פולמוס נישואין אזרחיים

 

פולמוס "נישואין אזרחיים" חלק א'

 

וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ (ויקרא כא טו).

מנהג ישראל שאין נושאין נשים בימי הספירה. בנותן טעם לדון בימים אלה, בחינת 'ונשלמה פרים שפתינו', על יחסה של ההלכה לאורך הדורות לנישואין אזרחיים. הנושא רחב מאוד ולא ניתן להקיפו במסגרת צרה זו, וכדי לא להתיש את הקורא יובאו הדברים בחמשה המשכים, כמדי שבת בשבתו עד חג השבועות הבא עלינו לטובה.

בשנים כתיקונם, טרם סחפו 'דעות מתקדמות' את אומות העולם, נוהלו פנקסי רישום לידה ונישואין בידי מוסדות הדת בלבד. הנישואין הוכרו בעיני האומות כ'טכס דתי' מובהק, ועל כן הופקד כולו בידי נציגי הדת. נוהג זה הפקיד בידי רב הקהילה היהודית שבכל אתר ואתר את הסמכות הבלעדית לסדר קידושין לזוגות יהודים, כאשר לבני הזוג לא היתה אפשרות לקבל היכרות רשמית לנישואיהם במוסדות החוק, אלא אם צירפו תעודה חתומה בידי רב הקהילה שהם נישאו כדת משה וישראל ושמם מופיע בפנקס הרישום שלו. נוהג זה קיים במדינות שונות גם לגבי רישום לידה; ניהול פנקסי ה'מאטריקל' היה ביד הרב אב"ד של כל קהילה.

נישואין אזרחיים הם נישואין הנערכים לפי חוק הממשלתי התקף במדינה בה נעשו, שלא באישור מוסד דתי מוכר. אין טכס נישואין שווה בכל המדינות[1], והוא משתנה בחלוף העיתים, אולם המנהג ברוב המקומות שהאיש והאשה הרוצים להינשא מתייצבים בפני פקיד ממשלתי ומביעים את רצונם להינשא זה לזו. הפקיד רושמם כנשואים בפנקס הנישואין הרשמי והזוג חותם ומאשר זאת. במקומות מסוימים החוק אף דורש נוכחות של שני עדים בעת הרישום. לאחר הרישום נהוג שהבעל נותן לאשתו טבעת לאות נישואין.

המקור ההלכתי הראשון העוסק בשאלת נישואין שלא כדת משה וישראל הוא תשובת הריב"ש, שפסיקתו הוכרעה להלכה ולמעשה בשו"ע, כפי שיבואר להלן. וזו לשונו: "איש ואישה המירו באונס הגזירות, ונשאו זה לזה בחוקת הגויים אע"פ שמתייחדים זה עם זה בכל יום לעיני כל, אין חוששים משום קידושין" (להלן יובאו נימוקיו). כאשר צפתה ועלתה שאלת נישואין אזרחיים, משנת ת"ק ואילך, וחכמי ישראל דנו בתוקף נישואין אלה, נחלקו חכמי הדור אם להשוותם לפסיקת הריב"ש. היו שאמרו שיש להבחין בין נישואין של טכס דתי לנישואין "שאין בהם שום מעשה לצאת מכלל הדת"[2].

*

במדינות אירופה החל ענין נישואין אזרחיים בהדרגה: ביום ב' בשבט תס"א נחקק בצרפת חוק רישום נישואין אזרחי, שכל זוג הנישא בנישואין דתיים צריך להצהיר על כך במקביל ולהירשם אצל נציג המדינה. המלך לואיס ה-14 העביר חוק המחייב את כל יהודי צרפת ואלזס והמדינות שנכבשו תחת ידה של צרפת, שהרבנים הרושמים את שטרי הנישואין ("כתובה") ירשמו – תוך 15 יום מיום החתונה – העתק בלשון צרפתית בעבור משרד הנוטריון, כדי שיהיה לו תוקף משפטי וחוקי[3]. כמעט רוב הקהילות והרבנים קיבלו את החוק ללא עוררין ושיתפו פעולה באופן מלא עם העירייה ומשרד הנוטריון[4]. יש להדגיש שעצם עריכת הנישואין נשאר בצורה הדתית שלו.

לואיס ה-14 שלט תקופה ממושכת בין השאר גם על מדינת הולנד, וכך היתה מדינת הולנד הראשונה בה דנו בעניין נישואין אזרחיים במסגרת ההלכה, בעקבות חוק המאפשר נישואין אלה במדינה זו. בשנת תצ"א דנו חכמי ישיבת הפורטוגזים 'עץ חיים' באמשטרדם אודות פריץ אחד שהיה נשוי בעירו והלך לעיר אחרת כדי לישא אשה על אשתו. ראשי הקהל מנעו בעדו, והוא "הלך בזדון לבו" ונשאה בערכותיהם. חכמי העיר דנו בתוקף הנישואין מכמה צדדים: בראש דבריהם השוו את הנאמר בתשובת הריב"ש שהכריע במקרה כזה שאין לחשוש לקידושין, מיהו הרב המשיב – רבי שמואל די שלמה הקטן – חש להבדיל בין זיווגי הכנסייה לבין זיווגי בית המשפט, לכן דרש לכתחילה לברר אם היו שם קידושין, אבל אם אין אפשרות לברר זאת ולהשיג גט, דעתו שאין לחשוש לקידושין. למרות שהפריץ לא המיר דתו, "מכל מקום הרים יד בתורת משה והובדל מן הקהל... ונישואיו אינו כלום... ואין כאן חשש קידושין"[5]. מקרה ייחודי זה לא היה ידוע לאלה שדנו בכך בשעת הפולמוס בהונגריה ופולניה. בשתי מדינות אלה היה הבדל נוסף ועיקרי, שהנישואים היו ממשלתיים, ללא קשר לדת כלשהי.

כאמור, הנישואין האזרחיים בהולנד עדיין היו בגדר רשות, כאפשרות נוספת על הנישואין הדתיים, ורוב ככל היהודים בחרו כמובן בנישואין כדת משה וישראל. ואף שראו בנישואין אזרחיים פריצת גדר, כיוון שהיה אסור בהולנד להחרים את העבריינים, ולכן הסתפקה הקהילה בהבדלתו מן הקהל.

מתוך פנקס בית הדין של ק"ק מיץ (כרך א, ח"א) מיום ב' אלול תקל"א

פסק דין זה הוא אחד ממאות פס"ד המופיעים בפנקס בית-דין של קהילת מיץ, מתקופת כהונתו של גדול הדור בעל 'שאגת אריה' ובהם מופיע לא אחת שבמקביל לרישום נישואין אצל סופרי ביה"ד, רשמו גם אצל הנוטריון מטעם העירייה והמלוכה. צורת הרישום היה מאוד דומה לכתובה שלנו, ועוד יתירה מזאת אצלם רשמו בפירוט יתר עניני כספים מה שלא רשמו בכתובה, כפי שנראה מתוך פס"ד המובא כאן, שהבי"ד נשאו ונתנו בנוסח הרישום המדויק באזרחי הנקרא בלשונם "קונטרא דמעריש". ניתן כאן  בפרסום ראשון באדיבות פרופ' חיים ברקוביץ', העומד לההדיר את הפנקס כולו מתוך כתב היד.

להיות שבאת לפנינו ב"ד האשה היקרה מרת יענטלה בת המנוח כהר"ר טעבלי מאיי ז"ל אלמנת המנו' כ"ה איציג בן כ' שמעון בון מפרידברג והציעה לפנינו ב"ד את דבריה. אחרי שהי' נעשה אינוואנטער [=נוטריון] בערכאות על כל מה שהניח אחריו בעלה ז"ל בעזבונו הן כלי בית ומטלטלין כסף וזהב וסחורות וחובות מה שנמצא בעזבונו. ואח"כ נמכרו עפ"י השוטר את כל הכלי הבית ומטלטלין וכסף וזהב וסחורות נכתוב ונרשום הדמי מכירה של כל פרט ופרט. וכל הנ"ל הי' נעשה מפאת ההכרח שבעלה ז"ל הי' נשאר חייב לאחרי' ועולה ס"ה של כלי בית ומטלטלין וסחורות שני אלפים ושני מאות עשרים ליוור זין סוא [=סוג מטבע]. ודמי מכירת הכסף וזהב עולה סך יחד שני מאות שלשים ושבעה ליוור י"א סוא טית דיניע. באופן שעולה כל הדמי מכירה של מה שנמכר מעזבון הנ"ל עפ"י השוטר סך הכל יחד שני אלפים ארבעה מאות ששים וחמשה ליוור ח"י סוא טית דיניע. ומזה צריך לנכות את הוצאות שעולי' בערכאות דהיינו הוצאות של מכירה בערכאות הנ"ל עולים שני מאות ששים וחמשה ליוור י"ב סוא טית דיניע 9 – 17 – 265 ולמוסיער מוזיין מליץ ארבעה מאות תשעים ואחד ליוור י"ט סוא - 19 491 ועוד הוצאות ללעקלעהר גימל ליוור. 3 נמצא עולים יחד כל הוצאות הנ"ל לפי רשימת שוטר ומליצים הנ"ל שבעה מאות וששים ליוור ט"ז סוא טית דיניע ועוד החזיק השוטר עבור הוצאות כ"ד ליוור כפי מאמר האלמנה ולגובי' י"ץ פרעה האלמנה עבור העזבון שני מאות י"א ליוור ט"ז סוא עולה יחד מה שפרעה לגובי' י"ץ עם כ"ד ליוור לשוטר הנ"ל ס"ה יחד שני מאות שלשים וחמשה ליוור ט"ז סוא באופן שלא נשאר מדי מכירה הנ"ל לאחר ניכוי כל הוצאות הנ"ל רק הסך של ארבעה עשר מאות ששים ותשעה ליוור דלי'[ת] סוא. והאלמנה הנ"ל גבתה סך הנשאר הנ"ל מן השוטר הנ"ל באומרה שמגיע לה מעזבון בעלה מכח הכתובה ותוספתא שלה וקונטר' דעמאריש [=נישואין אזרחיים] שלשה אלפים וששה מאות ליוור זולת מלבושים ותכשיטי' שהחזיקה תחת ידיה. בכן בקשה מאתנו ב"ד להזדקק ולהשביע אותה השבועת כתובה כנהוג כדי שאם תמצאי עוד לגבות עד מלאת סך תביעתה שלה הנ"ל שתגבי אותן. ואחר ששמענו דבריה וראינו הקונטר' דעמאריש שלה שעולה שלשה אלפים וששה מאות ליוור ודבריה כנים שלא גבתה רק הסך של ארבעה[6] עשר מאות ששים ותשעה ליוור דלי' סוא הנשארי' לאחר ניכוי הוצאות לפי הרשימה ומעמאיר[7] של השוטר ומליצם. בכן השבענוהו אנחנו ב"ד את האלמנה מ' יענטלה הנ"ל השבועת כתובה כנהוג שלא הבריחה ולא העלימו[8] כלום מעזבון בעלה הנ"ל ולא מחלה על כתובתה ולא ויתרה כלו' בכן אם לא יהי' שום מוקדם קודם להאלמנה הנ"ל אזי תוכל להחזיק את סך הנ"ל מה שגבתה מן השוטר. ואם תמצא עוד מקום לגבות יהי' מה שיהי' שייך לעזבון בעלה ז"ל אז תוכל לגבות עד מלאת עם מה שגבתה כבר כנ"ל סך הכל יחד עד שלשה אלפי' וששה מאות ליוור המוזכרי' בקונטר' דעמאריש שלה הנ"ל ומה שפרעה ותפרעה עוד לבעלי השגחות י"ץ עבור העזבון הנ"ל רשאי לנכות ממה שתגבי עוד וכמו כן לשאר מוקדמי' לה שתהי' מחויבת לשלם להם מכח בעלה ז"ל ינוכה לה מגבייתה הנ"ל.

הסילוק הנ"ל נעשה לפני הב"ד היום יום השני שני ימים לחדש אלול תקל"א לפ"ק.  הב"ד ה"ה אדמו' הגאון [ר' אריה ליב] אב"ד נרו' וה"ה מו"ה יוזל מערכינגין וה"ה מו"ה מרדכי לוי.  

 

*

לקראת שנת תק"מ הגיע המפנה המרכזי ביחס השלטון אל המשפט הדתי בארצות המערב. אחת לאחת הוציאו מדינות המערב את דיני האישות והמשפחה מתחום הדת והכנסייה והכניסום בגדר החוקה הממשלתית החילונית. בד בבד חוסלה האוטונומיה היהודית בקהילות ישראל. חוקי המדינה שהוטלו בין השאר על היהודים, פגעו קשות בגופי תורה של יסוד קדושת טהרת המשפחה עליהם מסרו ישראל את נפשם במשך אלפי שנים. חכמי הדור הועמדו בפני שאלות קשות ומרות שדרשו פתרון מיידי.

השאלה הבוערת הראשונה בתחום דיני האישות היתה הרפורמה שהטיל הקיסר יוסף השני על יהודי אוסטריה בשנת תקמ"ג בדמות חוק נישואין כללי לכל בני המדינה. חוק זה הסדיר לראשונה את כל דיני הנישואין מטעם המדינה, ונציגי הדת היו שלוחיה. המשמעות היתה אפוא שכל נישואין שנסדרו שלא כחוק הממשלתי הרי הם בטלים ומבוטלים מבחינת החוק. מצב זה הביא את רבני המדינה לידי מבוכה גדולה, וגדול הדור בעל 'נודע ביהודה' ערך אגרת ארוכה בה העלה את העמדה היהודית המחייבת עריכת נישואין כדת[9]. כעבור כמה שנים הוכנס שינוי מה לספר החוקים האוסטרי, לפיו אכן נישואין שלא כחוק לא יהיו תקפים, אבל רק רב העיר או בא כוחו יהא מוסמך לסדר קידושין בקרב עדתו, והוא יהיה ממונה גם על ניהול הפנקס 'מאטריקל'. הפקיד הממשלתי לא יהיה מוסמך להשיא זוגות. בינתיים נשארו סדרי הנישואין בקהילות ישראל במדינת גרמניה כפופים לגמרי לדיני ישראל.

המהפכה הצרפתית פתחה פתח לנישואי תערובת ולנישואין אזרחים והפכה את הנישואין ממוסד דתי למוסד אזרחי[10]. פושעי ישראל שהתבוללות וטמיעה היתה משאת נפשם, ראו בחובת הנישואין האזרחיים הישג וצעד לטמיעה והתבוללות רח"ל[11]. אחרי המהפכה, בשנת תקנ"ב, ביטל החוק כליל את הטכס הדתי והחליפו בטכס נישואים אזרחי. מבחינת החוק הצרפתי, הטכס האזרחי הוא הטכס המחייב, ואילו הטכס הדתי אינו אלא רשות, ורק זוגות שנישאו כבר בטכס אזרחי הם יכולים לקיימו. חוק זה חל גם על היהודים, ובזה ניטל תקפם החוקי של הנישואין מטעם המדינה[12]. החוק הצרפתי (נאפוליוני) התפשט אט אט בכל מדינות אירופה; בגרמניה הוחל החוק הצרפתי בשטחים עליהם השתלט נפוליון וכן במדינות הלוויין של האימפריה הנאפולינית, שכללו מספר ממדינות גרמניה. בשנת תרל"ה, עם איחודה של גרמניה לממלכה אחת, חוקק אוטו ביסמרק את חוק ה"ציוועלע", ומני אז ואילך הנישואים המוכרים הם אך ורק הנישואים האזרחיים. הנישואין הדתיים נותרו ללא משמעות משפטית. רבים מחכמי המדינה התחבטו כדת מה לעשות במי שנשא כדת משה וישראל מבלי לקיים את החובה האזרחית, אבל המציאות לא העלתה עדיין את השאלה מה דינם של זיווגים שנעשו רק בערכאות מבלי שינשאו כדת משה וישראל.

העימות עם המדינה החילונית עלה עד מהרה בישיבה של אסיפת הנכבדים והסנהדרין שכינס נאפוליון ביום י"ד באב תקס"ו, בה דנו ב"שאלת היהודים בכל מדינות מלכותו". בין השאלות שהוגשו על ידי נאפוליון, היתה השאלה: "היכולה יהודיה להינשא לנוצרי ונוצרי ליהודיה?", או שהחוק דורש שהיהודים יתחתנו אך ורק בינם לבין עצמם?

בתשובתם התייחסו חברי הסנהדרין – ובראשם הגאון רבי דוד זינצהיים[13] - שביקשו להישמר מכל משמר מלפגוע בהלכה מהך גיסא, וכן מלפגוע במעמדם כאזרחיה הנאמנים של צרפת מאידך גיסא, לשאלת תוקפם של נישואין אזרחיים. האסיפה התקשתה בנתינת תשובה לשאלה זו, אבל סוף סוף מצאה מוצא: מצד התורה והתלמוד אין מעכב מנשואי תערובת, מפני שהלאו של 'לא תתחתן בם' חל רק על שבעה עממים ולא על עמי אירופה, אבל הקידושין אינם חלים אם אין שני הצדדים מכירים בהם כחובה דתית; נישואי תערובת בלי קידושין הם נישואי חול, נישואים אזרחיים. ואלו מקצת דבריהם: "אכן היו בתקופות שונות נישואים בין יהודים ונוצרים בצרפת, בספרד ובגרמניה; נישואים אלה עתים נסבלו ואח"כ נאסרו ע"י החוקים של אותן המושלים של המדינות שלתוכן נתקבלו היהודים. ברם דעת הרבנים היא נגד נישואים אלה... כיון שנישואין לפי התלמוד צריכים טכס דתי, המכונה קידושין, אין הנישואין יכולים לתפוס מבחינה דתית אלא אם כן נתקיים טכס זה. ואין לקיים טכס זה לשני אנשים שאינם רואים אותם כמקודשים; ובמקרה כזה יכול הזוג הנשוי להיפרד בלא להזדקק לגירושין דתיים; הם ייחשבו אז כנשואים מבחינה אזרחית אך לא מבחינה דתית".

תשובותיה של האסיפה השביעו את רצונו של נאפוליון, אולם הוא חשד שהדברים הם מן השפה ולחוץ ואין היא מבטאת את מה שבלב משתתפיה, לכן החליט להפוך את תשובותיהם לתקנות דתיות שיחייבו את יהודי צרפת ואיטליה. חברי הסנהדרין נקראו לדון שוב, ישבו כמה פעמים ודנו בכובד ראש, ורק ביום כ"ט באדר הראשון תקס"ז סיכמו והעלו על הכתב את תקנותיהם. לעניינינו, לגבי תוקפו של הרישום האזרחי, ניתן תוקף הלכתי לחוק החדש ויצא פסק דין שכל נישואין וגירושין יחולו רק כאשר יהיו צמודים לרישום האזרחי, כי "הנישואין בין בני ישראל המה נעשים כסדר חוקי המלכות קיימים לחיוב עניינים המדיניים... הסנהדרין התבוננו כי מכוח דתי מלכויות צרפת ואיטליה אין הנישואין קיימים אם לא נעשו מתחילה לפני פקיד העיר, הנקרא אופיציאל ציוועל". היינו, הרבנים ונציגי הקהילות קיבלו על עצמם לערוך טכס נישואין רק אחרי שנרשם בפקידות האזרחית, וגם עריכת הגט צריכה להתקיים במקביל לרישום הגירושין האזרחי[14]; אולם לדאבון כולם החוק החדש גרם להתבוללות חמורה, ובמשך מאת שנים שאחרי הפעלת החוק, נטמעו שליש מיהדות צרפת בין הגויים[15].

הקטנת נזקי חוק רישום נישואים

חוק הרישום הנוטריוני התקבל בזרועות פתוחות ברחבי איטליה, וכבר בשנת תרכ"ה העלה חכם אחד שכדאי לתקן תקנה כדי להקטין את נזקי החוק. חכם איטלקי זה[16] פנה על גדול חכמי האימפריה הלא הוא רבי חיים פאלאג'י: "הן ידוע ליה למר כי בקרב הימים יצא מפי המלך, כל איש אשר נשאו לבו לקדש לו אשה, לא יספיק בקידושי תורה, איצטריך לעמוד לפני ערכאותיהם איש וביתו לבאר דעתם כי שניהם רוצים זה בזה, ואם לא יעשו כן הותרה הרצועה להינשא לאחר". החכם מספר שחוק זה כבר גרם למכשלות חמורים אצל זוגות שלא נרשמו בערכותיהם ולימים ניגשה האשה אל השופט להינשא לאחר, וכפי עיני השופט היא עודה במעמד רווקה, ולדידו יכולה להינשא לאחר, ונפיק מכך חורבן. לכן העלה השואל להסדיר שכל רב מסדר קידושין יתנה תנאי שאם לא ירשמו אצל השופט, קידושיהם בטלים!

למרות הקושי שבדבר, מצא רעיון זה חן בעיני רבי חיים, "יען אית ביה תרתי לטיבותא לגדר ולסייג לתורה וגם קיום דינא דמלכותא דינא", ולאחר בירור מקיף באפשרות של יישום תקנה חדשה ותוקפה, הוא מנסח נוסח של קבלת תקנה לאחר שכל אנשי העיר וחכמיה יסכימו לכך[17]. לא מצאתי האם אכן יישמו את הצעתו הלכה למעשה.

ניצנים ראשונים לשאלות 'נישואין אזרחיים' בהונגריה

עוד טרם שחוקקו את חוק הנישואין בהונגריה, היו שהעלו את השאלה כדת מה לעשות הואיל וראו שסמכות הדת מתמעטת והולכת, ואכן צדקו בתחזיתם ו"פולמוס נישואין אזרחיים" החל להתגלגל ובתוך זמן קצר חבק זרועות עולם והשתרע על פני עשרות שנים, פולמוס אשר נטלו בו חלק עיני העדה וגדולי רבני ישראל די בכל אתר ואתר.

החוק הוליד שתי שאלות: הראשונה מעמד הנישואין האזרחיים, והשנייה מעמד הילדים הנולדים מנישואין אלה. הראשון שעורר את הבעייתיות בנושא זה היה הרב שלמה צבי שיק, רבה של העיר קארצאג (לימים יצא רבינו כנגדו בחרב וחנית בעקבות דעותיו המוזרות). בשנת תרל"ה, עשרים שנה לפני קבלת החוק בהונגריה[18], עורר על פרצה זו שלדעתו ממשמשת ובאה. הלה פנה אל רבותיו: דודו הגאון רבי משה שיק והגאון רבי חיים צבי מאנהיימר אב"ד אונגוואר, ושאל כיצד יש להתייחס למקרה שיהודיה נישאה עם גוי בבית משפטם, בה בשעה שהיא מתנהגת כדת ישראל, ומה גדרם של ילדיהם. כדי לקדם את החוק שהוא "גזירה קשה מכל הגזירות... ושאלות חדשות תצמחנה בדין ממזרים וגיטי נשים", טוען הרב שיק בפני רבותיו שמוטל "החיוב על זקני הדור להתאסף ולברר כל הדינים הנוגעים באלו עניינים עוד קודם שיצאו אלו החוקים שהם למכשול לבית ישראל ח"ו". הוא מציע להחרימה מכל קשר לקהילה. ואכן רבו רבי חיים הערש חרץ את דינה לשבט, אך להחרימה לא רואה צורך וגם אינו רואה איסור למול את בניה בשבת[19], לעומת דעת מהר"ם שיק שיש לרחקה מהקהילה מכל וכל, ולגבי מילת בניה הוא מחלק בין בשבת לימי החול, אולם הוא מדגיש שהרשות ניתנה לרב העיר לגדור גדר ובפרט בדור פרוץ[20].

הפרצה השנייה גם היא עלתה על שולחן מלכים בשנת תרל"ה: מהר"ם שיק נשאל מהעיר האנובר שבגרמניה בדין הנשים שנישאו בנישואין אזרחיים בלבד, האם צריכות גט או חליצה. בתשובתו הוא מסתמך על פסקו של הריב"ש שאין חוששים לקידושי מומר, ואין אומרים דינא דמלכותא בענייני איסור והיתר. כלפי קלי הדעת לא קיימת החזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ועוד שאין עדי יחוד היודעים שהתכוונו לשם קידושי ביאה. יתר על כן, כיון שבנישואין אזרחיים יכולים הצדדים להיפרד בגירושין אזרחיים, על כן לא שייך לומר שבועל לשם קידושין, כי אז לא יוכלו להיפרד אלא לפי דין תורה.

בכל זאת נמנע מהר"ם שיק מלקבוע הלכה ברורה בנידון: "כל זה להלכה, אבל למעשה אם יבוא הדבר לפָנַי, עדיין הדבר צריך עיון וחקירה בכל חלקי העניינים"[21]. מהר"ם שיק, בדומה לחכם באמסטרדם, השוה בפשטות את דינם של הנישואין האזרחיים לזיווגן לפי נימוסי הנוצרים, "דמה לי שנישאו בנימוסיהם או בנימוס הזה".

אך חכם אחר מהונגריה, רבי שמעון סידאן אב"ד טירנא, מתלמידי בעל 'חתם סופר'[22], כבר השמיע באותו דור - בשנת תרמ"ג - קול אזהרה לחומרא. הוא מתאר את סדר נימוסיהם בבית המשפט, ולאחר הבאת דברי הריב"ש, הוא מעלה שיש לחלק בין הנעשה בבתי תפלתם ובאמצעות כמריהם ללא נוכחות יהודים, לעומת הנישואין האזרחיים, שפעמים נמצאים שם יהודים הכשרים להעיד, ולכן יש מקום לחשוש לקידושין[23].

 

 

 

 

 

 

הכיתוב מתחת לתמונה: צילום מדף ספר הנישואין של השלטון של פרשבורג משנת תרל"ה. המבנה שלו הוא: בטור השמאלי – שם החתן והוריו, שם הכלה והוריה, העדים, מקום הנישואין, ובטור הימני – תאריך הנישואין, עיר הנישואין ושם מסדר הקידושין. בשורה הראשונה אנו רואים את שמו של רב העיר בעל 'שבט סופר'. בשורה השנייה רשום נישואיה של בתו של הרב שמעון סידאן רבה של טירנוי, המוזכר במאמרנו, והוא גם מסדר הקידושין. התודה והברכה לידידי הנעלה הרב דובעריש וועבער שליט"א מבורו פארק שלא מנע ממני מאוצרותיו.

---

[1] אחד ההבדלים התהומיים בין ארצות הנוצריות לבין הארצות האסלאמיות, הוא שאצל הנוצרים הטכס היה טכס דתי, לעומת בארצות האסלאם אשר לפי נימוסיהם אפשר לערוך נישואין אצל השופט המוסלמי בלי טכס דתי, והבעל היה כותב שטר כעין שטר כתובה.

[2] רבי מרדכי הלוי, אב"ד קהיר (ש"פ-תמ"ד), שו"ת דרכי נועם, ונציה תנ"ז, סי' מו, טען שאמנם ההבחנה היא בין הנישואין הנוצריים - נידונו של הריב"ש - לבין נישואין מוסלמיים, אך לדבריו על אחת כמה וכמה שיש מקום ליישם דבריו אלו בנוגע לנישואין אזרחיים, שאין בהם שום סממן דתי, אלא חוק חילוני לבד.

[3] Zosa Szajkowski, “Alsatian Jewish Inventories in the H.U.C. Library”, Studies in Bibliography and Booklore, V. 3 (1957) pp. 96-97.

[4] Jay R. Berkovitz, “Acculturation and Integration in Eighteenth-Century Metz” Jewish History 24: 3-4 (2010) pp. 10-11.

[5] שו"ת פרי עץ חיים, ח"א, אמסטרדם תצ"א, עמ' תמז-תנ.

[6] המלה 'אלף' כתובה מעל למלת 'ארבעה'.

[7] M`moiré.

[8] אולי זו טעות וצ"ל 'העלימה'.

[9] חוקי האישות על פי הדת משה והתלמוד, מונקאטש תרס"ג; וראה תשובה מאהבה, ח"א סי' קיז. ר' יקותיאל אריה קאמעלהאר, מופת הדור, בילוגיי תרצ"ג, עמ' עט-פ, הנותן רקע לפרשיה זו.

[10] על רוח השוויון שנשבה בצרפת ראה תיאורו של ש' דובנוב, דברי ימי עם עולם, ח, מעמ' 90 ואילך.

[11] מלשונו של רבי שלמה קלוגר ניתן להבחין בכך שהחוק התקבל בכל מקום בשעה אחרת ובצורה אחרת והשפיע אחרת. הוא נשאל מאת "הרבני המופלג החריף מו"ה יצחק אייזיק מעיר דאנציג, על מעמדם של ילידי יהודי שנשא בערכאות נוכריה", וזו לשונו: "איש אחד שנשא נכרית על פי הדת החדשה דשם בעו"ה שרשאים להתחתן בהם, ונתעברה וילדה נקבה ובא לבה"כ לעלות לתורה ורצה ליתן שם לילדה כנהוג". השואל "קינא קנאת ה' צבאות ומיחה בו וביישו, מאידך היו שערערו על המוחה, והמוחה שאל האם עשה כהוגן". רש"ק משיבו בסערת נפש, שהוא מקנא במוחה: "מי יתן והייתי במקומו הייתי מנשק עפר רגלו ומי יתן שיהא חלקי עמו לעוה"ב". בהמשך הוא מבאר את נימוקו, שיש לבייש את החוטא ולרחקו כמטחווי קשת. עי' ספרו טוב טעם ודעת, למברג תרס"ג, ח"א, יו"ד סי' רכט.

[12] מן הענין לציין שכעבור מאה שנה – בשנת תרמ"ד – הונהגו בצרפת חוקים חדשים בנוגע לגירושין, שניתן לגרש אפילו שלא ברצון הבעל, ורק על פי שופטי המדינה. היו מרבני צרפת שרצו להקל שיהא גט אזרחי זה תואם את דין התורה, אולם רוב הרבנים דחו אותם מכל וכל והרעיון ירד מעל הפרק. בשנת תרנ"ג העלו רעיון נוסף: לקדש על תנאי, שיאמר לה בשעת קידושין 'הרי את מקודשת לי באם ששופטי הממשלה יגרשו אותנו, ולא אתן לך ספר כריתות כדת משה וישראל, לא יחולו הקידושין'. רעיון זה הצית את כל הגולה כמדורה אש, וכל גדולי ישראל יצאו כנגדו ופסלוהו על הסף.

[13] נותרה איגרתו של רבי דוד מיום ד' בחשון תקע"ו אל רבי ברוך ייטלס אב"ד בפראג, בו הוא מביע את שביעות רצונו מכך שהצליח לעמוד באתגרים שהוצבו בפני המסורת וההלכה הפסוקה. בצער מכחיש הוא את תיאורי העיתונות על האסיפה, ומציין כי רבים המכונים "רבנים" – רחוקים מלהיות רבנים, וביניהם אף כאלו שאינם שולטים בשפת לשה"ק (N.M. Gelber, La Police Autrichienne et le Sanhedrin de Napoleon, R.E.G. 83 (1927) pp. 138-140)

הגדרה קולעת לגישתו של ר' דוד כתב בעל 'חתם סופר' בהספד שנשא עליו: "נשאל על כמה דברים והשיב שואליו דבר... אלא אחר שגלה להם טפח חזר לכסות טפחיים" (דרשות ח"א דף פא טו"א).

[14] תקנות אשר יסדו אנשי שם סנהדרין..., פריס תקע"ב, תקנה א, ג. בתקנה ב לגבי תוקפו של הגט: "שום גט כדת משה וישראל [במלכויות צרפת ואיטליה] לא יינתן כי אם אחרי התרת הקשר המדיני על פסק דין גמור מדייני העיר כפי הנסדר בקודי ציוויל...".

אפיזודה מעניינת נמצאת בתשובתו של רבי ישמעאל הכהן בעל 'זרע אמת' להצעת נאפוליון: "צריכים אנו לקיים חוק המלכות כל כמה שאינם נגד תוה"ק, א"כ כל משכיל על דבר בעיני שכלו יראה דאם ימצא מי שיתן גט לאשתו לפי דיני תוה"ק קודם שישיג הגט מדיני ערכאות כפי הדינא דמלכותא, הגט בטל, משום דכל כמה שאין הגט כורת בינו לבינה מכל וכל הדבר פשוט שאינו גט". דברים מחודשים אלו היו לצנינים בעיני תלמידו, שרשם על גליון התשובה: "חלילה לומר כן...". הועתק אצל י' רוזנטל, מחקרים ומקורות, ח"ב, ירושלים תשכ"ו, עמ' 519.

פלא הוא שלימים העלה כן מהרש"ם שבדרון רבה של ברעז'אן אותו נימוק, וכה כתב בקצרה בשנת תר"ס אל רבי יחיאל מיכל היבנר: "בדבר נישואין כפי חוק נימוסי קיר"ה, גם לענ"ד מחויב בזה בזה"ז, כיון דליכא תוקף בזה"ז מבלעדי זאת" (הדרת קודש, מונקאץ' תר"ס, דף כז ע"ב).

[15] הח' זושא שייקובסקי הוכיח מתעודות הקהילות ושל בית המשפט, את הממדים המבהילים של נישואי-תערובת. שקודם המהפכה לא דרשו בתי משפט הצרפתיים להחיל את משפט האזרחי על נישואי יהודים, ואילו בתקופה החדשה נעשו נישואי-תערובת סמל הזמן. עי'Zosa Szajkowski, “Marriages, Mixed Marriages and Conversions among French jews during the Revoloution of 1789” Historia Judaica, XI (1957) pp. 33-44.

[16] השערת גב' לאה מקובצקי מבני-ברק, מומחית לתולדות יהדות האימפריה העות'מאנית.

[17] חיים ושלום, ח"ב, אזמיר תרל"ב, אה"ע, סי' כו.

[18] את השאלה הוא מעלה בעקבות עובדה מעציבה שקרתה בקהילתו: אלמנה אחת נישאה לערל בנישואין אזרחיים בערי וינה. הם חזרו לגור בעירה, והיא מתנהגת כישראלית לכל דבר, שומרת על כשרות, מגיעה לבה"כ וכדומה.

[19] שו"ת רשב"ן, אה"ע, סי' עה-עו. מעניין שספר רשב"ן הגיע לידי ראש רבני בולגריה הג"ר דוד פיפאנו (שאלוניקי תרי"א-סופיה תרפ"ה), והוא מפלפל בדבריו שהעלה בסימן זה, בספרו אבני האפוד, סופיה תרפ"ח, ח"ב סי' כו ס"ק ב.

[20] שו"ת מהר"ם שיק, יו"ד סי' רמט. וראה בספר של הרב שיק, 'תקנות ותפלות', מונקאטש תר"נ, דפים צה-צז.

[21] שו"ת מהר"ם שיק, אה"ע, סי' כא. בשו"ת אגרות משה ח"א אה"ע סי' עד, כיוון לסברא האחרונה של מהר"ם שיק.

[22] נולד בשנת תקע"ה. למד אצל דודו רבי שמואל נאדאש אב"ד יערגין, ותשע שנים אצל בעל חת"ס. משנת תר"ח אב"ד טירנא, שם כיהן עד לפטירתו בשנת תרנ"ב.

[23] שבט שמעון, וויען תרמ"ד, דף מד ע"א. בספרו שבט שמעון עה"ת (פרשת ניצבים) מעלה על נס את יוקר עניין הקידושין כדת משה וישראל, לעומת הנישואין האזרחיים, החסרים קדושה וחן ואהבה ואחווה.

רבי דוד פיפאנו (לעיל הע' 16) דן רבות בדבריו.