מילת גוי ובן ישראל שנשא נכרית

מילת גוי ובן ישראל שנשא נכרית חלק א

ועל השפעתה של פסקא אחת מספר הזוהר על ההלכה

מרן רבי יוסף קארו ב'בית יוסף' לטור יורה דעה, סו"ס רסו הביא בשם הגאונים: "אסור למול נכרי שלא לשם גירות", אך לא העתיק דין זה בשולחנו הערוך[1]. רק הרמ"א פרס דין זה במפתו הלכה למעשה בסי' רסג סע' ה. וכמה טעמים נאמרו בדבר. הט"ז (ס"ק ג) נימק, שהרי מבואר בחז"ל שאברהם אבינו עומד ומבחין מי הוא נימול ואינו מניחו לירד לגיהנום, וזה שמל את הגוי מבטל את סימן המילה מישראל[2]. הלבוש (שם) הטעים הואיל ואין כוונת הגוי להתגייר, "למה נסיר חרפתו ממנו ולהחתימו בחותם ברית קודש"[3]. רבי יונה לנדסופר מפראג (תל"ח-תע"ג) בתשובת מעיל צדקה (סי' יד) העלה טעם אחר על פי הדמיון להלכה (שו"ע או"ח סי' כ סע' ב) האוסרת למכור לנכרי טלית מצוייצת, שחוששין שמלוה איש ישראל בדרך ויסכן את חייו; הוא הדין הכא, מתוך שהוא נימול יחשבו שהוא יהודי ויעולל רע ליהודים. טעם נוסף הוא מעלה על פי דברי הזוהר שיוסף חטא במה שהחתים אות הברית במצריים, ואף שכוונתו היתה לש"ש - להכניסם בברית על כורחם - אפילו הכי נענש. מכל שכן שאסור למול גוי ללא כוונת גירות, שגרע טפי. רבי אליהו פוסק אב"ד ואליפליא (רוסיה, חי בין השנים תרי"ט-תרצ"ג) הצדיק את האיסור לא מדין הלכות ייחוס, אלא מן החשש שבנקל נבוא לידי טעות והקהל יחשוב ברבות הימים שהוא יהודי מלידה, ולא יעבור גיור[4].

אף על פי שהרמ"א הביא דין זה להלכה, אבל הש"ך (ס"ק ח) חולק עליו וסובר שכל האיסור הוא רק לצורך רפואתו, שאסור לרפאות לגוי, אבל לשם כוונה אחרת שרי. ונחלקו הפוסקים בהכרעה: יש שפסקו כדעת הרמ"א[5], ויש שהכריעו כדעת הש"ך[6].

דברים פלואים כתב רבי יעקב עמדין בחיבורו 'רסן מתעה' [נספח לסדר עולם רבה וזוטא, המבורג תקי"ז, מהדו"ב עם הוספות רבות נספח לחיבורו מתג לחמור, תקי"ח] בתחילת החיבור הוא מתייחס לנדון זה, ודבריו פלאים. חיבור זה מיוסד לבאר את עמדת חז"ל כלפי הגוי והדת הנוצרית. שישו לא בא לבטל המצוות; ולכן פאול מל את טימאטיוס, אבל ישו הקיל במצות, עבור לקרב את הגוים. ולכן: "אסרו להם מילה ושבת הכל על פי דין ודת תורתנו המפורשת מפי חז"ל... שאמרו שאסור למול את הנכרי שאינו מקבל עליו עול המצות. בהמשך דבריו [מהדו"ב] חוזר שוב "שלא למול ולא לשבות. ואני יחיאל עומד משתומם, מהיכן לקח זאת שחז"ל אסרו למול גוי?

דעת הרמב"ם

איברא, למעשה יש להעיר מדעת הרמב"ם שלכאורה סובר שמותר לנכרי למול א"ע לשם מצוה. וראשית נראה דעתו לגבי קיום גוי בשאר המצוות. בהלכות מלכים (פ"י ה"י) כתב באופן כללי שבן נח מותר לו לקיים מצוות: "בן נח[7] שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה. ואם הביא עולה, מקבלין ממנו. נתן צדקה, מקבלים ממנו"[8].

וכדי שלא יסתרו דבריו אהדדי, שהרי כתב סמוך לכך (שם ה"ט) שגוי לא יעסוק אלא בשבע מצותיו, העלה שם הרדב"ז כללו של דבר: גוי הרוצה לקיים מצוה, אין מונעים ממנו לעשותה. ואם עושה, הרי הוא מקבל עליה שכר. אולם הרוצה לעשותה באומרו שנצטווה עליה, אין מניחין לו לעשותה[9]. עוד יישוב נאמר בדבר: הרמב"ם מיירי כאן במצוות שאינן מצריכות 'קדושה וטהרה', אבל מצוות שכן מצריכות קדושה וטהרה, "כגון תפילין ס"ת ומזוזה, אני חוכך להחמיר".

אולם לגבי מצות מילה דן הרמב"ם באופן מיוחד אם גוי רשאי למול את עצמו לשם מצוה. בהל' מילה (פ"ג ה"ז) כתב: "גוי שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה או שחין שנולד בה, אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהגויים לא מעלין אותן מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה, ואע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכווין למצוה. לפיכך אם נתכוין הגוי למילה מותר[10] לישראל למול אותו". והנה יש שתי אפשרויות לפרש את דבריו האחרונים "אם נתכוין הגוי למילה". אופן אחד, שמל לשם גירות, והאופן השני שמל לשם מצוה ולא לשם גירות. הכסף משנה מבאר את סוף דבריו שמיירי במתכוין לשם גירות[11], אולם רבים פירשו שמדובר במל שלא לשם גירות, אלא רק כדי לקיים מצוה[12].

לאחרונה התגלתה תשובה מאת הרמב"ם ממנה עולה מפורש שמותר למול גוי (הן נוצרי והן מוסלמי) לשם מצוה. ואלו דבריו: "מותר לישראל למול הגוי, אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה – אע"פ שהוא נשאר בגיותו, לפי שכל מצוה שהגוי עושה נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה. ובלבד שיעשנה כשהוא מודה בנבואת משה רבינו המצווה זאת מפי אלקים יתעלה ומאמין בזה, ולא שיעשנה לסיבה אחרת..."[13].

מילת קטן לשם גירות באופן שלא יתחנך לשמירת מצוות

גם לשיטה שמותר למולו, היינו בחול, אבל בשבת פשוט שאסור למולו, והוא הדין בקטן שנולד מנשואין אזרחיים של ישראל לנכרית, שאסור למולו בשבת[14].

מאידך היו שהעלו שגם לשיטה שאסור למול נכרי, שמא יש מקום למול קטן שנולד מנשואין אזרחיים לשם גירות. ויסוד השאלה הוא האם חלה גירות במקרה שיגדל ויתחנך בבית שאינו שומר תורה ומצוות.

מסוגיית הגמרא בכתובות דף יא ע"א ותוס' שם (ד"ה מטבילין) נתבאר, שיסוד דין גירות קטן מדעת בי"ד הוא מדין "זכין לאדם שלא בפניו". כיון שהגירות 'זכות' היא לו, בי"ד נעשים שלוחין לענין זה. לפי זה יש מקום להסתפק מה יהא דינם של קטנים שאינם דרים בבית בו מקפידים על שמירת התורה כדת, ולא נראה בעיני הדיינים שרצונם של הוריו לשנות דרכיהם ולהקפיד בשמירת המצוות, האם יש תוקף לגירות כזו והאם היא נחשבת לו לזכות או לא.

השאלות הראשונות שהתעוררו במילת בני תערובת הגיעו מאנגליה ואמריקה הרחוקה וכן מצרפת, במדינות אלה הורשו נישואין אזרחיים ללא הבדל דת.

רבי דוד טעבלי שיף מפרנקפורט – מחשובי תלמידיו של בעל 'פני יהושע' – עבר בשנת תקכ"ו לכהן כרבה של קהילת האשכנזים בלונדון[15]. כעבור שנה, בשנת תקכ"ז, הריץ שאלה אל ידידו רבי נתן מז, בעל 'בנין שלמה' – גם הוא מתלמידי הפנ"י – שכבר ישב על כס ההוראה בפפד"מ[16], על מקרה שיהודי נשא נכרית ומל את ילדיו "ומתנהגים בדת יהדות" (כנראה שחיו במסגרת קהילה יהודית), ועלתה השאלה האם דנים אותם כישראל או כנכרים. רבי דוד טעבלי הוסיף שיהא תמוה להכריע בילדים כאלו המתנהגים כיהודים לכל דבר, שדינם כגויים.

תשובת רבי נתן מז היא חד משמעית: גדרם כנכרים לכל דבר עד שיעברו גירות. ואפילו במקרה "שהבנים נוהגים דת יהודית בכל הדברים דינם כגוי... ואין כאן אפילו מקצת זרע ישראל". אפילו אם קידשו אשה, אין חוששים לקידושיהם. ולגבי מה שחשש שהעולם יתמה על פס"ד זה כתמוה וזר, הביא רבי נתן מז שתי ראיות מחז"ל שאין לחשוש בכגון זה. ועוד יתירה מזאת: "ראוי להודיע ולפרסם [ברבים] שהבנים הללו הם נכרים גמורים, ועליך מוטל הדבר להורות להם האיסור החמור שהם עושים, שכל זמן שלא טבלו הם נכרים גמורים. ואף אם טבלו בקטנותם עדיין יכולין למחות עד שהגדילו"[17].

רבי אהרן ווירמש – רבה של מיץ – שחזה בארצו את ירידת היהדות בעקבות חוקי נאפוליון שהתירו נישואין אזרחיים, התבטא בשנת תקע"ט בלשון חריפה ביותר בהתייחסו לסוגיא זו בהגהותיו להלכות מילה בשבת (או"ח סי' שלא), ופוסק בסכינא חריפא שלא למול בנים של אלו הפורשים מדרך היהדות ובפרט אלו שנשאו נשים נכריות. יש להניח שכתב כך הלכה למעשה, לאור שאלות שעלו על שולחנו. וזו לשונו: "הפורשים מישראל בטריפות ובנדות ומחללי שבת בפרהסיא גרועים מקראים, וגם בחול אין למולם שמטמעם בישראל ופוקרים בתורה שבע"פ בפהרסיא... וליכא שייכות יהדות בילדיהם שמגודלים ככל הגוים ומעשה אבות ירשו בנים. מכל שכן נשואי גויות, כי ולדה כמוה". בהמשך דבריו הוא מסתייג שאם נכשל אחד והוליד מנוכריה (באקראי, ללא נישואין), "הרשות בידו לנהוג גירות ממש במילה וטבילה"[18].

בתקופה זו דן רבה של אמסטרדם –רבי שלמה ברנשטיין [כיהן בה בין השנים תקע"ה-תקצ"ט] על "השערוריה שאירע פעמים הרבה [בעירו]" בכך שישראלים חוטאים עם זונות נוכריות, ומולידות להם ילדים [?] והבנים האלו מחשיבים את עצמם כיהודים ועוד נושאים נשים יהודיות, והלא ילדי הזונות נוכרים הם! ולמרות שעברו מילה, אבל כל זמן שלא טבלו לשם גירות לא חלה הגירות. ואה"נ מעיקר הדין אין בכלל למולם, והוא יכול למחות על "גירותו": "ובלאו הכי הא קיי"ל 'הגדילו יכולים למחות' אלא א"כ נהג בגדלות מנהג יהדות, וא"כ כל שהיה בין הגוים כשנתגדל, הא לא נהג מנהג יהדות, ואן לך מחאה גדולה מזו. ואם הוא כן רוצה לקבל יהדות, נראה שצריך להטיף דם ברית ויד לטבול כדים כל גר[19]

בשנת תקצ"ח נשאל רבי שלמה הירשל'ס (בנו של רבי צבי הירש אב"ד ברלין), רבה הראשי של בריטניה[20], מאת חברי קהילת 'בני ישורון' בניו יורק בנוגע לחבר הקהילה שנשא נכרית וילדה לו בן והוא מל אותו, ומת, האם רשאים לקוברו בבית הקברות שלהם. וכך ענה: "יהודי שבא על נכרית וילדה ממנו זכר הרי הוא נכרי לכל דבר אפילו נימול, עד שנימול ונטבל לשם גירות בפני ביד"צ הראוים כדת וכהלכה..."[21].

בגרמניה דנו "למעשה" בשאלת מילת ילדי מנישואי תערובת כבר בשנת תרט"ז. באותה שנה קרה מקרה בעיר אחת בגרמניה שהמוהל מיאן למול ילד שאמו גויה, ותהום כל העיר. כנראה שרב העיר פרסם את המקרה בעיתונות כדי לחזק את ידי המוהל. רבי יצחק יעקב מהנובר, שהיה ממכירי הרב, פנה אל רבי אליהו גוטמאכר אב"ד גריידיץ כדי להצדיק את הרב. אולם רבי אליהו לא קיבל את טיעונו, והוא קובל על כך על שהוא מרחיק זרע ישראל, במקום להכניסם תחת כנפי השכינה[22].

כעבור עשר שנים התעורר פולמוס בעיר ניו-אורליאנס שבארה"ב, פולמוס שחבק את העולם היהודי בגרמניה. רבי יששכר בער אילאווי – מתלמידי החת"ס[23] – הגיע לכהן בקהילת 'שערי חסד' בניו-אורליאנס בשנת תרכ"ד[24]. מצב הדת שם היה בכי-רע, והוא עמד כגיבור לגדור גדר ולעמוד בפרץ כמה שהתאפשר לו לנוכח המציאות העגומה[25]. הוא פרסם מאמרים בעיתונות היהודית אודות גודל הסיכון של הטמעת העם, ובפרט בגין נישואין אזרחייים עם נכרים, וכן גירושין אזרחיים ללא גט על פי תורה, כמו כן מבכה על מצות ייבום שנשתכחה לגמרי, ופרצות אלו גורמים להולדת ממזרים רבים, רח"ל[26].

רבי ישכר בער מספר בכאב שבבואו לניו-אורליאנס השקיף בעצב בירידה זו בערכו של עם ישראל, ולא מצא אוזן קשבת בקרב בני הקהילה היהודית. שום אמצעי שנקט לא הביאם לשמור על טהרת יחוסם, אולם על דבר אחד לא וויתרו – על אחוזה בקבר ישראל. והנה, היות וחוק קבוע שאינם קוברים ערל בבית הקברות של יהודים[27], לכן אבות אלו החלו למול את בניהם כדי שלא תהא מניעה מלקברם. בא רי"ב ודיבר על לב האבות: "אמרתי להם", הוא כותב בדמע, "דעו כי אין לבניכם חלק ונחלה בישראל אם לא יטבלו, ואף כי נמולים הם כערלים יחשבו". האבות הסכימו כבר גם לטבלם, אולם האמהות הנכריות לא נתנו את ידן לכך, "כי יודעות הנה כי הטבילה העיקר".

בעירו ניו-אורליאנס היו שלושה מוהלים. בחודש אלול תרכ"ד ערך הרב אילאווי מכתב רשמי לכל השלושה, בו הוא מפרט את נימוקי התנגדותו למול ילדים אלו: א. אסור למול נכרי, אם לא לשם גירות. ב. מכשולים רבים – המפורטים בדבריו – עלולים להיווצר ממילתם[28]. ג. ברכת המילה היא ברכה לבטלה. ד. בהנחה שיטבילום לשם יהדות, איזה חינוך יקבלו מאם נכריה ומבית מתבולל כזה? הרי יש להניח שיגדלו לשונאי ישראל, ומה לנו ולצרה הזאת של בנים משחיתים?! את מכתבו הריץ גם לראשי הקהל, והם אשר ציוו לשניים מן המוהלים שהיו תחת חסותם לציית לבקשת הרב ולא למול ילדי תערובת. אלא שהרב נתקל בהתנגדותו של המוהל השלישי – מר גולדנברג – שהיה חבר בקהילה אחרת, שלא היתה תחת חסות הרב. הוא לא שעה לתחנוני הרב, וכעבור שבועיים השיב במכתב רצוף דברי חוצפה אל הרב: "כמו שמלתי ילדים כאלו עד עכשיו, כן אמשיך למול אותם". ואכן אותו מוהל קם עשה מעשה... כשמוע הרב את מעשה החצוף מיהר הרב אילאווי להכריז בבית הכנסת על המוהל כפסול לאומנתו. וכלשונו: "מאחר שמרד, ועוד עומד במרדו, [הכרזתי] כי הוא פסול מהיום והלאה למול אחד מבני קהלתי, כל זמן שיהיה מוהל אחר בעיר"[29]. כמובן שכל העיר היתה כמרקחה, והרב עומד על שלו. ביום כ"ט בכסלו[30]  פנו ראשי הקהילה אל הרב, בבקשה שימשוך ידו מן האיסור, כדי להשקיט את המהומה ולהשיב את השקט על כנו!

הרב אילאווי פרסם את התקרית בעיתונות היהודית דאז, וביקש תמיכה מאת הקוראים. עורך הירחון The Occident לא תמך בו; הוא לא ראה שום עוול בדבר[31]. לעומת זאת קיבל תמיכה ממערכת עיתון The Mesenger, אבל הוסיף העורך וייעץ לרב, שלמרות שהוא צודק באופן עקרוני, אינו עושה מעשה חכם בכך שהוא מנדה את מר גולדנברג, ובפרט שאינו חבר בקהילתו, ובכלל צעד זה שגוי מבחינה פוליטית. כיוצא בזה מעלה העורך: למרות שבשבת אין למולו, אבל בימי החול אין שום מניעה למולו, ולכן יש להפנות את השאלה לרבני אירופה[32].

בהעדר תמיכה רחבה למהלכו זה, פנה ר' יששכר בער ביום ב' דר"ח מרחשון תרכ"ה, לעיתון החרדי 'דער איזראעליט' שיצא לאור במגנצא בעריכת רב העיר - הרב מאיר לעהמאן, על מנת לקבל תמיכת רבני אשכנז. אחרי תיאור העובדות הוא פונה לקוראים בשלוש שאלות: א. האם המילה האמורה, אסורה? ב. האם המרא דאתרא רשאי לנדותו? ג. מי שמל את בנו ע"י מוהל מנודה, האם הוא עשה עוול כלשהו?[33].

ואכן, תיכף עם קבלת השאלה פרסם עורך העיתון הרב לעהמאן ביום כ"ט בכסלו את מכתבו של ר ישכר דב בעיתונו, וצירף לו את עמדתו הוא, בו הוא תומך בעמדת הרב אילאווי. הכותרת למאמר היא: 'גדרם של ילדים לאמא נכריה מנשואי תערובת'. אחרי שהעתיק את מכתבו של הרב אילאווי, מסכים הרב לעהמאן ועונה בחיוב לכל שלושת השאלות: המילה אסורה בהחלט והברכות הן לבטלה, רב העיר רשאי לנדות מוהל כזה, ואסור בהחלט למול אצלו. בהמשך הוא מאריך לבאר את גדרו של הנולד שהוא כגוי לכל דבר ואין שום ענין לגיירו, ורק צרות תצמחנה מכך. בהמשך דבריו הוא מביא מעשה רב במקרה דומה שקרה בהמבורג, ורב העיר [רבי אשר אנשיל שטרן[34]] אסר למול את הילדים אפילו לשם גירות, כל עוד הָאֵם אינה מתגיירת. את מכתבו מסיים הרב לעהמאן בלשון תקיפה: "וכבר הבאנו דעתנו שמילה במקרה זה אין לה תועלת וגם הברכות הינן לבטלה".

בהמשך דבריו הוא מאריך בבירור הדברים, ואצטט אותם בקצרה: א. ברור שהילד הוא גוי על אף שהאב יהודי, והביא בארוכה מקורו מתלמוד ופוסקים. כיון שהורים מבקשים למולו, הדבר אפשרי רק כאשר רוצים לגיירו, אבל במקרה כזה המילה לא מספיקה וצריך גם טבילה לשם גירות, כמבואר בתלמוד ופוסקים. אבל במקרה שלנו הרי סירבו לטבילה ולא ברור מי סירב, ולכן המילה לא מועילה לגיור. וכיון שמצד ההלכה אין לשכנעם להתגייר, ואדרבה יש לנסות להרחיקם כמה שאפשר, והרי התנאי הוא שהמתגייר יחיה חיים יהודיים על פי התורה, האם במקרה שלנו אנו יכולים לצאת בהנחה שכן?! אם לאב אין ייסורי מצפון מנישואין אזרחיים עם נכריה, האם נעלה על הדעת שיחנכו כיהודי נאמן?! ואיזה תוספת לא נאמנה מקבלת היהדות עם כאלה ילדים, שבאמת אינם יהודים, אינם יודעים דבר מן תוה"ק, אינם שומרים את המצוות ואין להם יחס ליהדות יותר מכל גוי שהסיר ערלתו בניתוח רפואי?! לכן אנחנו מסכימים עם הרב אילאווי שאיסור ונקיטת סנקציה נגד המוהל היה מוצדק.

ב. ביחס למקרה שאחד המוהלים עבר על האיסור של הרב, הרב היה מחוייב לפסול אותו, ויש כזו אפשרות, כפי שמובא בגמרא מסכת שבת דף קז ע"ב ושו"ע יו"ד סי' רנד סע' ג: "מעבירין אותו".

ג. לגבי השאלה השלישית, כמעט שלא צריך להתייחס אליה. אם רב אסר מוהל על פי הלכה, והמוהל מרד נגדו, אזי יש לרב את הזכות לפסול את המילה, מתרי טעמים: (א) שהרי הוא פוגע בכבוד הרב. (ב) בגלל שלאב יש חיוב לקחת מוהל ירא שמים[35].

הרב לעהמאן קיבל שתי תגובות חשובות שתמכו בעמדתו. ביום ג' בטבת ערך רבי זאב וואלף פיילכנפלד רבה של דיסלדורף (ולימים רבה של פוזן)[36] תשובה ארוכה ושלחה לעיתון, בה הוא תומך בדעתו של הרב להמן ומכריע שכל דבריו אמת וצדק. לצד הסכמתו לפלפולו של הרב לעהמאן, מוסיף רבי זאב וואלף מוסיף כמה נקודות: המשנה בכתובות מד ע"א אומרת: "הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה הרי זו בחנק". תוס' על אתר מדייק למה יש להתייחס אך ורק אל האם, ומסיק שמשנה זו עוסקת רק בבת מתחת לגיל שלוש, וכל שבוגרת מבת שלוש צריכה הסכמת הבת. מכאן יש להסיק שילד קטן מגיירים אותו רק בתנאי שהאמא מתגיירת, ז"א בלי אמו אין גירות לקטן. לאחר שהביא דברים אלו מודה רז"ו שיש לפלפל רבות בסברת תוס', אבל לכל הפחות יש לנו להסיק מדברי התוס' שיש חיוב על בי"ד לא לגייר קטן ללא רשות הוריו. בהמשך מבאר רבי זאב וואלף מי יש לו הזכות לבקש גירות לקטן, שהרי האב לא יכול, בגלל שאין לו ייחוס הלכתי לבנו שנולד לנכרית, ומביא על כך ראיות רבים להנחה זו. בהמשך הוא מאריך בכמה יסודות בדיני גיורת. אחד היסודות הוא שאם שני ההורים גויים מספיק שהאם התגיירה ורוצה לגייר את בנה, ובית הדין עומד במקום האב. עד כאן חלק הפלפול.

למעשה הוא מעלה שבודאי שבי"ד כשר יכול לדרוש תנאים אלו. ואם לא יחנכו את הילד ליהדות, הרי הוא רק כספחת לישראל. ולכן אם לא יקבל חינוך יהודי, לגירות כזו אין כל תוקף! אבל אם גיירו את הילד בלי לוודא את התנאים הבסיסים וגיירוהו, יש לגירות תוקף. וכל זה כשההורים רצו זאת, אבל במקרה שבי"ד גיירו מעצמו, כגון כשהאב יהודי, אזי גם בדיעבד אין לגירות תוקף. הרב פיילכנפלד מסיים: בודאי שמן הראוי לפעול שישללו ממוהל כזה את תפקידו, גם במקרים שמותר למול, משום שאינו מכבד את דעת הרב[37].

עם קבלת תמיכתם של הרב לעהמאן והרב פייכנפלד, יצא הרב אילאווי בכתבה בעיתונות כדי להסביר את עמדתו. ביום ל' בכסלו רשם מכתב-חוזר ופרסמו בעיתון The Jewish Messenger. העיתון מקדים ידיעה שהרב קיבל את הסכמות הרב שמשון הירש ורבנים חשובים נוספים, ולכן יש לו את הסמכות לבצע את הכרעתו[38].

את מכתבו פותח הרב אילאווי בענווה יתירה: שאין לו טינה אישית נגד המוהל מר גולדנברג, ולהיפך, במקרה של טינה אישית לא היה בוש והיה מפייסו ברבים, והקוראים לבדם יכולים לשקול שדנו במשפט צדק. "כל יהודי אם קצת ידע ביהדות יודע שכל גוי יכול לעבור גיור ולהצטרף לעם ישראל, רק תנאי ראשון לכך, שאין לו נימוקים אישיים לכך, אלא אך ורק להצטרף לעם ישראל. כן יש להבהיר שאין שום מצוה לגייר גוים, אלא אדרבה לכתחילה יש להרחיקם".

בהמשך דבריו הוא מספר נקודה מאוד רגישה ומעניינת: כל האמהות הנכריות שביקשו לגייר את ילדיהם, ביקשו אך ורק מילה, ואילו לטבילה התנגדו נמרצות. הרב עמד על דעתם, שכל רצונן הוא כדי לרצות את משפחת בעליהן, אבל בשום פנים לא עלה על דעתן לצרף אותם לישראל, וק"ו לא לחנך אותם כיהודים. והעדיפו מילה על פני טבילה, בגלל שטבילה מזכירה להן את זריקת המים הנוצריים, שלדעתן מכניסים לדת!

ואפילו אם נניח שהגירות כן חלה, איזה מין יהודי הוא יהיה? – כך זועק הרב אילאווי – מחונכים ע"י אם נוצרייה ואב ללא דת שמן הסתם מחלל שבת וחג ואוכל כל דבר אסור, ובמקרה שלנו האם הולכת לכנסייה ואילו האב אינו מתייחס לאף דת, לילד כזה לא יהיה שמץ מושג ביהדות! חישבו נא לרגע בעבור טובת הילד, האם אינו עדיף שישאר כגוי, ולא נסבך אותו בהלכות יהודיות הקשות ליישמן ומוזרות בעבורו?! המוהל מר גולדנברג אכן פנה לכמה רבנים ושאל האם במקרה של בן הנכרית מותר למולו לשם גירות, וכולם ענו פה אחד שמותר[39]. בודאי שמותר – מזדעק הרב אילאווי – אבל האם מר גולדנברג הציג בפניהם באיזו משפחה מדובר?! אין לי צל של ספק, שכל מי שיש לו זיק של יהדות יכריע כמוני, בפרט שבמקרה שלנו מן הסתם הם יוולדו ויתחנכו כשונאים ליהדות.

את מכתבו קורע-לב זה הוא מסיים בתקווה שמכתב זה ישכנע את הקורא שהתנהג נכון, ומילא את תפקידו![40]

בינתיים קיבל הרב אילאווי תמיכה מאחד מגדולי רבני אוסטריה דאז. בגליון 'דער איזראעליט' של יום ה' בשבט תרכ"ה התפרסם מכתבו של רבי עזריאל הילדסהיימר אב"ד אייזנשטאט, שתומך בכל כוחו בהרב אילאווי. בראשית מכתבו הוא דן במחלוקת של הרמ"א והש"ך. לגבי הנחתו של הרב אילאווי שמילה שלא לשם גירות לא מקובלת ואפילו עבירה היא, אכן אפשר להצביע על שיטה אחרת – שיטת הש"ך – אבל אחרי שהעלה שכל גדולי הפוסקים העבירו קו על דעת הש"ך ומכריעים פה-אחד כדעת הרמ"א, ממשיך ר' עזריאל ומעתיק בקיצור את סברת בעל 'מעיל צדקה' (הובאה בראש המאמר) ושדברי הזוהר שמביא שם גם הם בעלי משקל מכריע, ומדגיש את הסברה: הרי אצל יוסף שמל את המצריים כוונתו היתה לשם-שמים, ק"ו במקרה דנן שכוונת המילה לשם אישות, שהאב ישאר לדור עם הנכרית, הרי הוא גרוע בהרבה. רבה של אייזנשטט ממשיך לפלפל בטעמו של בעל 'מעיל צדקה', ומראה מקום שכן נוקטים בעל 'יד שאול' וספר 'אות ברית'[41]. מכל האמור עד כאן הוא מסכים באופן נלהב למסתו של ידידו הרב מדיסלדורף וכן למסקנתו הלכה למעשה, ובכך שנטה קו על דעת הש"ך.

בנוגע לשאלה השלישית הוא מעלה שהמסקנה איננה ברורה כל כך: הרי יש לדון מצד "המורדים" נגד הרב, ומה תהיה ההכרעה במוהל שאינו חבר בקהילת הרב?! ומה הדין במוהל המזלזל באיסורים אחרים? כאן הוא מפלפל בדברי האו"ז הממליץ לקחת מוהל יר"ש.

חציה השני של התשובה הוא פלפול בענין מילה לשמה – בירור דעות הראשונים עד גדולי האחרונים כולל 'בית הלל' ו'שאילת יעבץ'.

לסיכום מסכם הרב הילדסהיימר: מסקנותיהם של הרבנים מניו-אורליאנס ודיסלדורף נכונים וכך נקטינן הלכה למעשה, ואין לו מה להוסיף עליהם, ובפרט במצוה יקרה כגון ברית מילה המבדילה בין יהודי לגוי, ויש לה השלכות רבות, ובפרט בדורינו אנו, ולא רק באמריקה אלא גם באירופה שאלה זו בוערת מאוד. הוא מציע לו שיאסוף את כל דעות הפוסקים המפורסמים כדי להגן על מהלכו של הרב אילאווי[42].

התגובה הנגדית לא איחרה לבוא. ביום שושן פורים ערך רבי צבי הירש קאלישר אב"ד טהרן (פרוסיה)[43] מכתב ארוך אל אב"ד אייזנשטאט ובו ביקורת נגד פסקו זה. את מכתבו הוא פותח בהבהרה שלא פרסם את הביקורת בעיתון מפני כבודו, שכך היה הוא צריך לפנות אל שלושת הרבנים, ואילו כך "טוב יותר להעריך דברים אל הגדול שבהם הוא מר ידידי נ"י"!

לבי השאלה הראשונה, דעתו לא רק שאסור למולם, אלא מצוה למולם, שהרי גם גוי מותר למולו אם רוצה בכך, וכפי שהכריע הש"ך "בראיות ברורות מש"ס ופוסקים". ומוסיף להוכיח שכן דעת הרמב"ם בהלכות מלכים שמותר למול גוי גם ללא כוונת גיור. את דברי הרמ"א הוא מפרש במקרה של עובד ע"ז, אבל באינו עובד ע"ז מודה שמותר. ולפי"ז תובן בקשתו של יוסף הצדיק, הוא רצה שימולו המצריים, ומילה תגרום שיעזבו את הע"ז. ומה שהביא ר' עזריאל לבסס את עמדתו בהסתמכו על דברי 'מעיל צדקה', תמוה הדבר, הרי יש שלושה גדולי עולם המקילים: רש"י, תוס' והרמב"ם, ו"מי יחלוק על שלושת גדולי הפוסקים?". רצ"ה טוען עוד, שנימוק בעל 'מעיל צדקה' לאסור בטענה שמא יזיק ליהודי כפי שמצאנו איסור נתינת טלית מצוייצת, תמוה ביותר: הלוא הציצית מכריזה על יהדותו בגלוי, ואילו אבר המילה מוסתר, ובפרט שבזה"ז מתייחדים עמהם ומתלווים עמהם ואינם חשודים על הרציחה. ולאחר כמה הוכחות נוספות הוא דוחה את דברי הרמ"א ומקיים את דברי הש"ך, ולא רק שאסור לרחקם אלא "אף מצוה לקרבם".

הוא מאריך בעמדתו האידיאולוגית שיש לקרב את כל האנושות לאמונה באל אחד ולהכניסה תחת כנפי השכינה, ואם בגויים הדברים אמורים, ק"ו 'זרע קודש' שאביהם יהודי, ויש להניח שהמילה תגרום החזרת האב לדת. וכן הביע את דעתו נגד עמדתו של הרב אלאיווי ונגד מעשה בי"ד בהמבורג שאסרו את המוהל; מנין להם כוח לאסור מוהל? הלוא המובא בפוסקים שרשאי רב לפסול מוהל, מיירי היכא שפשע בעצם מעשה המילה, אבל בכגון דא שמעשה המילה היתה כשורה, רק לא ציית להוראת הרב, מהיכי תיתי? ומה שחשש ר' עזריאל שההורים לא יחנכו אותו ליהדות, "זה אינו", כותב רצ"ה, כי הלוא בזמנינו בעו"ה שרבים אינם שומרים תומ"צ אבל את בניהם הם מלים בשמחה, ואין אנו ערבים בזה, שאין אנו יכולים למחות, אבל ערבים אנחנו זה לזה במה שיכולין לזכותן לא לדחותם חלילה.

רבי עזריאל השיבו במכתב מפורט מאוד, הוא עומד על דעתו ומבטל את טיעוניו של הרב קלישר. מדברי הרמב"ם המתיר למול גוי, אין ראיה שמותר למול גוי קטן, כי אין שום היתר לאדם לחבל בבנו ללא רשותו. והא שפירש בדברי הרמ"א שמיירי אך ורק בעובד ע"ז, אין זה אלא דברי נביאות. ובעיקר הוא משיבו שכל ראיותיו עוסקות היכא שמלים אותו לשם גירות, אבל במקרה דידן, הרי אין כוונת גרות! כן מוחה בו על שזלזל בכבודו של בעל 'מעיל צדקה'. גם כאן לא מנע רע"ז מדברי השקפה, שבזמנינו יש לנו ללחום ביד רמה נגד הפושעים היודעים את רבונם ומתוונים למרוד בו: "בונים במה לעצמם וכל התורה והשו"ע כצחוק בעיניהם... והם גרועים בתכלית הגירעות מן הקראים... הקראים הם קדושי עליון נגדם".

הרב קלישר השיבו בלוחות שניות, ומנסה ליישב את תמיהותיו של רע"ז. מה שקנא רע"ז נגד המוהל, תמה רצ"ה למה לומר שהוא מכת הרפורמים? בזה שלא ציית למוהל אינו מראה שהוא מכתות הרשעים! ואדרבה הרי הרפורמים אינם דוגלים כלל במצות ברית מילה. בסיום המכתב הוא מציע "שיציעו הדברים בפני גאוני הזמן כמו הרב מווירצבורג או מאלטונא או ממדינת רוסיה, ויכריעו בין שנינו".

במכתבו האחרון חוזר רבי עזריאל ומגן על עמדתו. לא רק שלדעתו אין הילד ישראל ואין הוא רואה כל חובה לדאוג לעתידו ולהכניסו תחת כנפי השכינה, אלא הוא סבור שגם האב אינו ראוי לכל סיוע ולכל התחשבות. יתר על כן, הילד הנימול שלא יהיה ישראל מצד הדין יוכל להתערב בקהילה יהודית כישראל גמור ולגרום לתקלות חמורות. אך הביע נכונות לקבל הצעתו של רצ"ה ולהעביר את הנושא להכרעתם של גדולי הפוסקים[44].

לא ידוע לי האם אכן פנו לגדולי הדור[45]. ויכוח זה – בין רבי עזריאל לבין רצ"ה – לא נודע לרב אילאווי, שהרי התפרסם לראשונה רק בשנת תר"ע .

נותר לנו פסק דינו של רבי שמשון ב"ר רפאל הירש, רבה של פרנקפורט, שפורסם בעקבות סיפור מחריד שקרה בראש חודש תמוז תרס"א. בעיתון 'דער איזראעליט' משנת 1901 התפרסמה הידיעה הבאה: בקהילה בעיר פרייבורג[46] העומדת תחת ניהול הרב הרפורמי ד"ר לוין[47] נולד בן לפני כחודש למר א' שעבר מעיר מנהיים לפרייבורג, מאשתו הנוכריה. יש לו כבר שתי בנות שזרקו עליהם מים נוצריים (שההורים החליטו לגדלן כנוצרים). כמה מחבריו השפיעו עליו למול את בנו; הוא אכן הסכים ופנה לד"ר לוין שפנה למוהל דרייפוס בפרייבורג למול את הילד. המוהל דרייפוס סירב מטעם שאין הדבר מתאים לרוח ההלכה. באין מנוס פנה ד"ר לוין לרופא יהודי בפרייבורג שביצע את המילה (ובאותה שעה שתי אחיותיו השתתפו במיסה בכנסייה). ביום ראשון האחרון, הלכו האב והרך הנולד לכנסייה והתיזו עליהם את המים הטמאים.

בתגובה למעשה מחפיר זה מצטט העיתון פסק-דין של הרב שמשון ב"ר רפאל הירש שניתן למקרה אחר[48], שמילה כזו לא רצויה. הרב הירש נוטה להחמיר, אם כי מקדים ומצהיר שמצד הדין מותר למולם לשם גירות. אולם למעשה עקב החילון הפושה, ובפרט כאן שהבן נתחנך ע"י אמו בדרכה הרעה והפרועה, אין כאן הו"א למולו. כאן מוסיף הרב הירש נקודה נוספת שרבים לא עמדו עליה: אפילו אם תמצי לומר שהאם תתגייר אח"כ כדת, אין למולו: "הרי אתם עומסים על התינוק חיובים שבעצם אינו צריך לקיים, ואין אתם נותנים לו את האפשרות לקיימם"[49]. ממשיך הכותב בעיתון: המוהל דרייפוס התנהג לגמרי לפי ההלכה, בכך שסירב למולו, על התנהגות ד"ר לוין לא צריך להוסיף מילה והקורא יבין מעצמו[50].

לסיום נחזור לניו-אורליאנס. מרוב פולמוסים בעיתונות נדמה היה לפני הקוראים כאילו ר' ישכר בער הינו נגד מוסד הגירות, וכנראה שזה יצר לו תדמית שלילית. כדי להרגיע חשש זה, פרסם בחודש ניסן תרכ"ה בעיתון The Occident הבהרה ארוכה, בה הוא כותב מפורשות שגרים על פי דין יש לקבלם בסבר פנים יפות ובזרועות פתוחות, אלא שעיקר הקושי הוא שרוב הנשים מתגיירות לשם אישות! בהמשך הכתבה הוא מעתיק כעשרה מאמרי חז"ל בגנות הגרים וגרוריהם[51].

*

מכאן ואילך נסוב ונראה מקומות אחרים בעולם בהם נשאלה שאלה זו. בשנת תרי"ב נשאל רבי נתן אדלר, רבה הראשי של מלכות בריטניה[52], אודות מקרים מעציבים שקרו בקליפורניה ובאוסטרליה שבעבור חופן דולרים נטמעו ונשאו נכריות, האם להתיר למול את בניהם. כל ימיו היה מחמיר בנידון ולא מלם, וכן היתה דעת דודו רבי דוד טעבלי. אולם ברבות הימים חל שינוי וההורים התעקשו שימולו את ילדיהם, ועיקר תלונתם היתה שאם לא ימולו את הילדים לבסוף גם האבות יטמעו בין הנכרים. הוא התייעץ על כך עם אחיו רבי גבריאל אב"ד אבערדורף[53], כשהוא מצדד להקל מפני זעקות ההורים ומטעם "שזכות הוא לו", ואפילו שאין בעת המילה בית דין ומקוה (כנראה שבמקומות רחוקים אלו לא היה שום מושב בית-דין), רק בתנאי שיזהירו את אבותיהם שכשיגיעו לכלל דעת, יש להטבילם בפני בי"ד.

בתשובתו מסכים רבי גבריאל לעמדת אחיו, שאפילו לדעת רבי נתן מז שדינם כגוי לכל דבר עד הטבילה, "אבל וודאי מצוה למולם – חוץ משבת ויו"ט". נימוקו עמו, שהמילה היא חלק הראשון של קבלת גרים, ובהמשך חייהם יטבלום בפני ג' ויקבלו עול המצוות. רבי גבריאל מעלה שאין מקום לחשוש שיטמעו בין יהודים, וכלשונו: "ולא אמרינן שישכח מהטבילה וקבלת המצוות וישא ישראלית, כיון דבלא"ה אין לקטן דעת לקבל על עצמו ברצון המצוות, אלא כיון שזכות הוא לו, זכין אדם שלא בפניו, והכי נמי לענין המילה, לא מצינן לעכב עליו משום הטבילה הבאה באחרונה". את תשובתו מסיים רבי גבריאל בחידוש דין שבדיעבד אם היו שלושה ישראלים (כולל המוהל), הרי שהיה במעמד שלושה ובי"ד אינו מעכב, "וא"כ היה מילה לשם גירות"[54].

בשנת תרכ"ז נשאל הגאון רבי אליהו גוטמאכר אב"ד גריידיץ ע"י רבי חיים וולפזון (מברלין?) על מקרה שקרה בעיר ברלין ביהודי שנשא גויה בנישואין אזרחיים ורצה לגיירה. ראב"ד העיר – רבי אלחנן רוזנשטיין (תלמידו של רבי עקיבא איגר) – השתמט בלך ושוב, ולכן פנו לאב"ד גריידיץ.

רבי אליהו מחלק את השאלה לשלושה: א. אם יש כאן איסור של הנטען על הנכרית. ב. גירות לשם אישות. ג. ימי הבחנה. לדעתו, הואיל ונישאו בנישואין אזרחיים, אין כאן חשש של לזות שפתים, וכן אין חשש של גירות לשם אישות. ועוד יתירה מזאת, אם נעכב את גיורה אנחנו אחראים לחטאיו: "יש להקדים המצווה בכל האפשרי, כדי להציל הבעל וגם שלא יוולד עוד ממנו זרע פסול, וגם למצוא תיקון לנולדים כבר, ודאי יש לנו בזה להחזיק הרבה למעט באמירת החומרא, ופשיטא שאין לגרע מזה". אולם היות ופס"ד זה הוא מחודש ביותר, אין רבי אליהו רוצה שיסמכו על דעתו לבד, אלא יציעו את מכתבו לפני הדיין ר' אלחנן, והוא מוכן להתיר בתנאי שהדיין יצטרף לו: "וחלילה לסמוך עלי לבד בלי הסכמת מו"ה אלחנן נ"י"[55].
בתשובה נוספת דן במקרה של משומדת שנישאה לגוי ויש לה ילדים, ועכשיו היא רוצה לחזור ולגייר את הגוי אבי ילדיה. אב"ד גריידיץ מעלה טיעון שיש להציל את הילדים "הקטנים האנוסים... ומצוה לגייר אותו". כן הוא מהרהר, שמא היא השפיעה עליו לבזות את דתו וכוונתו לש"ש, הרי יש גם צד "שיש סכנה לדחותו דלמא כונתו לטובה, או עכ"פ סופו יהיה לטובה"[56].

האמור מכל הנאמר עד כה, שרוב רבני אשכנז החמירו בכל תוקפם לא למול בני הנכריות, ולמרות שעל פי ההלכה הפשוטה היה מקום לקרבם ולהצילם, אבל מעניין לציין שדברי 'מעיל צדקה' בשם הזוהר היו מכריעים להחמיר. גם רבי צבי בנימין אוירבוך אב"ד הלברשטט, ערך בנידון כעין זה תשובה ארוכה, ודברי מעיל צדקה הם מן המכריעים בפסקו (נחל אשכול, הל' מילה, סוף עמ' 134). ביריעה הבאה בשבוע הבא נדון אי"ה בדברי הזוהר האלו.



[1] מופלאים מאיתנו הם דברי ספר 'מגיד מישרים' (ספר עמוס) המיוחס למרן הב"י, בהם מזהירו המגיד שלא יקבל גיורת שהתגיירה מאהבת איש, בנימוק שהיא נשארת עדיין דבוקה לע"ז ולטומאתה, "ונמצאת על ידיך ישראלית ע"א [עובדת אלילים], ומוטב שתשאר בגיותא". המגיד ממשיך באזהרה פלאית, שלא ימול בנה של גיורת כזו: "וגם הבן שנולד להם נפש מסאבא הוא, ולולי שגלוי לפני שעתיד ליפגם מהרה לא הייתי מניחך למולו"!

[2] בראשון לציון (יו"ד שם) משיג על דברי הט"ז שהרי כל זרע ישמעאל ובני קטורה מלים ופורעים מאז ועד עתה וכיוון לדבריו רבי שמואל תוספאה, שו"ת שאילת שמואל סי' פב.

[3] והסכים לדבריו: ראשון לציון.

לכאורה יש להבין: הלא במילת גוי אין שום חלות של קדושה, למה לכנותו "אות ברית קודש"?

[4] כורת הברית, סי' רסו ס"ק לח. והסכים לדבריו רבי אליהו חזן אב"ד נא-אמון: "ומעשים רבים אירעו פה מילדי התערובות,שמלו אותם בקטנותם ולא הטבילום ולא גיירום, וכשגדלו באו על פי תעודת המוהל לישא ישראלית, ורק ע"י חקירה רבה נודע שלא טבלו ולא נתגיירו, והוכרחנו אז להטבילם ולגיירם כדת, ודבר ה' בפיהו אמת מה שכתב הרב 'כורת הברית' " (תעלומות לב, ח"ג סי' לב).

[5] שו"ת ישכיל עבדי, ח"ג יו"ד סי' יב; שו"ת הר צבי, יו"ד סי' קטו, פלפל רבות בסוגיין, ולמרות שהראוהו את תשובת הרמב"ם המקילה, סיים את תשובתו בהעתקת דברי ה'מעיל צדקה' וכך הכריע: "והו פסק למעשה מגדולי המורים הקדמונים, ואין לזוז מדבריהם הקדושים".

[6] שלחן גבוה ס"ק טז; שו"ת עצי לבנון (צירלסון) סי' סד; תועפת ראם (לר' רפאל אנקאווה) סי' לט.

[7] החת"ס דייק בלשון הרמב"ם שההיתר הוא לבן נח דוקא, ולא לעכו"ם, ובכך יישב כמה תמיהות בדברי הרמב"ם (חידושי חת"ס, מהדורת מכון חת"ס, ירושלים תש"ס, מסכת סנהדרין דף נט ע"א, עמ' קז מעמודי הספר).

[8] ומודגש ביותר בפירושו למשנה (תרומות פ"ג מ"ט): 'הגוי והכותי תרומתן תרומה': "הנכרים אע"פ שאינם חייבים במצות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר, וזהו מן העיקר שלנו". הרדב"ז ביסס את מהלכו ברמב"ם על פי דבריו בפהמ"ש.

יש שלמדו בדברי המאירי לסנהדרין דף מט ע"א שנקט כפשטות דברי הרמב"ם (הרב אברהם סופר מו"ל המאירי בשם אביו אב"ד ערלוי); ויותר נראה לומר שאין במשמעות לשונו שמותר לכל גוי לקיים איזה מצוה שירצה, אלא אדרבה מבואר בדבריו שגוי המוסיף על ז' מצוותיו, והכונה לגר תושב (הערת ידידי הרב צבי הגר אב"ד קהלת מונקאטש – גולדס גרין).

החת"ס מעלה אפשרות שהרמב"ם שאב הלכה זו מדברי הגמרא בנדרים דף לא ע"א (חידושי חת"ס, מהדורת מכון חת"ס ירושלים תש"ס, סנהדרין דף נט ע"א, עמ' קד מדפי הספר). ביאורים נוספים בדברי הרמב"ם: פני מבין (נאבארו) שאלוניקי תקפ"ו, סנהדרין דפים נח-נט, ברוב בקיאות וחריפות

[9] רבי יעקב צבי יאליש אב"ד דינוב האריך לבסס שיטה זו, פרשת דרכים זוטא, דרוש ב.

[10] הטור בסי' רסח העתיק את לשון הרמב"ם, אבל בשינוי אחד במקום 'מותר' כתב הטור 'מצוה', והוא פלא.

[11] ונקט כדבריו: רבי דוד פרדו, חסדי דוד, תוספתא לע"ז, פ"ג ראש הלכה ה.

[12] חידושי חת"ס למסכת סנהדרין מהדורת מכון חת"ס תש"ס, דף נט ע"א (עמ' קד טו"ב מדפי הספר) "נראה שמחלק בין עכו"ם לבן נח שאותו קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז, וזה מותר לשבות ולקיים המצות שירצה, ומזה מקבלים קרבנות ומלמדים לו תורה ומקבלים ממנו צדקה, והשתא לא קשה מידי  מגוי ששבת... דהרי גם גוי שאינו עובד ע"ז מותר לשבות". וראה מה שכתב תלמידו רבי שמעון קוניטץ, אות ברית, סי' רסד ס"ק ד. וכ"כ רבי גבריאל אדלר אב"ד אבערדורף (לקמן הע' 338); וכ"כ רבי דב בעריש רפפורט אב"ד ראווא- רוסקא בספרו דרך המלך (לבוב תרנ"ב) על הרמב"ם שם: "גוי שנימול אם כיון לשם מצוה, אף שאין ברצונו להתגייר, חשוב שמקיים מצוה". וכן האריך בכך ב'צפנת פענח' על הרמב"ם שם [וכן בתנינא]: "מלשון רבינו משמע שאף שלא לשם גירות רק לשם מצוה, ואף שעכו"ם לא נצטווה על זה" ומביא אסמכתאות נוספות לכך מכמה מקומות ברמב"ם. וכן העלה רבי מאיר דן פלאצקי בתשובה, והוכיח כך מעוד כמה מקומות הן ברמב"ם והן בשאר ראשונים, רבי מאיר דן כבר ציין לדברי הצפע"נ [!], תשובתו נדפסה בסו"ס כלי חמדה, ח"א, חלק ההוספות, עמ' יט טו"ב. וכ"כ בדעת הרמב"ם: בשו"ת התעוררות תשובה ח"ד סי' קמ; שו"ת דעת כהן, סי' קמט; שו"ת הר צבי, יו"ד סי' רטו [וראה ד"ה אגב], ולאחר זמן הראה לו נכדו את  דברי הרמב"ם בתשובה.

הפלא על רבי אברהם מיוחס שכיהן כראשל"צ (נפטר בשנת תקכ"ט) שנשאל (שו"ת שדה הארץ, יו"ד סי' כו) לגבי גוי התורם לצדקה האם הוא מקיים בזה מצוה? לאחר דיוק בכמה לשונות של הרמב"ם מוכיח שלדעתו גוי -למרות שהוא פטור מהמצוות, אבל מקבל שכר על מצוה שהוא מקיים, ואילו מדברי רמב"ם אלו לא הביא. וראה עוד שו"ת ויחי יעקב לר' חיים יעקב גולדשלאג, יו"ד סי' נג.

האדר"ת בהגהותיו 'בני בנימין' על הרמב"ם העלה איסור חדש למול גוי שלא לשם גירות, והוא מטעם איסור חובל, ואכן זה תואם את מהלכו לגבי הריגת בני שכם, כפי שהארכנו ביריעה הקודמת!

[13]  תשובות הרמב"ם, הוצאת מק"נ, סי' קכד. בשו"ת פאר הדור, סי' ס היא בשינויי נוסחאות, ועמד על כך הר דוד יוסף, בהגהותיו לשו"ת פאה"ד הוצאת מכו"י. צויין כבר ע"י רבי צבי בנימין אוירבוך אב"ד הלברשטט, ב'נחל אשכול', הל' מילה עמ' 134. ולעיין 'פני משנה' בהערות?

[14]  רבי אליהו פוסק, כורת הברית, למברג תרנ"ג, סי' רסו ס"ק לח.

[15]  נולד למשפחת שיף המיוחסת בפרנקפורט. סמוך לאחר נישואיו, סביב שנת תק"ח, נתקבל לעמוד בראש הקלויז בוורמייזא, עד שחזר לשבת בעיר מולדתו פ"פ, ומינו אותו לדיין בבית דינו של האב"ד רבי אברהם אביש.

בשנת תקכ"ו נקרא לכהן בלונדון, על מקומו של רבי צבי הירש לווין, שם כיהן עד לפטירתו בשנת תקנ"ב. ר' טעביל נשא ונתן עם גדולי דורו בהלכה. ביאוגרפיה עליו מאת  ד"ר יעקב קאפל דושינסקי C. Duschinsky, The Rabbinate of the Great Synagogue London, London 1921, pp. 74-112. על פעולותיו בתוך הקהילה בכלל ובבית הכנסת בפרט בספרו של ר' בצלאל רוט' על בית הכנסת הגדול History of the Great Synagogue, London 1950, pp 125-138.

[16]  שניהם למדו ביחד אצל השב יעקב ואצל הפנ"י, ושניהם כיהנו ברבנות שם. ידידותם העמוקה לא נפגמה גם אחרי שר' טעבלי עבר ללונדון, היו קשורים תמיד ברוב אהבה וחיבה, ידידות הדוקה זו נמשכה עד סוף ימיהם (על כך בספר 'רבני פרנקפורט', פרק כב).

אחד מהמיוחדים שבתלמידיו של רבי דוד טעביל היה רבי נתן אדלר כ"ץ..

בשנת תק"י נתמנה רבי נתן לדיין, ושימש בבית דינו של האב"ד רבי אברהם אביש, ועם הסתלקות האב"ד מילא את מקומו, כן ניהל שם את הישיבה, עד יום פטירתו בו' לחודש אב תקנ"ד. לאחרונה הולכים ונדפסים ח"ת שהשאיר אחריו לברכה. (ויש לציין לדבר חידוש שר' נתן ציווה לפני מותו "שלא להספידו כלל" (פנקס קהלת פרנקפורט, בהמ"ל נ.י. 3672 [סרט 29477] דף פ ע"א)).

[17]  'לשון זהב', לר' טעבלי שיף, אופנבאך תקפ"ב, חלק השו"ת סי' ו.

נותר תכריך מתשובותיו והתכתבויותיו של רבי נתן מאז עם רבני דורו, ותמוה שתשובה זו לא צורפה לשם. מכתב תורני אחד מר' דוד טעבלי אליו, -מחודש אב תקמ"ד- כן נמצא שם, בו הוא מקונן על חסר לימוד התורה בלונדון ומתרפק על הימים שלמדו יחד בבית המדרש, ואלו מקצת דבריו: "מעי המו עלי מדי.. ימים מקדם שהיינו באמנה יחד בחברה נאמנה בלימוד חברים, כי ראיתי מעשה ונזכרתי שאלה בסוגיין [...] כאשר היינו רגילים תמיד בעזה"י לברר וללבן פשט הגמרא ומפרשים ושמעתתא... ולא כאלה הבונים מגדל באוויר וקושרים נימא בנימא..." (כת"י ציריך מס' 194 (סרט 2729) דף כג ע"ב).

שאלות אודות קידושי סתר וכדומה שנידונו בבית דינו של ר' טעבליבלונדון פורסמו ע"י ד"ר יעקב קאפל דושינסקי בביאוגרפיה עליו  עמ' 212-217. על המצב הירוד של הקהילה בתקופתו הוא מרמז לא אחת ומכנה את ארצו "ארץ הנגב", וכמ"פ מתאונן לפני חבריו מאשכנז שאפילו לשוחח בלימוד, אין לו עם מי: "במכתב אחד לאחיו רבי מאיר מפ"פ הוא מתאונן: "האמת אומר בדברים קצרים כאלה בס"ד נוכל לכתוב זה לזה, אבל בדברים ארוכים ועמוקים, בארץ נגב אנכי, ואין לי דיבוק חברים ותלמידים, ואפילו להוציא מהשפה ולחוץ א"א לי לקבל ממך ולשום עיוני עליו כדבעי" (דושינסקי הנזכר, עמ' 162).

החיד"א במסעו השני (תקל"ו-תקל"ז) מספר -דרך אגב- על עובדה מצמררת, בהגיעו לבורדו (צרפת), שם היתה קהילה גדולה של אנוסים מספרד ופורטוגל ששמרו בהסתר על עיקרי היהדות, וידעה לשמור על ייחודה ועל רציפת קיומה, ובאופן הדרגתי הפכה לקהילה גלויה ותוססת. והנה החיד"א מספר על מקרה של בן גויה מבני האצולה המקומית אשר נימול בעיר אחרת [אולי בגלל שלא רצו למולו בעירו בהיותו גוי] אשר חונך כיהודי והיה חבר בקהילה היהודית בבורדו. ביום כז' בחשון תקל"ז בעת שהותו בבורדו הלך החיד"א: "בערב עם שלמה פואה לבן יעקב רפאל שבא על גוייה נוב'לי וילדה בן זה ושלחו לאמשטרדם ומלוהו, הוא [=הבן] פילוסוף גדול והיה שואלני כמה דברים מענייני הדת וכמה חקירות, והייתי משיב על הכל" (מעגל טוב, עמ' 117).

[18]  מאורי אור, חלק באר שבע, [תקע"ט] דף קיב ע"ב. השנה לא כתובה בדף השער, אלא נרמז בתוך הספר בדף קמו ע"ב.

[19]  הגהות בשו"ע שלו, פורסם ב'קובץ מפרשים מכת"י' לשו"ע, מהדורת מכון ירושלים, סי' רסח, התודה להרב ברוך אויברלנדר מרבני בודפשט, שהעירני לכך.

[20]  נולד בשנת תק"ך, חתן רבי יוסף קניגסברג. כיהן ברבנות בפרענצלא (פרוסיה) ובשנת תקס"ב נבחר לשמש כרבה הראשי אנגליה, שם כיהן עד לפטירתו בשנת תר"ב. ביאוגרפיה עליו מאת ד"ר יעקב קאפל דושינסקי C. Duschinsky, The Rabbinate of the Great Synagogue London, London 1921, pp. 113-156.. ועל פעולותיו בתוך הקהילה בכלל ובבית הכנסת בפרט בספרו של ר' בצלאל רוט' על בית הכנסת הגדול  לעיל (הע' 302) עמ' .180-201

[21]   Studies on Jewish Bibliography in Memory of A.S. Freidus, N.Y. 1929 p. 385.

וראה זה פלא על המנהג באנגליה כעבור שלושים שנה כפי שמעיד רבי נפתלי אדלר: "מנהגינו שאם יהודי מל את הבן לשם מילה, אין אנו מטיפין ממנו דם ברית", תשובתו לרבי אברהם עבר הירשאוויץ משנת תרכ"ח, שו"ת בית אברהם, עמ' 23.

[22]  שו"ת ר"א גוטמכר, יו"ד סי' לג, דף קצב טו"א. וראה להלן ?

[23]  נולד בשנת תקע"ד בקאלין, שם למד אצל האב"ד רבי חיים דייטשמאן, ואח"כ בישיבתו של החת"ס בפרשבורג. לאחר מכן השתלם בלימודים כללים בבודפסט, ומשם המשיך בבית מדרש לרבנים בפאדובה. הצטיין בכמה חכמות וכן בידיעות כמה שפות על בוריין. חתן ר' וואלף שיף מראדיניץ, בראשית דרכו שימש כמורה בקאלין. בשנת תר"י נתמנה לרב הגליל בהעסען. בשנת תרי"ב הגיע לאמריקה בה נתמנה לרב בקהילת 'שערי צדק' בניו יורק, משנת תרי"ג בפילדלפיה, משנת תרי"ט בבאליטמור, משנת תרכ"א בניו אורליאינס, ומשנת תרכ"ו בקהלת שארית ישראל בסינסנטי, שם נפטר בשנת תרל"א כתוצאה מתאונת דרכים. כל חייו קידש שם שמים נגד הפורצים למיניהם, מיד עם הגיעו לניו יורק החל לנהל מלחמת חורמה נגד תנועת הריפורמים ובפרט בנוסח התפילה שבדו לעצמם, וכן את העומדים בראשה שם. היה ידוע כדרשן בכמה שפות בקנה מידה עולמי, וכמניחי היסוד של היהדות האורתודוקסית ביבשת צפון-אמריקה. ייסד לראשונה בתי חינוך יהודיים, ביסס את ענין שמירת כשרות, וקיום מצוות. יצחק לעסער אחד מראשי היהדות (המודרנית) אז באמריקה, ועורך ראשי של השבועון The Occident מתאר שעמדתו האורתודוקסית האיתנה יחד עם מלומדתו הכללית, פתח לפני רבי יששכר בער את שערי הקהילות השונות בארה"ב, וגם העיתונות היהודית הכללית המליצה עליו בחום על כהונתו (The Occident, 11 (April 1853) p. 122) דיסטרציה על הרב אילאווי נעשתה ע"י משה ד. שרמן Bernard Illowy and nineteenth century American orthodoxy, Sherman Moshe D., Y.U. 1991. ; פרק 7 של עבודה זו מוקדש לכהונתו בניו אורליאנס, כולל פולמוס המילה.

[24]  היהודים הראשונים שהגיעו לשם היו ספרדים שהגיעו בשנת תקי"ז, וייסדו קהילת 'שערי רחמים'. עם הגירת יהודי אשכנז וצרפת המשיכו לנהוג בבה"כ 'מנהג ספרד'. רק בשנת תר"ב התגברו קהל ה'אשכנזים' והמירו את המנהג למנהגם. מצב היהדות היה אז בכי רע. תיאור על בה"כ מלפני בוא הרב אילאווי נמצא בעיתון The Occident כרך 10 גליון 2 עמ' 109-110. רבי ישכר דוב הגיע לכהן שם בחורף של שנת תרכ"א, הוא נבחר פה אחד! מכל חברי הקהילה (עיתון The Occident כרך 10 21/3/1861, עמ' 313); והחל ללחום מלחמת קודש נגד תנועת הריפורם שהתחזקה אז, ואכן בשנת תר"ל פרשו הריפורמים והקימו קהילה לעצמם. על כל זה ראה בחוברת: The Jewish Community of New Orleans, 2005; The Early Jews of N.O., p 254.

בכל משך ימי חיין, לחם רי"ד בתנועת הריפורם, פרסם מאמרים רבים בעיתונות היהודית בחיזוק הדת. כמה מהם נדפסו בספרו 'מלחמת אלהים'. מכתבו משנת 1849 למנחם ליליינטל שכיהן אז כמורם של הריפורמים בניו יורק, בו הוא מעמידו על טעיותיו הגסות, נדפס בכת"ע 'ישורון' יוני 1857, עמ' 478-462. עוד עליו אצל אייזנשטאט, דורות האחרונים, עמודה 29.

[25]  במכתב אחד [משנת תרכ"ד] מתהדר הרב אילאווי על הפעולות הכבירות שעשה שם להרמת קרן הדת: "הנה זה ארבע שנים מעת שהושבתי על כס ההוראה פה... והיא הקהילה הכבירה ובחירה גדולה משאר בנותיה הקהלות הקטנות בעירנו אשר ממנה נולדו, כי יש לנו כמעט ד' מאות משפחות בקהלתנו וה' הצליח דרכי כי בעזרי את העיר הזאת, אשר בואי הנה לא היתה טובה מאחת הערים הנדחות, לקהלה קדושה וישרה ורובם שבו אל ה' לאלהי אבותם אשר עזבו" (מלחמות אלהים, עמ' 200).

כן פעל רבות לשיפור הכשרות בקהילה, מצב השחיטה (מלחמות אלהים, עמ' 17), וידוע פולמוסו אודות הברווז המוסקאוי.

[26]  The Occident כרך 14 (נובמבר 1861), עמ' 375; כרך 23 (פברואר 1866) עמ' 522. במאמרים אלו הוא מבכה את גודל הבורות והע"ה אצל חברי הקהילה ועקב כך עוברים על איסורים רבים ביודעים וללא יודעים.

יצחק לעסער אחד מראשי היהדות (המודרנית) אז באמריקה בתארו את יהדות ניו ארליאנס בתקופה זו מביע –בירחון היהודי הראשון באמריקה שהוציא לאור- את גודל הסכנה בנישואי תערובת: "הקורא יתקשה לדמיין לו מושג מה גדול היה הקושי בהקמת בית הכנסת והקהילה... המכירים את הירידה בשמירת המצוות... משום המחסור בנשים צעירות יהודיות נטמעו ונישאו עם הגוים... וילדי נישואי תערובת, אבודים, במקרים רבים, לחלוטין לעם ישראל" (The Occident, VIII (june 1850) p. 116)

 

ואכן במחקרים שנעשו לפני כיובל שנים על ראשיתה של הקהילה הוכח שמגפת ההתבוללות הגיעה עד לחמישים אחוזים! (Bertram Korn, The early Jews on New Orleans, 1969, pp. 214-215)

[27] אכן כך מופיע בתקנות הראשונות של ייסוד הקהילה: Korn, The Early Jews, p. 196.

וגם על יישום תקנה זו לחם הרב אילאווי ועמד כגיבור לבל יפרצו הגדר. כבר בחודש תמוז שנת תרכ"ד נפטר בן של אחד מחברי הקהילה שנשא גויה, האב התחנן שיקברו אותו בחלקת משפחתו. הרב אילאווי ערך מכתב מפורט בו הוא מבהיר שאפילו עם נימול, כל זמן שלא נימול לשם גירות, אינו מוגדר כיהודי. "רק היות וכמה ימים לפני מיתת התינוק הבטיח לי בשם האם, שהיא רוצה שהילד יתגייר, לכן אני הולך לקראתו ומרשה לקברו תוך שטח בית הקברות, אבל בתנאי שיבנו גדר מסביב" (מתורגם מתוך פנקס הקהילה, עבודת שרמן [לעיל הע' 309], עמ' 245)

[28]  במקום אחר הוא מספר שבעירו כבר נימולו שנים עשר ילדים שאמותיהם נוכריות, ללא טבילה, והסכנה עצומה, שהם עלולים להיטמעות בין משפחות יהודיות (מלחמות אלהים, עמ' 198).

[29]  מלחמות אלהים, עמ' 202-200. יש לעיין ז'ואיש קרוניקל יולי 22 1864, עמ' 6?

[30]  התאריך מופיע בכתבתו של הרב, בה סיכם את כל שלבי הפולמוס, צויין לקמן הע' 324.

[31]  T.O. כרך 22, דצמבר 1864, עמ' 522-520 / מלחמות אלהים, עמ' 192.

[32]  The Jewish Messenger (11/11/64); The Occident, Vol. 22 No.7 (12/64); Jewish Chronicle (16/12/64).

[33]  המכתב נדפס גם בספרו מלחמות אלהים, ברלין תרע"ד, עמ' 137-132.

[34]  נולד בשנת תק"צ. תלמידם של רבי זעקיל וורמייזער מפולדא ושל רבי יצחק דוב במברגר בווירצבורג. חתן רבי נתן אדלר מלונדון. בהתחלת דרכו שימש כמורה בעיר באד-המבורג, ואחרי פטירתו של החכם יצחק ברניס, מונה כרבה של קהילת החרדים בהמבורג, שם כיהן עד לפטירתו בשנת תרמ"ח.

[35]   כת"ע Der Israelit שנה 1864 גליון 52 (28/12/64) עמ' 1-2.

[36]  נולד בגלוגאו בשנת תקפ"ז, למד בברלין – שם נרקמה ידידותו עם רבי עזריאל הילדסהיימר – ובדנציג, ובעיקר שתה מבארו של רבי מרדכי מיכאל יפה בקלויז שבהמבורג. בשנת תרט"ו נקרא לכהן כרבה של דיסלדורף, והעמיד שם את הדת על תילה. שם ייסד 'בית מדרש לרבנים' ששמו יצא לתהלה. בשנת תרל"ב נקרא לכהן בעיר פוזן, כל ימיו עסק בהרבצת תורה, והעמדת הדת על תילה, והתפרסם בספריו הרבים (בגרמנית) בחיזוק הדת. נפטר בשנת תרע"ג (ראה עליו: Judisches Lexikon vol. 2, p. 614).

[37]  איזראעליט 1865 גליון 2 (11/1/65) עמ' 20-17.

[38]  לע"ע לא מצאתי את מכתבו של הרב הירש.

[39]  לע"ע לא מצאתי התכתבות בין המוהל לבין רבנים שונים.

[40]  The Jewish Messenger (23/2/1865)  / מלחמות אלהים, עמ' 200-196.

[41]  'אות ברית' לרבי שמעון קוניטץ אב"ד טירנוי, תלמיד החת"ס, פרסבורג תר"ך, סי' רסג ס"ק ה, יצא להציל את הלבוש מקושיית הש"ך.

[42]  איזראעליט 1865 גליון 5 (1/2/65) עמ' -59-57. כעשרים שנה אחרי פטירת רבי עזריאל, אסף בנו וממלא מקומו –רבי מאיר, כמה ממאמריו התורניים והנחוצים שפרסם מעל דפי האיזאעליט, והדפיסם למען יעמדו לימים רבים. בין השאר פרסם מכתבו זה, כולל הרקע לכל הפולמוס (Rabbiner Dr. Israel Hildesheimer, Gesammelte Aufsatze, Frankfurt, 1923, pp. 141-150.)

[43]  נולד בשנת תקנ"ה בעיר ליסא, שתה מבארם של בעל חוו"ד בעירו, ורעק"א בפוזן שעל ידה. עם נישואיו עבר לעיר טהורן, ולימים נתמנה שם לרבה, שם כיהן חמישים שנה. דרש רבות את שלום ארץ ישראל, וניהל מלחמה בבעלי התיקונים בדת, נפטר בשנת תרל"ה.

[44]  לשלמה, ספר היובל לרבי שלמה קרליבך אב"ד ליבעק, ברלין תר"ע, עמ' 292-265 / שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר, חיו"ד סי' רכט-רל.

[45]  כעבור שנתיים פרצה אש המחלוקת והפילוג בין רבי עזריאל ובין ד"ר יללניק: היה סטודנט באוניברסיטה בווינה ד"ר מוריץ בנדיקט מהעיר אייזנשטאט, הוא התאהב בבחורה נוצריה, ולפי החוק אין לו אישור להנשא לה, אלא עם תעודת רב עירו בידו. רבי עזריאל דרש ממנה האם היא התגיירה, וענתה שכן! והראה לו את שטר הגירות שעברה אצל הרב הריפורמי ד"ר גייגר מפ"פ, שגיירה ללא טבילה דלא כדין. מה עשה אותו ד"ר בנדיקט? התאזרח בווינה ובאופן זה לא היה זקוק לתעודתו של רבי עזריאל, והד"ר יללינק סידר את הקדושין! יללינק לא שקט, ופרסם בעיתונות הכללית כתבה בגנות מעשהו של רבי עזריאל, עתון המגיד, שנה יב גליון 9 (ג' אדר תרכ"ח, עמ' 2) בסגנון חיובי לצידו של יללינק.

[46]  היא עיר במדינת באדן-וירטמבורג (דרום-מערב גרמניה). במקורות היהודיים: ורוידנברך.

[47]  הפלא על ר' שמואל נח גוטליב מפינסק שצירף אותו לרשימת רבני ישראל שכיהנו בזמנו, וכך כתב בערכו: "נולד בשנת תר"ג בעיר פיונע (ע"י פויזן). למד בבית מדרש לרבנים בברעסלויא, ובשנת תרל"ב נתמנה לרב ומו"ץ בעיר קאבלענץ, ובשנת תרמ"ז בעיר פרייבורג. נדפסו ממנו ספרים אלו:... ואחד מהם "היהודים בעיר פרייבורג". לבד הרבה מאמרים בירחונים ועתונים שונים" (אהלי שם, עמ' 550). אכן לאחר זמן מצאתי שהעירו על כך –באופן כללי לר' שמואל נח. בעיתון מחזיקי הדת פרסם רש"נ מכתב הבהרה והתנצלות, בו מנה כמה הערות שקיבל מקוראים רבים לספרו שזה עתה יצא לאור. בין הדברים הוא מבכה על כך שנכשל שהבאת רבנים שאינם חרדים לדבר ה', וז"ל: "לגודל שברון לבבי ראיתי כי נכשלתי ע"י עוזרי בקבוץ החומר, והכנסתי בספרי זה מספר של חכמי ישראל אשר ע"פ דעותיהם החפשיות אין מקומם כלל וכלל בכנוס של צדיקים זה. ולא עוד אלא שהכשלוני גם להזכיר את ספריהם אשר בהם חפצו דעותיהם הנפסדות, ואם כי אין האשם תלוי בי, כאשר סמכתי על אנשים שלא היה לי מקום לפקפק על ידיעותיהם הנכונות והנאמנות, אבל סוף בתור עורך הנני אחראי בעד כל עוזרי, ועל זה קא בכינא, כי זהו מעוות שלא אוכל לתקון עוד בהוצאה זו שכבר יצאה לאור" (קמז"ה, כב בסיון תרע"ב, עמ' 6)

[48] הם מפנים להעיתון לשנת 1890 חוברת 43, ששם פורסם פס"ד של הרב הירש, חפשתי שם ולא מצאתיו!

[49]  איזראעליט שנה 1901 גליון 49 (24/6/01) עמ' 1095-1094; תורגם בספר שמש מרפא, ניו יורק תשנ"ב, חלק השו"ת סי' נח.

[50]  קטע זה האחרון הוא של העיתון, ולא של הרב הירש כפי שחשב המתרגם לשמש ומרפא, וכלל את זה בלשון הרב הירש!

[51]  מלחמות אלהים, עמ' 205.

[52]  אביו רבי מרדכי אב"ד הנובר היה בן אחותו של רבי דוד טעבלי שיף; לר' מרדכי שלושה ילדים: רבי גבריאל, ר' בער ור' נתן.

[53]  הוא אשר הוציא לאור את ספר לשון זהב לדודו רבי דוד טעבלי שיף מלונדון. לאחרונה הודפס הספר מחדש וצורף חידושים של ר' גבריאל מכת"י (לשון זהב, לונדון תשנ"ז). ספר ביאוגרפיה עליו:  Elsässer, Alexander, Gabriel Adler, weiland Bezirksrabbiner in Oberdorf, Esslingen 1860.

[54]  שומר ציון הנאמן, חו' קכד (יג בניסן תרי"ב). קצת תמוה להשוות דעת רבי גבריאל עם שיטת רבי נתן מאז השולל מכל את יהדותו של וולד כזה. בחוברות הבאות ב'שומר ציון הנאמן' לא מצאתי התייחסות לשאלות אלו שבטח בערו והיו אקטואליות ברחבי גרמניה.

[55]  שו"ת אדרת אליהו, ירושלים תשמ"ד, ח"א סי' פה.

[56]  שם סי' פו.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אור החיים

משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

פרשת וירא תשפ"ד