מילת המצרים – מקורות וטעמים
מילת המצרים – מקורות וטעמים חלק א'
וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם
תַּעֲשׂוּ (בראשית מא נה).
לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו אצל
פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם למה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב
באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר
על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות (רש"י).
לאחר שפרעה מינה את
יוסף למשנה למלך "על כל ארץ מצרים" ומסר לו את חותם המלך, תיכף ומיד נטל
יוסף את רסן המלכות בידו "ויעבור בכל ארץ מצרים", מעשה שהראה את נוכחות
שלטונו, להראות את ממשלתו על הארץ[1].
שבע שנים לאחר מכן, כאשר באו שנות הרעב, בא העם בצעקה אל פרעה ללחם. ענה להם פרעה:
"לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו". פקידי יוסף פתחו את כל האוצרות
הפזורים ברחבי הממלכה ומכר לעם את האצור בהם, דהיינו כל האוכל הרב שקיבץ בשבע שנות
השומע, כדי להחיות את הארץ בשבע שני הרעב.
מפרשי המקרא ביארו את
המקרא כמשמעו, ואסתפק בדברי אחד מראשוני מפרשי המקרא – רבי שמואל בן חפני גאון,
בביאורו לפסוק זה: "ציווי להישמע לפקודותיו עליהם, כדי שלא יתן להם שיבה אל
עצמו, וכדי שלא תהיינה למאמריו חזרה והימלכות"[2].
כמה מהמפרשים אחריו ביארו על פי פשטו של מקרא באופן אחר במקצת[3].
אך רוב המפרשים התעלמו לגמרי מדברי המדרש המפורסמים שמביא רש"י[4].
חכמינו ז"ל מספרים
שיוסף עשה מעשה קיצוני ביותר: "ר' אבא בר כהנא אמר, כפאן לימול".
להלן האריך המדרש בסיפור
הדברים: "כיון שחזק הרעב בארץ מצרים[5],
נתקבצו המצרים ובאו אצל יוסף, א"ל תן לנו לחם, א"ל אלהי אינו זן את
הערלים, לכו ומולו עצמכם ואתן לכם. הלכו להם אצל פרעה והיו צועקים ובוכים לפניו...
אמר להם [פרעה] מפני מה לא הנחתם בבתיכם תבואה... אמרו לו כל תבואה שהיתה בבתינו
הרקיבה... אמר להן לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו..."[6].
דברי המדרש מרומזים
במקרא
מדרש זה מעורר שני
קשיים: א. מהיכן למדו זאת חז"ל? ב. מה הטעם במילה זו? מפני מה נצרכה?
מפרשי המקרא הציעו כמה
דיוקים בפסוק, כדי למצוא בו רמז קל לסיפור כפיית המילה[7].
א. ראשוני אשכנז דרשו
הלשון "אשר יאמר לכם", ומצינו שדרשו חז"ל (שבת קל ע"א)
לשון אמירה על מצות מילה, "שש אנכי על אמרתך" זו מצות מילה[8].
ב. ר' עובדיה מברטנורא
מדייק ייתור המקרא "אשר יאמר לכם תעשו", שמשמעו "שאמר להם דבר שלא
חפצו לעשות"[9].
ג. רבי שלמה לוריא
מלובלין בחר בנימוק מחודש. הוא דייק במלים "לכם תעשו", היינו עשיית
פעולה על עצמכם ובשרכם, ואין לנו עשייה אחרת אלא במילה, "וזה המחוור בעיני
מכל הפירושים"[10].
ד. רבי אליהו מזרחי – גדול
מפרשי רש"י – מתחיל בפשט ומסיים בדרש: "אשר יאמר לכם תעשו, לפי שהיה
יוסף אומר להם שימולו. דאם לא כן, מאי 'כל אשר יאמר לכם תעשו' דקאמר להו,
הא לא שייך הכא לא אמירה ולא עשייה אלא קנייה בלבד? ומה שפירשו דאמירה הזאת לענין
מילה הוא, מדרבי שמואל בר נחמן (בראשית רבה צא, ה) דאמר 'חייתנו אין כתיב כאן, אלא
החייתנו' (מז, כה) נתת לנו חיים בעולם הזה וחיים בעולם הבא, והמילה
נקראת חיים, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שמור יז, ג) גבי 'בדמיך חיי'", שהכוונה
לדם מילה[11].
ה. רבי משה אלשיך הבין
שהמלה 'לכם' מיותרת, ומכאן הקישו חז"ל למה שנאמר 'לכם' בפסוק "המול לכם
כל זכר"[12].
ו. אחרים כתבו
שחז"ל הקישו תיבת 'תעשו' למקרא "את הנפש אשר עשו בחרן"[13].
ז. ונסיים בפרפראות
לחכמה: "לכל מצרים לכו אל" סופי תיבות למול[14].
וכן אמרו: "לכם בגימטריא המילה"[15].
טעמים לציווי המילה
א. רבי יאשיהו פינטו אב"ד
דמשק[16]
מעלה רעיון שיוסף הבין שבעת שישראל יישבו בגלות מצרים וילמדו ממעשיהם, יקשה עליה
לקיים מצות מילה ולא תהיה להם זכות להיגאל, לכן גזר על המצרים מילה, ואז גם ישראל
ימולו ולא תהיה להם חרפה בעיני הגויים. רעיון זה העלה במסגרת דבריו שמכירת יוסף
היתה בהשגחה פרטית כדי שיוסף ירד למצרים וברבות הימים יתמנה כמשנה למלך, ויגזור
מילה על העם, וכך ינצלו עם ישראל מחרפת עולם. וכלשונו: "עיקר הטעם הוא
כדי להכין דרך גאולי ה' בצאתם ממצרים, ולא יהיה בידם זכות להיותם גוי מקרב גוי
זולת זכות המילה... ולכן תפס יוסף פן יתערבו במצרים וילמדו מדרכיהם, ואם לא יהיו
נימולים האיך יהיו נגאלים, לכן כפאם למצרים למול שמתוך כך יהיה מחזיקים ישראל
בברית ויהיו נגאלים"[17].
רבי יהונתן אייבשיץ
כיוון לדבריו במאמר שלם. מאמר זה נפתח בדברי האריז"ל בספר הגלגולים, "כי
לא יפה עשה יוסף שנתן אות ברית קודש לעם נכר ארץ". כדי להצדיק את מעשהו של יוסף
מעורר ר' יהונתן שבעו"ה כל הקלקולים המתרחשים בעם ישראל נובעים מהתערבותם בין
הגויים, והוא נותן כמה דוגמאות מתקופתו[18]. וכעין זה כתב החת"ס ב'תורת משה'
ריש פרשת שמות.
ב. מהר"ל מפראג מטעים
ב'גור אריה', אחרי שתבואת המצרים התקלקלה, הבין יוסף שתבואתו נשתמרה משום היותו
מהול, ולכו הכריח אותם למול, לטובתם, כדי לכלכלם.
בדומה לו כתב בן דורו
וממלא מקומו ברבנות פראג – רבי שלמה אפרים לונטשיץ בספרו המפורסם 'כלי יקר'
(לובלין שס"ב). הוא מבאר בארוכה את הזיקה שבין חרפת הערלה לבין הרעב המכונה
גם היא 'חרפה', שהוא שגרם לקלקול התבואה, "על כן חשב שבהסרת חרפת הערלה יוסר
מהם חרפת הרעב". והלא גם אצל נח נאמר (בראשית ו, יח) 'והקימותי את בריתי אשר
אתך', ופירש רש"י: "על התבואה שלא תרקב". בהמשך דבריו הוא מסביר
זאת בדרך רעיונית: "וזה מדה כנגד מדה, שאם אדם מסיר מתוכו את הפסולת שבו, גם
ה' יתן הטוב ויסיר הפסולת שבתוך התבואה ממש, שא"א לאדם להסירו"[19].
רבי שמואל יפה מביא
רעיון מוסרי בביאורו 'יפה תואר': בעת רעבון יש לצמצם את התאוות ולרסן את המותרות,
והעצה היעוצה היא להתגבר על כוח התאווה היא המילה, "שהיא אבי אבות תקון
המדות"[20].
ג. רבי יהונתן אייבשיץ
מקדים בשם חז"ל[21]:
"כי מפאת מזלם נגזר עליהם רעב, כי שבע פרות הם שבעה כוכבי לכת, ומי שנימול
הוא חוץ למזל ואין המזל שולט בו". לכן, כדי לבטל את הנגזר עליהם ממערכת השמים,
ציווה להם למול. והוא מוסיף לרעיונו של בעל 'כלי יקר' (מבלי לציינו) על פי מאמרם
במסכת סוטה (ד ע"ב): "כל הבא על אשה זונה - לסוף מבקש ככר לחם".
והרי המצרים היו שטופי זימה, לכן גזר עליהם מילה כדי להחליש כוח תאוותם[22].
ד. על אותו משקל של
צמצום התאווה כתב רבי משה סופר אב"ד פרעשבורג בעל 'חתם סופר', שהמילה מסוגלת
לצמצם את ריבוי הילודה, וזה יסייע לאספקת המזון לתושבים: "נראה מכוונת יוסף
להיות מצרים שטופי זמה ופרים ורבים כשרצים... טען יוסף שאי אפשר לזון בשני רעבון
ריבוי עם כאלו יתרבו ויוסיפו במה שקיבץ בשני השובע. על כן ימולו להתיש תאותם כי
ידוע שהמילה גורמת התשת כח התאוה"[23].
עוד רבים ושלמים נימקו כל אחד לפי דעתו את ציווי יוסף על המצרים, ויכלה הנייר מלהכיל[24].
נתכוון לגיירם
לעומת זאת, רבים אחרים
הבינו שכוונת יוסף היה לגיירם[25].
ולכן תמהו: "למה אמר להם שימולו, והלא אין מכריחים להתגייר?", כלשון מהר"ל
מפראג[26].
יתר על כן, הרי "אין תועלת בלגיירם מאחר שנשארו עובדי כוכבים, ועוד אדרבה,
ראויים להיענש כגוי שבת שחייב מיתה, ואמרו שהוא כעבד הנכנס בין המלך
והמטרונה"[27], כלשון רבי
שמואל יפה אשכנזי מקושטא [28].
רבי שמואל יפה העלה
שני יישובים:
א. שמא עקצו וביישו את
יוסף בשל היותו מהול, "כדרך הערלים שהם מבזים הנמולים", לכן "כפאן
שיהיו גם הם נמולים"[29].
ב. הוא רצה לגייר את
העידית שביניהם, אבל הרי המהלך הקשה ביותר בגיור הוא המילה, לכן התחכם ומל את כולם:
"רצה שיתגיירו רבים אשר יוכל לקרב בחכמה ובתבונה, אלא שהדבר היותר קשה למי
שמתגייר היא המילה, לכן התחכם למול את כולם, ומעתה אין דלת העולה בפי גרים. והיה
מגייר מעט מעט מקצת מיחידי סגולתם..."[30].
ג. רבי דוד פארדו
אב"ד בוסניה בביאורו 'משכיל לדוד' לפירוש רש"י, מעלה שכפה עליהם להתגייר,
שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה!
ד. רעיון נוסף מעלה
רבי דוד פארדו, שיוסף רצה לרמוז לאביו יעקב שהוא עודנו בחיים. השמועה תצא בכל הסביבה
"שמושל מצרים שהוא מהול וכפה על כל עמו למול א"ע, ואפשר שהדבר יגיע
לאזני אביו וידע שהוא חי ומושל במצרים ולא יצטער עוד"[31].
ה. רבי אברהם לופטביר
מווארשא הקשה על הציווי בפסח מצרים: "וכי יגור אתך גר ועשה פסח, המול לו כל
זכר" – הרי גר אין לו שום יחס לבניו שנולדו לפני הגירות, ואם מדובר בבניו
שנולדו לו לאחר הגירות, הרי ישראלים גמורים הם. אלא יבואר על פי דברי הרמב"ם
שגוי שהתגייר, בניו נחשבים כעבדיו משום שהוא זן ומפרנס אותם בקטנותם, ולכן יכול
הוא למכרם לעבדים. והרא"ש בקידושין (דף ד) כתב שזכות האב במכירת בתו היא משום
שהוא זן אותה[32]. לפי דבריו
אפשר בנקל להסביר, שאכן יוסף היה "שליט על הארץ" וכולם היו נתונים תחת
שלטונו ורשותו, והרי הם כאילו מקנת כספו והחשיבם כעבדיו, והרי האדון חייב למול את
עבדיו[33].
ו. רבי יוסף שאול נאַטאַנזאן מאריך לבאר את הבדל המהותי בין יהודי לנכרי. יהודי מושגח על כל פרטיו בהשגחתו
יתברך ולכן חייב בתרי"ג מצוות, לעומת נכרי שאינו מושגח במידה יתירה, אלא
באופן כללי, וכלן אינו מחויב אלא בשבע מצוות. במעשה המילה ביקש יוסף להנחותם את
ענין האמונה והשגחה פרטית, כדי שיבחינו שאכן הקב"ה משגיח ומחיה אפילו את התבואה.
לכן ציוה שימולו עצמם למען יכירו שהקב"ה מושל בכל[34].
דעת חכמי המקובלים
ותעלומת הזוהר
ביריעה לפרשת וישלח הבאתי דברי בעל 'מעיל צדקה' (סי' יד) בשם הזוהר
"שחטא יוסף שהחתים אות ברית קודש במצריים, ואף כי היתה כוונתו לשמים להכניס
בברית בעל כרחם, ונענש". ביריעה הקודמת (פרשת וישב) הבאתי שלדברי הזוהר הללו
היה משקל מכריע בהכרעת הפוסקים שאסור למול נכרי שלא לשם גירות, ובדורות האחרונים
שימש את המצדדים שאסרו למול קטן שנולד לישראל שנישא לנכרית בנשואין אזרחיים.
המפתיע
בענין זה, אם אנקוט לשון זהירה, שלא היו דברים מעולם! חיפשתי בכל ספרות
הזוהר ובספרי המקובלים הקדמונים בספרד ובאשכנז וכן שאלתי
בקיאים רבים, אך לא מצאתי ולו רמז קל לרעיון זה ולדומה
לו. ולא זו בלבד, גדולי מפרשי הזוהר הסיקו בדיוק בכיוון ההפוך, והצדיקו את מהלכו
של יוסף במולו את המצרים.
איברא, מצאנו כמה
שכתבו בסגנון דומה בשם האר"י[35].
ויש להעמיד דברים על דיוקם, שברוב כתבי האר"י אשר בידינו אין זכר לכך,
וגם מפורש ההיפך, כוונתו של יוסף לובנה הדק היטב. ואפרש דבריי:
גדולי מפרשי הזוהר
כתבו דברים מפורשים שיוסף כיוון לטובה, כדי לתקן את מצרים מטומאתה. כך כתבו רמ"ק
ותלמידו האר"י. ואלו מקצת מדברי הרמ"ק: "מפני שמדת היסוד מדתו אינה
מאירה במקום ערלה, ועם היות שאין מילתם מילה, סוף סוף היא קצת הכנה להשפיעם בחוץ
ולהכניעם את החיצונים והגברת מדתו, שהרי יוצאים קצת מתחת יד השרים, עם היות שאל
הקדושה לא בא, וענין יוסף הוא סוד המתלבש בתוך השר, והיינו 'לכו אל יוסף' פנימה,
'אשר יאמר לכם תעשו', תתקנו מה שראוי לו, ועם היות שהיה הכנעה להם, הם משועבדים
תחת רשותו, שהוא הזן והמפרנס לכל"[36].
דברי האריז"ל הובאו
על אתר בשער הפסוקים ובלקוטי תורה: "אחז"ל שגזר עליהם יוסף שיקיימו מצות
מילה. והענין הוא כי אותם ק"ל שנה שהיו קודם שנולד משה, היה להביא אותם
ניצוצות של נשמות קדושות, שהוציא אדה"ר ע"י הוצאת קרי לבטלה, בק"ל
שנה הראשונים... ועתה חזרו להתגלגל בדור ההוא, באותם המצריים. וידע יוסף
ברוה"ק, כי הם בחי' ניצוצות הנזכר, שבאו ע"י השחתת זרע, לכן גזר עליהם
מצות מילה, לתקן קצת עון... ואחר שנמולו, התחילו לתקן קצת ונתגלגלו בדור האחר בבני
ישראל, באותם ק"ל שנה כנזכר ונגזר עליהם עבודה קשה, לתקנם וללבנם
ולצרפם"[37].
וכן כתב רבי משה אלשיך
מצפת, רעו של האריז"ל ורבו של מהרח"ו בתלמוד והלכה. בארוכה הוא מבאר את
פעולותיו של יוסף במצרים לטהר אותה מערוות הארץ, ושזו היתה כוונת הקב"ה
בירידת יוסף שם, "למען הכניע כח טומאת שר מצרים ולהחליש כחה, פן תחזק ותגבר
ידה על ישראל ויאבדו חלילה. כי הלא גם בהיות שכינה עמהם היו קרוב ליאבד ביציאתה,
ואילו שהו שם עוד מעט היו נאחזים מטומאת מצרים משתקעים בחמשים שערי טומאה[38]...
לכן ציוה יוסף לכרות בשר ערלתם למען התיש כח טומאת מצרים... וסייע לזה אשר הובא
[יוסף] בנסיון הערוה, שעל ידי זכות עמדו בנסיון, עצם כחו לעשות הדבר ההוא. וגם
למען התיש כח המצריים מלשעבד את ישראל ולהכניעם תחת טומאת שר צילם, העביר אותם
לערים, להריקם מכלי אל כלי, ולהחליש כח צינורות המיוחדים ליושבי עיר ועיר"[39].
הרי לנו דברים ברורים
מעמודי חכמי הקבלה, שהשקפתם על גזירת יוסף היא חיובית ללא עוררין.
כן מצאנו אצל רבי דוד
זכות ממנטובה, שהיה בקי מופלג בכתבי הקדמונים ובפרט בחכמת הקבלה. באנציקלופדיה המוקדשת
למצוות מילה, 'זכר דוד', הקדיש פרק שלם לביאור גזירת יוסף. הוא הביא כמה טעמים על
פי פשט שראה בכתובים (נזכרו לעיל) וממשיך בכתבי המקובלים; מתחיל בדברי הרמ"ק,
ואת דברי דברי האר"י העתיק מתוך כת"י ספר 'שמן זית זך' מבעל 'מעבר יבק',
בו הועתק דברי האר"י עם הוספות, אבל דברי ביקורת אין שם בכל הפרק![40]
חכמי הנסתר בדורות
הבאים המשיכו והרחיבו כמובן רעיון זה בכיוון החיובי בלבד[41].
גם רבי חיים אלעזר
שפירא אב"ד מונקאטש אחז בשפולי גלימת האר"י, ובתשובתו הארוכה שערך בענין
מילת גוי כתב בדרך אגב שאין להביא ראיה ממילת אנשי מצרים ע"י יוסף: "אם
כי לא קבלו דת ישראל התם הוי קודם מתן תורה, רק יוסף לגרמי הוא דעביד, בסוד הפלגת
קדושתו של יוסף דרגא דברית, ע"כ רצה להעביר הערלה גם מהנכרים, וזהו בסודן של
דברים"[42].
איברא, אכן מצאנו
בכתבי האר"י ביקורת נגד מעשה יוסף, והיינו בספר פע"ח (שער חג המצות
פ"ז, עמ' תקזם) בהסברו שיש לנקד "הֵא לחמא עניא" בצירי:
"בעון שחתם יוסף אותה במצרים, באמרו 'הא לכם זרע', וחתם ה' ברשות אחרת
גרם לחמא, סוד מזלא ע"ה, שהבנים תלויים במזל כנודע, שיהיי עני"א בגלות
מצרים, אלא שרחמי המקום גאלנו משם, בשם ע"ב, והוא מספר ה"א לחמ"א
עני"א"[43].
כנראה שלדברים אלו
נתכוונו רבי יהונתן אייבשיץ ורבי יוסף שאול נאַטאַנזאן בשם האר"י, וכנראה שכאן מקור הטעות של בעל 'מעיל צדקה', שהחליף בין
האר"י לספר הזוהר. ולעצם הסתירה בין ההשקפה החיובית על מעשהו של יוסף הרווחת
בספרי המקובלים, לבין הביקורת שנמתחה על המעשה בדברי האר"י הללו, יש לדחוק
ולומר שאין הדברים סותרים זא"ז, כי אכן מצד התנהלות והשתלשלות העניינים בעולם
היה מעשה זה חיובי והביא תועלת, אבל מצד יוסף עצמו, אולי על כך נאמר שהיה במעשה זה
שמץ של עוון.
[1] ראה זח"א דף
קצו ע"א.
[2] פירוש רב שמואל בן
חפני גאון, ירושלים תשל"ט, עמ' קסו.
[3] בפירוש החזקוני:
"תעשו הדמים שיקצוץ במידה, תנו"; הנצי"ב בהעמק דבר ביאר:
"להמציא מלאכה ועבודה לפניהם, כמו לשמירת המדינה מרציחה וכדומה, שמצוי הרבה
בעת בצורת".
[4] כמו רד"ק,
אמרי נועם לר' יעקב דילישקאש; ר' אברהם בן הרמב"ם; רבי יעקב מווינא; אברבנאל;
מלבי"ם; הכתב והקבלה. גם תרגום יונתן הרגיל לשלב מדרשים, לא הביאו.
[5] במדרש הגדול נמצאת
כאן תוספת שאינה ידועה ממקום אחר, והיא ויכוח אמוני בין יוסף למצריים:
"בתחילה היו באין אצל יוסף והוא אומר להן 'כפרו בטעותכם, ואמרו 'ברוך נותן
לחם לכל בשר'. והיו צועקים ואומרים 'אין אנו כופרים בטעותינו' והיו מצריכם עד
שילכו אצל פרעה. והיה פרעה אומר להם: לכו אצל יוסף...".
[6] מדרש בראשית רבה
פרשה צ. ההמשך מסופר בפרשה צא פסקה ה. לעומת זאת, במדרש 'בראשית רבתי' לא הובאו
דברי המדרש. יש ממפרשי המקרא שהעתיקו את לשון המדרש ללא תוספת הסבר: מדרש הגדול;
מדרש מאור האפילה, עמ' קסז; רבנו בחיי.
בחת"ס חידש שחוק
זה של מילת מצריים נמשך עד פטירת יוסף, וזה ביאור התרגום לפסוק (שמות א, ח) 'ויקם
מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף', וביאר התרגום: "שלא מקיים גזירת
יוסף", לאיזו גזירה מתכוון? ע"כ לגזירת המילה (חת"ס על אתר בשני
הפסוקים). אם כי במדרשים בריש שמות מפורש: "כשמת יוסף הפרו [בני ישראל] ברית
מילה, אמרו נהיה כמצרים". וזכה לכוון לדברי רבי יואל מחסידי אשכנז, שכתב
ביאורו לדברי תרגום אלו: "ומה היא גזירת יוסף? שהיו ישראל שובתים ומלים את
בניהם, וכיון שמת יוסף נהפך פרעה וגזר עליהם שלא ישבתו ושלא ימולו את בניהם, וכיון
שלא קבלו גזירתו עינה אותם בעבודה קשה... וכולם ביטלו ברית מילה מחמת גזירתו של
פרעה חוץ משבט לוי" (רמזי רבנו יואל, בני ברק תשס"א, עמ' קצט).
[7] לשון רבי עובדיה
ברטנורא בביאורו 'עמר נקא': "אין לו הוכחה ברורה מן המקרא".
[8] פירוש ר' חיים
פלטיאל (תלמיד חבר למהר"ם מרוטנבורג), עמ' 134; ביאורי מהרא"י
לרש"י, לבעל 'תרומת הדשן', שהוסיף: "מדלא כתיב כאשר יצוה אתכם,
הוא לשון ממשלה, ואמירה לשון רכה היא", ומסיים "נסתפקתי אם שמעתי
כך"; מושב זקנים, עמ' פב. וראה רא"ם.
[9] עמר נקא על פירוש
רש"י, פיזה תק"ע, דף יז ע"א. רבינו עובדיה נפטר בשנת ר"ס
לערך.
[10] יריעות שלמה על
הרא"ם, פראג שס"ט.
[11] רבי שמואל יפה
אשכנזי מרבני קושטא - מגדולי מפרשי המדרש (רפ"ה-שנ"ה) - העיר על דבריו ביפה
תואר, פיורדא תנ"ב, דף תץ ע"ב.
[12] תורת משה, ירושלים
תש"ן, עמ' שסט. וכ"כ מדעת עצמו בבאר מים חיים.
[13] רבי אברהם מנחם
רפפורט אב"ד וירונה, מנחה בלולה עה"ת; צידה לדרך על רש"י.
[14] רבנו אפרים, עמ'
קלו.
[15] שם, שם ובעמ' קמא.
וכן בבעל הטורים. כיוון להם רבי יהודה ליב אילנבורג אב"ד בריסק וניקלשבורג,
מנחת יהודה, לובלין שס"ט, דף מב טו"א, שצויין ביפה תואר. וכ"כ מדעת
עממו בבאר מים חיים.
[16] תלמיד מובהק להרב
המוסמך יעקב אבואלעפיא (בן בתן של מהר"י בירב, מייסד הסמיכה בצפת) בדמשק. בין
מחותניו היה רח"ו בדמשק, שהרי לקח את רבי שמואל וויטאל לחתן. כיהן בדמשק עד
לפטירתו בשנת ת"ח. החיד"א כותב עליו: "בכל הארץ יצא קו תהלתו ואורו
בכל כנפות אר"ש".
[17] כסף מזוקק, ונציה
שפ"ח, דרוש א לפרשת ויגש דף נ ע"א. ויש להעיר שבפרשות לך לך ווירא מעלה
ר' יאשיהו את מעלת המילה גבוה מעל גבוה, שבמילה תלויה ירושת הארץ, והיא היסוד
והכנה לקיום התורה, ואם אין מילה אין תורה. כמו כן שהמילה מעידה שבני ישראל הם
עם-ה', לכן חקק הקב"ה בבני ישראל שישה דורות קודם נתינת התורה, כי היא היסוד
ולכן קודמת לבניין ובזכותה זכינו לכתר תורה.
[18] יערות דבש,
ח"א דרוש ב, ד"ה וזהו לענ"ד. בדומה לו העלה רבי יוסף שאול נאַטאַנזאן אב"ד לבוב, דברי שאול, מהד' ד (למברג תרל"ז). דברי יערות דבש הובאו
ע"י רבי אברהם פאלאג'י בספרו וימהר אברהם, אזמיר תרמ"ד, מערכת מ' ערך 'מילה'
סע' רעח.
[19] דברי כלי יקר הועתקו
עוד בחייו ע"י רבי ישכר בער איילינבורג אב"ד אויטרליץ בספרו המפורסם
'צידה לדרך'.
[20] וכיוון לדבריו
החת"ס: "נראה לפרש, על פי מ"ש הרמב"ם שכריתת הערלה מחלשת
וממעטת התאוה, ובעבור שהיה רעב, לכך ציווה שימולו כדי שלא ירב העם" (תורת
משה, עמ' קעב).
[21] לא מצאתי מקור
לדברים אלו.
[22] תפארת יהונתן,
ד"ה ויהי רעב. הענין שברית מילה מחלישה את כוח התאווה, מקורו במו"נ
ח"ג פרק מט. ומן הענין לציין שכן כתב בן דורו האשכנזי רבי יהודה החסיד
בביאורו לתורה, שמהול הוא כדרגת מלאך שאין לו תאות נשים (ספר גימטריאות, פרשת לך,
סע' לג). גם הרלב"ג בביאורו ליהושע (ה, ט), שם נאמר שאחרי שמל את בני ישראל
אמר אליו ה': 'היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם', כתב: "ואפשר שיהי הרצון בזה
ההמשך לתאות המשגל, כי המצרים היו פרוצים בעריות וכו' ולפי שהמילה מכוונת להחליש
כח זה האבר, הוא מבואר שבענין המילה הסיר מעליהם חרפת מצרים, יהיו יותר גדורים
בענין המשגל". וראה פירושו של רבי אברהם גלאנטי לזח"א דף צח ע"ב.
[23] חת"ס על
התורה, לשנת תקצ"ב.
[24] תפארת יהונתן; רבי
שלמה גאנצפריד אב"ד אונגוואר, אפריון פר' מקץ; רבי ישראל שיינקמאן אב"ד
אטלנטיק סיטי, תפארת ישראל, ירושלים תש"ב, עמ' מג.
ב'צידה לדרך' כתב
דברים שלא זכיתי לפתרונם: "ואולי טעמו של דבר, שבשני רעבון שאין פרי האדמה
מתברך, גם בפרי הבטן לא מתברך, כי הם תלויים זה בזה שנאמר (דברים ז) וברך פרי בטנך
ופרי אדמתך".
[25] שמעתתא של הגרי"ז
מבריסק (עה"ת פר' בא) מבדרן בבי מדרשא, שהוכיח מכמה מקומות שגם לפני מתן תורה
היה שייך גירות. ויש להעיר שכן פשוט אצל מפרשי המקרא כאן, ומצאתי שרבי יוסף ענגיל
כבר חקר בנידון זה והביא ברוב בקיאותו המדהימה ראיות לכאן ולכאן, וגם דברי המדרש
שלנו לא נפקדו אצלו: "הנה נא מצינו ענין גירות עוד קודם מ"ת...
ובב"ר אברהם גייר גיורים... וב"ר פרשה צ' 'כפאן למול', ואולם לא נאמר
כאן לשון גירות, ואמנם בזכרוני שנמצא באיזה מדרש עה"כ 'וגם ערב רב עלה אתם'
שהם הגרים שגייר יוסף, ואיני זוכר עתה מקומו, ועיין ספר הגלגולים פרק מה"
(בית האוצר מערכת א-ב, סע' י. לע"ע לא מצאתי בספר הגלגולים רמז לכך). וכבר
קדמם בשו"ת מהרי"ט או"ח ח"ב סי' ו. [וראה שו"ת חמדת
שלמה, יו"ד סי' רט; טו"א ומהר"ץ חיות למגילה דף יג ע"א]
ומפורסמת קושיית
הגו"א בפרשת ויגש (מו, י) שאבותינו יוצאי מצרים עברו גיור, אפילו הכי קרוביהם
נאסרו להם. ותירץ לחלק בין גיור שנעשה בע"כ – ובמתן תורה נכפה עליהם ההר
כגיגית – לעומת גיור שנעשה מרצון.
[26] כפסק הרמב"ם
הל' איסורי ביאה (פי"ג הי"ד) שמילה מפני הפחד אינה מילה (כס"מ שם).
[27] מכאן אסמכתא
לחידושו של בעל חידושי הרי"ם (עי' בסוף המאמר)!
ויש לעמוד על דבריו של
הרי"ם שתלה את חיוב מיתת גוי ששבת משום שהשתמש ב"אות", וצע"ג
הלוא הטעם הוא שעובר על 'יום ולילה לא ישבותו' (סנהדרין דף נח ע"ב) ולא משום
"אות". אלא שדברי 'יפה נוף' פתחו לנו צוהר חדש, ומצאנו שמקורו בדברי
המדרש (שמו"ר כה) שפתח בלשון הגמרא בסנהדרין וממשיך: "וכן הוא אומר
'ביני ובין בני ישראל', משל למלך יושב ומטרונה יושבת כנגדו, העובר ביניהן חייב
מיתה". וכנראה שהרי"ם התכוון לדברי המדרש, שהוא משום 'אות'. אולם
לענ"ד הנפק"מ בין שני הלימודים הוא האם מותר לגוי לשבות ביום ראשון!
[28] המשנה למלך (הל'
מלכים פ"י ה"ו) תמה ע"ד יפה נוף אלו: "שמא ס"ל לר' אבא
בר כהנא שב"נ נצטוו על המילה, ומסיני ואילך ניתנה מב"נ ונשארה בישראל,
ומש"ה כפאם יוסף למול...".
[29] כיוון לדבריו
ב'משכיל לדוד'.
[30] יפה תואר, דף תצא
ע"א.
[31] ברעיון זה כבר
הקדימו רא"ם בפרשת ויגש עה"פ (מה, יב) 'והנה עיניכם רואות', ודרשו: שאני
מהול. והקשה רא"ם הרי כולם היו מהולים. ובסוף דבריו כתב: "מסתמא נשמע
הקול שהוא היה הגוזר עליהם הגזירה ההיא, אחר שהוא היה המשבר"; וכעי"ז
ב'דברי דוד' שם.
[32] זרע אברהם, חידושים
לש"ס, וארשא תר"ף, סי' לא. הביאו חותנו ב'משך חכמה' לשמות יב, מד,
והרחיב שם הדיבור. וראה מש"ח מהדורת ר' שמואל חיים דומב, שהאריך מאוד בסוגיא
זו מפי ספרים וסופרים.
[33] וכן כתב בלקוטי
שיחות לרבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש, כרך י, שיחה ב לפר' מקץ [את דברי
המש"ח לא הביא].
ברעיון זה שהמצרים היו
עבדי יוסף, הקדימם רבי יעקב אטלינגר אב"ד אלטונא, בביאורו למאמרם (ר"ה
דף יא ע"ב) 'בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו', ומבאר בארוכה כשהקדוש ב"ה
רוצה להכניע עם תחת ישראל, הרי הוא מקדים בכך שיכניעו א"ע תחת צדיק שגדולה
זכותו, ואז יהיו נכנעים גם לאינם ראויים. כן היה אצל המן שטרם שעלה לגדולה נמכר
למרדכי, ואילו כאן אצל המצרים היו עבדים ליוסף. ולכן היה לסנגור תירוץ לשחררם
מגלות מצרים לפני זמן הפקידה (400 שנה) משום שתבעו נגד מצרים "אין עבד קונה
עבד", "ועל ידי שנעשו כל מצרים עבדים ליוסף לא יכלו להיות אדונים לישראל
להיותם להם כדין עבדים" (ערוך לנר, ר"ה שם).
[34] דברי שאול, לעיל
הע' 18.
[35] יערות דבש (לעיל
הע' 18), וכ"כ בדברי שאול (לעיל הע' 18): "והאר"י כתב שנענש על שמלם, ועל כן נשתעבדו במצרים".
[36] אור יקר, זוהר
ח"ו, דף קמה ע"א.
[37] וחזר על דבריו אלו
בפרשת ויגש עה"פ 'ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה'; ובפרשת שמות עה"פ
'ויקם מלך חדש'. ובפרשת בשלח עה"פ 'ויקח משה עצמות יוסף' כתב: "שגזר
עליהם מילה, וגייר כמה נפשות ומל אותם, והם ערב רב שעלו עם ישראל ממצרים...".
[38] באמתחתי מאמר ארוך
לבאר ענין זה.
[39] פר' ויגש עמ' תא; צויין
בצידה לדרך. וכן כתב בביאורו בפרשתינו לפסוק לג (עמ' שסג) בהקדם דברי הזוהר בפרשת
וישב שכוונת ירידת יוסף למצרים היתה לטהר את אווירה.
[40] זכר דוד, ליוורנו
תקצ"ז, מאמר א, פרק טו.
[41] של"ה על אתר,
וכן בפ' בא ד"ה ועתה באתי להודיע; מגלה עמוקות, ר"פ ויחי: "תיקן
וכרת ערלת הקלי'... ותיקן תלת גלגולים נר"נ..."; עמק המלך, שער יד פרק
קח; ילקוט ראובני על אתר.
[42] אות שלום, סי' רסג
סע' א, דף רנז ע"א.
עוד האריכו למעניתם שפעולות
יוסף היו כדי לטהר את זוהמת מצרים: פנים יפות ד"ה וע"ד הרמז; דרוש
לחת"ס לפרשת מקץ, דרושים ואגדות לחת"ס, ירושלים תשנ"ח, עמ' קמד;
שמירת הלשון, ח"ב פרק ז פר' וישב, עמ' קה: "יוסף מוהלם הכל כדי להחליש
כוח הטומאה שיהיה ראוי אח"כ לבני ישראל לגור שם"; אמת ליעקב להגר"י
קמנצקי, פר' מקץ.
[43] הובא במשנת
חסידים, מסכת ליל פסח, פ"ה סע' ב; ילקוט ראובני, פר' ויגש, סידורי האר"י
בהגדה ש"פ. אולם בכתבים המזוקקים (היינו בשער הכוונות) לא הובאו דברים אלו.
[44] שפת אמת, שבת
חנוכה, לשנת תרל"ו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה