פולמוס נישואין אזרחיים

 

פולמוס "נישואין אזרחיים" חלק ב'

 

"וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם" (ויקרא כו לט).

אלו רשעי ישראל שמוסיפין עונות בגלות (מדרש לקח טוב).

 

בפרק זה נתחקה אחר דרכי התמודדותה של קהילה איטלקית מול החוקה האירופאית החדשה שנשאה בחובה סעיפים רבים המנוגדים לדרכה של תורה והיוו סכנה לקיומו העם היהודי. קהילה זו עברה דרך חתחתים במגמה לשמר את ההלכה הצרופה, והיא יכולה לשמש דוגמא נפלאה דווקא בשל היותה קהילה ליברלית מצד אחד, ואדוקה בשמירת ההלכה מצד שני.

במשך עשרים שנה טולטלה קהילת קודש טרייסטה שבצפון-מזרח איטליה במערכה בענין תוקפו של חוק הנישואין האזרחי שזה עתה התקבל. רבנים רבים ממקומות רחוקים מצאו לנכון להתערב בענין שמטבע הדברים היה אמור להיות מקומי, ולקחו חלק בוויכוחים הסוערים בנושא שהפך למרכזי בחיי הקהילה. פולמוס זה כמעט ונשכח לגמרי מתודעת המחקר, ולהלן אשתדל לבאר את הרקע ההיסטורי שיעניק צוהר הבנה לתשובות שנכתבו בנדון.

אתחיל בתמיהה. בחודש אלול תקס"ד נשלחה שאלה מאת הגאון רבי אברהם אליעזר הלוי אב"ד טרייסטה אל מרן רבי משה סופר בעל חת"ס, בעודו מכהן כרבה של מאטרסדורף[1]. זו היתה השאלה: י"ח שנים קודם לכן, בשנת תקמ"ו, חוקקה הממשלה חוקקה חוקים חדשים המשווים את זכויות היהודים לגויי המדינה, הן לזכות והן לחובה[2]. אחת החובות שהושתו על היהודים היא שמוסד הנישואין צריך להיות מוכר גם מבחינת בית המלוכה. חוק זה בכוחו לגרום לפרצות חמורות בטהרת ישראל, לכן הוא פונה השואל לחת"ס להתייעץ היאך להקדים רפואה למכה.

אעתיק את לשונו הנמלצת של הרב השואל: "עלה בדעת מלך הארץ הלזו לחדש לסדר ולתקן משפטים ותורות הן דבר הנוגע לממון... בין דבר הנוגע לגוף... גם דיני גיטין וקדושין עריות ושניות במר"ה אפקוד, והדת ניתנה, וכה תארה עממיא אומיא ולשנייא דתחות מלכותי שלומכין יסגא ומני שים טעם לכל העמים נימולים ואינם נימולים כגר כאזרח הארץ עיניכם לנוכח יביטו אל שולחן אשר ערכתי לפניכם כאשר משפט כתוב בקודוס"י [=קודקס] בלי תוספות ומגרעת, והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע הדמין יתעבד, ואם נעלם ממנו והוא לא ידע ואשם גם אם כנים דבריו בראיות ברורות לא יועיל כל הון ביום עברה ואין במעשיו כלום, ואי עביד לא מהני... ולא יענש כי שגגה הוא".

בהמשך דבריו הוא שופך את מר לבו לפני החת"ס, שחוקים חדשים אלו "יתירו לשוק אשה שנתקדשה כדת, ללא גט, ורבו חללי ח"ו ותורה השלימה שלנו תהיה למדרך כף ורגל". ואם תמצי לומר שהוא הגזים והפליג בחששותיו, הרי הוא מספר שכבר היו דברים לעולמים: "וזה שנים עובדא ובחור קידש נערה כדת משה וישראל, אבל לא כנימוסי המלכות, והבערה ללה'ב יצאתה והתירוהו להנשא בערכותיהם בלי גט וגזרו על ראשי הק"ק ורב המקום שלטוב בעיניה תהיה לאשה ויברכו לה ברכות חתנים כהלכות גוברין יהודאין ובנים אשר יולדו להם יבואו בקהל ה', והיתה עת צרה". את העובדה המצמררת הוא מסיים באמרו שבחסדי ה' הוא וראשי הקהילה שכנעו את החתן לגרש את אשתו, וב"ה נפטרו מהמכשול.

בפרק זה לא אתייחס לתשובתו של החת"ס (בעז"ה נשוב לכך ביריעה הבאה), אלא אדרש לתמיהה מדוע פנה רב איטלקי לרב היושב במטרסדורף אשר בהונגריה העילית? וקודם לכן נשאל, מה אירע באותה "עובדא" שהבעירה, כדברי השואל, את העיר ונשארה חרוטה בתודעה כשני עשורים לאחר מכן ושיקפה לדעתו את הסכנות הטמונות בחוק החדש שזה עתה התקבל?

קורות העיר טרייסטה

נקדים בתולדותיה של העיר טרייסטה[3]. העיר נשלטה ע"י בית המלוכה האבסבורג משנת קע"ב עד שנת תרי"ט, כמעט ללא הפסקה, וחסותה של אוסטריה הפכה עם הזמן לשלטון מלא. העיר כבשה מעמד ייחודי בשנת תע"ט (1719), כאשר קרל השישי העניק לה מעמד של נמל חופשי, וזה הורחב בידי מריה תרזה והוחל על העיר כולה. בתקופת מריה תרזה ויוזף השני התפתחה העיר באופן משמעותי.

נפוליון כבש את העיר בשנת תקנ"ז (1797), אך היא הושבה לשליטה אוסטרית במסגרת הסכם 'קמפו פורמיו' שנחתם ביום 17 באוק' 1797. הדבר גרם לפריחתה של טרייסטה כנמל החשוב באזור, וכמות המסחר שעבר בנמל הגיע לממדי ענק. ידוע שמסחר האתרוגים לחג הסוכות עבר בנמל זה.

הגטו היהודי בעיר הוקם לראשונה בשנת תנ"ז, וכבר בשנת תע"ז הגיע המקובל הנודע רבי עמנואל חי ריקי לכהן כרב העיר[4]. רק כעבור מאה שנה, בשנת תקמ"ה, הורשו יהודים לצאת ולהתגורר מחוץ לגטו ושלוש שנים לאחר מכן מנתה הקהילה כשבע מאות איש. מספר רב של יהודים עסקו בקשרי המסחר העירוני, בנקאות ועסקי ביטוח, ולכן נודע להם מעמד פוליטי נכבד[5].

כפי שהארכתי ביריעה הקודמת, בימי הביניים היו נישואין אקט דתי אשר בשליטת הכנסייה. אחרי הרפורמציה התחילו להתייחס לנישואין כאל מוסד חוקי ולא דתי. כך ראה חוק נפוליון את הנישואין.

בקודקס האזרחי (civil code) של האימפריה האוסטרו-הונגרית משנת 1783 (תקמ"ג), וביתר שאת משנת 1786, נקבע חוק מיוחד לשינוי סטאטוס הנישואין[6]. עד אז לא רצתה הממשלה ההאבסבורגית להתערב בחלק הדתי של הנישואין, ולכן הסדר המשפטי החדש התבסס כולו למעשה על נימוסי הכנסייה הקתולית, שהשפעתה היתה גדולה במדינה קתולית זו, והיא היתה במעמד גבוה יותר מהחוק האזרחי. אלא שהקיסר יוזף השני שינה את הסטאטוס וקבע שעצם קשר הנישואין הוא חילוני לגמרי, הוא חוזה חוקי שקיומו תקף בכוח בית המשפט בלבד. אמנם הוא השאיר את המנהג שהמבצע יהיה איש הדת, כומר או רב, שהם עובדי המדינה ושליחי החוק, הממלאים את חוק המדינה. אכן מאותה שעה ואילך התקבע המנהג שדווקא רב – ולא חזן – הוא מסדר הקידושין, מכוח החוק שהשראתו היה המנהג הקתולי.

סעיפים נוספים בחוק קבעו: שלושה שבועות לפני הנישואין יש להכריז בבית הכנסת על דבר הנישואין המתוכננים. הרב המקומי מוסמך ל'סדר קידושין' מטעם המדינה. צעירים מגיל כ"ד נזקקו להסכמת אביהם או האפוטרופסים לנישואיהם[7]. החוק הטיל על היהודים גם 'איסורי עריות' נוספים, כגון בת אחותו ובת אחיו אסורים לנישואים.

'תיקונים' אלה לא היו מעוררים התנגדות מרובה מצד היהודים, אלמלא סעיף קנטרני אחד (סעיף 129) שהכיל את הסנקציה המשפטית לחיזוק סעיפים אלו: "כל נישואין שסודרו שלא כחוק הממשלתי, הרי הם בטלים ומבוטלים".

חוקים ממשלתיים אלו הוטלו כאמור גם על יהודי המדינה, וכך הועמדו גם היהודים תחת הוראות המשפט הקאנוני.

החוק חייב את הרבנים לסדר כל נישואין שהם מתבקשים. בסירובו עלול הרב להיענש באמצעים כספיים או במאסר. אם הרב הראשון אינו מסכים, כי אם רב אחר, הרב הראשון נקנס וגם צריך להיות נוכח בחתונה.

ענייני נישואין וגירושין יהודיים נחשבו מעתה נושא לבית המשפט וחוק המדינה. למרות זאת, פקידי העירייה הבינו לצורכי הדת היהודית וכיבדו את הדת שזה עתה הוכרה כלגיטימית ונעשתה חופשית בפעולה, וכביטוי לכך המציאו את המונח 'הקשר הדתי' לנישואין יהודיים[8].

כמובן שהחוק החדש העמיד בסכנה את קיום הקהילה ושמירת היחוס היהודי. מי שקידש אשה כדת משה וישראל, אבל לא ציית לאחד מסעיפי החוק, אף שהיא אשת איש גמורה מבחינת ההלכה, נישואיו אלו היו נטולי תוקף חוקי והאשה נחשבה לפנויה בעיני הערכאות. גזירה זו חוללה סערה בקרב הקהילות היהודיות. כאמור ביריעה הראשונה, הנוב"י פעל למגר ולבטל את החוק[9], ואכן הצליח לזמן מה. אולם בשנת תקמ"ו (1786) התעקש הקיסר יוזף השני ושוב קבע שגם על היהודים חלים כל החוקים ללא יוצא מן הכלל. מהלך זה הביא את רבני המדינה לידי מבוכה.

בקהילת טרייסטה – עיר הנמל המפורסמת[10] - אחת הקהילות החדשות יחסית במדינה, כנראה לא גרם החוק לבעיות, ולו משום שרבים מבני הקהילה רכשו השכלה כללית עוד בהיותם כלואים בגטו, משום כך קיבלו מרצון את קביעותיו 'הנאורות' של המלך ולא התעמתו עמהן יתר על המידה.

ראוי לתאר כאן את האווירה התרבותית ששררה בטרייסטה בתקופה זו. אף על פי שבני הקהילה שוחררו מהגטו רק בשנת תקמ"ה, כבר עשרות שנים קודם לכן נהנו מתנאים טובים בהרבה מאחיהם תושבי שאר מחוזות הקיסרות[11]. מצב זה לא נבע מגישה ליברלית של השלטון, אלא מרצון לקדם את המסחר של עיר הנמל שהוכרזה זה מכבר כ'נמל חופשי'. זו היתה הסיבה שהמרשעת הקיסרית מריה תרזה אפשרה ליהודים אמידים להתגורר מחוץ לגטו, רק כדי לייעל את דרכי המסחר. פריווילגיות אלו הביאו לגידול האוכלוסייה היהודית ולהתפתחות המסחר[12]. רבים מבני העיר היו כאלה היודעים ללכת לרוח הזמן, והגבירו את השפעתה של ה'השכלה' על הקהילה. "גבירי טריאסטי וקציניה" היו הראשונים שנענו לקריאתה של "פקודת הסבלנות" של יוזף השני לפתוח בתי ספר מתוקנים ליהודים, והם המה שפנו למנדלסון בדבר התיקונים בחינוך. אליהם נשלחה אגרתו של וייזל 'דברי שלום ואמת', והם גם שעמדו לימין וייזל בפולמוס שהתעורר נגדו[13]. אולם מאידך, היו נאמנים לה' ולתורתו, וכפי שיוכיח מאמר זה[14].

רבני העיר

רשימת רבני העיר נפתחת ברבי יעקב לוצאטו, נפטר א' בחשון תקי"ג[15]. שני לו הוא רבי יעקב ב"ר ברוך קאפריליש אשר שימש ברבנות ארבע עשרה שנה, הקדיש את עיקר זמנו בהרבצת תורה לתלמידיו ונפטר בשנת תקכ"ו[16].

עם פטירת רבי יעקב והתפתחותה של העיר, הגיע למלא את מקומו ה'חכם' רבי יצחק ב"ר משה פורמיגיני, יליד מודינה, מקודם כיהן כרבה של טורינו, והיה ידוע בהשכלתו הרחבה, היה בין מייסדי בית הספר שם, וכל בני העיר רכשו לו כבוד רב[17]. תקופת רבנותו היא תקופת הזוהר של יהדות טרייסטה, בה נבנו בתי כנסת רבים. הרב הצטיין כדרשן מפורסם, לימד בתלמוד תורה מנערים צעירים ועד גילאים מבוגרים. עוד בחייו פורסמו עליו מאמרים בעיתונות, בהם הועלו על נס יושרו בהלכה, בהשקפה ובהנהגה. ולא נמצא אחד שההין להמרות את פיו, או לא לקבל את דעתו. הוא היה מעורב בין הבריות, דאג לכל נצרך, ובעיקר פיתח את מוסדות הקהילה מהממסד עד הטפחות. בשנים תקל"ו-תקל"ז פיקח על ייסוד בתי הכנסת האשכנזים והנהגותיהם. בימיו החלו לנשוב רוחות החילון, והוא עמד נגדן בפרץ בגאון וקינא קנאת ה', זעק חמס נגד אלו שהרימו ראש ותבע את כבוד קונו[18]. בימיו חוקקו חוקי השוויון ולצידם חוק נישואין אזרחיים, וכן רישום הלידות בעירייה, הוא נשוא מאמרינו זה.

ר' יצחק כיהן בגאון במשך עשרים ושניים שנים, עד לפטירתו בשנת תקמ"ח[19]. אחריו הוזמן לכהן כרב הרב רפאל נתן אשכנזי (טידיסקו), יליד ווירונה[20]. כבר בשנת תקמ"ג כיהן כדיין בעיר לצידם של עוד שניים: הרבנים וידאל בנימין סגרי ויצחק לוצאטו. בימיו התפתחה הקהילה לממדים גדולים, האוכלוסייה הוכפלה ומוסדות הקהילה התרחבו לאין שיעור. הוא ניהל ותכנן את בתי הכנסת בעיר, הן האשכנזיות והן הספרדיות. התפרסם בהשכנת שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. שמו נישא לתפארה בארמון המלך, ובמות המלכים יוזף וליאופלד נשא עליהם קינה והספד שפורסמו בעיתונות הכללית, בהדגישו את סובלנותם לכל אזרחיהם, ללא הבדל דת. הוא גם קיים יחסי ידידות עם הבישוף של העיר, ונשמרה חליפת מכתבים שבין השניים. קשר ידידות זה שהיה מבוסס על הערכה הדדית, הביא לעזר רב בפרשייה עגומה זו, בה דנה יריעה זו. בשנת תק"ן לערך הוטלה עליו מאת בית המלכות חובת רישום לידות ופטירות, והאחריות לנישואין וגירושין[21]. הרב טידיסקו ניהל את הקהילה בגאון, עד שקפץ עליו רוגזו של בעל מחלוקת אחד, שסיבכו בקלחת של פולמוס, ממנו נפטר בשברון לב בדמי ימיו לדאבון לב כולם, בשנת תק"ס[22].

כעבור שנה נתמנה לרב הראשי הגאון ר' אברהם אליעזר הלוי, בו התחלנו את היריעה. הוא היה תלמיד חכם מופלג, מעיין ומפלפל, העמיד הדת על תילה, עמד בגאון נגד רוח הרפורמה שהחלה לנשוב במדינה, ביקר בקהילות רבות באיטליה כדי להשמיע דבר ה' ולעמוד בפרץ ולגדור כרם בית-ישראל, העמיד תלמידים רבים, ונפטר בי"א בכסלו תקפ"ו[23]. יורשו היה ר' אברהם חיים קולוניאה, שכיהן קודם לכן כרבה של פריס, ונפטר שנת תקצ"ב. בשנת תקצ"ג התמנה רבי שבתי אלחנן טריוויש, וכיהן שם עד לפטירתו בשנת תרט"ז. עד כאן רשימת רבני הקהילה[24].

נשוב לענייננו. כבר עם חקיקת החוק בשנת תקמ"ו, פנה אחד מראשי הקהילה, אלי' משה לוצאטו, בעל מעמד גבוה מאוד בעיר[25], אל הרב יצחק פורמיגיני שכיהן כרב העיר, ודרש ממנו ציות מוחלט לחוק החדש[26]. לוצאטו היה עשיר מופלג, חבר בבורסה הטרייסטית, בעל השפעה ובעל שם בקהילתו ואחד מראשי הקהילה. כמובן שהרב עמד בפרץ ולא רצה להסכים לכך, אולם הקושי שבדבר היה שתוקף כהונתו הרשמית תלוי בקבלת החוק. בנוסף לכך, לוצאטו היה לו מעמד מכובד בקהילה, וכן היה בעל קשרים הדוקים עם המלוכה, ראשי העיר ומלומדיה.

בינתיים פעל הרב פורמיגיני לשכנע את ראשי המשטרה לוותר על כמה סעיפים שנגדו את ההלכה[27]. בשנת תקמ"ח נעתרה המשטרה פנתה לממשלה וטענה שההלכה היהודית בדבר נישואין לקרובים מצד האב אינו נוגד את החוק, ובאו לידי התפשרות והכרה בכך שהיהודים יש להם מנהגים משל עצמם. לאחר שתדלנות ויתר המלך ליאופלד על כמה מהחוקים בדבר קרובי משפחה האסורים לנישואין, וכן החוק מפברואר 1791 (תקנ"א) שהממשלה צריכה להסכים לגט יהודי.

כך יצא שקהילת טרייסטה היו לה הקלות מיוחדות לא לקיים כמה סעיפים בחוק הנישואין משנת 1786, למרות שכלפי חוץ עברו על החוק. אחרי מאמצים מרובים קיבלו היתר ורישיון לערוך נישואין ללא רישום אזרחי. בנוגע לחוק שאסר על חיתון קרובי משפחה שעל פי ההלכה מותרים, היה אפשרי לקבל רשיון מראש המשטרה להשיא אותם.

אחרי פטירת הרב פורמיגיני, שקידש שם שמים, מילא את מקומו כאמור רבי רפאל נתן אשכנזי (טידיסקו), אשר כרועה נאמן לה' ולתורתו השליך את נפשו מנגד בעד כבוד שמו הגדול יתברך[28]. במשך כל פרק זמן זה התנהלו הדברים על מי מנוחות. הקהילה היהודית הסכימה לקבל מרצונה את רוב החוקים שלא נגדו את ההלכה, ומאידך גיסא הסכימה הממשלה שלא לכוף את חוקיה הנוגדים את ההלכה. וכך יכלו בני הקהילה ליישב את רוח הליברליות עם ההלכה הצרופה. אלא שבסופו של דבר טפחה המציאות על פניהם ומחמת שני מאורעות שאירעו בקהילה עלתה הפשרה על מסלול התנגשות בין הקהילה לממשלה, ומאז ואילך ביטלה הממשלה את ההקלות המיוחדות שניתנו לקהילה; האות ניתן לויכוח עז שהתנהל בין בעלי ההלכה לבין נציגי הממשלה, והאש פרצה וסירבה לשקוט.

מי שגרם לכל אותה הצרה היה אותו אלי' משה לוצאטו, הנזכר לעיל, אלא שכאן שינה את עורו והתחצף לא כלפי הרב בלבד אלא כלפי ה' ותורתו. וכך היה מעשה בשנת תקנ"ו: יעקב פארדו, פקיד צעיר בן משפחה ענייה, נשא בהיחבא את בתו של אלי' משה לוצאטו הנכבד. נישואיהם לא החזיקו זמן רב; אבי הכלה רגז על המעשה הפזיז שנעשה ללא אישורו, ובחרון אף ניסה בכל כוחו להפריד ביניהם. הוא טען שאין לנישואין אלו כל תוקף חוקי ולכן גם לא תוקף הלכתי; שהרי החתן והכלה אינם רשאים להינשא כחוק בלי אישור הוריהם; לא פרסמו את דבר הנישואין כנדרש בחוק; לא התחתנו בבית הכנסת; הרב מרא דאתרא לא היה מסדר הקידושין (אלא החתן קידש אותה בפני שני עדים בהיחבא). לוצאטו פנה לרב העיר בתביעה תקיפה שיבטל את הנישואין ואף יעניש את שני העדים. לא היה לו ספק ללוצאטו שכך הוא הדין. אלא שבני הקהילה והרבנים דחו כמובן את טיעוניו; אכן מלכתחילה לא היו מסכימים לחתונה כזו, אבל בדיעבד הוא תקף מבחינה הלכתית, ולא שייך שהחוק יבטל את מה שהוא תקף מבחינת ההלכה. הדבר היחידי שניתן לעשות במקרה זה הוא למצוא פסול בעדים.

לאחר שבחן את פני הדברים עם רבנים מחוץ לטרייסט, עזב לוצאטו את משרתו כאחד מראשי הקהילה והמשיך לתבוע את ביטול הנישואין. הכלה אמרה שהיא התחתנה מרצון ולא כפו זאת עליה, אדרבה, היא ביקשה לא אחת לקבל את הסכמת אביה, אלא שזה סירב. בראותו שהרבנות אינה נעתרת לתביעותיו, פנה לוצאטו לבית המשפט.

ראשי המלוכה הכריעו שחתונה שנעשתה בחשאי אין לה תוקף, בגלל שהזוג עבר על חוקי הממשלה ועל זכויות ההורים. הם החליטו להעניש את החתן ואת העדים ולגרשם מהעיר. אלא שהגירוש לא הועיל לשכך את אש המחלוקת. הויכוח עבר בין לוצאטו לבין הקהילה, ובמיוחד עם הרב טידיסקו, שניהל את המחלוקת מצד הרבנות.

בית המשפט העליון במדינה ניהל בירורים וגביות עדות. במשך שלוש שנים התנהל המשפט הלוך ושוב, במהלכה נידונו הן טענות לוצאטו והן הטיעונים וההצדקות מטעם הקהילה.

זו לא היתה הפעם הראשונה שהורים רצו לבטל חתונה חשאית של בניהם, אלא שעל פי רוב הסתיימו המקרים בגט, ולעומת כאן האב לא הסכים לבוא לידי גירושין. הוא דרש הפקעת הקידושין למפרע, דבר שלא עלה בקנה אחד עם החוק היהודי. הוא ביקש להסתייע עם החוקים החדשים ששיחקו לטובתו. מסתבר שרצונו להפקיע את הקידושין היה כדי לא להוזיל את ערכה של בתו הגרושה. לוצאטו האשים את הקהילה, המנהיגה אוטונומיה, כעין מדינה בתוך מדינה, כאשר לאמיתו של דבר היא מנועה מלערב פוליטיקה בניהול המדינה. הוא הצהיר: אני נאמן להלכה, אבל כאשר החוק האזרחי מתנגש עם ההלכה, אנו נאמנים לחוק.

יש לציין שעוד קודם לכן היה בעד גיוס לצבא, מטעמי נאמנות לבית המלוכה, בטענה שהדבר יאחד בין הגויים לקהילה היהודית. הוא ביקש להשוות את מעמד בני הקהילה היהודית – שבימי הביניים היתה סגורה לעולם החיצוני – לכל אזרחי המדינה. הרב טידיסקו נלחם בלוצאטו, וזה הבעיר אש נגד הקהילה. הוא ניצל את כוחו כחבר העירייה ודיבר קשות נגד הקהילה. הקהילה הביאה את התיק הבעייתי אל בית המלוכה ההבסבורגי, ובפיה היו שלוש טענות: חופש דת - הרי נישואין הוא מוסד דתי. עוד טענו שבאופן בלתי רשמי הכירה הממשלה בתוקפה של ההלכה כאשר היא מתנגשת עם דרישות החוק. ועוד זאת, אילוץ הרבנים לציית לחוק ולהפר את חוקי השו"ע יביא נזק גדול למדינה, כאשר יגרום לחילוקי דעות עצומים בין הקהילות היהודיות השונות לבין קהילת טרייסטה. קשרי המסחר בין יהודי העולם לבין עיר הנמל היו אינטרס כלכלי עצום למדינה. יהודי טרייסטה היו סוחרים ובני משפחותיהם היו פזורים בכל רחבי העולם, וכאשר חוקיהם יהיו שונים מן השאר, יגרום הדבר לפילוג ולהשלכות בלתי רצויות גם למדינה ולכלכלתה.

בסופו של דבר צידדה המדינה בעמדת לוצאטו, משום שהוא עמד לכאורה לצד חיזוק החוק, והן בית המלוכה של העיר והן בית המלוכה בעיר הבירה ווינה דגלו שלחתונה אין תוקף, וניתן לבטלה בלא גט. המדינה הוסיפה לנמק את החלטתה לייתר את הגט, שהרי המעמד המיוחד שהעניק החוק לדת הוא בהשראת הכנסייה הקתולית, בהיותה הדת העיקרית. אלא שאין הדת הקתולית מכירה בגירושין.

לצד החלטה זו הביעה המדינה רצון ליישב את המחלוקת, מתוך הבנה שזכויות היהודים נרמסו. הממשלה פנתה אל הרב טידיסקו כדי למצוא פשרה בין החוק להלכה. הוא מצידו השתדל למצוא דרך לבטל את החתונה, ועדיין המשיך ללחוץ שהכלה תתגרש. נציגי החוק הביאו ראיות מהתלמוד, הרמב"ם והשו"ע, לשיטתם, ואף הביאו דוגמאות ממקרים דומים מפסקי דין מהערים מנטובה וליוורנו, שכאשר הנישואין נעשו ללא הסכמת ההורים, יש בכך די כדי לבטל ולהפקיע את הנישואין[29]. הם טענו שהתעקשותו של הרב טידיסקו היא התחמקות גרידא. לכל אורך המערכה היה הרב טידיסקו מגובה בתמיכתם של כל חברי הקהילה.

בראותו כי כלתה אליו הרעה, פנה הרב טידיסקו לגאון איטליה רבי ישמעאל הכהן, בעל 'זרע אמת', כדת מה לעשות. כמה מחשובי רבני איטליה פנו גם הם לר' ישמעאל כדי לחזק ידיו של רבי רפאל נתן, הלא המה: הגאונים רבי יצחק נוניס-ואיס, אב"ד ליוורנו; רבי עמנואל שמואל פוגיבונסי; אברם גור-אריה סאקרדוטא. הם פנו אל רבי ישמעאל הכהן, כדי לחזק את ידי רבי רפאל נתן[30].

במקביל פנה הרב טידיסקו גם אל הגאון רבי אלעזר פלעקל'ס, דיין בפראג, שגם היא היתה בשליטת בית המלוכה ההבסבורגי. במכתבו מיום ד' בתשרי תקנ"ז הוא מתאר את הצרה שנפלה לפניו, ואין לו ברירה רק להתירה ע"י פסילת העדים.

רבה המפורסם של פראג השיבו שאינו רואה שום מקום לקבל עצה זו: "לית דין בושש שהקידושין קידושין גמורין שרירין וקיימין, ומש"כ מעכ"ת לפי חוק המלכות יר"ה הקידושין אינם תופסים ואינם נחשבים לכלום, הס כי לא להזכיר שפקודת המלך היה שתהיה תורת ה' בטלה ולהתיר עריות בפרהסיא...". הוא אינו רואה רפואה למכה, רק "לדבר על לב הבחור ולפייסו עד יאמר רוצה אני בגט, ואז יבואו שניהם יחד ויבקשו הורמנא רשותא מאת ערכותיהם מאדוני הארץ לסדר להם גט כריתות מדיני ישראל, ואין בזה אימה ופחד..."[31]. עצתו של רבי אלעזר מפראג לפייס את המקדש לא הניח את דעתם, שהרי האב לא הסכים לכך.

בית המלוכה ההבסבורגי התרגז ורתח על כך שלמרות הציטוטים ההלכתיים שהביאו נציגי החוק, הרב טידיסקו לא השתכנע, והם נתנו לקהילה להבין, שכל כוחם החוקי נובע אך ורק מכוח הממשלה.

מה שהכריע את הכף היה הכרזת הממשלה בחודש תשרי תקנ"ט, על גירושו של הרב טידיסקו מן העיר! כעבור שלושה חודשים, כאשר ראה שאין מקום מנוס[32], נכנע הרב והסכים להשיא את האישה לגבר אחר. אבל לוצאטו הבין שהסכמתו של ר' רפאל נתן היא כלפי חוץ בלבד, ושלנישואין יהיה רק תוקף חוקי ולא הלכתי. לוצאטו המשיך להלהיט את הרוחות והוא ביקש שהרב יעלה בכתב את נימוקי ההיתר, אבל כאן כבר לא נעתרה המלוכה לדרישותיו של לוצאטו וצידדה בזכותו של הרב לסרב לדרישה זו. בעקבות המאבק העקוב הזה, נחרץ גורלה המר של הקהילה; היא איבדה הרבה זכויות פוליטיות, ובעיקר את זכויות המיוחדות בענייני קידושין וגירושין.

לכאורה הפסידה הקהילה היהודית במערכה מול הכרעת המשפט, אבל למעשה נצחה הקהילה. לוצאטו שידך את בתו עם רווק, אך ההוא לא הסכים להינשא לה, כי אם בתנאי שהיא תקבל גט מבעלה. לוצאטו האב נכנע ועל-כרחו ציית לפסקו של הרב והסכים שהיא תקבל גט. לסוף שני בני הזוג התחתנו והחתן הראשון יעקב פארדו חזר לטרייסטה.

עוד לא שככה פרשה זו, וכבר עלתה וצצה פרשה נוספת של נישואי כהן לגרושה בנישואין אזרחיים. גם כאן עמד הרב טידיסקו כגיבור נגד הפורצים, אולם מרוב צער ושברון לב נפטר בקיצור שנים[33], בי"ב בטבת תק"ס. כל אנשי המדינה בכו והספידו את האדם הגדול באנשים שקידש שם שמים[34]. אולם יד ה' נגע בכל אשר קמו נגדו, וכעדות רבי מרדכי שמואל גירונדי: "נפטר בקוצר שנים בסיבת רשע אחד ישראל, שהכריחו לעשות נגד משפטי התורה בענין אחד של גיטין וקידושין, ולהיות שלא רצה לעבור על דת משה כדי לשמוע בקול העוכר הזה, נפל למיטה ומת בדאגה גדולה וחלי"ש. וה' נקם נקמתו כי כל האנשים והנשים אשר סבבו פטירת הרב ז"ל מתו במיתה משונה. ויכירו כל יראי ה' כי יד אלקים נגעה בם על הרעה אשר עשו להחכם מורה צדקם ז"ל".

על הפולמוס השני הזה, נישואי כהן לגרושה, והמשך המו"מ התורני ששתי פרשיות אלו הולידו, נבוא באריכות בפרקים הבאים.

ולא נותר אלא לסיים בדבריהם ז"ל על הפסוק האחרון של פרשתינו: 'אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני'. ואמרו בילקוט שמעוני: "בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם, אמרו מה ראו להתקרב מכל האומות, סתם פיהן הקב"ה, אמר להן הביאו לי יוחסין שלכם, שנאמר 'הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד ועוז', כשם שבני מביאין שנאמר 'ויתילדו על משפחותם', לכך מנאם בראש הספר אחר המצות, אלה המצות אשר צוה וכו' ואחר כך 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו', שאו את ראש כל עדת בני ישראל, שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שלהם".

---

[1] נולד בירושלים בשנת תק"כ לערך. נכדו של ר' נתנאל הלוי שכיהן כרב בפאדובה ובמודינא. אביו ר' צבי עלה ירושלימה ונמנה על חברי המדרש 'כנסת ישראל'. ר' אברהם אליעזר למד בצעירותו בישיבה בירושלים בה הרביץ החיד"א לקחי תורתו. פעמים רבות הוא מזכיר בכתביו אמרות שקיבל מפי מורו החיד"א. בצאתו בשליחות צפת -בשנת תקס"א - נתמנה רא"א לרבה של קהילת טרייסטה, בה כיהן עד לפטירתו בשנת תקפ"ו (א' יערי, שלוחי א"י, עמ' 700). שמועותיו התקבלו בהערכה בכל רחבי המדינה, ובדורו כבר הביאו חכמי איטליה את דעתו הלכה למעשה. לדוגמא: רבי מנחם עזריה קאסטילנובו, מסגרת השלחן, ליוורנו ת"ר, יו"ד סי' יח סע' כ; סי' פד סע' ה: "הרב הגדול נשיא נשיאי הלוים אחד היה אברהם...".

בשנת תקפ"ז הוציא לאור ר' יהודה שלום ינייסי מטרייסטה את ספרו 'בן ישי' על חכמת החשבון ולימוד קביעת המועדים והתקופות וחיבור לוח שנה. גאון הדור רבי מרדכי בנעט משבח בהסכמתו של את עצם הלימוד, אך מחוסר פנאי לבדוק את החישובים השונים העביר את הספר לידי הדיין רבי משה ליב לבדיקה, "והוא בקי מאוד במלאכת חשבון העיבור". הלה אכן לא מצא שגיאה. אולם בחשבון התקופות עבר עליו רב העיר, "ה"ה הרב הגאון המופלג מהו' אברהם אליעזר אב"ד ור"מ טריאסטי, ומצא י"א טעויות...". רא"א היה גם רבו של שד"ל יליד טרייסטה.

[2] ראה לקמן עמ' 3 ד"ה בקודקס האזרחי.

[3] נעזרתי רבות בספרו של לואיס דובין, יהודי טרייאסטה: The Port Jews of Habsburg Trieste, California 1999 [להלן: דובין].

[4] הרב אברהם הלוי שישא השיג על הנחה זו. ראה דבריו בכתב העת ירושלים, ג (תשי"א), עמ' כא.

[5] על חכמים ומשוררים בעיר, ראה: משה אביגדור שולוואס, בצבת הדורות, ירושלים תש"ך, עמ' 395-394; שאול קלבי, 'תקופת הזוהר של הספרות העברית בעיר טריאסטה', סיני, שנה מב, כרך פג חו' א (ניסן תשל"ח), עמ' ע-עט.

העיר גם ידעה מכת פולמוסים הלכתיים חובקי עולם, לדוגמא: האם מותר לבקש צרכים מאת מלאכי מעלה, ראה אריכות דברים ב'פחד יצחק' ערך 'צרכיו'.

[6] יש להעיר שהרפורמה בכל ארץ וארץ הלכה בעקבות הדגם האוסטרי, בכך שיש לסגל את היהודים מבחינה תרבותית אל סביבתם.

[7] עד גיל זה, לפי רוח החוק, המה צעירים ללא נסיון-חיים וללא יכולת לעמוד על דעתם. יש להעיר שגיל הנישואין באיטליה בשנות השי"ן והתי"ו, היה כשהבנות הגיעו לימי בגרות. ראה למשל: י' בוקסנבוים, איגרות בית קרמי, תל אביב תשמ"ג, איגרת לד, מאת ר' שאול רפאל קרמי אל הרב יצחק פואה משנת של"ז. על גיל הנישואין בקהילות ישראל בתקופת ימי הביניים, ראה: א' גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"ג, פרק ב.

[8] על אימוץ חוקי יוזף השני ביישוב היהודי, ראה: R. Patai, The Jews of Hungary, Detroit 1996, pp. 211-219.

[9] באופן כללי קיבל הנוב"י את חוקי הסובלנות כמעשה רב חסד של הקיסר "שהסיר מעלינו חרפת העבדות", למרות שלא נעלמה מעיניו משמעותו של החופש החדש שישנה את דפוסי החיים של היהודים (ראה דרושי הצל"ח, דף נג ע"א).

[10] וכפי ששורר עליה אחד ממשוררי העיר, יצחק לוצאטו (דודו של שד"ל): "סוחרת הימים כי ים תרחיבי / יום יום ברכלתך מני כל פלך / כי בך יעשיר אדם אם בא הלך / ובסלע הבתות בתים תושיבי" (תולדות יצחק, ת"א תש"ד, עמ' 49).

[11] בצלאל רות, תולדות היהודים באיטליה, ת"א תשכ"ב, עמ' 249-247.

[12] נעזרתי בענין זה במיוחד בספרו של דובין, פרק ח.

[13] פולמוס זה הטיב לבררו ידידי הרב ישראל נתן השיל והעלהו על שלחן מלכים בקובץ בית אהרן וישראל, חוברות מג-מז (בין תשרי לסיון תשנ"ג).

[14] רבו הדוגמאות על גודל יראתם לשינויים בתורה ומצוות, ואציין לאפיזודה מעניינת. המשכיל ר' אברהם די קולוניא, שהרבה שבחים לתקנות נפוליון והקים בית מדרש בטרייסטה, התרעם על שד"ל כשנודע לו שהוא עומד להחליף מלה אחת בסידור התפילה, וזה האחרון נאלץ להצטדק לפניו ולהרחיק מעצמו כל חשש של השתייכות ל"מתפרצים" ל"אוהבי חדשות". הוא טען שכל מגמתו היא אך ורק "להסיר חירוף וגידוף מפי אחי בית ישראל" (אגרות שד"ל, עמ' 142). תיאור כנה של שד"ל על עירו, נמצא באיגרתו משנת ת"ר: "היהודים בארץ הזאת יושבים בשלוה, ומהם בעלי עושר וכבוד ואחוזת קרקע, וגם תורת ה' ומצוותיו לא השליכו אחר גוום" (אגרותיו, עמ' 685, וראה תיאור נוסף משנת תקצ"ח בעמ' 323).

[15] נוסח מצבתו נמצא בספרו של ר' אהרן לוצאטו, גל אבנים, העתקת מצבות בטריאסטה, עמ' ו.

[16] עליו ראה: ש' סימונסון, תולדות היהודים בדוכסות מנטובה, עמ' 335-334. אחריו הציעו את המשרה ראשונה לרבי מנחם עמנואל נווירה בווירונה, שהיה ידוע כ"חכם ורופא חסיד משורר ודרשן מפואר", אבל הוא סירב להצעה.

בתקופה זו גר בעיר רבי דוד חיים קורינאלדי, בעל 'בית דוד' על המשניות, חתן רבי יצחק פאציפיצו מונציה. ר' דוד חיים השאיר אחריו כתבים רבים ושמו נודע בשערים. עליו ראה: 'תולדות גדולי ישראל', עמ' 74-75.

[17] עליו כתב רבי חננאל ניפי, רב בקהילת צינטו: "גבר ידו בפלפול, והיה פסקן גדול ואור תורתו זורח בשו"ת שמש צדקה ובפחד יצחק ערך חוה"מ אזר כגבר חלציו להפיל ארצה תשוב הרב נוב"י, וב'דרך המלך' יש לו תשובה אחת, היה מחמיר על עצמו אפילו מה שמותר מעיקר הדין... מלבד זה ידעתי שהיה אדם גדול בחסידות. ועברו עליו צרות וסבל ייסורי ה' באהבה..." (זכר צדיקים לברכה, טריאסטה תרי"ג, עמ' 167). [דרך אגב, הרב ניפי היה גדול בתורה והעמיד תלמידים רבים, הוא היה בין המשתתפים באסיפת הנכבדים וב'סנהדרין' בפריס.]

תשובותיו ומאמריו הובאו בספרי חכמי דורו: ב'פחד יצחק' אות ח-ז הוא משיג על דברי הנוב"י שהתיר גילוח הזקן בחוה"מ באופנים מסוימים (צויין בעקרי הד"ט, הלכות חוה"מ, סי' כה והל' שבת סעי' כח).

החיד"א פגשו פעמיים במהלך מסעותיו, בשנת תקי"ד ובשנת תקל"ז (בהיותו מכהן בטרייסטה). נותר לנו בפנקס שליחותו של החיד"א ממסעו השני, שבהגיעו לטרייסטה קיבל המלצה חמה מאת ידידו ר' יצחק, ורשמו בפנקסו של החיד"א. פורסם ע"י א' יערי, ספר החיד"א, קובץ מאמרים ומחקרים בעריכת מ' בניהו, ירושלים תשי"ט, עמ' קכב-קכג.

כמה פעמים העתיק החיד"א חידושים ששמע מפיו, ומתארו בתוארים מופלגים: "שמעתי ממעלת הרב המובהק סבא קדישא, כמהר"ר יצחק פורמיג'ני ז"ל שפירש..." (פתח עינים, ערכין דף טו ע"ב, וראה לבבא בתרא דף ס ע"א); "מאמר זה שמעתיו מהרב הכולל מר קשישא כמוהר"ר יצחק פורמיגיני זלה"ה" (פני דוד, פרשת ויחי, סעיף כו, דף לח טו"ד, והחיד"א מסיים: "והוא חריף, אף שיש להשיב עליו כמה תשובות". דא"ג, מאמר זה הביאו רבי יחיאל חיים ויטרבו בספרו ויחי ויתן, ליוורנו תר"ג, דף מז ע"א, ופלפל בדבריו). בספרו אהבת דוד, דרוש ד ו-יז לשבת תשובה, מביא מאמרים ששמע ממנו. כמו כן בספרו 'דברים אחדים' (דרוש כג, ד"ה ובזה) מתאר את אופן הדרוש: "שמעתי זה שנים מהרב הכולל מר קשישא כמהר"ר יצחק פורמיג'יני נר"ו, ישב ודרש...". לאחר שנפגשו והחיד"א שב הביתה, שגר לו ר' יצחק מכתב-תורה כהמשך לשיחה שהיתה להם, וחיד"א השיבו (אגרות החיד"א, ליוורנו תרכ"ז, איגרת טז).

נותרו ממנו פסקים וחידושים לש"ס: כת"י הספריה הבריטית, מס' 9/10620; ספריית בהמ"ל ניו יורק, מס' 3687; כת"י הלאומית בשטרסבורג, מס' 4085; בהמ"ל בודפסט, מס' 19. נפטר בח' בתמוז תקמ"ח ונספד ע"י רבים מבני הקהילה, ראה: א' דיינארד, שבלים בודדות, עמ' 166-162.

[18] בפנקס הקהילה מסופר על אחד בשם דוד גאטענגו שאכל מאכל איסור בפרהסיה! ר' יצחק תבע ממנו שישב בבית מנודה שלושה ימים, ולאחר מכן כאשר יבוא לבית הכנסת יתוודה ויבקש סליחה מאת קונו. הנ"ל פנה לראשי הרשויות והתלונן נגד פסק זה, והם המירו את הבזיונות בהודאה כתובה, שהוא מתחרט על מעשה פשיעתו. מאידך, חתנו הרב חזקיה דוד אבולאפיו, מחבר ספר 'בן זקונים' (ליוורנו תקנ"ג), היה בין תומכי רנ"ה וייזל.

[19] נוסח מצבתו המפואר הועתק בספרו של א' לוצאטו (לעיל הע' 15) עמ' ז.

[20] נולד בווירונה בשנת תק"י לערך, ובשנת תק"מ קיבל סמיכה מאת רבו רבי ישראל בנימים באסאן מריג'יו. עליו כתב רבי מרדכי שמואל גירונדי רב בפאדובה: "נולד בוירונה והעמיד תלמידים בעיר מולדתו. אח"כ נקרא להרביץ תורה בקרית טריאסטי, ונשא ענף ועשה פרי תחת משרת הגאון הכולל הדיין מו"ה יצחק פורמיגיני זצ"ל. וכשנתבקש הרב הנזכר בישיבה של מעלה, קבלוהו עליהם יחידי ק"ק טריאסטי לראש וקצין והרים דגל התורה בדרושיו הנחמדים מלאים חכמה ודעת ויראת ה' בנועם שיח שפתים, וקידש שם שמים כי היה בקי בלשונות שונים עד שהקיסר יוסף השני היה מחשיבו כנכבדי הדרשנים אשר בכל מלכותו. והנה ראיתי איזה דרשות כ"י ממנו ובירכתי עליהם 'ברוך שחלק מחכמתו ליראיו'. נפטר בשם טוב בקוצר שנים..." (תולדות גדולי ישראל, עמ' 276).

נותרו ממנו כתבי תורה ודרוש בכת"י בספריה הבריטית, מס' 12298.

[21] דובין, עמ' 162, הע' 35.

[22] נוסח מצבתו המפואר העותק בספרו של א' לוצאטו (לעיל 15), עמ' ט.

[23] לעומת מצבות רבני וחכמי העיר, החרוטים בקינות מעשי אומן, רשם רא"א בצואתו שלא יחרטו שום דבר: "כי אם להזכיר שמי ויום פקודתי" (א' לוצאטו, עמ' י).

[24]  שיר לכבוד העיר ולכבוד רבניה, חובר ע"י ר' יוסף אליעזר מורפוגו, זמרת הארץ, טרייסטה תקפ"ז.

[25] משפחת לוצאטו היא אחת המשפחות העתיקות ומהמכובדות בטרייסטה. בין בניה שהיו שייכים לסוג המשכילים יש לציין את: ר' מרדכי ב"ר נתן, שסידר את אילן היחס לבית לוצאטו (אגרות שד"ל, עמ' 852), והיה גם מורה בת"ת (תולדות גדולי ישראל, עמ' 24); ר' יצחק בן שלמה לוצאטו, הסכים לספר 'בן זקונים'; אהרן לוצאטו שחיבר קינה על מות רב העיר – רבי שבתי אלחנן טריוויש (קול בוכים, טריסטא תרט"ז); ר' חזקיה - אביו של שד"ל - היה  משכיל ואעפ"כ היה ירא ושלם.

[26] על החילון שהחל להתפשט באותה תקופה, ראה: דובין, פרק ד.

מאידך, נכון לציין שמר לוצאטו היה שומר על מצווה קלה כבחמורה. הוא ועוד שניים מראשי הקהל ערכו מכתב חיזוק למלך יוזף השני על שהקהילה היהודית מקבלת בשמחה את החוקים החדשים, שהרי הם רק לטובת היהודים. ואחרי שפיארו את חוקי המלך שהם אך ורק להקים קרן ישראל, מתוך "רוחב לבכם הטהור, וחכמת ראשיכם המסולאים בפז ותבונתכם תדריך נוכח ה'...", הם מאשרים: "אנו מזומנים ומוכנים לעשות בכל מאמצי כוחנו, כל מאן דצריך לטובת בני ישראל ולחזק ולהתחזק בעד עמנו, אם השעה צריכה לכך". הם מקבלים על עצמם את חוק החינוך, חוק שיביא לידי פוריות בעבודה וכמובן לפרנסה בכבוד. כיוצא בזה הם מקבלים על עצמם להתגייס במקום הצורך. אולם מתנים כל אלה בתנאי שחוקים אלו לא יגרמו לחולשה בקיום המצוות ואמונה בבורא עולם: "כל מה שנוכל לומר לכבוד התורה ולעשות ולקיים דברי המלך יר"ה, יש לשאת ולתת עם הרבנים יושבי על מדין ביחד עם ראשי הקהל", שהם יבהירו לפני אנשי חצר המלך, "שאי אפשר לעבדו בלב שלם ובנפש חפצה ובאמונה, אם אינה תקועה בלבנו אמונתנו שלימה ומעשה אבותיהם בידיהם. ובוודאי אי לא האי לא קימא האי, והפורק ממנו עול מלכות שמים פורק ממנו עול מלכות דארעא ועול דרך ארץ". על בקשה זו הם חוזרים כמה פעמים בלשון לימודים, שאין סיכוי שהחוקים יבואו על חשבון הנאמנות לתורה ומצוות. על החותמים: משה לוי, אברהם בן יוסף מורפוגו ואלי' בן משה לוצאטו (המאסף, ברלין, כרך 4 [תקמ"ח], עמ' שפו-שפח). אולם האמת לא היתה כך: החופש הדתי הובטח בכל מקום מתוך הנחה שאם תארע התנגשות בין ההתחייבויות הדתיות וחובת האזרח, תהיה ההכרעה לטובת החוק האזרחי.

כעבור שנים הבעיר אליהו לוצאטו את אש הפולמוס בקהילה.

[27] שמא לכך כיוונו חברת 'גמילות חסד' של טריאסטי בקינתם את ר' יצחק: "רבו נסיונות בן בית, מודה מידי יום יום על טוב על רוע. לא נח לא שקט לא מצא מרגוע. צרה ויגון מצא מחוץ מבית. צרות איש החסד ראו עינינו. אוי לנו כי נלכד בשחיתינו", א' דיינארד, שבלים בודדות, עמ' 165. 'נסינות בן בית' כנראה, עקב הצרות שפקדו את ביתו בכך שבנו ובתו וכן כלתו מתו על פניו.

גם חתנו, רבי חזקיה דוד, הזכיר בקינתו עליו את מידת קנאותו לתורת ה': "איש קדוש איש טהור אויב הרשע / זקן קנה חכמה ולדורו ישע... הדור אתם תראו חסד נעדרת / מי זה יורה בינה מי ירדוף צדק / אל מי תפנו לגדור ולחזק בדק", בן זקונים, דף סד ע"א.

[28] והא לך מה ששור עליו יצחק לוצאטו מטריסטא: אומר לכל צמא לכו למים / וקחו ולא במחיר דבש ויין / כי תמצאו נכון עלי העין / דולה וגם משקה ויום יומיים. מרווה בצחצחות יבול שמים / נאוה במדברו ודופי אין / חכו בממתקים ומחמד עין / ראשון אלי מורים ורב פעמים. אשרי אנוש מקשיב לאמרי שפר / כי עוד אשר ישבע בצוף ונופת / יפדה יחידתו ונס מתופת. [=מורים ורב פעמים, ביאורו שהיה גם רב העיר, וגם מורה].

[29] כל המו"מ רשום באיטלקית, ושערי שפה זו נעולים בעדי, וחבל שחומר יקר זה עדיין חתום וחסום בפניי. אני משער שמתכוונים ל'תקנת רבי יהודה מינץ ובית מדרשו' הידועה משנת רס"ו, האוסרת חיתון ללא רשות ההורים. תקנה זו של גדול גאוני איטליה, לא נמצאת בידינו, אלא נזכרה בשו"ת מערבי נחל, עמ' 307, וכן בשו"ת ר' עזריאל דאיינה, סי' קי (בשאלה לרבי אברהם מינץ בנו של ר' יהודה, שיבאר לו את פרטי התקנה). בשנת שי"ד התאספו בפירארה נציגי כל קהילות באיטליה, כדי לתקן תקנות כלליות. התקנה השביעית היא: "שכל מי שיעיז פניו לקדש אשה וכו' שלא יהיה בעשרה, בלי רשות אביה ואמה וכו' יהיה מנודה ומוחרם המקדש וגם העדים המעידים על הקידושין" (פחד יצחק, ערך תקנות, דף קנח ע"א). בעקבות מקרים חמורים ביותר ושערוריות שזעזעו קהילות שלמות, ראו חכמי המדינה לנכון לתקן הסכמה חדשה ביתר עוז ותוקף כדי לשים קץ לתקלות התדירות במדינתם. בחודש אייר שנת של"א התאספו שוב גדולי המדינה בעיר קסאלי, ובכוח התקנה של קודמיהם, הוסיפו וגזרו "בגזירת נח"ש שלא יהא שום איש שיקדש אשה, לא בתולה ולא גרושה, אלא אם כן יהא מדעתה ובפני עשרה מישראל... ואם ח"ו ובר מינן יארע יהי איזה פורץ גדר זה, אם בידינו יכולת זה מעתה ומעכשיו, אנו מפקיעין החפץ אשר יקדשו בו לכולי עלמא ויאסר על המקדש באופן שקדושיו יהיו מופקעים, ואי קדיש בביאה משווינן לבעילתו בעילת זנות, וגזירה זו תתפשט בכל ארץ מונפירטו [קאסאלי] בלבד" (שו"ת מערבי נחל, שם). הרבה גופי תורה תלויים בתקנות אלו. על תוקפן ועל התפשטותן, אאריך בפרקים הבאים אי"ה.

[30] כל תכריך הכתבים גנוז בספריית H.U.C.

[31] תשובה מאהבה, ח"א סי' קיז.

[32] בראותו כי הזמן בוגד בו ומשמש לרעתו, פנה רבי רפאל נתן לעמיתו כומר העיר, שיבוא לעזרתו ויציג את דעתו גם הוא כאיש דת, שאין לבטל חוקי הדת בכל אופן. גם בקשת הכומר לא פעלה.

[33] בקינתו מקונן ר' ישעיה ב"ר שמואל ידידיה נורצי נגד מלאך המוות: "מה לך מות אכזר קהל שנאת? צדיק בדמי ימיו נתן לקחת. לא היה לך כפרו לרדת שחת? אבל כבד לבני עירי הרבית" (א' דיינארד, שבלים בודדים, עמ' 155).

[34] כפי שכותב רבי מרדכי שמואל גירונדי בערכו: "ויחידי סגולתו אשר אהבוהו כתבו תחת צלם דמות צורתו אשר חקקו בעט ברזל ועופרת אלו החרוזות: זה תואר איש מופת נתן לקח יביע, הוא מורה הוא רועה על ישראל הופיע. הן עוד היום גדול, קרבן אשה נרצה, ויכפר על עמו יום צרה ונחצה". ארבע קינות פרסם עליו א' דיינארד, שבלים בודדים, עמ' 162-152. עדיין נותרו דפים בודדים מקינות שהדפיסו חכמי המדינה על אבדון יקירם, טמונים בגזני הספרייה הלאומית וכן בספריית J.T.S..