו ונתנו בדבריו. בדברים הבאים אבקש ללבן ולברר הן את מקורו של דברי האזולאי, והן ביאור דבריו.

נקודה נוספת מצריכה ביאור: לאיזה סוג נר התכוון האזולאי, האם לנר יחידי כצורתו מתקופת התלמוד, או שמא למנורה (בעלת דופן או קנים), וההבדל ביניהן הוא משמעותי ביותר – אם השמן עצמו צריך להיות באותו מתכת, או שהמנורה המחזיקה את הנרות היא הנצרכת להידור זה. אין לי הכרעה בנקודה זו.

 

השתדלותו של אחד מראשוני חכמי צפת לרכישת מנורה של כסף

לעומת האזולאי שפירט סדרה שלימה של מיני מתכות, ר' משה בן מכיר מחכמי צפת בתקופתו של הרמ"ק, המפורסם בספרו 'סדר היום' (הוא סדר מנהגים לכל השנה), להשתדל לרכוש נרות של כסף. ר"מ בן מכיר מעיד על עצמו שהשתדל רבות ברכישת כסף בעבור נרות חנוכה, ולא עלתה בידו: "ובענין הנרות כל אחד יעשה אותן כפי כוחו, וכל המהדר אותם ביותר הרי זה משובח. ומי שידו משגת לעשות אותם מכסף יעשה אותם, כי אין ההוצאה בהם כל כך[28], וה' יודע כמה דאגתי על ענין זה ולא עלה בידי לקוצר ההשגה, אבל בטחתי בחסד אלקים שיגמור בעדי לעשות כוונתי. ולפחות מי שאין בידו לעשות כל השמונה נרות כסף, יעשה [לפחות] אחד מהם כסף, ויהיה אותה שמחדש בכל לילה זכר לנס. וכל זה אם אינו מעכב מראה בה חביבות המצוה וחפצו והשמחה שיש לו בה שהוא עיקר העבודה".

הרבה גופי תורה אפשר להפיק מלשונו הקדוש (למשל, ברור מדבריו שאיירי בנרות עצמם ולא במנורה, דהיינו בכוסות המחזיקות את השמן). לענייננו, לגבי טיב המתכות, הרי שהוא התחנן כלפי רבון העולמים שיזכהו להשיג נרות כסף, ולצערו לא עלתה בידו.

דבריו אלו, היינו חשיבות הכסף, הובאו בכמה מנושאי כלי השו"ע: בראשונה הובא בספר 'יוסף אומץ' סימן תתרע; ואחריו אצל רבי יאיר חיים בכרך רבה של וורמייזא בעל 'חוות יאיר', בספרו מקור חיים, קיצור הלכות, סי' תרעג סע' ב; אליה רבה, ס"ק טו; בגדי ישע, סע' ג; רבי יהודה אשכנזי מטיקטין בספרו 'באר היטב', ומשם לפוסקים שאחריהם, כדוגמת החיד"א וקצור שו"ע שדבריהם הובאו בראש היריעה[29].

אולם לכאורה, גם מדברי בעל 'סדר היום' משמע שהשתדל במאמץ מרובה לרכוש נרות של כסף, מכאן שמצבו הכספי לא היה בכי טוב, אולם אלה המחזיקים בביתם כלי כסף וזהב, אין ספק שמלכתחילה יש להדר ולהשיג נרות זהב.

 

דברי תוכחה על אלו הרוכשים מנורה פחותת-ערך

ועוד, כיום הרבה מהתכשיטים הנמצאים בבית יקרים יותר מכסף. צא ולמד מתביעתו של רבי חיים פאלאג'י מאיזמיר למה יגרע מצוות ה' מתכשיטי הבית, ואלו דבריו: "אשרי מי שזוכה לעשות נרות חנוכה מכסף, ומה גם אם נושא בחיקו תיבה של כסף לטבק, ולכלי מתיקה וקפה וכיוצא, שכל שכן שלדבר מצוה צריך שישתדל לעשות הנרות חנוכה מכסף"[30].

כנראה, שפסקה זו הושפעה מדבריו החריפים של 'חמדת ימים' בתוכחתו על הזלזול הנובעת ממנורה פחותה: "ואשר הן כל ראתה עיני רבים מעמי הארץ ומאציליה יותר מהם, מקילים ביקר תפארת מצות ה', ואשר אין לו נרות כסף וחושש עליהן מחטאת וגירעון כסף שלא יכלו יאבדו, ובחרו להיות כל איש דולק בביתו בנרות חרס או מתכת פחותי הערך, והנרות כסף ישים אותם על הנס בין יתר כלי חמדתו – בנסרים להראות העמים והשרים את יופיים, ועושה אלה ל"ו ימוט לעולם, ועל ככה בעלי בתים יורדים מנכסיהם ולא עולים על כי מרבים את כבודם וממעטים בכבוד שמים. כי מהראוי למי שהיטיב עמו הקב"ה חסדו והון ועושר בביתו, שלא יהיה כפוי טובה בטובתו של מקום המעדיף טובו עליו, ולשמוח במעשה המצות...[31].

נשוב ונעיין בדירוג המתכות שפירט האזולאי, ובניתוח יסוד הדברים. כמובן שהקפדתו בקביעת סוג המתכת הוא כדי לקיים את ההידור שלמדו חכמים מן הפסוק "זה אלי ואנווהו". לכאורה יש להבין, הלוא המצוה הוא בפתילה, ולא בכלי המחזיקה. אין שום מצוה – לכאורה – המחייב כלי כלשהו לפתילה; אין הנר אלא היכי תימצי של כלי להחזיק את השמן. אם כן מהיכן שורש הדברים להדר אחר כלי נאה[32].

אולם בהגלות נגלות מקורו של הכת"י ממנו לקח האזולאי, יובן הכל כפתור ופרח.

 

גילוי הכת"י

כאמור, האזולאי לא המציא את סולם המתכות, אלא העתיקו מכת"י אלמוני. בשנת תשמ"ד פרסם הרב משה הרשלר מתוך כת"י קונטרס "סוד הדלקת נרות חנוכה" קונטרס בן עשרה סעיפים של הנהגות הקשורות לנר חנוכה. הסעיף הראשון הוא 'סולם המתכות' והסעיף הרביעי הוא שיעור השמן, שכנראה ממנו העתיק האזולאי את דבריו. בסוף הקונטרס נרשם שזה מתורתו של רבי יצחק סגי נהור (בנו של הראב"ד) שקיבל מפי אליהו[33].

גילוי ופרסום הכת"י גרם לכך שרבים התוודעו לדברי בעל חסד לאברהם, ובעיקר לכך שדבריו קיבלו גושפנקא מאחד מקמאי דקמאי! בחיבורים על הלכות חנוכה שיצאו לאור לאחר הגילוי, התייחסו לחידושיו של האזולאי בכובד ראש, ועל כך להלן.

האזולאי לא העתיק את הסעיף הראשון בשלמותו, אולם בהיגלות שורה נוספת מכתה"י, נוכל להבין על בוריו את יסוד חידושו. ואלו הדברים המופיעים בכתה"י: "וכל כלי מאלו הנזכרים שאינו יכול לעמוד מאליו אלא שצריך לסומכו בדבר אחר, אינו ראוי לנר חנוכה, ולא לנר שבת שמברכין עליו, שכל נר שאנו מברכין עליו צריך שיהיה כלי, והכלי שאינו יכול לעמוד על שוליו אינו ראוי להדלקה, שאנו למדים נר חנוכה מנרות מנורת בית המקדש שהיו כלי מכלי בית המקדש".

בגילוי פסקה זו נפתרה התעלומה. מעתה ניתן ליישב מה שהקשינו: לשם מה דירוג סוג המנורה, בה בשעה שאינה מגוף המצוה? אולם מתוך האמור שהוקשה מנורת חנוכה למנורת המקדש, סביר שיש להדרו במתכת יפה, שהרי הכלי הוא חלק מהמצוה.

מאידך יש להבין, לאור יסוד הדבר שהוקשה מנורת חנוכה למנורת המקדש, מהיכי תיתי להחמיר גם בנר שבת? אלא אם כן נתרץ בדוחק שיש כאן שני דינים: א. שנר צריך להיות בגדר כלי. ב. שהוקש נר חנוכה לכמה דינים לנר שבמקדש[34].

 

זיהוי כתב היד ומאפייניו

כאמור, הקונטרס הנזכר נמצא בתוך כת"י ספר 'מעשה חושב'. לכאורה קיים קושי בדבר, שהרי מחבר 'מעשה חושב' הוא ר"א אזולאי עצמו. היתכן שבהעתיקו מספר כת"י התכוון לכתב ידו עצמו? התשובה היא שלילית, כפי שנראה תיכף.

תוכנו של ספר 'מעשה חושב' הוא סידור כוונות המצוות על פי קבלת האר"י, כפי שמסר רח"ו. כך מתארו חוקר ומקובל הרב יוסף אביב"י – גדול חוקרי תורת האר"י בדורנו: "ספר זה הראשון שמציג את כוונת מעשה המצוות שלימד האר"י במסכת אחת, שלמה ומסודרת"[35]. נותרו ממנו כמה כת"י בהעתקות שונות. הראשון נכתב בחברון בשנת שפ"א (במכון לתצלומי כת"י בירושלים, סרט 72142), ומוצאו מבית החיד"א. השני הוא העתקה משנת שפ"ג (ס' 6128), ומעוטר בהגהותיו של האזולאי בכת"י. השלישי נכתב גם הוא בחברון ע"י בן המחבר ר' יצחק בעבור ר' שלמה אבולעפייא, אחרי פטירת אביו המחבר, היינו בשנת תל"ג (ס' 4005). רק בהעתקה אחרונה זו נמצא קונטרס דנן[36], ובעוד שתי העתקות שאינן מתוארכות (ס' 47839, 3077). אולם כפי הנראה הועתקו אחרי פטירת המחבר[37].

כשאנו מתבוננים בכל האמור, התמיהה עולה מאליה. בהעתקות המקוריות נפקד קונטרס דנן, ורק בזה שנכתב לאחר פטירתו הוא נמצא! ולא מצאנו אצלו, ולא במקום אחר, שום רמז לקונטרס זה![38].

 

רבי יצחק סגי נהור

אין לנו ידיעות ביוגרפיות או פרטים מחייו של רבי יצחק סגי נהור, ולכן שנים רבות היתה דמותו לוטה בערפל, עד שחוקרי הקבלה גילו שרידים מכתביו ומשמועותיו. רבי יצחק נקרא "אבי הקבלה" (לשון רבנו בחיי פר' בשלח[39]) ומכונה בשם "החסיד" סתם בכתבי תלמידיו. הוא חי בסוף האלף החמישי בעיר גרונה שבמחוז פרובינצה בדרום צרפת. את חכמת הקבלה קיבל מאת אביו הראב"ד (השני) בעל ההשגות, ומאת זקנו הראב"ד הראשון בעל ספר האשכול, וזכו שלשתם ונגלה אליהם אליהו הנביא ולימד עימם סתרי תורה (כ"כ ריקנאטי עה"ת פר' נשא).

על מעמדו הרב אפשר לציין לדברי הערצה שנכתבו ע"י רבי שם טוב בן שם טוב: "וכבר ידעת כי היה מוסכם אצל חכמי המשנה והתלמוד שאליהו הנביא היה מתגלה לראויים אליו... ויש קבלה במקצת מהאחרונים שהיה מתגלה לרב גדול רבי אברהם אב בית דין החסיד, והיה מקובל ממנו. וממנו קיבל הרב הגדול הראב"ד חתנו רב פעלים, והרב רבי יצחק ז"ל שקבלתו סולת נקיה ועמוק מאוד בחכמת הקבלה"[40].

תלמידיו הידועים: ר' עזרא ור' עזריאל מגירונה, בן אחיו ר' אשר בן דוד ור' יעקב בר ששת. בכתביהם מופיעים שמועות רבות בשם רבם "החסיד".

נסיים בדבריו הברורים של האריז"ל בענין השתלשלותה הטבעית של תורת הסוד: "שלשלת קבלת הראב"ד ממנו מבנו ה"ר יצחק סגי נהור ז"ל ותלמידיו עד הרמב"ן תלמיד תלמידיו, כולה קבלה אמיתית והיא מפי אליהו ז"ל שנגלה אליהם"[41].

כדי לעמוד על טיב כתיבתו, ולבחון האם אכן היה קונטרס סוד נר חנוכה פרי עטו, יש לבדוק את נוסח וסגנון כתביו. ברם, לא נשארו בידינו כתבים רבים ממנו. השאיר אחריו פירוש לספר יצירה, ממנו נמצאים העתקות רבים, ונדפס לראשונה – מתוך כמה כת"י – בשנת תשכ"ג ע"י ג' שלום[42]. כן נמצא ממנו: מכתבו לרמב"ן ורבינו יונה על צניעות בגילוי תורת הסוד[43]; תשובה אחת נשארה ממנו בעניין נוסח ברכת בונה ירושלים[44]; וחיבור קצר שעניינו 'מעשה בראשית' המיוחס אליו[45].

לאחר עיון רב בכתביו הנזכרים, אוכל לומר באופן חד-משמעי, שקונטרס סוד נר חנוכה לא יצא מתחת ידו! כנראה שהוא מאוחר מאוד, אחרי תקופת קבלת האר"י, אלא שהמעתיק רצה לשבח את מיקחו וייחסו לר' יצחק סגי נהור[46].

 

סיכום

ביריעת ההמשך נדון בהגדרת כלי ובחשיבות כל סוג מתכת ובראשם הזהב והמסתעף, וכן במנהג הרווח במשך הדורות. לענייננו עתה נוכל לומר, שההוספה שמצאנו מקונטרס המיוחס לרבי יצחק סגי נהור משלימה קושי שנרחיב בו בהמשך.

הרי לכאורה יש מקום להבין מפני מה יש להקפיד על דרגות המתכות, מזהב כלפי מטה, והלוא מצות ההתנאות לפניו במצוות אינה אלא בגוף המצוה, שתהא מצוה מהודרת, אבל לא בהידורים המסובבות  את המצוה, כגון הכשר מצוה. א"כ לכאורה למה לי להדר בסוג המנורה? אלא לפי חידושו שהכלי בעצמו הוא מגוף המצוה, לכן מה טוב ומה נעים שהכלי יהיה 'נאה', והוא כפתור ופרח.

עוד הרווחנו בהוספה זו להבין את הנהגת מהרש"ל שהשתמש בנרות הכסף בליל השני, כדי לברך עליהם 'שהחיינו'. והערנו שלא חש לשאלת הפסק בין הברכה להדלקה; אולם לפי האמור מיושב: כיון שהכלי הוא חלק ממעשה המצוה, והוא קנאו לשם מצוה, שפיר אפשר להמליץ שהכלי הוא חלק מהמצוה.




 

לעילוי נשמתו של האי גאון וצדיק פאר מקדושים בנן של גדולים מגזע תרשישים, מוה"ר נתן ב"ר עמרם גשטטנר ז"ל, חתן ר' חיים מאיר אונגר זצ"ל, אב"ד לאקנבאך (משבע קהילות), שעלה השבוע פתאום לגנזי מרומים.

רבות נהניתי ממנו עצה ותושיה בהכוונה בהלכה, מימיו שתיתי בעסקי בחקר מנהגי ישראל, ועל ידיו מים יצקתי בעסקי בתולדותיהם של צדיקים, חכמי ורבני 'שבע קהילות', לשם חיבור גדול ההולך ונשלם בעז"ה.

יהי אור המאיר את אור החנוכה לאור לנשמתו הטהורה.



[1] כך הנוסח בגמרא שלפנינו. וכך הנוסח בפסיקתא זוטרתא, ר"פ בהעלותך; ספר הנייר הל' חנוכה; ראבי"ה מסכת שבת סי' ר; רוקח הל' שבת סי' מד, והל' חנוכה סי' רכו.

אולם רבים מהגאונים והראשונים גרסו: "הרגיל בנר חנוכה", כן מצאנו בחיבור יפה מהישועה לרבי נסים גאון (חמשה ספרים לרנ"ג, עמ' 448); בה"ג, סי' ט; רבנו חננאל; העתים (עמ' 16); מדרש לחנוכה, אוצר מדרשים, עמ' 192; ראבי"ה, ח"ג הל' חנוכה סי' תתמג; רבנו פרחיה; מאירי; רא"ש; שבלי הלקט, ענין חנוכה סי' קפה; ר"ן; מגיד משנה; מנורת המאור, נר ג כלל ד, ח"ב פרק ב; עין יעקב.

אמנם ניתן להרהר, שלא התכוונו אלא לפרש את הגמרא דאיירי בחנוכה לבד, ולא שגירסא אחרת היתה לפניהם.

גירסא מעניינת נמצאת אצל רמ"ע מפאנו: "הרגיל בנר חנוכה הויין ליה בנים ת"ח, הרגיל בנר שבת בניו ת"ח" (אלפסי זוטא; הובא בברכ"י). וראה רי"ף דברים דומים.

ויש להעיר מגירסת דבי רש"י: "הזהיר בנר חנוכה..." (מחזור ויטרי, סי' רלז; סידור רש"י, סי' שטו; סידור רבי שלמה מגרמייזא, עמ' קצט), והוא חידוש.

[2] המאירי פירש: "בהידור ודרך חיבוב"; רבי פרחיה ב"ר נסים מוסיף: "שמדליק בשעתו ונותן בו שמן הרבה כדי הראוי לו". ויש להעיר מלשון רבינו יונה (אגרת התשובה סע' פא): "נר חנוכה בעתו"! ובפסקי מהרי"ח (תלמידו של מהר"ם מרוטנבורג): "וצריך שלא יאחר ושלא יקדים טובא".

יש מהאחרונים שביארו את מאמרו של רב הונא באופנים שונים. החיד"א ב'פתח עינים' מבאר: "שמדליק הרבה יותר מן החיוב ורגיל בזה", ורבי אליעזר פאפו מפרש: "שיהא הכלי שמדליק בו נאה ונקי ושידליק בשמן זית זך" (פלא יועץ ערך נר שבת וחנוכה). ואולי יש להוסיף ביאור נוסף, שרגיל הוא מלשון זריז, על פי התרגום הרגיל לתרגם מילת מהיר - "רגיל" (לדוגמא ראה תהלים מה, ב).

[3] מצאנו לאחד מהראשונים שפירש כן, הלא הוא רבי משה מקוצי: "הרגיל בנר נאה הויין לו בנים ת"ח" (סמ"ג מצות עשה ל).

[4] פסקה זו על פי: מ' נרקיס, מנורת החנוכה, ירושלים ת"ש; ו' זוסמן, נרות-חרס מעוטרים: מימי חורבן בית שני עד לאחר מרד בר-כוכבא, ירושלים תשל"ב; כלים מתקופת המשנה והתלמוד, מוזיאון הארץ, תשל"ח, עמ' 85-74; Qedem, Ancient Lamps in the Schloessinger Collection, Jerusalem 1978.

[5] תוספתא שבת, פ"ג הי"ד.

[6] האחרונים הסבירו דין זה מטעם מיאוס. וראה דברים מחודשים בצפנת פענח למס' סופרים, ובביאור הגר"א סי' תנה סע' א, עיי"ש.

[7] צריך תלמוד, למה החמירו דוקא בנר חנוכה, ובנר שבת וחג לא החמירו (וראה מג"א סו"ס רסד). ואולי מכאן חיזוק לסברא שנביא להלן שבחנוכה יש דין של כלי, לעומת שבת שעיקר המצוה הוא הארת הבית.

[8] רבי צבי אלימלך מדינוב העיר על כך, והראה באצבע לרש"י (שבת כג, א) ד"ה עששית, שכתב "זכוכית" לאפוקי חרס (בני יששכר, כסלו מאמר ד סע' ט בהגה; חידושי מהרצ"א, לשבת שם).

[9] יש לציין שמהר"ם הקפיד מאוד על נקיון הנר. נמצאת מסורת שהקפיד גם בנקיות מנורת-מתכות: "אותן שהן של ברזל או נחושת צריך לנקותם בכל לילה ברותחין" (מנהגי מהרי"ל, מהד' מכון ירושלים, עמ' תו, ועי' שינויי נוסחאות). הנהגה זו לא הובאה במקום אחר, ונימוק על כך שכיום לא מקפידים על כך ראה בשו"ת משנה הלכות חלק טו סי' רו.

[10] נרקיס, עמ' 6.

[11] לקט יושר, עמ' 151.

[12] ב'ספר המכלול של רוטשילד' שצוייר בפירארה שבאיטליה בשנת ר"ל, נמצאת מנורה זקופה בצורת כן גבוה ופס עליון לנרות שעוה (מוזיאון ישראל, אגף בצלאל, כת"י 180 דף 113). בספר המנהגים המאויר שנדפס בוונציה בשנת שנ"ג נמצאה מנורה זקופה גדולה בעלת קנה מרכזי ושמונה קנים עגולים בעלי נרות שמן היוצאים ממנו. כך תואר אצל בוקסדורף בספרו הגרמני המתאר את ההווי היהודים בגרמניה, ושם כותב שהמנורה היתה בעלת שמונת קנים. על תולדותיה של המנורה בעלת שמונה קנים, ראה נרקיס פרק ו.

[13] חנוכה-לאמפן, אויסשטעלונג, פאריס 1949.

[14] Joods Historisch Museum Amsterdam Joodse feestdagen Chanoeka, Jerusalem 1963.

[15] תערוכת חנוכיות, בית-צבי, רמת-גן תשי"ד.

[16] Hanukkah lamps of the Judah L. Magnes Museum, 1977.

[17] אורות בהרי האטלס, מוזיאון ישראל, ירושלים תשס"ב.

[18] תערוכות אמנות יהודית: מנורות חנוכה מאוסף ד"ר א' טיכו, ירושלים תשכ"א.

[19] אדריכלות במנורת-החנוכה, מוזיאון ישראל תשל"ט.

יש לציין שבשטר תנאים של שמואל בן שמעון וואלף אופנהיימר משנת ת"צ נזכרת מנורת חנוכה העשויה מכסף (ד' קאופמן, אורקונדן צו יידישער קולקטור [בגרמנית], עמ' 16).

[20] מטה משה, קראקא שנ"א, חלק ה, סע' תתקפט. הובא באחרונים שלאחריו: אליה רבה, סי' תרעג ס"ק טו; שיירי כנה"ג, הגה"ט, ס"ק ד; בגדי ישע; באר היטב, ס"ק ג ועוד.

[21] ואולי לתמיהה זו התכוון בעל חות יאיר בכתבו על דברי מהרש"ל: "צריך לי עיון בו" (מקור חיים), ולא ביאר כוונתו. או שמא התקשה בענין הפסק בין הברכה להדלקה, כפי שהערנו למעלה.

הפמ"ג סי' תרעג א"א ס"ק יב, הכריע שאין לנהוג כמהרש"ל, משני נימוקים: שאני מהרש"ל "שעשה כן לחיבוב מצוה, מ"מ צ"ע אם יש לנו לעשות כן דלא מחזי כיהורא, ושאני אדונינו רש"ל ז"ל. ועוד, שהרואה אומר מברך זמן [גם] בליל שני".

על פי דברי המאירי שאת הלילה הראשונה תיקנו לזכר נס ניצחון המלחמה, ושאר הלילות תיקנו זכר לנס השמן, הועלה סברה שיש לברך שהחיינו בליל שני (זכר דוד [זכות], מאמר שלישי, דף רצב ע"ב).

[22] והשווה לשו"ת אבני נזר או"ח סימן תמט הדן בענין פשרת מהר"ם רוטנבורג שבליל ב' דר"ה יביא פרי או בגד חדש, ולכאורה הוא הפסק.

[23] בילדותו התגורר בפאס אשר במרוקו. לימים נכנס לפרדס הקבלה ונעשה מקובל נלהב בהשפעת קבלת הרמ"ק, ודבריו משכו כל-כך את לבו עד שהחליט לעלות לא"י כדי שיוכל לעיין בכתבי הרמ"ק. מפאס עלה לארץ בשנת שע"ד לערך, והתיישב בחברון. בשנת שע"ט נדד בארץ בגלל מגפת הדבר, והיה גם בירושלים ובעזה. אחר שב לחברון, בה נפטר ונקבר בשנת ת"ד. אם כי הושפע רבות מתורת הרמ"ק, גם מתורת האר"י לא הניח יד והגה בה והפיץ את של שניהם יחדיו. ספריו הם מנכסי צאן ברזל לתורת הסוד. עליו ראה: י' תשבי, יחסו של ר' אברהם אזולאי לקבלת הרמ"ק ולקבלת האר"י, ספונות, טז (תש"ם) עמ' 191-203.

[24] חסד לאברהם, הגהתיו מתוך כת"י המחבר, מעין שני, נהר נח. חיבורו זה נשלם – על פי הקלופון – ביום כ"ה באלול שנת שע"ט (ספריית בית הספרים הלאומי בירושלים 8 1567) ועל פיו הגהתיו. וכ"ה בכת"י ניו יורק 2053 (סרט במכון לתצלומים 11151), שנכתב ע"י אברהם שושי ס"ט בשנת ת', היינו עוד בחיי המחבר, ושם הוא בנהר נז.

רא"א השאיר אחריו אוצר בלום של כתבים שכתב וערך לדפוס בתקופה קצרה – שלושים שנה – בעת יושבו בארץ. פלא הוא שאף אחד מספריו לא נדפס בחייו. עובדה יותר פלאית היא: שספר חסד לאברהם נדפס בשתי מהדורת בשנת תמ"ה עצמה, אחת באמשטרדם ואחת בזולצבאך, ותמוה שהחיד"א לא ידע מדפוס זולצבאך. הוא מבקר קשות את טיב ספר שנדפס באמ"ד: "עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולי הטעויות". הוא לא ידע כי באותה שנה נדפס הספר בזולצבאך מתוך כת"י יפה ומושלם [כנראה מאוסף ספריית ארלנגן מס' 1265] בהשתדלות נוצרי שעסק בלימוד קבלה. ועדיין יש שינוי בקטע זה בין כת"י המחבר לבין דפוס זולצבאך.

במהדורת אמשטרדם קטע זה נמצא בנהר נח ובנוסח קצת שונה: "ז' עופרת וכלי זכוכית... י' כלי עצם. י"א כלי חרס מצופה באבר. י"ב כלי חרס בלתי מצופה. וצריך שיהיה חדש. י"ג קליפות רימון. י"ד קליפות אגוז הינדי. ט"ו קליפות האלון".

במהדורת זאלצבוך תמ"ה הוא בנהר נד והנוסח כך: "ז' עופרת. ח' כלי זכוכית. ט' כלי עץ. י' כלי חרס מצופה באבר. יא' כלי חרס בלתי מצופה וצריך שיהיה חדש. יב' כלי עצם. יג' קליפות רימון. יד' קליפות אגוז הינדי. טו' קליפות האילן".

[25] העמוד הבא חסר בכת"י המחבר, וחבל. השלמתיו לפי שאר כתה"י.

[26] רבי דוד זכות רב ור"מ במודינא העתיק את לשונו במלואו; זכר דוד, ליוורנו תקצ"ז, מאמר שלישי – חנוכה, פ' צא דף רפח ע"ב.

[27] לגבי חידוש נוסף המופיע בחסד לאברהם, שיעור השמן שבמקדש, כן ציין החיד"א, ברכ"י סי' תרע סע' א.

[28] אולי כוונתו לאפוקי זהב, שהוצאתו מרובה.

[29] וכ"כ: שולחן תמיד (לבעל מרכבת המשנה), סי' תרעג; מועד לכל חי, סי' כז סע' טו.

[30] מועד לכל חי, סי' כז סע' טו.

[31] חמדת ימים, חנוכה, סוף פ"ג. כמובן ששורש דבריו לקוחים מ'סדר היום'.

[32] יוצא מן הכלל הוא בניית בית-הכנסת שעליו כתב הרמב"ם: "ומצוה מן המובחר לחזק הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור שנאמר לרומם את בית אלקינו, ומפארין אותו ומייפין כפי כחן, אם יכולין לטוח אותו כולו בזהב, ולהגדיל במעשיו, הרי זו מצוה" (פ"א מהל' בית הבחירה הל' יא). שהרי בבנין בית המקדש ובעקבותיו בית הכנסת, הבנין והנוי ענין אחד הם.

[33] קונטרס זה הוא חלק מספר 'מעשה חושב' לר"א אזולאי, נמצא בספריית בית המדרש לתורה בסקוקי (שיקאגו) מס' 7 (סרט 40055), דף קיז ע"א-קיט ע"א. הועתק בשנת תל"ג.

הרב משה הרשלר פרסמו לראשונה בספר זכרון להרב יצחק הוטנר, ירושלים תשמ"ד, ואח"כ בקובץ 'גנוזות' בעריכתו, ספר ג, (תשנ"א), עמ' קסא-קסט.

[34] ואכן בקונטרס כתה"י (סעיף ג) כתב שיש להדליק בשמן זית משום שהנס היה בשמן זית!

[35] קבלת האר"י, ירושלים תשס"ח, א, עמ' 372.

[36] סדר תכריך הכת"י: ספר מעשה חושב, קונטרס דידן, סוד הנסירה הנעשית בעשי"ת, כוונת ספירת העומר, ליקוטים שונים בקבלה, חבור שבתאי, פיוטים לנתן העזתי.

מכאן אסמכתא להשערתו רבי יואל טייטלבוים מסאטמר שבכתבי האזולאי התערבב פסולת מסופרים זרים היינו מכת ש"ץ. את מהלכו פתח בדברי 'שם הגדולים' בערך חסד לאברהם, שמצא העתקות רבות מהספר אינם מתוקנים עם טעיות והשמטות, "עד שמרוב ההעתקות בסופרים בורים ופוחזים החליפו שינו השמיטו השחיתו התעיבו". בהמשך דבריו מוסר מה ששמע מפי רבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט בשם אביו בעל 'דברי חיים' מצאנז, שכת ש"ץ עירבבו הרבה דברים בתוך כתבי האר"י ז"ל. ממשיך ה'דברי יואל' לספר: והיה זה לפלא בעיני, ושאלתיו אם זוכר בבירור שאמר כן אביו, ואמר לי שזוכר בבירור שכן שמע מפיו הקדוש!

לאחר כמה אסמכתאות לכך, מסיק הדב"י: "שכתבי הקבלה ההולכים ונדפסים מתוך כת"י חשודים בשיבובים וכן בתערובת לבלברי השבתאים, שו"ת דברי יואל, חו"מ סי' קלט.

הפלא בעיני על ההתלבטות באמינות אימרת הדב"ח, בה בשעה שכן הוא כותב מפורש מתשובה, ולא רק בכתבים החדשים הוא מערער, אלא גם בישנים! הלא כך כתב בעל דברי חיים בעצמו כשנשאל לפשר מושג שהביאו חכמי המקובלים בענין ייחוד הבורא: "אין דעתי נוחה בעניני הקבלה הנמצאת בספרים ישנים אפילו מביאן אדם גדול כי דשו בהכתבים רבים מכת הש"צ ימ"ש ואפיקורסים וכתבו לתוך ספרים ישנים דברים בדויים ואפיקורסת כאשר ראו עיני..." (שו"ת דברי חיים, ח"ב יו"ד סי' קל).

ואני הזעיר, עפר תחת כפי רגליהם של הני שרפי מעלה, לא ירדתי לסוף דעתם לאיזה מספרי קבלה מתכוונים, לא ידוע לי על ספר מודפס או כת"י שאפיקורסים אלו שיבשו בכוונה לערבב את דעתם והשקפתם המשובשת!

[37] נמצאת העתקה נוספת מסמוך לתקופת חיי המחבר (ס' 6600), אבל היא העתקה בכתב אשכנזי, ולכן לא מניתיה בפנים.

[38] שמא אפשר לפענח את התעלומה כך, שבכת"י נ"י שהועתק בשנת ת' עוד בחיי המחבר נמצאת הגהה בסיומו של הנהר המדובר [בכת"י זה הוא בנהר נז] וכנראה שהוא מתייחס למש"כ מס' כ"י, וכה רשום שם: "הג"ה ס הרב המחבר מעשה חושב אהבה בתענוגים". אינני מצליח לפענח את כוונת ההגהה, רק אם נאמר שבספרים אלו שיצאו מתח"י המחבר, גם שם הועתק פרק זה!

מן הנכון לציין שרא"א עסק כל ימי שבתו באה"ק אחרי חיפוש ובירור והעתקת כת"י בתורת הקבלה ובעיקר בכתבי הרמ"ק. אי אפשר לתאר איך שבתקופה קצרה אסף לעצמו לאוצר בלום וענק, עד כדי כך, שגם היום אחרי מחקר של שנים בנושא, לא מצאו רבים מהכת"י שהוא איתר. לדוגמא פרקים שלמים בספר חסל"א הוא העתיק מתוך כת"י, ואין לנו שמץ של מושג לאיזה כת"י מתכוין! התאמצתי רבות, ב'מחלקת לכת"י שבבית הספרים הלאומי' כדי לאתר ולגלות מקור הכת"י של "סוד נר חנוכה" והעליתי חרס בידי!

[39] רבי יוסף ג'יקיטילא מעלה את ראשי המקובלים: "קבלה יש בידינו על היות אלו החכמים משלשלת קבלת מעשה מרכבה מסיני עד העמוד הימיני החסיד ר' יצחק סגי נהור בן הקדוש רבי אברהם רבנא..." (בפירושו להגדה של פסח ד"ה ברוך המקום, הובא בספר 'הנפש והחמה' לרבי משה דיליאון, בזילאה שס"ח).

[40] ספר האמונות, פירארה שיט, שער ד סוף פ' יא.

[41] סוף הקדמת רח"ו לאוצרות חיים; וראה שה"ג ערך רבינו וערך הראב"ד השני. וידועים דברי ה'חייט' שהיה סגי נהור והיה מרגיש באויר אם זה חי או מת, ושהיה גדול בתפילתו כר' חנינא בן דוסא, פירושו למערכת אלקות, פרק יד.

[42] כנספח לספרו "הקבלה בפרובנס". ולא כדעת המו"ל 'מפעל אור יקר' שהדפיסוהו שוב בשנת תשמ"ט בספר יצירה שנדפס עם כמה פירושים, המתרברב שנדפס לראשונה מכת"י!

[43] פורסם מכת"י ע"י ג' שלום, מחקרי קבלה, תשנ"ח, עמ' 9.

[44] ש' אברמסון, עניינות בספרות הגאונים, ירושלים תשל"ד, עמ' 155-152: "אלוהי דוד ובונה ירושלים".

[45] ד' אברמס, ר' אשר בן דוד כל כתביו, לוס אנג'לס תשנ"ו, עמ' 303-302.

[46] המו"ל הרב הרשלר הרגיש שנמצאים שם מושגים בקבלה המתאימים לתקופה יותר מאוחרת, ושיער שהם הוספותיו של הרב אזולאי, ולא נראה לי.

בחסד לאברהם הובא קטעים שלמים מספר כת"י, ורשמו באותו סגנון: "מכת"י וזמש"ל". כידוע שרא"א היה ראש וראשון באיסוף ופענוח כתבי הרמ"ק, ואכן לאחר בדיקה מדוקדקת נתוודע לי שחומר רב השקוע בחסד לאברהם מקורו באור יקר לרמ"ק, אולם קטעים אלה שהעתיק מכת"י, אינם בכתבי הרמ"ק!

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אור החיים

משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

פרשת וירא תשפ"ד