דעת הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל בשאלת מילת בן הנכרית
ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם חמה מימינם
ומשמאלם. "בשעה שירדו ישראל לים, ירד גבריאל עמהם והקיפם ושמרם כחומה, והיה
מכריז במים לימין: הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה מימינו של הקב"ה.
ולשמאל היה אומר: הזהרו באלו שהן עתידין להניח תפילין בשמאל. ולמים שלפניהם היה
אומר: הזהרו באלו שעתידין שיהיו חותמין לפניהם בברית..." (מדרש
אבכיר, הובא בילקו"ש).
דעת הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל בשאלת מילת בן הנכרית
את דמותו של רבי יחיאל יעקב ויינברג, ראש בית המדרש לרבנים
בברלין, הטיב לתאר א' סורסקי: "היה אדם גדול בהלכה ובהגות, שהעמיד תלמידים
רבים בדור האחרון ויצאו לו מוניטין בעולם התורה והרבנות, אישיות תורנית בעלת שיעור
קומה בלתי מצוי, משרידי החכמים של הדור הקודם, שאיחד בקרבו בנוסף לתורתו את מגוון
המדעים – אשר גם בהם רבו ידיו – כקרניים נשברות של שמש התורה, איש האשכולות, שעוד
לפני דורתיים-שלוש היתה כסתו מוטלת בין גדולי הדור"[1].
ברוב חכמתו ידע הגרי"י מתי לקרב ומתי לרחק, מתי להקל
ומתי להחמיר, ולא אחת עמד כחומה בצורה כנגד רוח פרצים שערערה על המסורת. מאבקו על
גזירת השחיטה ידוע לכל. להלן יתגלה פן נוסף – שאינו ידוע דיו – מפרשת חייו, בעת
שעמד בכל תוקף נגד הרבנים שרצו להקל ולמול ולקרב בני הנכרית מפני צורך השעה, כאשר אחרי
המלחמה האיומה, הקהילות שהחלו לקום מהריסותיהן ביקשו למצוא פתרון לנישואי התערובת שמטבע
הדברים פשו אצל רבים רח"ל. כאשר רבנים רבים לא ידעו כיצד להתמודד עם בעיה קשה
זו וניסו למצוא מקום להקל, עמד הגרי"י והחמיר בכל תוקף, על אף שלא פעם הקל
וחיפש דרכים כיצד למצוא דרך פשרה במסגרת ההלכה לנוכח אילוצים שונים, דווקא משום
שפעמה בו תחושת האחריות כלפי עתידו של העם היהודי, ונימוקו – לצד שיטתו בהלכה – היה
סכנת טמיעת משפחות יהודיות בגויי הסביבה.
השגתו לפסק דינו של רבי מרדכי הורוביץ רבה של פרנקפורט
בסוף היריעה לפרשת שמות הבאתי שרבי מרדכי הורוביץ אב"ד
פרנקפורט הקל בשעת הדחק ממש למול בן הנכרית, ועיקר חששו היה שמא כל המשפחה תדחה ותטמעה
בין הנכרים. לאחר פטירתו כאשר נדפס ספר תשובותיו, נתבקש הגרי”י ע"י ידידו
המו"ל להוסיף הערות מדיליה, ובהגיעו לתשובה זו יצא מגדרו וכתב הערה חריפה
מאוד נגד פסקו זה של הרב הורביץ, והבן ר' יעקב הורביץ מחק את הערתו. "ובפה
מלא הודה לי – כותב הגרי”י בטרוניא כמה פעמים במכתביו – שטעמו ונימוקו בשביל שיצאתי
לחלוק על כמה מהוראותיו של אביו ז"ל, והוא חשב זאת לפגיעה בכבוד האב". אולם
באחד מן המקומות בהם הוא נדרש לדברים, מעלה הגרי"י את מחשבתו הטהורה של בעל
'מטה לוי' בעת חיפוש ההיתר: "ודין גרמא להמחבר בעל מטה לוי, שהיה גדול בתורה
באמת כידוע ומפורסם, אלא שמצב הקהילה ומעמדו שם השפיעו עליו שלא ברצונו ושלא
במתכוין"[2]. במלים ספורות אלו הוא מקפל את
המצב העדין מחד והמצמרר מאידך בו שרו הרבנים בדור ההוא, כאשר כל תנועה וכל פסק
יכול היה לעורר סערה.
מעניינת מאוד גישתו בהכרעת נושאים חמורים ורגישים כגון אלה,
הן מצד השיקולים ההלכתיים והן מצד השיקולים המטא-הלכתיים, ופחדו מפני המדרון
החלקלק.
אחרי שהגרי”י העלה את דעתו החד-משמעית לאסור ולא נסוג אחור,
שמע שגם גדולי הונגריה סוברים כדעתו ושמח שכיוון מעצמו לדעתם: "ואחר זה שמעתי
שגם גדולי רבני אונגארן אסרו בהחלט למול בן הנכרית".
אחרי המלחמה נשאל הגרי”י כמה וכמה פעמים מכל ארצות אירופה
(גרמניה, צרפת, שווייצריה) אודות מקרים כאלו[3]. מריבוי
המכתבים שנותרו בנידון, נראה שהגרי”י השכים והעריב ולא נח ולא שקט, ובכל הזדמנות
שעלתה השאלה עמד כארי ולא חת והבהיר שוב ושוב את עמדתו ולא חס על הדיו, וחזר כל
פעם מחדש על פסק-דינו של רבי עזריאל הילדסהיימר, שאין שום מקום להקל, וחיזק את ידי
הרבנים שעמדו בין חברי הקהילה לדעתם כבין הפטיש לסדן.
כשנודע לו שפורסם ב"ירחון אחד" בשם "רב
גדול" שפסק להחמיר, אבל הלה לא העלה את נימוקיו, לא התעצל הגרי”י ורשם סקירה
מקיפה של הפולמוסים שקדמו ופרסמה ברבים.
אחרי שהביא שכמה מרבני דורו עסקו בשאלה זו, הוא מראה שלפני שמונים
שנה "כבר עלתה שאלה זו על הפרק באשכנז בחיי הגה"צ ר"ע הילדסהיימר,
והגר"צ הירש קאלישער הורה להתיר, והגאון ר"ע הילדסהיימר יצא נגדו במאמר
גדול והוכיח שיש כאן איסור גמור, ועמו ונימוקו הוא...". להלן הוא מעתיק בקיצור
את נימוקיו של רעז"ה, כפי שהבאתי ביריעה לפרשת וישב:
א.
הכרעת הט"ז והלבוש שאסור להחתים ברית קודש על גוף
נכרי. ב. סייעתיה לשיטתם מדברי הזוהר שיוסף הצדיק נענש על שהחתים ברית קודש במצרים
ואע"פ שכוונתו היתה לשם שמים, נענש על זה. ג. על דיוק המקילים מדברי
שו"ע (סי' רסו) שבן הנכרית אין מלים אותו בשבת, משמע שבחול מותר; כבר כתב
הפרישה שהוא הדין בחול, אלא ששם עסקינן בדיני שבת להכי נקט הך לישנא. ד. ראיה
מאיסור מכירת טלית לגוי שמא יתלוה עמו בדרכו ויהרגנו, מכל שכן שאסור למולו, שעל
ידי כך יחזיקו אותו לישראל ויתירוהו לשאת בת ישראל. ה: "והעיקר שעל ידי כך
מחזקים עוברי עבירה, שנושאים נשים נכריות ואינם מתביישים כלל בהולד להם בן,
שמכניסים אותו לבריתו של אברהם אבינו כאילו היה ישראל גמור. ועל פי רוב אי אפשר
למנוע שלא יברכו ברכת מילה, שעל פי דין ברכתו לבטלה".
עם סיום כרוז זה הוא מוסיף שלפני שלוש שנים פרסם הוא איסור
מוחלט שלא ימולו בשום אופן ילדים אלו, ואז יצא נגדו "אחד מראשי
הליברלים"[4] על שאסר דבר המפורש ביו"ד
סי' רסח להתיר. "אך כשהבאתי את דברי ר' עזריאל הילדסהיימר נסתתמו טענותיהם,
ומאז והלאה אין המוהלים רוצים למול את בן הנכרית, ואפילו בן של נכרית שהתגיירה
ע"י רבני הריפורמה אין מלים אותו"[5].
רב אחד משטרסבורג הכריע אודות יהודי מקומי שהוליד בן מאשתו
הנכרית, והמוהלים שם לא רצו למולו, שמותר למולו וגם לברך ברכת המילה. הגרי”י הצדיק
את דעת המוהלים ואת דעתו הביע לפני תלמידו הרב בנימין זאב וייס אב"ד 'קהל עדת
ישורון' בציריך ביום כ' באדר הראשון תש"ח[6]. ונימוקיו:
א. יסוד ההיתר של גרות קטן, משום שזכות הוא לו, אולם במקרה
דידן שההורים אינם מתנהגים כשורה, אין כאן זכות, שהרי הקטן יגרר אחריהם ואין כאן
זכות אלא חובה, "שהוא בא לכלל חיוב ועונשים". ואין לך סברא להקל שאם לא
ירצה לקבל עליו גרות כשיגדל, יכול מן הדין להתחרט, כי "מי יודע אם ישים לבו
לזה, ושמא לא ידע כל את הדין שיכול למחות, ושמא תהא דעתו קלה ולא איכפת לו
כלל"[7].
ב. גם אין למולו שלא לשם גרות: אם מצד המחמירים שאוסרים זאת
[וגם על פי דברי הזוהר שיוסף הצדיק נענש שמל את המצריים], ואם לדעת המקילים, מחשש
שמא יסברו - הוא או אחרים - שישראל הוא ויסמכו עליו בכשרות, עדות וכדומה, והרי הוא
גוי גמור, ובפרט במדינות צרפת ושווייצריה שנגע נישואי התערובת פשה ומתרחבת בהן מיום
ליום רח"ל.
ג. ואפילו נניח שמותר על פי הלכה למולו, יש צורך לגזור
גזירה ותקנה שלא למולם. שהרי יש רשות ביד בי"ד לנדותם בפרט אלו הפורשים מן הציבור.
לכן מן הצורך להכריז קבל עם ועדה שאין להקל במקרה כזה, אלא רק במקרה שההורים
מכריזים שרצונם הכן לחנכו ברוח התורה והמצוה.
"לכן", מזרז הגרי”י את הרב ב"ז וייס,
"לכתוב תיכף ומיד הודעה ארוכה ומפורטת לעיתון הנ"ל שעל פי דין תורה אין
למול בן הנוכרית, אלא אם כן האב והאם רוצם לגיירו ולהכניסו בבריתו של א"ה
ולדת משה ויהודית בלב תמים, ולהתחיב שיחנכו ברוח התורה והמצוה, ובלאו הכי הוא
איסור גמור. והרב הצרפתי הנ"ל שהורה להתיר וגם לברך, הוא טועה ומטעה"[8].
בשנת תש"ט פנה אליו רבי אברהם מרדכי מאטצנער, רב העיר
מיץ, לאחר שהגיעו אליו שאלות דומות, והציע לפניו להקל לאור המצב העגום. הרב
מאטצנער כתב בתוך דבריו: "בנידון דידן אנו יכולים לסמוך א"ע על המחמירים
שנוכל לבוא בזה לידי תוצאות מקולקלות ח"ו, בעוד שנוכל לסמוך על המקילים ונבחר
הרע במיעוטו. ומכ"ש שפשיטא שלשון השו"ע יו"ד מוכח שאין מלין בן
הנכרית רק בשבת אבל בחול מותר, לא יהא אלא כגר קטן שזכות הוא לו, ומכ"ש
שאבותיו שניהם מתכוונים לשם מצוה היינו לשם גירות, ואי משום טבילה, אין אנו דנין
בו אלא באשר הוא שם, ואולי באחד הימים יטבול במי נהר אפילו שלא לשם מצוה ויעלה לו
לשם גירות, ולא מצינו שדנים על להבא רק בבן סורר ומורה לפי שהתורה ירדה לסוף דעתו
וכו' אבל בכל מקום אנו דנים באשר הוא שם: ומי יודע מה ילד יום, יכול להיות שברבות
השנים יתגלגל הבן הזה בסיבות שונות שמצויים כהיום אל אחד המקומות וינשא אשה מהוגנת
ויוליד בנין מעלי, ולמה נמנע מלמול אותו רק בהישענו על סברת המחמירים בעוד שישנם
מקילים. כל אלה כתבתי רק לפע"פ, ואך דרש אדרוש ממעכ"ת [אם] האמת
בזה"[9].
בתשובתו עובר הגרי”י על האמור לעיל והוא סוקר את המחלוקת
בין הרב קאלישר לרב הילדסהיימר, ומוסיף: "אולם כל רבני אונגארן וגליציה אסרו
באיסור גמור ולא עוד אלא שגזרו על מוהל שמל בן נכרית שהוא פסול מכאן ולהבא לימול
ילדי ישראל"[10].
בהמשך הוא חוזר שוב על עמדתו הברורה שאין שום היתר למולו,
וגם לגיירו אסור בתכלית האיסור, שהרי מתגדל והולך בבית הרחוק משמירת תורה ומצוות,
ואינו 'זכות' בשבילו אלא 'חובה' ואסור לגרום חובה לאדם אע"פ שאינו יהודי:
"ולא עוד, אלא שהגירות שהיא חובה לו היא בטלה ומבוטלת ואינו גר כלל ויבוא
לידי מכשול... ואין לשער ולתאר את ריבוי המכשולים שיצאו מזה. לכן חלילה וחלילה
להעלות על דעתו כלל, שאפשר להקל ולמול בן נכרית, ואל ישמע לקול רבים טועים ומתעים,
שרוים להעביר ישראל על דתו ועל טהרתו..."[11].
בשנת תש"י ניהל הגרי”י מערכה נגד ד"ר אחד שהעלה
דברים נגד המסורה לנו מדור דור, הן בענייני אמונה והן בהלכה. הוא כתב כמה אגרות
בגרמנית להכות על קדקדו, ובראש שנת תשי"א בירר את דעתו בלשה"ק במכתבו לרבי
שמואל ברום אב"ד לוצרן בארוכה. גם שאלת מילת בני הנכריות היתה בין הנושאים
שעמדו על הפרק. וגם כאן לא חסך על כוחותיו ועל הדיו, וסרק שוב את הדעות עד שמכריע לאיסור
גמור[12].
ילד שנולד להורים שהתגיירו גיור רפורמי
הגרי”י החמיר גם בנוגע לילד שנולד להורים שהתגיירו גיור
ריפורמי, וסבר שאין למולו. בשנת תשי"ח ערכו רבני אירופה 'וועידה' ראשונה שמטרתה
היתה לברר וללבן את בעיות השעה. היוזם שעמד מאחורי הועידה היה רבי אהרן שוסטר
אב"ד אמסטרדם. הרב שוסטר הזמין את רבני אירופה לבוא ולהשתתף בוועידה, והרב
יחיאל יעקב ויינברג - שכיהן אז כר"מ במונטריי – השיב לו במכתב והתנצל שמטעמי
בריאות נבצר ממנו מלהשתתף, אבל העלה כמה נושאים חשובים שלדעתו יש לדון בהם. אחד
מהם הוא מילת בן הנכרית. הוא מקדים שרוב גדולי ישראל החמירו וכן יש לנהוג, ברם
היות ולאחרונה נפרצו החומות, בעטיים של רבנים רפורמיים שטוענים שהברית הנעשה על
ידם היא כבר גרות. לכן מייעץ הגרי”י שיש להכריז בפני כל עם ועדה שאין למולם. ונימוקו
עמו: "כדי שלא להודות בכשרות הגירות שנעשתה על ידם, ודי לחכימא"[13].
"רבינו החתם סופר היה עמוד ההוראה"
למרות שהיה יליד ליטא וינק תורה ודעת רק בישיבות ליטא, ובהמשך
כיהן כר"מ ומורה הוראה בברלין, ולעומת זאת לא היתה לו שום זיקה לרבני וחכמי
הונגריה, עכ"ז דעת רבני הונגריה עמדה לנגד עיניו. מן הענין לציין לדבריו
החד-משמעיים, שרבני הונגריה ינקו את חוש הביקורת של הנהגת קהילה, כדי לדעת היכן להתעקש
כנגד פורצי הגדר והיכן להרפות. את הרגשתו זו מביע הגרי”י בתשובתו לשאלת גיור נשים
המתגוררות עם יהודים, נושא שאדון בו בהזדמנות.
הגרי”י מעלה על נס את השקפתו התורנית, שבשאלות חמורות כגון
אלו יש לצעוד לאור דעתם של רבני הונגריה האמונים על דעת החת"ס, והם החמירו
בגיור נכרית שנישאה באופן אזרחי עם יהודי. ואלו מקצת דבריו: "הנה, כבר רמזתי
לכת"ר שבענינים כאלו יש לסמוך יותר על רבני אונגרין הקרובה לאשכנז ויודעים
מצב הדברים באשכנז יותר מרבני פולין וליטא. ובכלל נוטה אני מדעת חברי ורבותי רבני
פולין וליטא שאינם משגיחים הרבה ברבני אונגארין. גם אני הייתי סבור כן קודם בואי
לכאן, אבל אח"כ ראיתי כי בעניני הוראה עולים הם על רבני פולין וליטא, כי
יש להם חוש מיוחד להוראת מעשית וכמעט כולם נתחנכו בבית מדרשו של רבינו שבגולה
החת"ס ז"ל שהוא היה עמוד ההוראה כידוע ומפורסם"[14].
-------------
אחד מענקי הרוח ששתל הקב"ה בדורות האחרונים הוא רבי
יוסף ענגיל מקראקא, שמלבד שכל מכמני התורה היו גלויים לו והיה סיני ועוקר הרים,
עמקן ומפלפל, וידוע בפלפוליו המתוקים והברקותיו השנונות, וממצה בסקירה אחת סוגיות
שלמות, בנוסף לכל אלה הוא מהיחידים ששילב יסודות של קבלה וחסידות בפלפוליו ומערכותיו,
ואז מתגלית נשמת התורה ועמקותה במלא זוהרה.
טובה מרובה עשה לנו הרב צבי זאב הכהן פרידמאן (מן הגולה אשר
במונסי) שעשה מעשה אומן וליקט שביבים מתוך ספריו המרובים ובירר את הנוגע לסדר
הפרשיות, ועיטר אותם בציצים ופרחים כיאה להאי גברא רבה, וקראו בשמו המתאים לו
'תפארת יוסף'.
בפרשת בשלח מביא הרב פרידמן (תפארת יוסף, ירושלים
תשס"ז, בשלח, עמ' שעב, מתוך 'אוצרות יוסף' חידושי יו"ד קונטרס ב' סעיף
כט) מערכה בה מסתפק הגאון מקראקא האם מעשה נס, היינו דבר שהתהווה ע"י נס האם
מותר לעשות בו מלאכה. וצדדי הספק הם שמא הואיל וכל מהותו הוא על פי נס, נמצא שכל
התהוותו לאו על פי טבע הוא, כלומר, על פי טבע "אין מציאות לדבר ההוא",
אין הוא קיים כלל. הרב ענגיל נוטה לומר שגם דבר ניסי יש לו את כל התנאים והדינים
כאילו הוא טבעי. אחת מראיותיו היא דברי הבעש"ט שכל הבריאה נבראה יש מאין,
ואילו היה מסתלק שפעו יתברך מן הבריאה מלקיימה אפילו רגע אחד, מיד היתה חוזרת
לאין, כיון שמצד עצמה אין לה מציאות כלל.
אחת מספקותיו היא יסוד מלאכת הוצאה בשבת שמקורה בפרשתינו. לפי
דעת כמה מן הראשונים (תוס' עירובין יז ע"ב, שבת ב ע"א, מאירי עירובין
שם, סמ"ק מצוה רפא) מקור האיסור של הוצאה מרשות לרשות הוא הפסוק 'אל יצא איש
ממקומו ביום השביעי' (שמות טז כט). וכתבו התוס' בשבת (ב ע"א ד"ה יציאות
השבת) שכוונת הכתוב היא: "אל יצא עם הכלי ללקט המן". דאזהרת הקרא הוא על
נשיאת הכלי מחוץ לרשות. ויש לבאר בכוונת הדברים, שאף על פי שלמעשה לא יהיה מן
בשדה, שהרי נאמר 'היום לא תמצאהו בשדה', מכל מקום הזהירה תורה לשאינם יודעים או
לשאינם מאמינים, שלא יצאו ויחפשו מן בשדה. וביארו תוס' שהזהירה תורה על הכלי ולא
על המן עצמו.
רבי יוסף ענגיל עמד על דבריהם ותהה, הלוא לא הוזכר כלי בקרא,
רק 'אל יצא' כתיב, והרי עיקר חסר מן הספר: "ויש לומר שאין הענין מפאת הכלי
דייקא, רק דהא זה על כל פנים פשטא דקרא ש'אל יצא איש ממקומו' ללקט המן, ואם כן
אפילו לא יצא בכלי רק ילקט המן בידו, הרי יכניסו על כל פנים בידו מרה"ר לביתו
שהוא רה"י, ואם כן שפיר פשטא דקרא הזהיר על הכנסה. וממילא נלמד גם על
הוצאה".
לאור חידושו זה הולך הגר"י ענגיל ומסתפק, שהרי המן הוא
דבר ניסיי והחזיק מעמד רק בדרך נס, ולמרות כל זה יש בו איסור הוצאה. על כן מוכרח
שגם בדבר ניסי שייכים תנאים וגדרים תורניים.
ואחרי נשיקת כפות רגליו, אתמהה, הרי שני פסוקים קודם לכן
מפורש: 'היום לא תמצאהו בשדה', שבשבת לא יהיה כלל מן בשדה, ומהיכי תיתי שהתורה
הזהירה על הוצאה והכנסה מרשות לרשות בדבר הבאת מן?! ואה"נ, משום כך היה הכרח
לתוס' לומר שרק את הכלי היו יכולים להוציא, אבל לא את המן.
[1] פרקי תולדות שבראש ספר
'את אחי אנכי מבקש', בני ברק תשכ"ו.
[2] מכתבו של רבי בנימין
זאב וייס, המעין, טבת תשס"ה, עמ' 3.
[3] גם לפני המלחמה נשאל
כמה פעמים על מקרים כאלו, כפי שהוא מזכיר במכתביו שיובאו להלן, אבל זכרם לא נותר
לפליטה.
[4] רבות התאמצתי כדי
לאתרו ולא הצלחתי. בסי' עד הוא מרמז לד"ר פ' שיצא נגדו, והיו שהציעו שהכוונה
לד"ר דוד פרבשטיין (נולד בשנת תרכ"ח בווארשה, מגזע היחס, למד בבריסק אצל
בעל 'בית הלוי' ואח"כ למד בקלויז בווילנא ולימים התקשר עם הרב חיים אלעזר
וואקס מקאליש ששתה מבארו. אולם לימים עבר לשווייץ וכנראה שהפסיק לשמור מצוות ונעשה
פעיל בתנועה הציונית, ושם מת בשנת תשי"ג). איתרתי ספר ביוגרפי עליו (בגרמנית)
ועברתי על רובו ולא מצאתי זכר לפרשיית המילה. וגם אינו נראה שהתערב בנעשה בענייני הקהילה.
התעניינתי אצל תלמידי הרב ז"ל החיים עמנו, וגם להם אין ידיעה מכך, ולא מכל
מערכה שניהל רבם האהוב.
[5] שו"ת שרידי אש,
ח"ב, סי' ס. לא רשום למי מיועד המכתב, וגם לא שנת כתיבתו, ונראה לי מתוך סיום
המכתב שהוא מוען ל'אגודת הרבנים'.
[6] הרב
וייס: נולד בשנת תר"ע בעיר עמדין. תלמיד ישיבת מיר וטלז, ואחר כך למד בכולל
בגייטסהד ושם נתקשר עם מורו ורבו הרב אליהו אליעזר דסלר. לאחר המלחמה נתמנה לרבה
של ציריך, שם עמד בגאון לביצור חומות היהדות. נסתלק לבית עולמו בשנת תשמ"ז. היה
מקושר מאוד להרב י"י ויינברג.
ודרך אגב,
בשנת תשי"ח פנה ר' בנימין זאב אל רבי יצחק יעקב וייס שהיה אז אב"ד
מנטשסטר [לימים אב"ד בירושלים] בשאלת גיור נכרית שהיתה נשואה ליהודי בנישואין
אזרחיים. עי' שו"ת מנחת יצחק, ח"ג סי' ק, ויבואר בהזדמנות נידון סבוך
זה.
[7] וראייתו לחידוש זה הוא
מפירכת הגמ' 'עבד ודאי בהפקרא ניחא ליה', ומשני הני מלי בגדול, אבל אצל קטן 'זכות
היא לו'. ולמה לא מיישבת הגמרא בפשיטות שיכול למחות כשיתגדל, אלא על כרחך שאין
סומכים על זה.
יסוד זה
הרצה בפני רבי ב"צ עוזיאל, בעת היותו בבאזל בחורף תש"ז. אכן הרב עוזיאל
דן רבות בשאלה חמורה זו (ויבואר אי"ה בהזדמנות בסקירה על דעות רבני עדות המזרח),
אבל לא מצאתי שיזכיר שדן בכך עם הגרי”י.
[8] מכתבו זה פורסם
ע"י פרופ' מלך שפירא, המעין, כרך מה גליון ב (טבת תשס"ה), עמ' 1-3.
[9] מתוך מכתבו בכת"י.
התודה והברכה לרבי אברהם אבא ויינגורט מירושלים, שמסר לי מכתב זה לפרסום.
[10] דבר פסילת המוהל לא
מצאתי לע"ע אצל רבני גליציה והונגריה, אלא רק אצל רבני גרמניה, כפי שהובא בארוכה
ביריעה לפרשת מקץ.
[11] שו"ת שרידי אש,
ח"ב, סי' סא.
[12] שו"ת שרידי אש,
ח"ב סי' עד.
[13] המעין, לד, ב (טבת
תשנ"ד) עמ' 14; ומשם ל'עדות אהרן' (שוסטר), ירושלים [תשנ"ד], עמ' סב-סד.
[14] כתבי הרב יחיאל יעקב
ויינברג, סקרנטון תשנ"ח, ח"א סי' יא (ההדגשה לא במקור).
תגובות
הוסף רשומת תגובה