פולמוס נישואין אזרחיים

 

פולמוס "נישואין אזרחיים" חלק ד'

והשביע הכהן את האשה (במדבר ה כ). ר' יקום אומר: העובר על לא תחמוד כאילו עובר על עשרת הדברות (פסיקתא רבתי כא יז)

 

ביריעה הקודמת ראינו באריכות מה את תשובותיהם של חכמי איטליה, שנשלחו בין השנים תקס"ד-תקס"ז אל רבה של טרייסטה - רבי אברהם אליעזר הלוי, בתגובה לרעיון שהעלה להתקין תקנה להפקעת קידושין שלא נעשה כחוק נישואין אזרחיים. בשתי היריעות האחרונות סקרתי בארוכה את הפרשיות הכואבות שגרמו להצעה זו שתעלה.

קיימת תשובה נוספת מאחד מחשובי חכמי איטליה בענין זה, אבל היא לא נכתבה בתגובה לפניית אב"ד טרייסטה, אלא הכותב עצמו חישב את הפרצה העלולה להיווצר בעקבות החוק החדש של נישואין אזרחיים ומעצמו העלה את הרעיון של הפקעת קידושין. כוונתי לתשובת רבי מזל-טוב מודינא, תלמידו המובהק של בעל 'זרע אמת' ולימים רבה של מודינא, בהיותו בפאריס בשנת תקס"ו, כאשר השתתף ב'אסיפת המכובדים' שתפקידה היה ללבן את שאלותיו של הקיסר נאפוליון לחברי הסנהדרין שהקים לצרכיו הפוליטיים ובמטרה לקרב את היהודים לתרבות הצרפתית[1]. אחת השאלות הבעייתיות ביותר היתה בענין חוק נישואין אזרחיים. רבי מזל טוב חזה שייווצר חורבן והרס המשפחה היהודית בעקבות החוק, לכן רשם לעצמו רעיון: "לגדר וסייג... שלא יפיק מיניה חורבא", להתנות תנאי להפקיע קידושין שלא נעשו כחוק. מניסוח שאלתו משמע שבשאלת ה'תקנה' דנו חברי האסיפה; כנראה הם שהעלו את השאלה והם אלו אשר דנו בה. את התשובה ערך ללא ספרים ברשותו, בימי שהותו בפאריס בעת כינוס ה'סנהדרין'.

מרהיטות דבריו עולה כאילו רעיון זה כולו שלו, בה בשעה שרבו המובהק בעל 'זרע אמת' כבר דן בכך ארוכות שנה לפני זה, וכן שאר גדולי איטליה התייחסו לרעיון זה, כפי שחשפתי ביריעה הקודמת, ותמוה שאינו מוצא מקום להזכיר עובדה זו. תמוה גם שאף אחד משאר החכמים שהשתתפו באותה אסיפה, אף אחד לא מצא לנכון לרשום או להזכיר דיון זה בכתביו. ולא עוד אלא שכעבור שלושים שנה - בשנת תקצ"ג - פנתה ממשלת צרפת למנהלי הקונסיסטואר בכמה ערים שבממלכה, בשאלה אם אפשר לגשר בין הלכה היהודית ובין חוק הנישואין האזרחי, ולבוא לידי עמק-השווה. תשובתם היתה חד משמעית, שאין שום מקום לגישור ביניהם – כפי שיבואר לקמן – ולא העלו את הרעיון של תקנת תנאי ביטול קידושין, נושא שדנו בו, לדברי ר' מזל טוב מודינא, כבר בייסוד הסנהדרין! וצריך עיון גדול.

ואלו דבריו של רבי מזל טוב:

בהיותינו פה פאריס בהורמא דמלכא לתקן תקנות בענין השאלות אשר שאל מאתנו ולגזור הקיום בעניינים המדיניים ובפרט על ענין הקידושין, דהקידושין לא היו קיימים אם לא יהיה נעשה האט"ו ציוויל"י כפי חק המדינה.

חשבנו למשפט לעשות גדר וסיג למען לא יבוא אי בזדון לקדש בתולה אחת בלא האט"ו ציוויל"י ותהיה מקודשת מדאורייתא ולא ע"פ דתי המדינה, ויפוק מיניה חרבא, דתנשא לאחר בלא גט. לכן קמנו לחקור בדין זה, אם יש כח לאפקעואינהו לקידושין אם לא יהיה נעשה האט"ו ציוויל"י בתחלה.

חשבנו למשפט לעשות גדר וסייג למען לבוא איש בזדון לקדש בתולה בלא ציווילי [חוק אזרחי] ותהיה מקודשת מדאורייתא ולא על פי דתי המדינה ויפוק מיניה חורבא, דתנשא לאחר בלא גט, לכן עתה קמנו לחקור בדין זה, אם יש כח לאפקעינהו לקידושין אם לא יהיה נעשה הציווילי בתחילה.

בתשובתו הקצרה מביא רבי מזל טוב שתי ראיות מהגמרא שאפשר להתנות תנאי להפקיע קידושין "למיגדר מילתא". ראייתו הראשונה היא מברייתא (קידושין קד ע"א) המספרת שהיו מקרים אצל אנשי אלכסנדריא שקידשו נשותיהם ולפני הכנסתן לחופה (נישואין) באו אנשים זרים וחטפו את הנשים מבעליהן ונשאו אותן לעצמם, ויצאו חשש על בניהם שהם ממזרים. כאשר באו הבנים לפני בי"ד, בדק הלל הזקן בכתובת אימם ומצא שכתוב בהן "לכשתכנסי לחופה תהי לי לאשה", ולכן פסק הלל הזקן: מאחר שהקידושין היו על מנת שתיכנס לחופה, והיא הלא נחטפה בסוף ולא נכנסה לחופה, נמצא שקידושיה מהראשון לא חלו מעולם, לפיכך הורה הלל שאין בניהם ממזרים.

ממשיך הרב מודינא בשם תוס' המבאר על אתר: "שהלל התיר אפילו לאותם שלא כתבו", כיון שרובם היו כותבים כן[2], ושכן כתב רב האי גאון "שאף לאותם שלא כתבו, התיר"[3]. בהמשך מביא ראיה נוספת מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (ח ע"א) "רשאים בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ולהסיען ממדת דין תורה... וכל שכן הקהל שיפתח בדורו כשמואל בדורו, ואפשר להפקיר ממון ביד חבירו". ומסיים בדברי הריב"ש (סי' שצט) "עלה בידינו שיכולים הקהל לעשות תקנה זו והמקדש כנד תקנתם, אין קידושיו קידושין, ואינה צריכה גט. זה נראה לי להלכה, אבל למעשה הייתי חוכך להחמיר, ולא הייתי סומך על דעתי זה, אם לא בהסכמת כל חכמי הגלילות.

לאחר מכן – כנראה בחזרתו הביתה - הוסיף רמ"ט מודינא על הגליון, שמדברי התשב"ץ (סי קלג) מוכח שאם לשון התקנה מתייחסת במפורש להפקעת הקידושין, אזי אין ספק שהוא נפקע[4].

תשובת החתם סופר

כזכור, התשובה הראשונה שהגיע לידי רבה של טרייסטה, רא"א הלוי, היתה מידי החת"ס. הלוא דבר הוא שכל חכמי איטליה עמדו בצד אחד וחיזקו את ידי הרב הלוי, ולעומתם נעמד החת"ס שהתנגד בתקיפות לתקנת ההפקעה.

ניתן אולי להסביר שמסורת עתיקת-יומין היתה באיטליה ובקהילות המזרחיות, שאפשרו לקיים את תקנת ההפקעה, ועובדה זו נסתרה מעיני החת"ס. ואף שחכמי איטליה אינם מזכירים להדיא מסורת כזו ותקנות עתיקים בענין זה[5], לכאורה רוח המסורת היא המדבר מתוך גרונם.

רוב תקנות והסכמות הקהילות כדי לגדור הפרצות, היו תקנות של עונשים שונים. רק במיעוטם עמדה שאלת הפקעת קידושין. השאלה אם יש כח ביד חכמי הזמן, בית דין או הקהל לתקן תקנת 'אפקעינהו', נשאלה כבר בתקופת הגאונים. מחלוקות מקיפות הועלו אם אפשר להפקיע קידושין לאחר חתימת התלמוד.

יש שסברו שיכולים לתקן תקנה ידועה ולפרש שמי שיקדש שלא כתקנתם, מופקעים הקידושין מהם, ולפיכך יש מן הגאונים שתיקנו שלא יקדשו אלא בכתובה ובברכת אירוסין, ומי שיעבור על זה אין חוששים לקידושיו, שהרי כל המקדש על דעת חכמים מקדש[6], וכל קהל יכול לעשות תקנה בהסכמת אנשי העיר וחכמיה ולהתנות שמי שעובר על תקנתם הם מפקירים את ממון הקידושין, מדין 'הפקר בית דין'[7]. וכן דעת הרא"ש, שאפילו אם קידשה בביאה, יש כח לבי"ד לעשות בעילתו בעילת זנות[8].

אולם רבים מחכמי ספרד מדורות יותר מאוחרים נטו להחמיר, והם סברו שאם לא היתה תקנה מפורשת להפקיר הממון, אין קידושיו מתבטלים[9]. ויש שסברו להלכה שבתנאי מופרש מופקעים הקידושין, אבל למעשה חששו ליישמו[10], שמשום חומר העריות יש לחוש שמא אין כח ביד בי"ד להפקיר ממון לא בי"ד כרב אמי ורב אסי[11]. דברי פוסקים מאוחרים אלו הובאו בבית יוסף (סו"ס כח) ונראה שכן דעתו[12]. בשו"ע לא העלה כלל שאלה זו, אולם הרמ"א כן העתיק דבריו להלכה: "קהל שתקנו ועשו הסכמה ביניהם שכל מי שיקדש בלא עשרה או כיוצא בזה, ועבר אחד וקידש, חיישינן לקידושין וצריכה גט, אע"פ שהקהל התנה בפירוש שלא יהיו קידושיו והפקירו ממונו, אפילו הכי יש להחמיר לענין מעשה". וכן פסקו מהרש"ל ולבוש, ואחריהם נקטו כן רוב האחרונים.

אולם כשעושים חלוקה לפי אזורים, רואים מפורשות שחכמי איטליה כן הפקיעו מדי פעם. ראשון הוא רבי יהושע בועז מחשובי חכמי המדינה[13], שלדעתו גם מהרי"ק יודה כאשר קיים נוסח תקנה המפורש להפקיע[14]. רבי יהודה מינץ (נפטר בשנת רס"ח) תיקן בשנת רס"ו יחד עם חכמי פאדובה שלא יקדש אדם ללא רשות קרוביה, אולם לא ברור האם בנוסח החרם הופיע המונח 'הפקעה', וכבר בשנת רע"ט התלבטו חכמי איטליה בשניים: על תחומי התפשטותה, אם נתקנה רק לקהל פאדובה גופה או שמא נתפשטה בכל גבולות המדינה. ושנית, אם אלימא זאת התקנה להפקיע הקדושין[15]. אולם רבי יחיאל טרבוט[16], תלמידו של מהרי"ק ובן משפחתו, פסק בכמה תשובות שניתן להפקיע למעשה את הקידושין[17]. בשנת של"א תקנו בעיר קסאלי תקנת הפקעת קידושי סתר וכדומה, ופרסמו בשו"ת של משפחת טרבוט, ונתפרסמה מחדש בשנת של"ט[18]. בהסכמה זו, תמכו חכמי קסאלי יתדותיהם בתקנת פאדובה שתיקן רבי יהודה מינץ בשנת רס"ו[19]. אך בין השנים ת'-ת"ק, לא מצאנו שתיקנו תקנות 'הפקעה', ויש עוד להניח שלא ידעו על תקנות קדומות אלו[20], או שמא גברה דעת חכמי אשכנז ופולין ודעתם התפשטה כבר בכל האזור, ונגררו אחריהם.

כעת אולי אפשר להבין את רבני איטליה שהובאו ביריעה הקודמת שהסכימו להצעת רבי אליעזר הלוי לתקן תקנת הפקעת קידושין, ובפרט שהוא למיגדר מילתא בסכנת פרצת כרם-ישראל, שמא רוחם של ראשוני איטליה דיברה מתוך גרונם.

דעת רבני הקונסיסטואר

המהפכה הצרפתית שפרצה ביום כ' בתמוז תקכ"ט (14 ביולי 1789) שינתה את מעמד היהודים בצרפת מן הקצה אל הקצה. בזכות החוקים החדשים לחירות, שוויון ואחווה אשר חוקקה ה'אסיפה הלאומית של המהפכנים', זכו היהודים לשוויון זכויות מלא והוכרו כאזרחיה של הרפובליקה החדשה. ביטול סמכויותיהם של אנשי הכמורה והוצאתם להורג של מסיתים דתיים, תרמו אף הם לירידת מפלס השנאה.

עם פרוץ המהפכה גרו בצרפת 40 אלף יהודים; 35 אלף מהם אשכנזים שהתגוררו ברובם במחוז אלזס-לורן שבמזרחה, ועוד 5 אלפים בדרום צרפת ובעיר בורדו, רובם ספרדים מצאצאי האנוסים. לא היה שום קשר בין שתי קהילות אלו[21]. יהודי פאריס עשו רבות למען השגת שוויון זכויות בעבור הקהילה.

בחודש שבט שנת תקס"ו (1806), תחת שלטונו של נאפוליון, הועלתה השאלה בנוגע למעמדם של היהודים. לנוכח שאלה זו, כינס נאפוליון אסיפה שנקראה 'אסיפת הנכבדים'. נפוליון שאל את משתתפי האסיפה 12 שאלות שהועלו כדי לבחון את יחסם של היהודים לאומה הצרפתית, ולבדוק האם האמונה הדתית סותרת את החוק הצרפתי. הנכבדים השיבו לשאלותיו של נפוליון תשובות שהניחו את דעתו. אך נאפוליון החליט לתת לתשובותיהם תוקף ולכנס את "מועצת חכמי הדור", או בשמו הרשמי "הסנהדרין", שלמושב הפתיחה הגיעו נציגים יהודיים מצרפת, מערב גרמניה ומצפון איטליה. החלטותיה של אסיפת הנכבדים עברו לסנהדרין, שאישרה אותם ונתנה להם תוקף של מעין 'פסק הלכה'.

ייסוד הקונסיסטוריה

בחודש אדר תקס"ח (מרץ 1808) התפרסמו שתי פקודות של נאפוליון, הראשונה הסדירה את המבנה הקהילתי-יהודי בצרפת וקבעה כי בכל עיר המונה לפחות אלפיים יהודים, יוקם ועד שנקרא קונסיסטוריה (מועצת דתית קהילתית). מעל הקונסיסיטוריות פיקחה מועצה אחת מרכזית שישבה בפריס. כל אחת היתה מורכבת מרב ראשי, רב נוסף אם ניתן, ושלושה חברים שלא משורות הרבנים – שרבים מהם היו רודפי החידושים והשינויים בהלכה. בדרך זו הצליח השלטון לפקח כמעט על כל היהודים. הפקודה השנייה היא קביעת האמנציפציה וחופש הדת[22].

רוח החופש והדרור שררה גם בתוככי היכלי הקונסיסטואר, כידוע לכל[23]. נעמוד כאן על פרט קטן, הוא הנוהג בצרפת לגבי קידושי סתר וללא רשות ההורים וכדומה. כמאה שנה לפני המהפכה מצאנו עדויות רבות שהקהילות אסרו בכל תוקף על נישואין שהוסכמו בין בני הזוג אבל לא בין ההורים, או על קידושי סתר, והחרימו אותם בחרם חמור. אך לאחר המהפכה ועם ביטול האוטונומיה, ניטלה הסמכות המשפטית מהקהילה, ומסגרת הקהילתית נחלשה ולא נותרה להם שום מענה לעמוד נגד סוררים אלו.

רוח הדרור והחופש שנשבה בצרפת הביאה אליה יהודים רבים ממדינות אחרות. "מהגרים" אלו לא התחשבו בחוק החדש ולא שמרו על כלליו, כגון האיסור להינשא בלא רשות ההורים. עובדה זו גרמה לחיכוך בין ראשי הקהילה לבין המשטר. בשנת תקצ"ג פנה בית המשפט אל משרדי הקונסיטואר בבקשה להוציא תקנה - שתהא מעוגנת על פי חוקי השו"ע - לכל יהודי המדינה, שאין לעקוף את החוק!

בינם לבין עצמם לא היו רבני הקונסיטואר בדעה אחת. בתיק רבנות מארסיי נמצאת התכתבות ערה בין רבני הערים שהתחלקו לשלוש דעות (תודה לד"ר קפלן שבדק בעבורי את התיק ומסר לי את תוכנו).

הרבנים חננאל כרמיה ויוסף שמואל הציעו לתקן נוסח של תקנה כללית לכל תושבי האזור העומדים תחת חוק המלך, ברשות ראשי הקהילה, שכל קידושין שיפרו את חוק המלך, הרי הם מופקעים לגמרי.

דעת הרבנים אברהם ליסבון וברוך מולהאוב, שחוק המלכות מספיק חזק, ותוקפו כמו תקנת קהילה על דעת הרבים, והחוק לבדו מפקיע הקידושין. והסכים לדבריהם הרב הראשי הרב מיכאל דוד הכהן.

ואילו דעת הרבנים חננאל דוד כרמיה וישראל בי-דאריד, שגם אילו הוכרזה התקנה, אין לנו את הכח להפקיע קידושין.

בסופו של דבר השיבו כל משרדי הקונסיסטואר פה אחד, שאין להם את הכח ואת היכולת לכך[24].

*

מעניין שמאה שנה לפני המהפכה תיקנה קהילה חשובה בדרום צרפת תקנה על הפקעת קידושי סתר, וגם יישמה אותה!

בשנת תק"ב פנה רבי משה די-רובליס, רבה של הקהילה הספרדית 'נפוצות יהודה' בעיר באיונה (דרום-צרפת), אל רבי משה סיני בקארפינטראץ[25], בשאלת קידושי-סתר שאירעו בקהילתו, ושלח לו את נוסח ההסכמות משנת ת"ס שנרשמו בפנקס קהילתו, המתעד חרם חמור ששום אדם לא יוכל לקדש אשה בצנעה ובלי רשות מהוריהם. כוונת ההסכמות שהתבססו על תקנות קדומות, היתה לאסור הקידושין הנזכרים, ולחיזוק התקנה הפקירו כסף הקידושין ופסלו העדים והטילו חרם על המקדש והעדים; וכל זה בהסכמת הפרנסים וכל היחידים והרבנים ובי"ד הספרדים באמשטרדם[26].

על משמעותן של הסכמות אלו התווכחו רבה של באיונה עם רבה של קארפינטראץ. ר' סיני צידד לבטל את הקידושין והוא דן באריכות בתוקף ההסכמות להפקיע הקידושין[27]. לעומתו טען מרא דאתרא של קהילת 'נפוצות יהודה', שיש לבטל את הקידושין מטעם דינא דמלכותא דינא, "שכך היא ג"כ גזירת המלכות בכל המדינות הללו ששום בר נש יהיה מי שיהיה קודם הגעת לכ"ה שנים שלא יוכל לישא אשה בלתי רשות אביהם", והדין נותן שאם יש כח ביד הקהל לבטל קידושין כאילו מחמת התקנה, כ"ש וק"ו שיהיה כח ביד המלך בגזרתו הנ"ל לבטל הקדושין ובפרט בהיות כוונתו לטובה שלא יתרבו הפריצים, ובמיוחד בהיות הגזירה ההיא כללית בכל ערי המלכות לכל אומה ולשון המשועבדים תחת רשותו ואינה לישראל דוקא.

שני צדדים אלו הובאו לידי הכרעה אצל רבי דוד ב"ר רפאל מילדולא מאמסטרדאם[28], שבתשובה ארוכה מאוד מבטל את דברי שניהם. אשר לדברי הרב מבאיונה הוכיח ר' דוד שהכלל 'דינא דמלכותא דינא' חל רק לענין מסים ומנהגות של משפטי המלכים, אבל השייך לחוקי התורה אינו חל ואסור לנו לקיים גזירתם משום שלא כצורנו צורם, ואין לנו להניח תורה שלמה כדי לקיים גזירת המלך. ובאשר לדברי ר' סיני, מעלה ר' דוד מתוך דיוק נוסחי התקנות שכל כוונתם היא להכריחם ליתן גט, כדי שלא יהיה לקידושין הללו קיום והעמדה, אבל להפקיע את הקידושין לגמרי בלא גט, לא עלה על דעתם[29].

למרות התנגדותו של רבי דוד מילדולא, כעבור שלושים וחמש שנה – בשנת תקל"ט - תיקנו יהודי אביניון (השכנה לקארפנטראץ) תקנה המבטלת קידושין שנעשו ללא רשות הקרובים "מבלי להצריך גט"![30]

עתה נשאלת השאלה: מדוע כעבור חמישים שנה, היינו בשנת תקצ"ג, לא מצאו חברי הקונסיסטואר מענה לבית המלוכה שביקש בסך הכל להשיב עטרה ליושנה ולמנוע אפשרות של נישואין בלא הסכמת ההורים? הרי יכלו רק להחזיר את התקנה הישנה ובכך לחסוך את הסכסוך עם השלטון?!

ביריעה הבאה נבאר את דעת החת"ס – שהיה נאמן לדברי הרמ"א ללא סטייה - והיה היחיד שלא קיבל את הצעתו של הרב הלוי!

 

 

יברך את בית אהרן

ערב שב"ק לסדר דבר אל אהרן ואל בניו לאמר... יברכך ה'...

בשבח והודיה להשי"ת על חסדיו הרבים בהולדת בן לבני זך הרעיון וברוך הכשרון, הרב אהרן שיחי'.

ארשת שפתי יערוך לפני אדון כל, שירווה רוב נחת דקדושה ממנו ומכל יוצ"ח, ויזכה לישב באוהלה של תורה עד זקנה ושיבה טובה. על שולחנו יתאחדו תורה וגדולה.

 

סעודת ה'זכר' בבית חמיו הרה"ח ר' יואל בוקשפן (שכונת רמות)

 



[1] כפי שכותב רבי מזל טוב: "עכשיו אני יושב פה פאריס באסיפה גדולה של ת"ח במצות הקיסר והמלך יר"ה אנכי רחוק הבה ממאור פני מלך חיים מ"ו (בעל זרע אמת) ואי"ה בבואי לביתי לשלום אשאלה ממנו מענה לשון על זה הענין".

[2] האמת היא שבתוס' (ד"ה היה דורש) כתבו רק את החידוש ללא שום הסבר, אלא הוכיחו כן מתוך סברא, שאם היה כתוב מפורש, הרי פשוט שהתנאי קיים ואינו כאסמכתא, אלא על כרחך שמדובר אפילו כשלא מפורש בנוסח הכתובה. ומה שכתב רבי מזל טוב בשמם, שכיון שרובם כותבים שם, כך העתיק (מתוך הזכרון) משו"ת התשב"ץ (ח"א ס' קלג) שנשאל האם מותר לתקן תקנה שמפקיעה קידושין, והביא בתו"ד ראיה זו וכתב: "ואמרו הראשונים ז"ל שהלל התיר אפילו לאותם שלא כתבו כן, כיון שרובן היו כותבים כן". וכעי"ז בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' קפו) שכתב מדעת עצמו: "לפי שהמקדש שם סתם, על דרך הנהוג שם קידש" [דברי הרשב"א היו לפני הריב"ש, והעתיקו בשו"ת שלו סי' תיג, והמהדירים במהדורת מכון ירושלים כתבו שאינו לפנינו! בפרט שהב"י העתיק את כל לשון הרשב"א].

[3] תשובת רב האי נדפסה ב'תשובת הגאונים' (הרכבי) סי' רכו, והובאה ברמב"ן ורשב"א על אתר.

[4] ראובן דב דסלר, שנות דוד ודור: אסופת גנזים, ב, ירושלים תשס"ד, עמ' תסב. התודה לדידי הרב שלמה אליעזר גליקמאן (בורו פארק) שהפנני לפנינה זו. האמת היא, שהראייה מאנשי אלכסנדריא הובאה כבר בריב"ש הנ"ל.

[5] לא אמנה את כולם, שהרי רבים הם ונאספו אחרי מיון הדק היטב לפי אזורי המדינות ע"י א"ח פריימן בספרו המונמטלי 'סדר קידושין ונישואין', ירושלים תש"ה.

[6] רב האי גאון בשם רב יהודה גאון; אוצה"ג לכתובות חלק תשובות סי' ס.

[7] שו"ת הרשב"א ח"א סי' תקנא; תשב"ץ ח"א סי' קלג בשם רמב"ן.

[8] שו"ת הרא"ש כלל לה סי' א, וכן נוטה בנו רבי יהודה, שו"ת זכרון יהודה, סי' פא. וכן פסק תלמידו רבינו ירוחם, נ' כב חלק ד.

[9] שו"ת הרשב"א ח"א סי' א'קפה; מהרי"ק שורש פד; שו"ת בית יוסף, אה"ע סי' ו, י, ועוד.

[10] שו"ת הרשב"א סי' א' רו; הריב"ש (סי' שצט) חוכך להחמיר ולהצריך גט, וכן נקטו חכמי אלגיר שלאחריו, עי' תשב"ץ ח"א ס' קנד; ח"ב סי' ה; בנו הרשב"ש סי' ריא; נכדו הרשב"ש השני, יכין ובועז, ח"ב סי' כ, מו. וכן נראה דעת מהרי"ק, שורש פו.

[11] תשב"ץ, שם.

[12] מרהיטות לשונו בב"י ומדעתו בתשובותיו, שם צווח נגד המקילים, "שהוראה זו מקולקלת". אולם יש עדיין לברר האם מתכוון לתקנה בה מפורש ענין ההפקעה. ותמוה שלא הביא כלל את דעת הרא"ש, שהוא אחד משלושת עמודיו!

[13] נולד באיטליה בשנת רע"ח לערך. רבו המובהק היה רבי נתן איגרא - דיין בונציה ובקרימונה. פעל רבות בערי איטליה, חיבר כמה חיבורים בעיקר פירושים למפרשי התלמוד, ונפטר צעיר לימים בשנת שט"ו. פרשת תולדות חייו נערכו ע"י הרב שלמה גאטעסמאן בקובץ התורני 'ישורון' כ (ניסן תשס"ח) עמ' עה-פא.

[14] שלטי גבורים פ"ה לב"ב (לדף פט ע"א).

[15] ראה אריכות על כך בשו"ת ר' עזריאל דאיינה, תל אביב תשל"ז, סי' קי, שנשלחה לר' אברהם מינץ – בנו של ר' יהודה; שם סי' קיא, תשובה שנשלחה אל ר' יעקב בקרימא; סי' קיב-קיו באריכות גדולה.

[16] רב במציראטה שבמחוז לאמארקה, בנו של ר' עזריאל טרבוט הזקן. חי בערך בין השנים ר"י-רפ"ה. השתתף בכמה פולמוסים רבניים שנוהלו באיטליה. ויש להעיר שבדיוק באותה תקופת זמן תיקנו חכמי ירושלים תקנה להפקיע קדושין שלא נעשו בהסכמת הקהל. "תקנות חכמי ירושלים משנת רס"ט", נדפסו בסו"ס חיים וחסד (מוסאפייה), ליוורנו תרי"ד, סעי' צח.

מעניין לציין לשאלה שהגיעה לשולחנו של רבי אליהו קפשאלי –ראש רבני קאנדיאה [נולד בשנת ר"נ לערך], מאת העיר 'פאטראץ' בתחומה של יון, בצפון-מערב הפיליפוניס, על מפרץ פטראס. על צעיר שחשקה נפשו בצעירה, ואבי הצעיר מתנגד בתוקף לקשר. מאלפת היא עמדת הרב המשיב, לגבי מכלול הבעיות החברתיות והמוסריות. הוא מעריך הערכה חיובית את חשיבות רגשי האהבה בין בני הזוג המתקשרים. הוא רואה בקיום רגשות מעין אלה גורם חיובי בבניין הבית היהודי, גורם שאסור לפגוע בו, מאה שערים, שער סב.

[17] שו"ת רבי יחיאל טרבוט, כת"י בית המדרש לרבנים ברומה, 277 (סרט 47376), סי' פה, קג.

[18] שו"ת מערבי נחל-עץ אבות, מהדורת צילום: ניו יורק [תשל"ד], עמ' 307, שם נאמר שבחודש אייר שנת של"א התאספו שוב גדולי המדינה בעיר קסאלי, ובכוח התקנה של קודמיהם, הוסיפו וגזרו "בגזירת נח"ש שלא יהא שום איש שיקדש אשה, לא בתולה ולא גרושה, אלא אם כן יהא מדעתה ובפני עשרה מישראל... ואם ח"ו ובר מינן יארע יהי איזה פורץ גדר זה, אם בידינו יכולת זה מעתה ומעכשיו, אנו מפקיעין החפץ אשר יקדשו בו לכולי עלמא ויאסר על המקדש באופן שקדושיו יהיו מופקעים, ואי קדיש בביאה משווינן לבעילתו בעילת זנות, וגזירה זו תתפשט בכל ארץ מונפירטו [קאסאלי] בלבד".

[19] תקנות נוספות מתקופה זו הובאו אצל א"ח פריימן, עמ' קלא-קנ.

[20] סדר קידושין ונישואין, עמ' רכב-רכו.

[21] ד"ר נפתלי אילתי, הרבנות והקהילות בצרפת ובצפון אפריקה, ירושלים תשס"ב, עמ' 34-18.

[22] על כל הנאמר עד כאן הרחיב בטוב טעם פרופ' חיים ברקוביץ בפרק חמישי מספרו היסודי 'מסורת ומהפכה', ירושלים תשס"ז. וראה עוד במבואו של מכובדי הרב יואל קטן לשו"ת אמת ליעקב לרבי יעקב מאיר, ירושלים תשס"ו; וכן אצל א' שמואלי, תולדות עמנו בזמן החדש, תל אביב תשט"ז, עמ' 20-11.

[23] ידועה דעתו של הגרש"ז מליאדי בגנותם של נפוליון וממשלתו. ידידי הרב יהושע מונדשיין בספרו מגדל עז, עמ' תנב-תנט, קיבץ את הנאמר על כך.

[24] Phyliss C. Albert, The Modernization of French Jewry, pp. 146-148; Zvi Jonathan Kaplan, Between The Devil and the Deep Blue Sea?, 2009, pp. 28-29.

[25] בצלאל רות פרסם מתוך 'פנקס קהלת קארפינטראץ' את תקנותיהם נגד מותרות משנים תע"ב, תצ"ט, ת"ק; אולם לא רשום שם שמו של הרב מרא דאתרא, J.K.R. 1928, pp. 357-383.; פנקס הקהילה משנים תצ"ו-תקכ"ט, פורסמו לאחרונה ב'בספר היחס לאליהו כרמי', ירושלים תשס"ט.

[26] לשונות ההסכמות הועתקו בלשונם המקורית בלעז, וכן תורגמו ללה"ק בשו"ת דברי דוד לרבי דוד מילדולא רבה של קהילת הספרדים באמשטרדם, אמשטרדם תקי"ג, סי' עו.

[27] שו"ת דברי דוד, סי' עד.

[28] הפלא הוא, שרבי רפאל האב כיהן עוד בשנת ת"ק כרבה של קהילת 'נפוצות יהודה' כפי שמוכח בהסכמתו לספר 'מסילת ישרים', אמשטרדם ת"ק: "הסכמת הגאון הגדול והמפורסם הרב המובהק אב"ד ור"מ ומ"צ בק"ק נפוצות יהודה אשר בעיר באיונה אשר במלכות צרפת וכל אגפיה...". ושמא אפשר לשער שר' רפאל נפטר בתוך שנה זו, והרב די-רובליס בא לכהן במקומו, ואם השערה זו נכונה היא, יובן למה פנו משם לבנו ר' דוד! דרך אגב, בשו"ת אהלי יעקב לר"י ששפורטס (סי' כג) נזכרה תקנה משנת ת"ן מקהילת נפוצות יהודה שם, וחתום רב האב"ד, ולא הוזכר שמו של הרב.

[29] שו"ת דברי דוד, סי' עו. ודבריו צ"ב, כי מרהיטות לשון התקנה מוכח שכוונתם להפקיע את הקידושין למפרע, כי על כן הפקירו את כסף הקידושין, ובפרט שהשתדלו לקבל הסכמה על כך מכל ראשי הקהילה כולל כל הרבנים וכלי הקודש.

[30] א"ח פריימן, סדר קידושין ונישואין, עמ' רלא.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אור החיים

משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

פרשת וירא תשפ"ד