פולמוס נישואין אזרחיים

 

פולמוס "נישואין אזרחיים" חלק ג'

 

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א ב). לבית אבותם. כדי לייחסן עד שמגיע אצל המשפחות, להודיע שכולם נקיים וכשרים (מדרש הגדול).

ביריעה הקודמת עסקנו בפרשייה בענין 'נישואין אזרחיים' שהסעירה את העיר טרייסטה שבאיטליה וכאן נמשיך לפרשייה נוספת שארעה באותו ענין ובאותו מקום, בצירוף גילויי מסמכים חדשים מחכמי איטליה, ביניהם רבי ישמעאל הכהן בעל 'זרע אמת' והחיד"א.

רפאל הכהן פריצי, תלמיד-חכם, רופא, פילוסוף ומשכיל[1], הוא שעמד במרכז פרשייה זו. יראתי להעלות על פרשה זו על הכתב, שכן בעל הדבר היה ת"ח שעמד בשער אל מול הכנסייה, בנוגע לזכויות היהודים והצדקת התלמוד שעמד אז תחת התקפה עזה מצד הכנסייה. אבל כמאמר המשנה 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', נראה שנפל בפח היצר, וכשבא לתאוות עצמו נשתכחה ממנו כל מגמתו והעמיד את קיום הקהילה היהודית בסכנה. להלן אפרט מעט את תולדות חייו, ומניח אני שכל אחד ידון אותו כרצונו.

בן ציון רפאל פריצי נולד במנטובה בשנת תקט"ז, ובצעירותו עבר לגור בטרייסטה. מלבד מקצועו כרופא, היה גם מהנדס ומודד קרקעות. התפרסם מאוד בהרצאותיו בתחום הרפואה שנשא בארמונו של הגביר אברהם קומונדו. בסך הכול פרסם כארבעים מחקרים וספרים בנושאי מדעי היהדות והמדע הכללי. בין היתר ראוי לציון ספרו על "השפעת הגיטו במדינה", ובו פרק בנושא "הגנה נגד ההתקפות על האומה היהודית". בכמה ממחקריו ערך השוואות בין החכמות הכלליות ביחס לדברי חז"ל בנושאים אלה. ספרו העיקרי הוא 'פתח עיניים', שהוא כעין אנציקלופדיה המכילה פירושים והבהרות בתחומי הפילוסופיה, הפיזיקה והמתמטיקה ביחסיהן לתלמוד.

החלטת הקיסר לתיקון מעמדם של היהודים, היה לצנינים בעיני הכנסייה. הכנסייה במנטובה הפגינה ברוב רשעתה בבוז נגד הענקת הזכויות. רבה של מנטובה, רבי יעקב סארוואל, העמיד את רפאל פריצי כנציגו וכמיופה הכוח של הקהילה, וזמן ממושך התנהל בינו לבין הכומר הראשי וויכוח ער ותוסס. הכומר השמיץ את היהודים, הן בתחום הכלכלה והן בתחום המשפטי, ושמם ללעג ולקלס, אבל פריצי הצליח ברוב חכמתו להעמיד את קרן היהדות על תילו ותפארתו, והוכיח את דבריו באותות ובמופתים והעלם על הנייר והדפיס את מסותיו[2].

מורו ורבו היה רבי יעקב רפאל סארוואל אב"ד מנטובה, אשר לימים למד גם את תורת הקבלה. בהיותו צעיר ביקר החיד"א בעירו והתווכח עמו במשך שלוש שעות על "מציאות שדין ומזיקין", ומאז היה משוכנע במציאותם[3].

ספרו הגדול 'פתח עיניים'[4] שחיבר כבר בהיותו יושב בטרייסטה, כולל דברי סנגוריה על עם ישראל, וכלשונו בהקדמה: "ההגנה נגד האשמות על העם העברי". חלק חשוב מהאשמות היה נגד דברי האגדה בדברי חז"ל, שהיו נתונים תחת התקפה עזה. פריצי ביאר את משלי חכמים וחידותם בגישה מיוחדת, בדרך עיונית-פילוסופית[5]. אך במגמתו זו משמשים אור וחושך בערבוביה:

מצד אחד הוא מטיף מוסר ליהודי איטליה, שעם קבלת הזכויות ירד קרנם של תלמידי החכמים, "ומספרם הולך ומתמעט משנה לשנה"[6], "על כסא הרבנות יושבים רבנים שאינם ראוים לכך"[7], ו"הנערים מלעיגים על דברי תורה ועל הלומדים"[8]. את המגרעות האלו הוא תולה בסיבת ההטמעה בין הגויים ועול הגלות, "ואין לנו להתעלם מן האמת שכל האומות הם מלאים רוע לב נגד אומתנו"[9], ולכן "בחורי ישראל נכנסים בין הכתות השונות [של הגויים] ונמשכים אחרי מעשיהם, אוכלים מזבחיהם"[10], משנים את שמותיהם היהודיים ללועזיים, ומתנהגים כלפי חוץ כבני אומות העולם. כמו כן יצא בשצף קצף נגד קריאת ספרי מינים[11].

מצד שני, בביאורו לדברי אגדות חז"ל, העלה על נס את הטוב שבאומות ואת מעשי החסד שלהן, ואת דברי חז"ל המגנים אותם אינו מקבל כפשוטם. הוא מאריך מאוד בזכות הסובלנות הדתית: "אין לשנוא גוים עובדי ע"ז אם הולכים בבטח אחרי אלוהיהם, לפי שאינם מכירים האמת... והרי בכך גדלו וכך למדום אבותם"[12]. כיוצא בזה אינו מבין את אפליית האשה בדיני ישראל[13], והרבה מדברי חז"ל שאינם תואמים את המציאות או את מהלך המחשבה של הדור ההוא, דחה או ביאר שלא כפשוטם.

בין השנים תק"מ-תק"נ חיבר כמה ספרים באיטלקית בענין מעמד התורה מול המדע, ספרים שלא היו לרצון בעיני העדה. הם הכריזו עליו כבעל דעת כוזבות, גרשוהו מהעיר, ולבסוף הגיע לטרייסטה[14].

רבי דוד זכות, מגדולי חכמי מודינא[15], היטב לבקרו ולהגדירו. בהוכיחו את אמיתות ענין הכישוף, הוא מסיים: "ומי יכחיש על זה הלא תראה שהרופא ר' בן ציון רפאל פריצי, הגם שעשה עצמו בן חורין לכתוב בהרבה חיבורים סברות המנוגדות לקבלת חז"ל, ובנה אצלו דרכים שונים שאר לא דרכינו דרכיו, כי ידם על הקדמת הפילוסופיא, ולא על אדני האמונה הטבעו, מ"מ גם הוא בעל כרחו הודה בספרו על מציאות השדים"[16].

ויהי היום ונפל דבר בטרייסטה. פריצי - שכהן היה - התאלמן מאשתו, ובחודש תמוז שנת תקנ"ח הגיש בקשה למשרד רישום הנישואין האזרחי בעיר, שברצונו להתחתן עם הגרושה רחל מורש'ענע[17]. הוא פנה אליהם בנימוק שראשי קהילתו לא יתירו לו זאת, ולכן מחוסר ברירה פנה לרישום האזרחי.

בית המשפט פנה להרב טידיסקו בשאלה: האם נכון מה שבפיו? האם נישואין אלה אסורים עליו הן מצד האמונה והן מצד החוק היהודי? הרב ענה בפשיטות שהוא איסור הן מן התורה והן מצד המנהג. ואילו פריצי טען לעומתו טענות משונות שהאיסור בגרושה הוא רק מדרבנן[18]. הוא המתין שנה תמימה לתשובת בית המשפט, וכאשר היא בוששה מלבוא, עשה מעשה ביום כ"ב במרחשון תק"ס וערך חוזה חוקי בפני שני עדים על נישואיו עם הגרושה, ללא שום סממן דתי. הוא הוסיף בחוזה שתי נקודות: א. פעולה זו אינה מנוגדת לתורת משה. ב. פעולה זו לא תערער על כהונתו.

רק בחודש אדר של אותה שנה הגיעה תשובת בית המשפט המאשרת את הנישואין, ותהום כל העיר. מיד החל בית הדין להוציא כנגדו התראות, חרמות ונידויים. כאשר המלכות שמעה בחודש תשרי תקס"א על הרחקת פריצי מהקהילה, שיגרה מכתב מחאה והתראה לחברי הקהילה והרב בראשה, שאין להם שום היתר לנדותו ולהרחיקו, ושדבר זה אינו חוקי. באמצע שערורייה זו נפטר הרב טידיסקי משברון לב, וממלא מקומו הזמני, הרב יצחק מרדכי קולוניא[19], שלח לשלטונות מכתב מחאה על חילול התורה. בעקבותיו שלחו עוד רבנים מהאזור מכתבי מחאה.

בראותה שכל העיר כמרקחה, הכריעה המלכות שלא יוכרע מעמדו של פריצי עד שיוחלט על רב קבוע לקהילה, אבל כהונתו הותנתה בכך שהוא מוכרח לקיים את חוקי המלכות. שוב שלחו נציגי הקהילה בקשה שלא לכפות את החוק נגד עמדת הדת, ושוב התחילו מאבקי כוח כבתקופת הרב טידיסקו. בינתיים חיפשה הקהילה ממלא מקום ראוי לקהילה החשובה, וחשקה נפשה ברבי יצחק רפאל פינצי אב"ד פאדווא[20], אולם הוא סירב להצעה. נקעה נפשו של פריצי בסחבת, ולכן הושיב בי"ד של הדיוטות כדי להתיר לו את הנישואין; ישבו ודנו ולבסוף לא התירו. האשה רגזה עליו, על שהבטיח לה לשאת אותה, ועדיין אין פתרון בידו, ולכן ביקשה להיפרד ממנו. אותו בי"ד דן בתביעותיה כלפיו, ופסק שעליו לשלם לה פיצויים ובושת וכו'. כך נשאר בבושת פנים עד מיתתו בשנת תר"ד.

*

נמצאים אנו למדים שגם בפרשה שנייה זו יצאה הקהילה בסופו של דבר וידה על העליונה, אבל אין ספק ששני פרשיות אלה, למרות שתאוות הזוממים לא עלתה בידם, גרמו לקרע חריף ביחס המלכות לקהילה.

*

ממלא מקומו של הרב טידיסקו היה הרב אברהם אליעזר הלוי[21]. הוא הגבר שהבין שאזלת ידי בתי הדין הולכת וגוברת, ואזהרות וגזירות נח"ש לא יועילו כמקודם, באשר נאסרו מטעם הממשלה כל דרך של עונש, לכן נאלץ להעלות רעיון חדש-ישן: להנהיג תקנת הפקעת קידושין, בדרך המנוסה של הפקרת כסף הקידושין מכל מי שיעבור ויקדש שלא כחוק המלוכה. דעתו היתה שאף המחמירים יודו שיש כח בידי הציבור להפקיע קידושין אם התקנה נעשית למגדר מילתא ולמען קיום הדת. לדעתו זו הסכימו רוב רבני איטליה, אולם מנגד עמד בעל 'חתם סופר' שהיה אז רבה של מאטרסדורף.

רוב החומר בענין זה, הן השאלה הארוכה והן התשובות, נותרו בכתובים, והם באים להלן לידי פרסום ראשון.

רא"א הפנה את שאלתו תחילה לרבני המדינה. ראש וראשון היה גדול הדור באיטליה, הוא רבי ישמעאל הכהן אב"ד מודינא[22]. כנראה שעל מכתבו הראשון לא הגיב כלל, ולכן בא אח"כ בטרוניא, ובמכתבו לת"ח אחד בשם ר' יצחק, מעלה רא"א את תמיהתו מדוע רבי ישמעאל הכהן אינו מגיב על שאלה כה חמורה ונחוצה. רבי ישמעאל שמע על תמיהתו, ועל כך באו שני מכתבים זה המתפרסים זה עתה לראשונה, בהם הוא מבהיר את ספקו בענין, וזו הסיבה, כנראה, שלא ענה לראשונה[23].

זה לשון השואל (בהשמטות):

"שאלה. זאת לפנים הקיר"ה סידר ותיקן משפטים ותורות דבר השוה לכל נפש אדם המסתופפים בצלו הן דבר הנוגע לממון כגון הלוואות ירושות נחלות וכדומיהן והן דבר הנוגע לגוף כגון רציחה גניבה וכו' לכל אשר יבטא האדם בשפתים, גם דיני גיטין וקידושין עריות ושניות במר"ה אפקוד והדת נתנה וכה תוארה: עממיא אומיא ולשניא דתחות מלכותי שלומכן ישגא... [כאן הוא מתאר את חוקי המלכות]. ולמאי דאתאן עלה דבר הנוגע לבתי הנפש היינו דיני גיטין וקידושין הציקתני רוח בטני כי לא כהלכות המצריות העבריות, והא איכא טובא לדידן הוי מומא ולדידהו לאו מומא הוא, ואלה המשפטים יתירו אשה לשוק, אשה שנתקדשה כדמ"ו בלי גט כל שלא נתקדשה כנמוסי הקיר"ה, ורבו חללי ח"ו, ותורה השלימה שלנו תהיה למדרך כף רגל".

הוא ממשיך לתאר את מעשיות הנישואין השערורייתיים שתוארו עד כה, ומסיים שהוא רוצה לתקן לכל בני העיר, שכל נישואין שיהיו מנוגדים לחוקי המלכות, "כלא חשיב, והווה להו כחרש הנשבר, והיו תהיה לאיש בלי גט כריתות מהמקדש הראשון. כי על כל אלה אנא נפשאי הצעיר בצעירותו להיות בעובי הקורה אחור לא נסוגותי מלתור ולחפש באמתחות הפוסקים אשר אם יוכל איש לעשות איזה תקנה מיוסדת על פי דה"ק ודברי רז"ל מקור מים חיים, ואדון לפני רבותי בקרקע".

"תשובה: בטרם ארי"ם קן קולמוסא, הגדתי היום כי לא נכחד עצמי ממני, ערכי עלי פחות, ומן הראוי היה אשמרה לפי מחסום כי כל אדם אינו חייב אלא כשיעורו יפתח בדורו: ומי שם פה לדבר דבר וחצי דבר בענין חמור כזה אשר הונף בי"ג נפה לפנים בישראל הלא בראשי גאוני עולם כי שיח ושיג להם כשמואל בדורו, על כן יאמרו ראו עתה הני מילי דצעי"ר אחד מבני פרעו"ש לא הגיע לנמ"ל, דחק ונכנס באתר דזקוקין דנורא שיירן ערך שלחן במדב"ר ישלח דברו. והאר"ש תענה ההכרח לא יגונה ואין אני בן חורין להפטר, ותמיד כל היום העני עומד על הצו"ר בין צוקו"ת ובין צרת"ן דלמא ח"ו נפיק מניה חורבא, נזקא ופלגא ונשי עמי תתגרשנה מבלי גט כריתות, ויצא חתן מחדרו, דין גרמא לי כי השקט לא אוכל, וירדתי אל ההרים היינו אורים, לישא וליתן בדבריהם הנאמרים באמת דבר בשם אומרו, והיו הדברים האלה להלכה ולמעשה, פני כלפי הקודש הגאונים מוסדי הארץ איש איש ממקומו, וכל העם ילכו לאורו, אליו יאתה לדרשו ולחקרו מתוך חומרו, ואם כה יאמרו ראה דבריך טובים נכוחים אקוד ואשתחוה ואברך את אלהי אדני אברהם אשר הנחני בדרך אמת, ותפילתי על חכי, יגיה חשכי אשרי שאל יעקב בעזרו כי"ר".

כאן מתחיל מערכה אדירה של רא"א, הוא בונה בנין עצום לתלפיות, אך מרוב אריכות אין כאן מקום, לכן אסכם את דבריו בקצרה. וכדי להבין את הסוגיה אקדים הקדמה קצרה בדעת רבותינו הראשונים לגבי שימוש בהפקעת קידושין ע"י תקנה חכמי העיר.

בגמרא מצאנו דוגמאות אחדות בהן יישמו חכמינו את הכלל "אפקעינהו רבנן לקידושין": באונס בגיטין, בגט שכיב מרע, כשהקידושין שלא כהוגן (כגון נשואי קטנה), "עובדא דנרש", תלויה וקדיש.

קהילות ישראל, בעיקר בתקופת הראשונים, רצו לפעמים להשתמש בכלל "כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה", כדי להילחם בתופעת קידושי סתר וכפייה ועוד מרעין בישין.

לראשונה מצאנו בתשובת רב האי גאון, המספר שבעקבות כמה פרצות ומכשולים שארעו במקומם תיקן "מרנא ורבנא יהודה גאון [ר"י פומבדיתא] שלא יקדשו אלא כסדר בבל, בכתובה וחתימת עדים וברכת אירוסין. וכל שאינו כסדר הזה תיקן [רב יהודה] שאין חוששין לו"[24]. כוונתו שלא תהיה אפשרות לקידושי אונס וחטף, כי אלה לא יחולו כלל. וכן דעת הרשב"א בתשובה, שמעיקר הדין אפשר להחיל את הכלל על כל תקנה, ובפרט כשהוא נגד רצון חז"ל[25]. אבל בתשובה אחרת מסיק הרשב"א שלמעשה אין להשתמש בעיקרון זה רק במקרה הדומה באופן מדויק למקרים המוזכרים בגמרא, ומקרה של עיגון לא מאפשר הפקעת קידושין[26].

גם התשב"ץ דן בתקנת קהל להפקיע קידושין הנעשה שלא כדעת רב העיר, ואם כי לדעתו מעיקר הדין יש כח לבטל קידושים בהפקרת כסף הקידושין, אבל למעשה הוא חוכך שמא אנו צריכים בי"ד כמו של ר' אמי ור' אסי: "וכן שמענו שלא נעשה מעשה לעולם בדבר"[27]. גם מהר"ם אלאשקר נשאל שאלה דומה, ותשובתו בפיו, שאם רק בקהילה אחת יתקנו תקנת הפקעה, יווצר מצב שאשה נחשבת כאשת איש בקהילה אחת ופנויה בקהילה אחרת, מצב שלא יעלה על הדעת, ולדעתו רק במצב "שנמנו וגמרו כל אותה מדינה ורבניה עם הסכמת כל הקהילות או רובן", כי אז ניתן להשתמש בכח ההפקעה[28].

רשימת פוסקים זו הובאה בבית יוסף סו"ס כח, ומשם נפסק ברמ"א: "קהל שתקנו ועשו הסכמה ביניהם שכל מי שיקדש בלא עשרה או כיוצא בזה, ועבר אחד וקידש, חיישינן לקידושין וצריכה גט, אע"פ שהקהל התנה בפירוש שלא יהיו קידושיו והפקירו ממונו, אפילו הכי יש להחמיר לענין מעשה". על הלכה זו רבו גם רבו מערכות מול מערכות, זה אומר בכה וזה בכה, כמובאר בטו"ט באוצר הפוסקים שם.

על אף מעולם לא תוקנה תקנה זו למעשה, יש לציין שכמה פעמים היה הדבר קרוב להיעשות, ולא דנו חכמים בדבר כפלפול בעלמא, וכל כך משום מעשים שארעו שהצריכו פתרון.

והנה בא רא"א והעלה שרוצה להתנות הפקעת טבעת הקידושין במקום שנעשה שלא כחוק המלך, ובכמה תנאים יודו גם האוסרים. ואלו התנאים הנחוצים: למיגדר מילתא, הסכמת כל חכמי העיר בצירוף כל תושבי העיר.

ואלו מקצת דבריו: "המורם מהאמור שיש כוח ביד בני העיר לתקן תקנה גמורה בחרם גמור ששום ב"י [בר ישראל] קטן יהיה או גדול לא יקדש שום בת ישראל בתולה אלמנה וגרושה כי אם כפי נימוסי הקיר"ה עלי באר כל פרט ופרט באר היטב, והעובר על תקנתם הוא פורץ גדר, ומעתה ומעכשיו מפקיעין ומפקירין כל ממון הניתן לקדושין נגד התקנה, גם להזהירם באזהרה גמורה שיאסרו הבנות כל כסף הניתן להן לקידושין שלא מדעת ורצון אביהן או אפוטרופוסיהן, וכל זה בהסכמת ורצון כל בני העיר אנשיה וחכמיה כפתריה ופרחיה, וזה בלי שום פקפוק ונדנוד אסור כלל, אי מטעם דהוי למגדר מילתא, ובכגון דא אפילו ט"ה בהסכמת חבר העיר יש כח בידם להפקיר וכנ"ל, וכ"ש וק"ו אם נעשית בהסכמת כל בני העיר וכנתבאר לעיל מפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, ואם יעמידו כל חכמי ישראל בכף מאזנים נידון דידן ולו שקל ישקל דחמירא סכנתא ופרצה זו קרובה לבוא, ואין לך מגדר מילתא וקיום הדת גדול מזה...".

אח"כ מופיע העתקה מתשובת רבי ישמעאל הכהן, מעת שהותו בליוורנו סוף חודש כסלו שנת תקס"ה. תחילה הוא מהסס, אולם בנידון המעשה שקרה בטרייסטה ובעקבות זה תיקן שם הרב תקנת הפקעה, הוא קובע שהיא כדת וכדין, אלא שצריך ליישמה רק בפיקוח תלמיד חכם הבקי היטב בהלכות אלו, וצריך שיעמוד וידון היטב בכל סעיפי התקנה שיהיו עשויים כראוי.

להלן הרישא והסיפא מתשובת ר' ישמעאל הכהן, המתפרסמת כאן לראשונה מכת"י (שבדעתי לפרסמה במלואה בעוד חזון).

ליוורנו לס' אלקים יחנך ב' עצת ה' לפ"ג

הרב המובהק ר"מ ור"מ כמוהר"א נר"ו יאיר וכו' לעולם ועד.

אחרי הדרת החיים והש"ר לו יקרב ויערב לכת"ר לו ולכל ב"ב בית צדיקים יעמוד ומלאכת ה' בכל מילי דמיטב בכל אות נפשו הרמה, גם חכמה עוד כל ימי עולם. אכי"ר. זאת אומרת כי הראני א"ח טו"ב כה"ר יצחק הי"ו מכתבו הבהיר שכתב לו שם ראיתי שאדון מתרעם על מה שלא כתבתי שטר לספיקות שעורר כת"ר על הפקעת הקדושין בכתב שיחד לי בגי"ק האמנם אנא נפשאי לכתבית יהבית דעתי הקלושה כי ראיתי כי שאלת חכם חצי תשובה כי הצדדים שאמר כת"ר להחמיר הם אמת וצדק כי אמר מר... אמנם כמו בנידון עיר טרייאסטי בעשותם התקנה להפקיע הקדושין יהיו העדים מאיזה קול שיהיה כיוון שעוברים על תקנה שקידושין נפקעים וממילא גם העדים נפסלים ואיני רואה שום צד לסמוך עליו רק מ"ש קדם הפוסק הנ"ל בשם הרשב"א שכתב שיכולים לתקן להפקיע ולהפקיר כל ממון שנתן לבת ולשם נתינת קדושין וכו' יעו"ש וכן בהסכמתינו כן נראה מאור עינינו דעת הרב מסדר התשובה אור עינינו מהר"ר ינון ז"ל[29] שכתב וציין לנו אופן התיקון בתשובת הר"ן ז"ל ששם נוסח שטר הפקעה איך יהיה כתוב יעו"ש. ונראה לענ"ד שדבר זה צריך להיות על פי רב המקום ויכתב בשני עדים כשרים כאמור יע"ש בדבר ולפי חומר הענין המתקתי סוד עם חכמי ורבני העיר חברי ואוהבי ה' ישמרם ויצילם, אמנם לבם נוקפם אפילו בדבר זה שיצאו מפי גאוני עולם, יען חששו שמא האב לא יעשה הדבר על פי הדין כמתכונתו או שחכם ורב המקום לא יהיה בקי בדבר, וד' יצילנו משגיאות ויראינו מתורתו נפלאות אכי"ר.

כ"ד נאמן בברית אהבתו לשון הצעיר הכהן לשרת ולקיים הצעיר ישמעאל הכהן

הסכמת החיד"א מחודש חשון שנת תקס"ה

הסכמת מורי הרב הגדול הגאון המפורסם סבא דמשפטים כמוהר"ר חיד"א זלה"ה ח' זיו ש' כ"ל היש"ר לפ"ק.

חזה הוית את השאלה ואת אשר נגזר עליה תשובה שלימה מחמיד לבא רצוף אהבה הרב הכולל וחין ערכו מי ימלל כמוהר"ר אליעזר אברהם הלוי נר"ו ויודע כל שער עמי כי זה לי יותר משנה וחצי אחוז בחבלי הא גופא קשיא השתא קשיא רישא ולמחר כריס"א ולבר מגופא מיני עצב"י בשמי"ם ורו"ס ולענה וגם עד זקנה באופן כי אין בי כח ולא עלתה ארוכ"ה. במשא ומתן של הלכה. הן שתי ידים מצע"ר שבתו דלא מציא פסיא קני"א. ואולם כמעט שעברתי על כל דברי המורה נר"ו.

ולענין דינא אני בעניי מסכים הולך דבנד"ד [דבנידון דידן] שהוא קיום דת וח"ו אפשר לבא לידי קלקול גדול אין די בא'ר כ"ע [כולי עלמא] מודו דיכולים לתקן כל הציבור עם רב המקום, וכל יודע ספר, והיו כלא היו אפקעינהו לקידושי חרס את חרסי, ויכתבו בהסכמה בפירוש באר היטב. ולרוב החולשה וכאבי נעכר שפל ונשבר, ואת החותמת רישומו ניכר, עמד קנה במקומו נקיט נפשיה בקצירי, הצעיר וזעיר חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט.

 

אחרי הסכמה זו הועתק פס"ד ארוך מאת רבני ליוורנו משנת תקס"ז, המסכימים עם יישום התנאי בעירם. רשימת החותמים שם: הרבנים יעקב נוניס ואיס, מרדכי נסים, יעקב די מודינא בן יצחק חיים, מנשה פאדווא, שלמה בן דוד חיים מלאך, שמואל בן משה הכהן.

תשובה נוספת שנותרה בכת"י אחר, היא של רבי ישמעאל הכהן אב"ד מודינא, גם היא נערכה בראשית שנת תקס"ה. גם היא ארוכה מאוד ובכתב קשה לקריאה, ואעתיק כאן רק את הרישא והסיפא:

"ראה ראיתי שתי ראיות, משני כתובים הבאים כאחד, מאת פני קדשו, עלי היה הדיבור אשר בהם נפשו נפש היפה לשאול הגיעני אם דעתי עולה עמו, ולקיים ההסכמה שדעתו היא, שלא יקדש... אכתוב ביישוב דברי הרמ"א דפליג עליה... דהתקון היה נצרך מחמת אימת המלכות כנזכר בדברי השואל גזר אומר שיכול לתקן להבא להפקיר ממון הקידושין דמסתייעא מעלת כת"ר בחילוק זה מהמשך דברי תשו' ריב"ש ותשו' הרשב"א א' ר"ו ותשובת הרשב"ץ וכולם פקפקו קצת בתקנת הפקעת הקידושין, והעתיק אח"כ תשובת הרשב"א סי' תקנ"א, שהתיר בפשיטות במעשה נידון ההיא גזירת מלכות... [ולכן] מותר ושרי לגזור בחרם שכל מי שיקדש נגד דינא דמלכותא ככתוב בקודיס, לא יהיה קידושיו קידושין והממון יהיה הפקר. לפי דבריו ק"ו בנד"ד דהוי דבר הנוגע לקיום התורה כנ"ל לכו"ע הרי זה הוא בכלל אחרי רבים להטות וממילא חייבים המעטים לקבל גזירת הרבים וכבר עמדתי על מדוכה זו לאורכה ולרחבה בפלפלת כל שהוא בימי חרפי, בשנת ה'תקי"ג בענין פסק המשכילים מאנקונא ובכן אף ידי יד כהה תכון עמו ויכול היושב על מדין במעמד אנשי העיר דהיינו לקיים שעושים הדבר בפרהסיא ואין צ"ל הן כמוש"כ הראבי"ה בהגהות המרדכי פ"ק דב"ב סי' תר"ו ע"ש. וכל כי האי מילתא לימרו משמאי בשוקא ובבראי כי היא הלכה ברורה כ"ד הקטן ודל החותם פה מודינא בשלהי מרחשון שנת ה' תקס"ה"[30].

לאחר שקיבל את הסכמת הרבנים הנזכרים פנה רא"א ביום י' באייר שנת תקס"ה אל רבי יצחק רפאל פינצי אב"ד פאדווא, גם הוא מענקי איטליה[31], ולצד אגרתו הארוכה בפלפול, פותח ר"א באמרו שקיבל כבר את הסכמתם של חכמי עירו ובצירוף הסכמת החיד"א, ומבקש הימנו להשמיע חוות דעתו.

וזו לשון הפתיחה: "כ' החכם עומד באר"ש על כל נעלם נהירו עיינין, ח"י בשח"ק... מי כמוהו מורה הלכתא רברבתא סבא דמשפטים גדול שבדיינים... הרב המובהק כמוהר"ר יצחק רפאל בכמהור"ר אלישע מיכאל פינצי נר"ו...".

אחרי תקציר חוק המלכות והצעת תקנתו להציל ולגדור את כרם ישראל, הוא מוסיף: "פונה אני אל רבני וגאוני הדור להסכמה... וכעת הסכימו עמי והחזיקו ביה ידי יד כהה, בי דינא רבא דק"ק ליוורנו יע"א ועל גביהן וגובה לפני איש אלקים קדוש הוא הגאון המפורסם הרב הגדול כמוהר"ר חיד"א נר"ו ואחריו כל ישרי לב איש"י כהן גדול הגאון המפורסם כמוהר"ר ישמעאל כהן נר"ו וכמעט כל רבני איטליא... והם מוסיפים והולכים".

לאחר מכן פנה אל הרב פינצי שיחווה דעתו[32], אבל את מענהו של הרב פינצי לא מצאתי.

הוא גם פנה עם הצעה זו אל רבי חיים יצחק מוסאפיה אב"ד ספאלאטו בחבל דלמציה (יגוסלביה)[33], שעבר אז דרך העיר טרייסטה. ואלו דברי המשיב בקצרה: "בהיותי משתעשע עם רב חביבא מעלת הרב מאריה דאתרא הדא מר אברם רחימא נר"ו גילגל עמי בחדשים חידוש הוא שחדשה תורה, והוא הראני פסקא דדינא אשר פעל ועשה אזנים לתורה, משום מיגר מלתא דלא ליתו עם ב"י לידי פריצותא במילתא דאית ביה דינא דמלכותא נימוס דת הקיר"ה. וחזה הוית כל ד"ק כי חיים הם למוצאיהם ודיק מר בדוקין שבעין בתש' גדול אדונינו הרשב"א דלא ליהוו בבית הסתרים ויצא לחלק חלוקא דרבנן ככתוב בד"ק. ולפי רוב הענוה רצה לעמוד ע"ד דעת הדיוט, ואף כי לא לדעתי הוא צריך כי חזק הוא ממנו בגמרא וסברא, ומה גם כי כן אמר דכבר שלח פיתקא ופיסקא דנא לפני מי שגדול פאר דורינו בוצינא דנהורא חד בדרא הרב הגדול מוהר"ר חיד"א וסמך שתי ידיו עליו בסמוכים מן התורה. א"כ מה יתן ומה יוסיף מילי דזעירי".

בהמשך דבריו הוא מסכים במלוא הרצינות עם הצעתו, ומחדש שגם לדעת הרמ"א שמחמיר בדרך כלל בהפקעת קידושין, בנידון דידן יודה: "בכה"ג דהוי למיגדר למילתא ולעשות סייג לתורה נראה דגם האיש משה גדול מאוד נר ישראל מור"ם יודה בנדון כזה להיתירא..."[34].

העולה מכל האמור, שרבני איטליה ברובם הסכימו עם הצעתו של ר' אברהם אליעזר הלוי, שכדי לגדור את הפרצה בטהרת הבית ראוי לתקן תקנה זו של הפקעת קידושין. וזאת על אף שהיה בכך משום חידוש עצום. ביריעה הבאה נשוב לדברי החת"ס לענין זה.



[1] על התפשטות ההשכלה בטרייסטה, ראה אצל דובין, פרק ה.

[2] שלמה סימונסון, תולדות היהודים בדוכסות מנטובה, א, ירושלים תשכ"ג, עמ' 70-68. על החומר הכלכלי שבספריו הקדיש הח' בנימין בקי מאמר חשוב בשם 'סקירה על הכלכלה היהודית באיטליה ערב תקופת נאפוליאון', ציון יב (תש"ז), עמ' 73-66. על המובא בכתביו בענין הגורם היהודי בהעלאת רמת המסחר בעיר, ראה סימונסון, עמ' 225-224, 229. על מעמדו הרם של המשפט העברי בכתביו, עי' סמונסון, עמ' 269. עוד עליו ראה אצל בן עירו שד"ל, פרקי חיים (אוטוביוגרפיה), תלפיות, שנה ה חו' א (טבת תשי"א), עמ' 20-19.

[3] פ"ע ח"א דף ב ע"א. בדף יד ע"א על מאמרם 'למדתי שאין נכנסים לחורבה', כתב: "וכבר ידוע שפירושו זה אינו נוגע ח"ו לאמונת מציאת השדים והמזיקין, שאני מאמין באמונה שלימה, בפרט אחרי ויכחתי על דבר זה זמן ג' שעות ויותר, עם פאר הדור והדרו הרב הגדול כמוה"ר חיד"א ז"ל". פגישה זו מרומזת בספרו של החיד"א, מעגל טוב, עמ' 94.

[4] חלקים א-ג נדפסו בליוורנו בשנים תקע"ה-תקפ"ה, וחלקים ד-ו נדפסו לאחר מיתתו, בשנים תרל"ח-תרמ"ח.

[5] על כך האריך ב"צ דינבורג במאמרו 'ב"צ רפאל הכהן פריצי וספרו 'פתח עינים'', תרביץ כ (תש"י), עמ' 264-241, ובפרט בפרקים ג-ה שם. כן ערך לואיס דובין מאמר שחקר היטב את דרכו המיוחדת בביאור אגדה, Lois Dubin, The Sages as Philosophes: Enlightenment and Aggadah in Northen Italy, Open Thou Mine Eyes, New Jersey, 1992, pp.61-78.

[6] פת"ע, ח"ב דף סד ע"א.

[7] שם ח"ד, דף פ ע"ב.

[8] שם ח"ב, דף יב ע"ב.

[9] שם ח"ג, דף ל ע"א.

[10] שם ח"ד, דף פט ע"ב.

[11] שם ח"ב דף לט ע"ב.

[12] שם ח"ב, דף לט ע"ב.

[13] ראה ח"ב, דף מ ע"ב.

[14] מתוך מכתבו של רבי אליהו ב"ר שלמה הלוי אב"ד אליאסנדרה, שפורסם בסיני, כרך עא חו' א (ניסן תשל"ב), עמ' קפח-קפט, והוא מכנהו "שפינוזה חדש". סימנוסון, עמ' 711.

[15] נולד בשנת תקל"ח לאביו רבי מזל-טוב מודינא, שהיה תלמיד מובהק לרבי ישמעאל הכהן. ידיו רב לו בנגלה ונסתר ודרשן נפלא, הוציא לאור את ספרו הענקי יצירת-מופת 'זכר דוד'. נפטר בשנת תרכ"ה.

[16] זכר דוד, ח"א, ליוורנו תקצ"ז, מאמר א פרק מט, ד"ה וכיוצא.

[17] בעלה הראשון היה אליעזר לוצאטו, הוא אחיו של אליהו משה לוצאטו שהבעיר את הבערה הקודמת, שתוארה באריכות ביריעה הקודמת!

[18] האמת היא, שטענותיו אינן ברורות מתוך כתב התביעה. מה שמובן הוא שלדעתו התורה לא אסרה כהן לגרושה אלא לאחד ששלחה את אשתו מביתו לצמיתות, ללא גט, אבל ברגע שנתן לה גט אין לו שום זיקה אליה, והיא מותרת לכל. כמובן שטיעון זה מעלה גיחוך. ושמא (מתוך השערה פרועה) טען שאם בא עליה דרך זנות בלא קידושין, י"א (דעת הרמב"ם ועוד) שאינו לוקה.

[19] אחיו הגדול של רבי אברהם די קולוניא ממנטובה. קינתו על נפש רבי רפאל נתן נדפסה ב'שבלים בודדות', עמ' 158-156.

בילדותו למד אצלו שד"ל, המתארו ברגשנות עמוקה: "הוא היה זקן בעל ידיעות רחבות וקפדן במידותיו. הוא עורר בי רגש הערצה עמוקה מאוד, ובמשך שנים רבות הייתי מקיש תשומת לב רבה ביותר לכל הגה היוצא מפיו ולכל מעשה שעשה, ויהא זה דבר קל ערך ביותר, בימיו הוא היה מדקדק גדול... הוא האיש שעורר בקרבי את האהבה לחקר דקדוקה של העברית" (פרקי חיים [לעיל הע' 2], עמ' 14). אחר כך המשיך שד"ל ללמוד אצל רא"א הלוי. שד"ל מתאר שגם בסוף ימיו, כאשר רבי יצחק מרדכי כבר היה חלש וסומא, היה בא בקביעות לביתו והיה לומד וקורא לפניו, או רושם למענו דברים שהיה מכתיב לו, כי על אף עיוורונו המשיך לדרוש ברבים בכל שבת!

[20] מתלמידי רבי יצחק לאמפר ונטי. עליו ראה ב'תולדות גדולי ישראל', עמ' 130.

[21] עליו הארכתי ביריעה הקודמת, הע' 1, ואוסיף כאן את הערכת תלמידו שד"ל עליו: "אצלו למדתי חמש שנים, הוא מפלפל בעמקות וחריפות, אבל גם בשכל הישר, ולא לשם פלפול סתם. אדיקותו היתה קפדנית, ועם זה תמימה וישרה. הוא סבל תכופות משגרון, וכדי לא לגרום לביטול תורה, היה מזמין אותנו ללמוד בביתו. הוא היה שוכב בייסורים ואני היינו סובבים אותו עם ספרי הגמרא הגדולים שלנו ומסמיכים אותם על המטה" (פרקי חיים, עמ' 14). בשנת תקע"ו, וכבר הגיע שד"ל לימי בגרות, הציע לפניו מורו רא"א בראותו שהוא בר-כשרון, שילמד לרבנות והוא יסמכו ל'מורינו', אך שד"ל סירב (שם, עמ' 28). שד"ל גם מציין שיחסי הידידות בין הרבנים קולוניא והלוי היו חמים במיוחד (עמ' 29). עם פטירת רא"א העלה עליו שד"ל הספד וקינה - ספר יסוד עולם, כת"י בודפשט בהמ"ל, K 9/56 דפים 107-100.

[22] נולד בשנת תפ"ד. בשנת תקמ"ב נתעטר בכתר הרבנות במודינא, ונודע לאחד מגדולי הדור המפורסמים. מיום בואו לאיטליה נקשרה נפשו של החיד"א עם נפש הכהן. בהזדמנות אחת הביע את הערכתו אליו: "שמעתתיה מתדברין בעלמא, נודע בשערים שמו היינו תנא קמא, ה" מעלת נר ישראל עמוד הימיני הרב המופלא אב בחכמה, עטרת תפארת כמהר"ר ישמעאל ההן נר"ו...". נודע בחיבוריו החשובים: שו"ת זרע אמת, שפת אמת – דרושים, שבח פסח – הגש"פ.

[23] תעודות אלו ספונות בספריית היברו יוניו קולג' ניו יורק, K 94 (סרט 34863). העתק השאלה של רא"א בספריה הנז"ל 1377 (סרט 43370).

[24] אוצר הגאונים, כתובות דף ז ע"ב. דיון בנוסחאות תשובה זו נמצא ב'אוצר הפסוקים' סי' כח ע' כא, הע' צו.

[25] שו"ת הרשב"א, ח"א סי' א' קסב.

[26] שם, סי' א' קפה.

[27] שו"ת תשב"ץ, ח"ב ס' ה, סי' קלג.

[28] שו"ת מהר"ם אלאשקר, סי' מח.

[29] כנראה שהכוונה לרבי יצחק נוניס ואיס, בעל 'שיח יצחק', גיסו, בעל אחותו של רבי ישמעאל הכהן, ואביו של רבי יעקב נוניס, שאף הוא נקרא ינו"ן (עליהם ראה ב'תולדות גדולי ישראל', עמ' 132).

[30] כת"י ספריית J.T.S. 1377 (סרט 43370) עמ' 4-1.

[31] כיהן שם משנת תקמ"ו עד לפטירתו בשנת תקע"ג, תוקף תהילות תפארתו ראה אצל תלמידו רבי מרדכי שמואל גירונדי, תולדות גודלי ישראל, עמ' 132-126.

[32] כת"י לונדון-וולמדונה, 154 (סרט 46062), עמ' 12-1.

[33] נולד בירושלים בשנת תק"ך. בגיל צעיר התגלגל לאשפלאטרו והיה שם תלמידו של רבי דוד פארדו. חזר לירושלים ונמנה בין חכמיה ושדרי"ה. בצעירותו יצא לשליחות מצוה לחו"ל ונתקבל לאב"ד בספאלאטרו בשנת תקנ"ו, שם הרביץ תורה עד לפטירתו בשנת תקצ"ז. חיבר ספר בשם 'חיים וחסד'.

[34] כת"י ירושלים מס' 4,123 דף ב-ד.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אור החיים

משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

פרשת וירא תשפ"ד