מקום הדלקת נר חנוכה
מקום הדלקת נר חנוכה חלק א'
מקום הדלקת המנורה תלוי ועומד בנסיבות
משתנות. לכתחילה יש להניח את המנורה ולפרסם את הנס כלפי בני רשות הרבים, דהיינו על
פתח הבית מבחוץ או בחלון. אבל כשלא ניתן להניחה שם, כגון בשעת הסכנה, מדליק אותה
בתוך הבית, ופרסום הנס מתקיים כלפי בני הבית. בזמן הגלות נהגו להניחה ולהדליק
בבית, בעיקר בשל פחד מהגויים.
השאלה התעוררה בזמן הזה, כאשר ישראל יושבים
על אדמתם וגם בחוצה לארץ ברוב המקומות אין כמעט פחד מהגויים, האם ראוי לחזור למנהג
הקדמון. להלן נתעמק בסוגיה שהיא קצרה וקלה ביחס לסוגיות אחרות, אולם ברבות השנים
נעשתה קשה ומסובכת.
כל סוגיית נר חנוכה נמצאת בשני דפים בגמרא,
וכבר בתקופת הראשונים השתרגו ההלכות לאין-ערוך, ומרובים עליהן הספקות שהועלו בתקופת
האחרונים, פי כמה וכמה, ומה נאמר בזמנינו שרבו גם רבו שיטות ושיטי-שיטות, המצריכות
כל אחת חישוב וניתוח מחדש של הסוגיה מראש ועד סוף.
כדאי להעתיק את המסופר על רבי שלמה זלמן
אויערבאך בנידון: "היה רגיל לומר שבהרבה מהלכות חנוכה בכלל, ובדיני מקום
ההדלקה בפרט, אין לנו שרשים מספיקים בסוגיות הגמרא ובדברי הראשונים, והדברים
תלויים הרבה בסברא ובאובנתא דליבא, ומדי שנה בשנה התעסק רבות ביומין דחנוכה בענינא
דיומא, בריבוי הערות וספיקות ובליבון הפרטים השונים שבאו לפניו ע"י השואלים
הרבים, וחזר ליבן הדברים פעם אחר פעם, וגם היו שינויים בהוראותיו במשך
השנים..."[1].
לפיכך, אין אני מתיימר להקיף את הנדון עד
פרטי פרטיו, אלא להתחקות אחר שיטות כל הראשונים, את עיקרי הדינים בשו"ע
ונו"כ, והפירות הנושרים מהם.
ידוע סיומו של הרמב"ם להלכות חנוכה:
"מצוות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאוד, וצריך האדם להזהר בה כדי להודיע הנס
ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הניסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן
הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק".
למה הקפידו כל כך בחנוכה על פרסום הנס יותר ממועדים
אחרים, ומדוע נתייחדה מצוות חנוכה שפרסום הנס מתקיים בה דווקא ברשות הרבים, בשונה
מפרסום הנס בפסח ופורים? מצאתי שהחת"ס בדרשתו לחנוכה שנת תקס"ח נגע בזה:
"יש להבין מ"ט קבעו הנר על הפתח ברה"ר כדי לפרסם הנס ביותר ולא סגי
להו כעין פרסום נס דאורייתא באכילת פסח וסיפור יציאת מצרים ומגילת אסתר שנעשה בתוך
הבית, ולא על פתח הבית מבחוץ".
והוא דורש ואומר שבנס במצרים ובפורים לא
הראה חיבתו לנו כל כך, שהרי היה אפשר להעלות סברא שחולל את הנסים למען ידעו כל באי
עולם כי "ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו". לעומת זאת, נס חנוכה במציאת פך
השמן התרחש בסתר בבית המקדש, "ומי ידע וראה זה, רק הכוהנים הניגשים אל ה',
והרוצה יכחיש כל אלו ואין כבוד לשמו, ולא היה בכל זה שום צורך רק להודיע לנו חיבתו
ורצונו עמנו". לכן, מדה כנגד מדה, דווקא נר חנוכה יש לפרסמו ביותר ברשות
הרבים בפומבי[2].
גם האבני נזר מחדש שייחודיותה של מצוות
נ"ח, היא שמקום ההדלקה הוא בחוץ, כדי לפרסם את הנס לרבים, ובכך הוא מיישב את תמיהת
האחרונים על דברי המ"מ. הרמב"ם מחדש שיש חיוב לעני למכור כסותו בעבור נר
חנוכה, ולדעת המגיד משנה המקור לדבריו הוא ההלכה לגבי ארבעה כוסות, שאפילו עני
שבישראל ימכור כסותו (פסחים צט, ב), והטעם משום פרסומי ניסא. כל שכן נר
חנוכה שעדיף מקידוש היום. רבים ושלמים עמדו על 'כל שכן' זה, ותמהו למה נר חנוכה
עדיף מד' כוסות[3]. אך לטעמו של האבנ"ז, הרי
פרסום הנס של ד' כוסות המתקיים רק לבני ביתו אינו דומה לדרגת פרסום הנס של
נ"ח המיועד לבני רה"ר, וזהו 'כל שכן' נר חנוכה, שבשבילו בוודאי יש למכור
כסותו[4].
פרק א: מקום ההדלקה
לשון הברייתא (שבת כא ע"ב): "תנו
רבנן, נר חנוכה מצווה להניחה[5] על
פתח ביתו[6]
מבחוץ. אם היה בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה, מניחה על
שולחנו ודיו"[7].
המקום המועדף הוא על פתח הבית מבחוץ. בטעם ההנחה
על פתח הבית, ביאר רש"י: "כדי לפרסם הנס"[8],
והוסיף המאירי: לעוברי דרכים.
בית או חצר
יש מהראשונים – ובראשם בעלי התוספות – שהבינו
שהגמרא מיירי בבית הפתוח ישירות לרה"ר, אבל באופן שביתו פתוח לחצר, מניחו על
פתח החצר הפונה לרה"ר[9], מחוץ לפתח[10].
אך דעת ראשונים אחרים[11] – ובראשם רש"י – שלא חילקו. לדעתם,
בין אם הדלת פתוחה לרחוב ובין אם פתוחה לחצר, מניח את הנר בפתח הבית[12].
יש מי שחידש והשווה בין שתי הדעות, שגם לדעת
רש"י אינו צריך להניח ברה"ר, ושרי להניח בחצר דווקא כשרבים גרים בה, כי אז
יש פרסום גדול; אבל בחצר שאין דרים בה רבים, אינו יוצא בחצר. כמן כן אם רוצה יכול בכל
אופן להניח ברה"ר[13].
לדעת רש"י מקום הנחת הנרות בפתח תלויה
במחלוקת. י"א שאם היה ביתו פתוח לרה"ר – מניחו בפתח הבית מבחוץ[14]; ויש
סוברים שמניחו בפנים[15].
מקום ההנחה בחצר
ויש שהבינו אחרת בדעת רש"י, שמניחו
בפתח החצר מבפנים – סמוך לרה"ר, באופן שיראו העוברים ברה"ר[16]. ויש
הוסיפו שגם לדעת רש"י, אם רצה יכול להניחו בחוץ ממש. וכן היה המנהג בזמן
התלמוד כפי שמוכח במשנה של גמל. ולא עוד אלא שאם אפשר לו, מצוה להניחו מבחוץ ממש[17].
להלכה נפסק בשו"ע כדעת תוס' (תרעא, ד):
"מניחו על פתח הסמוך לרה"ר מבחוץ. אם הבית פתוח לרה"ר מניחו על
פתחו, ואם יש חצר לפני הבית מניחו על פתח החצר". וכן פסקו האחרונים.
הגדרת 'חצר' בזמנינו
ידועה השמועה בשם החזו"א שבימינו שאין
החצר משמשת אלא למעבר או לגינה, ולא לשימוש ביתי כבתקופת חז"ל, ואם ידליק
בפתח החצר לא יהא היכר לבית, לכן יש להדליק בפתח הבית הפונה לחצר[18].
לעומתו נמצאה שמועה בשם הגריז"ס
מבריסק, שגם בזמנינו יש להדליק בפתח החצר, למרות שלא מיועד לתשמיש[19], וכן
נקטו רבני דורנו[20].
מכל מקום אף לדעת החזו"א אין להדליק
בפתח הבית הפונה לחצר, אלא אם כן נראים הנרות לעוברים ושבים ברה"ר. אבל אם
החצר מוקפת חומה, לדעת החזו"א יש להדליק על חלון ביתו[21]. ויש
שהמליצו להדליק בשני הפתחים, בפתח הבית ובפתח החצר[22].
כן נמצאה שמועה בשם הגריז"ס מבריסק שאם
פתח החצר אינו פתח גמור לחייב אותו במזוזה, אין להדליק שם נ"ח[23],
ולמעשה רבני דורנו לא נקטו כך[24].
פרק ב: המיקום על יד הפתח
שמועת רבה בגמרא: מצוה להניחו בטפח הסמוך
לפתח, והטעם – כדי שיהא ניכר שבעה"ב הניחו שם[25], ויש
שהטעימו שהנכנסים והיוצאים יראו אותו[26].
לדעת הסוברים שהטפח הסמוך לפתח מעכב, יש
חידשו שאם כמה הדליקו ליד הטפח הסמוך לדלת ולא נשאר מקום לאחרים, יש להם להדליק
בצד ימין, כדי שיונח סמוך לדלת[27]. אך
אחרים סוברים כי רבים המדליקים על פתח אחד, רשאים להניח הנרות זה בצד זה – בהפסק
הראוי – אף שרק נרותיו של הראשון הם בטפח הסמוך לפתח, הואיל וניכר הדבר שכל הנרות
שייכים לפתח זה[28].
גם המניח בפנים הדלת מקיים פרסום הנס על ידי
בני הבית[29]. ויש שלא קיבלו סברא זאת,
ולדעתם רבים ההולכים לצורך עסקיהם, נכנסים גם לבית חבריהם[30].
באיזה צד מן הדלת
מצוה להניחו משמאל הכניסה לבית, כדי שתהיה
מזוזה בימין ונר בשמאל[31], ועומד
בין שתי מצוות[32]. ואם הניחה בימין, י"א
שיצא[33], ויש
להוכיח מכמה ראשונים החולקים ולדעתם צד שמאל מעכב[34].
כשאין מזוזה בפתח, נחלקו באיזה צד מניחו.
דעת הראבי"ה שיש להדליק בצד ימין, שהרי הטעם לצד שמאל הוא שיהא מסובב במצוות,
"הא לאו הכי מדליק בימין"[35]. וכן
נפסק בטוש"ע, תרעא, ז. וכמה הסברים ניתנו לכך: ימין עדיף לקיום מצוות[36];
ועוד שכן המנורה בבהמ"ק היתה בימין, בדרום[37].
והב"ח הטעים שכל דבר מצוה עדיף לעשותו בימין, וצריך להדליק בפתח הבית מפני
הנכנסים והיוצאים, וכל פינות שאתה פונה אינם אלא לימין, לכן יש להדליק בימין כי לשם
כולם פונים ויזכרו בנס מיד כשיראו הנרות דולקים[38].
ויש מן הראשונים החולקים וסוברים שאף אם אין
מזוזה בימין ידליק בשמאל, כיון שכך תיקנו חכמים, ולא חילקו בדבריהם אף כאשר הטעם
אינו מתקיים[39].
הלכה זו היתה נוגעת למעשה בתקופת הראשונים,
שכן אצל רבים לא היו מזוזות בכל הדלתות. ובפרט בפתח הפונה לרה"ר, נמנעו רבים
לקבוע בו מזוזה, מחשש גניבה[40].
השוכר בית בחו"ל הפטור ממזוזה כל ל'
יום, וחל חנוכה בתוך השלושים, והדליק נ"ח בימין כדין מי שאין לו מזוזה בפתחו,
ובתוך ימי החנוכה קבע מזוזה, העלה אחד מהאחרונים שיעביר את הנר לצד שמאל, ואין בזה
ממה שאמרו בירושלמי (שבת יד, ג) 'קרש שזכה להינתן בצפון יינתן בצפון', שהרי על דעת
כן הדליק תחילה, על מנת ליטלו ממקומו עם קביעת המזוזה[41].
גם כשכבר הדליק אחד בצד שמאל, ידליק גם השני
שם, למרות שהוא כבר מסובב במצוות, לפי שאין מחלקים בתקנת חכמים[42].
כל זה נאמר כלפי המניח את הנר על פתח ביתו
מבחוץ, דהיינו על הכותל הסמוך לפתח. ואם בכוונתו להניחו בחלל הפתח[43], אף
הוא מניחו בחצי השמאלי של החלל[44].
ולפי חידוש זה הסתפק הט"ז, האם ראוי להקריבו לקצה השמאלי של חלל הפתח, או שמא
אין עדיפות בתוך הפתח ובאיזה מקום שירצה ידליק[45].
גובה הנר[46] לא
יהיה לכתחילה למעלה מעשרה טפחים. ויש שכתבו שאדרבה מצוה להניחה למעלה מעשרה טפחים
ועד י"ח טפחים[47]. יש
שכתבו שכיום שמדליקים בפנים, אין להקפיד שיהא למטה מעשרה טפחים[48], מאידך
יש שהקפידו גם בתוך הבית על השיעור[49].
מי שאין לו בית
נחלקו הראשונים לגבי מי שאין לו בית, האם מחוייב
להדליק ברחוב. ממשמעות תשובת רבי יעקב בר יקר שיש להדליק[50],
מאידך מדברי תוס' משמע שאינו מחוייב, והמדליק ברה"ר לא יצא ידי חובתו[51].
ונימוקם עמם, שנר חנוכה אינו חובת גברא אלא חובת הבית[52].
ולכן השט בספינה שאינה מקורה, לא ידליק בה[53]. ויש
מגדולי האחרונים שכתב שההולך ביער או שט בספינה צריך להדליק, אע"פ שמדליקים
בביתו[54]. וכן
נקטו כמה מרבני זמנינו שבית אינו מעכב[55]; ויש
שהכריעו שבית מעכב[56].
הדלקה בחלון
היה דר בעלייה – שאין לו מקום בחצירו להניחו
שם[57] –
מניחו בחלון הסמוך לרה"ר[58], ואפילו אם יש לעלייה עוד חלון פתוח לחצר, אינו
מניחו אלא בחלון הסמוך לרה"ר[59].
אחד מהראשונים דייק שמניחה בפנים כנגד
החלון, היינו בבית, מול החלון[60].
והסבירו האחרונים שאין נוח למדליק בפנים, להושיט את ידו החוצה, לכן מניחו בפנים סמוך
לחלון[61]. ויש
סוברים שמניחה בחלון מבחוץ[62].
הדברים אמורים כשאין לעלייה פתח פתוח
לרה"ר, אלא פתחה לבית[63]. אבל
אם יש לעלייה פתח פתוח לרה"ר, מניחו על הפתח, ואם היא פתוחה לחצר מניחו על
פתח החצר לרה"ר.
והוסיף הב"י שאם אין לעלייה פתח פתוח
לחצר אלא פתוחה היא לבית, היינו לבית של דייר אחר, וממילא אין לזה שדר בעלייה
כניסה פרטית לחצר, ואם ידליק בפתח הבית של שכנו הפונה לרה"ר לא יהא היכר שהוא
הדליק הנרות, מדליק בחלון. וכל זה לשיטת תוס' שמניחו בפתח החצר[64].
ויש לדון בבתים משותפים כמו שלנו, מה דינו
של חדר מדרגות. מצד אחד הרי זה עדיף מהדר בעלייה – כי חדר המדרגות אינו מיוחד
לדייר מסויים, אלא הוא חצר משותף לכל הדיירים ושפיר נקראת הכניסה לחדר המדרגות פתח
חצירו. או דילמא גם בחדר מדרגות הספק עדיין קיים, שאין ניכר מי הדליק[65].
והנה, לשיטת החזו"א פשוט שאינו מדליק לא
בכניסה לחדר מדרגות ולא בכניסה לחצר, וגם לא בפתח ביתו. אלא ידליק בחלון הפונה
לרה"ר. אבל הספק הוא לדעת הגריז"ס.
למעשה הכריעו רוב מורי ההוראה שידליק בפתח
הכניסה לחדר המדרגות[66], ואם
החצר מוקפת חומה, ידליק בפתח החצר[67], ויש
שהכריעו להדליק בחלון[68].
וי"א שהמהדר ידליק בכניסה לחדר מדרגות בברכה ומיד בלי הפסק יעלה וידליק בחלון
ביתו[69].
עדיפות של חלון
במציאות שהפתח אינו פונה לרה"ר, ואין
רבים רואים את הנר, יש אומרים שעדיף להדליק על יד החלון, שבו יש פרסום[70], ויש
מי שהסתפק בכך[71].
הדר בקומה גבוהה, עד עשרים אמה, עדיף שיניח
בחלון וכדינא דגמרא, ויש בכך פרסום הנס לרה"ר, ואף אם הוא למעלה מעשרה טפחים
מהקרקע. שהרי כל הטעם בעדיפות למטה מעשרה שיהא ניכר שהוא לצרכו, והרי גם בחלון
ניכר[72].
אך הגר בקומה שלמעלה מעשרים אמה, נראה
שיניחנו ליד דלת ביתו, כי בחלון אין שום היכר לרה"ר, ולפחות יהיה ההיכר לבני הבית[73]. ויש
סוברים שגם בכה"ג ידליק בחלון[74].
המדליק בחלון יניחה בצד ימין, שבכל דבר מצווה
– ימין עדיף[75]; ויש שהעלו שהתקנה של שמאל
חלה גם על חלון[76].
שני פתחים
חצר שיש לה פתחים בשתי רוחות (ולסוברים
שמדליקים בפתח הבית לחצר, הדברים אמורים בבית שיש לו שני פתחים פתוחים לחצר),
צריכה שני נרות, נר לכל פתח[77].
והטעם מפני החשד, שלא יאמרו העוברים ברוח זו שלא הניח נר חנוכה, שפעמים יעברו ברוח
זו ולא יעברו ברוח אחרת, ויאמרו כשם שלא הדליק בפתח שברוח זו כך לא הדליק בפתח
שברוח האחרת[78].
אז
אגמור בשיר מזמור
יריעה זו מוקדשת לשמחה הכפולה השרויה במשפחתי בשל אירוסי בן גיסי ואחותי
כה"ר יואל אשכנזי תלמיד ישיבת סלונים (ירושלים) השוקד זה
כשנתיים בעיון ובעמקות בדיבוק חברים בכולל 'תפארת למשה' (בורו פארק) שבנשיאות
הגאון החסיד הרב ירמיה כ"ץ שליט"א, וזכה לעמוד במבחן
אצל רבני העיר, על חלק א' וחלקים נרחבים של ח"ג לשו"ע חיו"ד,
וזכה לראות פרי בעמלו. בן יקיר לגיסי הרה"ג רבי חיים אשכנזי,
מרביץ תורה ויראה לעדרים בבורו פארק, עב"ג בת הרה"ח הנגיד המפורסם הרב
שלום דנקונא (טורונטו).
ושני לברכה: אירוסי כה"ר יעקב גולדהבר מבחירי ישיבת קארלין
(ירושלים) אשר זכה לעמוד במבחן אצל גדולי העיר בשבע מסכתות שלמות כולל צד העיון
בראשונים ואחרונים, ותלמודו בידו. בן יקיר לאחי עדין הנפש ונעים הליכות הרה"ח
ר' יוחנן גולדהבר (ביתר עילית), עב"ג בת הרה"ח רבי
יוסף שפר מחשובי המחנכים בטבריה ומעמודי התווך ביישוב הקרלינאי הישן המתחדש
שם.
יהא
רעוא שיזכו להקים בית נאמן לאביהם שבשמים, ויזכו להרחיב גבולות הקודש בתורה ויראת
שמים, ויהא ביתם סמל ומופת, המשך לשושלת עם ישראל ולתפארת המשפחה.
אודה מראש לכ'
על מאמריו ובירורי ענינים ששולח תמידים כסדרן, שנוסף לענין של ת"ת, ישנו גם
היחודיות של הנושאים שמזכה אותנו בהם
בהמשך לעיסוקו
אודות מיקום הנרות, חשבתי אולי ידוע לכת"ר פתרון שאלתי מכבר, לברר ממתי
התחילו להדליק נרות חנוכה בהחלון, שלמרות שמבואר בגמ' שבעלייה מניחה בחלון הסמוכה
לרה"ר, הרי בראשונים שמזכירים שהפסיקו להדליק הנרות בחוץ לא מוזכר בהם שנהגו
לשים אותם בחלון, ותמיד מזכירים שמדליקים אותם בדלת, ולמרות שבאגרת משה או"ח
ח"ד [קכה] כתב שנהגו בזה "מהיום שנעשה א"א להדליק בחוץ", הרי
במהרי"ל וברמ"א והלקט יושר מנהגי טירנא והר"א קלוזנר, לא הזכירו
ההדלקה בהחלון רק ההדלקה בפנים ליד הדלת.
המקור הכי קדום
שמצאתי הוא בספר יוסף אומץ [מנהגי אשכנז] ואח"כ ישנו במג"א, והלוא דבר
הוא. הרי בחלון ישנו יותר פרסומא ניסא מבבית, א"כ תמוה שנתחדש מנהג זו רק כמה
מאות שנים אחרי שהפסיקו להדליק בחוץ.
ולכן שאלתי אם
ישנם מקורות קדומים יותר, שנהגו להדליק בחלון.
[בכלל הענין
דפרסומא ניסא אינו פשוט כ"כ שהרי לתירץ השני בגמ' (בשבת כא ע"ב) שהזמן
עד דכליא רגל מהשוק, הכוונה לשיעורה, היינו רק לדעת כמות השמן שצריכים ליתן בנר
אבל אפשר להדליק המנורה גם באמצע הלילה (כך פי' בתוס') א"כ אין כאן חיוב
שאנשי הרחוב יראו הנרות. נמצא שכל ענין הפרסומא ניסא הוא גדר הלכתי לתיאור גדרי
המצוה, אבל לא שמחוייבים להדליק בפועל שאחרים יראו הנס!
גם לפירש"י
שמדליק בחצר לא ברור מה בדיוק רואים ההולכים ברחוב (זה תלוי איך מבינים דברי
רש"י) והרי הדר בעלייה מניח בחלון רק אם אין לו מקום בחצר, למרות שבחלון ישנו
פרסומא ניסא טפי. ויש מקום לומר, שכל ענין ההדלקה בחלון הוא בכדי שלא יהיה חשד,
ועדיין צ"ע בזה. ויש לציין למ"ש הריטב"א מותר גם בגבוה יותר מעשרים
אמה למרות שלא שלטא בה עיני, "דבדידיה משערינן כיון דלא איפשר אלא
בהכי" הרי שאין כאן פרסומא ניסא הרגיל.
גם הדין דכבתה
אין זקוק לה, סותר קצת לענין הפרסומא ניסא, (כקושיית הגמ') ואכן המליצו הפוסקים
שכדאי להדליקם שוב למרות שאין חיוב. היינו שהראשונים הוסיפו ענין חדש של פירסומא
ניסא, בנוסף להפרסומא ניסא שבתקנת חז"ל. ולכן הנהיגו גם ההדלקה בבית כנסת,
ואולי גם ההדלקה בחלון שחידשו ראשוני האחרונים??]
היום עברתי על
מאמרו המצויין לחנוכה, אודות מקום הדלקת נרות חנוכה. ומצו"ב מה שיש להעיר
בזה.
הבאת שלדעת
רש"י יש סוברים שמניחו בפנים, עפ"י קושיית הפר"ח. לכאורה היה
מקום לבאר שכוונת הפר"ח שלרש"י ישנו חשיבות להדליק בצד הפנימי של הדלת,
ולכן רק כשאין שם חצר מדליק בפנים הבית אבל כשיש חצר מדליק בחצר. והפר"ח הבין
בהרבינו ירוחם, שלרש"י לא צריכים שבני הרה"ר יראו הנרות, ודלא כמ"ש
בהמשך דבריך שצירפת הר"י עם הריטב"א.
לאידך יש לציין
שהפר"ח השאיר הבנתו ברש"י בצ"ע.
מה שהבאת בשם
החזו"א צ"ע, הרי להחת"ס (שבת כ"א-ב) שהטעם שנשים לא מדליקות
בגלל שאינם יוצאים לחוץ בלילה. א"כ הבני בית לא היו שם בשעת ההדלקה וכל
הפרסומא ניסא היה רק לבני הרה"ר. א"כ מה החסרון שלא משתמשים בחצר.
כל ענין שבני
המשפחה נמצאות בשעת ההדלקה, לא מצאינו כחלק מחובת ההדלקה, רק המג"א מביאו בשם
המעגלי צדק, כדבר נכון אבל לא כחיוב. שאכן אין זה מעיקר התקנה.
רק בימינו שאין
ענין פרסומא ניסא לבני הרה"ר חידש ההגהות מיימוני שהובא במג"א להלכה
שצריכים כמה מבני הבית ערים בשעת ההדלקה. וזה דעת יחיד שאר הראשונים לא מחייבים
שיהיו בני המשפחה ערים בשעת ההדלקה [רק אחר שהובא במג"א נתקבל פסקו-אבל עיין
בשע"צ בשם החמד משה שחולק על המג"א, והמש"ב לא הכריע, ואכ"מ]
בענין להקפיד
בימינו להניח הנרות בתוך עשרה, יש לציין להפרמ"ג אלי' רבה מקור חיים ועוד.
מה שהבאת בשם
האגרות משה [וגם הרש"ז] שהענין להיות מוקף במצוות הוא רק ענין צדדי ולא חלק
מעיקר המצוה. הרי ברבינו ירוחם לא משמע הכי, שכותב, שמדליקים על פתח החצר ולא על
הפתח לרה"ר, בגלל שיש לו מזוזה, וכמדומה יש ביטואים דמים בעוד פוסקים.
האגר"מ
מביא ביאורו של הביאור הלכה שמ"ש הרמ"א שהמנהג הוא להדליק ליד הדלת,
הכוונה הוא שהרמ"א רוצה שיתנהגו כך, אבל לא שכך אכן נוהגים. והביאור הלכה בנה
ביאור זה על סתירה שמצא בדברי הרמ"א, עיין שעה"צ אות סג. והוא פלא, שאין
שום סתירה ניכר בדברי הרמ"א, ודברי הרמ"א מבוארים בביאור הגר"א.
וכן מבוארים בפמ"ג.
אסיים שוב ברוב
תודה על מאמריו,
מענדל שטראקס
שליח כ"ק
אדמו"ר מליובאוויטש
קלן גרמניה
[1] הליכות שלמה, ירושלים תשס"ז, עמ' ער.
כד מתבוננים בסוגיית חנוכה, מתגלה לפנינו דבר
מעניין. כל הסוגיה מכילה כמה הלכות בודדות, המשתרעות על שלושה דפים, וכשנגשים לפסק
ההלכה בשו"ע ונו"כ הרי היא ארוכה מני ארץ, ומה עוד שסוגיה זו כשהיא עולה
על שולחן מלכים הרי היריעה מתרחבת לאין-שיעור. אולי אפשר להעלות רעיון בדרך דרוש –
בהקדם המבואר בספרן של צדיקים ש'חנוכה' כל עניינו בהתגלות תורה שבע"פ, כפי
שהעלה רבי צבי אלימלך מדינוב בספרו 'בני יששכר' (כסלו, מאמר ב סע' יד): "הנה
הנס הזה נעשה בזמן הפסקת הנבואה, וכדי שלא יאמרו ישראל ח"ו אבדה תקוותינו
באין חזון נפרץ, ואין נביא וחוזה, הנה עשה השי"ת בזמן ההוא את הנס הזה,
להורות על מעלת התורה, שהיא עדיפה מנבואה, ועל ידה רואה איש הישראלי כל הנסתרות
ע"י האור הגנוז בה, הנה בעבור זה, הנס לא ניתן לכתוב בדברי נבואה, כי זה כל
עיקרו של הנס, להתוודע ולהגלות אשר שגבר מעלת אור התורה בריבוי יתירה מדברי
נבואה". יסוד זה מתבאר בהרחבה ב'רסיסי לילה' (דף פ-פא) לרבי צדוק הכהן
מלובלין: "כי התחלת גילוי תורה שבע"פ היה מעת חתימת הנבואה; וסילוק
גילוי השינה בישראל, שלא היה בבית שני וכו'. ואח"כ נמסרה ההנהגה לאנשי כנה"ג
בהנהגת תורה שבע"פ. ומהם והלאה שייך הקבלה פה אל פה, דברים שבע"פ אי אתה
רשאי לאמרם בכתב (גיטין ס ע"ב) שאי אפשר להשיג אמיתות שבלב החכם, אלא בקבלה
פה אל פה". וכידוע השורש של תורה שבע"פ הוא שניתן לחז"ל לדרוש על
כל קוץ שבתורה תלי תלים של הלכות, ומה מתאים שדייקא הסוגיא של חנוכה שהוא השורש של
תורה שבע"פ – רואים במוחש איך שמסוגיא קצרה, מתרחבת היריעה משנה לשנה.
[2] דרשות חת"ס ח"א, דף סד טו"ב. בכך הוא
מפרש בדרך דרוש את דברי המדרש (פליאה): 'הדודאים נתנו ריח – זה ראובן בשעה שהציל
את יוסף, ואל פתחינו כל מגדים – זה נר חנוכה שעל הפתח'.
היו שהעלו הסבר היסטורי, והוא על פי המסופר בידי
הרמב"ם ב'אגרת השמד' (מהדרות הרב יצחק שילת, עמ' מב): "וידוע מה שקרה
לישראל במלכות יון הרשעה מגזירות קשות ורעות, ומכללן שלא יסגור אדם פתח ביתו כדי
שלא יתייחד לעשות מצוה בסתר". מקור לדבריו הוא ב'מדרש חנוכה' שהתפרסם ע"י
ר' אברהם ברלינר בשנת תרל"א (עיתון המגיד, תרל"א, חוב' נ) ומשם העתיקו
א' יעללינק ב'בית המדרש' ח"ו, תרל"ח, עמ' 1. שם נאמר: "עמדו וגזרו
כל בן ישראל שעושה לו בריח או מסגור לפתחו ידקר בחרב, וכל כך למה? כדי שלא יהיה
ישראל כבוד ולא רשות, שכל בית שאין לו דלת אין לו כבוד וצניעות. וכל הרוצה ליכנס
נכנס בין ביום בין בלילה. כיון שראו ישראל כך, עמדו ובטלו כל דלתות בתיהם
ולא היו יכולים לא לאכול ולא לשתות ולא לשמש מטותיהם, בשביל גנבים ולסטים ופריצי
יוונים, ולא רואים שינה בעיניהם לא יום ולא לילה... אמרו לפני הקב"ה: רבש"ע
כמה אנו יכולים לסבול, אמר להם בעוון מזוזה, אלא אעפ"כ רווחא הנמצא בגזרה
זו...".
ניסוח אחר במדרשים שפורסמו לאחרונה, מציירת תמונה
שונה קצת, אבל גם לפי נוסח זה הגזרה היתה גם סביב הדלת, וז"ל: "בימי
מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל, שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין
לשונאי ישראל [=לו] חלק ונחלה באלוקי
ישראל. מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם" (אוצר מדרשים, עמ' 192).
רבי שלמה זלמן אויערבאך העלה בטעם התקנה הסבר ייחודי
משלו: "באותה תקופה, שמטרת היוונים היתה השכחת התורה ח"ו, רצו להראות
שהשמן צריך להאיר לא רק את הנשמה אלא גם את הגוף צריך להיות בבחינת אור. לכן
'הדליקו נרות בחצרות קדשיך' להאיר גם בחוץ, ולכן מדליקים בפתחי הבתים, לרמוז שיש
להאיר לא רק את הפנימיות אלא גם את החיצוניות. לכן זמנה 'משתשקע החמה', שאז אור
וחושך משמשים בערבוביא, אז מאירים בנר חנוכה לרמז על הגוף והנשמה המעורבים ביחד,
שיש להאיר באור הנשמה גם את הגוף". על פי דברים אלו יש שהעלו שעם נצחון החשמונאים, התקינו שוב את הדלתות ואת הבריחים
והמנעולים, לכן ציוו להדליק את הנר על יד הפתח: א) כדי להוציא מלבם ולהראותם שאנו
מקדשים את דלתותינו ופתחינו, ב) שכל העובר יראה שאנו מדליקים בעוד וגאון את הנר על
יד הדלת והמנעול שהתקינו. הראשון שהעלה רעיון זה, הוא כנראה הרב אשר גרוניס [נכד
אחותו של החדושי הרי"ם] רב בעיר וילטשין (פולין), ולאחר מלחה"ע הראשונה
היגר לויילס שבאנגליה וכיהן כרבה של העיר קארדיף, בספרו פרי אשר, תל אביב
תש"ו, ח"ב עמ' קע. אחריו העלה את הרעיון הרב ירוחם ליינר אדמו"ר
מראדז'ין, ושמע מפיו הגאון רבי דוד קאהן, מרבני שכונת פלאטבוש (ברכת יעב"ץ,
מועדים, ברוקלין תשמ"ז, ח"א עמ' קמב), והוסיף עליו מדידיה בידו הגדולה.
האריך ברעיון זה: הרב אברהם קורמן, פיענוח אגדות, תל אביב תשנ"א, עמ'
259-258.
למרות ש"מדרש" זה התפרסם יחסית מאוחר,
אולם נראה שהיה נפוץ בידי הקדמונים, מכך שפרטים רבים המובאים בכתביהם, לא מצאנו
שורשם אלא במדרש זה. לדוגמת: גזירת כתובה, לכתוב על קרן השור, בתולה נשאת תבעל
להגמון, והן גזרות שנזכרו בפיוטי הראשונים. כן מוזכר בו י"ב בני חשמונאי, שלא
מצאנו זכרם במקום אחר. כן נראה שעל מדרש זה מבוסס היוצר 'אודך כי אנפת'.
כן אפשר להצביע על מדרשים אלו למקור למש"כ
הרמב"ם אודות גזרת היוונים: "ופשטו ידם בממונם", היינו מכך שבתיהם
היו פרוצים כהפקר. והפלא שה'מעשה רקח' על הרמב"ם הגיה בדברי הרמב"ם:
"ופשטו ידם בבנותיהם", ותיקן שצריך לומר "בבתיהם", וכיוון
למרשים אלו!
[3] לח"מ; לחם חמודות; שבות יעקב, ח"ג סי' מט;
מאמר מרדכי, תרעא, ב; מועדים וזמנים, סו"ס קנ.
[4] שו"ת אבנ"ז או"ח סי' תקא.
[5] אע"פ ש'נר' משמש לשון זכר גם בלשון חכמים
(תוספתא ברכות, ו, ה: נר טמון; תוס' תרומות, י, ט: נר מלא ועוד, וגם בלשון נקבה:
תוס' שבת, יא, יב: שתי נרות, ועוד). בעלי התוס' הוכיחו מלשונם בסוגיה זו שנר משמש
בשתי הלשונות, ראה תוס' חגיגה דף כה ע"א, וכן בקידושין דף ב ע"ב, ותוס'
הרא"ש שם. מאידך יש שהעלו שזה שנקטו "נר חנוכה" בלשון נקבה משום
שראו ב"חנוכה" את עיקר הביטוי, כלומר שזה נובע מהסמיכות של נר-חנוכה. כן
כתב ב'ראש יוסף' על אתר ד"ה אמר רב הונא; וראה מה שהעיר עליו ב'ילקוט
הגרשוני', תרעא, ד. כדברי הראש יוסף כתב מד"ע הרב ח"י ערנרייך אב"ד
דעווא, אוצר החיים, א (תרפ"ה), עמ' מה. אולם צ"ב שהרי מצאנו כמה פעמים
שחכמים השתמשו בלשון נקבה: תוספתא שבת, יא, יב: "שתי נרות"; גמרא ברכות
נג, ב: "נר טמונה"; שבת, כב, כ: "זה נר מערבי שנותן בה שמן כמידת
חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים". שם, קנא, ב: "נר שכבה
והולכת"; מנחות פח, ב: "נר שכבתה". וראה אצל רבי חנוך ארנטרוי
אב"ד מינכן, עיונים בדברי חז"ל ובלשונם, ירושלים תשל"ח, עמ' י.
[6] הטעם שדווקא סמוך לפתח: שאם ירחיקנו להלן מהפתח,
אינו ניכר שבעל הבית הניחו שם, כך מסביר רש"י. ויש שנימקו: מפני פרסום הנס של
הנכנסים והיוצאים (ב"ח ד"ה ואם היה דר בעליה). טעם על פי דרש, ראה דרשות
חת"ס, דף ד טו"ג.
[7] ברייתא זו מובאת אצל גדולי הגאונים והראשונים
במילואה: שאילתות (וישלח שא' כד); סדור רע"ג, הל' חנוכה; רי"ף על אתר
ומשם לכל הראשונים וכן נפסק בשו"ע.
[8] וכ"ה: ריבב"ן.
[9] תוס' על אתר, וכ"כ רשב"א ופסקי רי"ד;
רבנו ירוחם נתיב ט ח"א בשם יש מפרשים; ומשם לשו"ע סע' ה.
תוס' מביאים ראיה לדבריהם מדברי הגמרא לקמן (כג
ע"א) "חצר שיש לה ב' פתחים", שמשמע שמדליקים ע"י פתח החצר.
וכן מדברי הגמרא "נר שיש לו שתי פיות עולה לשנים", שמשמע לשני בתים, ואם
היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל. עוד הקשו הראשונים על
רש"י מהמשנה: "הניח חנווני נרו מבחוץ, ר"י פוטר", והרי
לרש"י מדליקים מבפנים.
לגבי הראיה הראשונה, מיישבים שרש"י מפרש אחרת
את דבריהם, והוא שיש לבית שני פתחים לחצר, וצריכים נר לכל פתח. ולגבי הראיה השנייה
העלה הפר"ח שמיירי בדלת ללא מזוזה.
לגבי הקושיא מדינו של חנווני, יש לומר בפשיטות שהכניסה
לחנות היא ישירות מרה"ר, ראה לקמן הע' 17. רבי יצחק הכהן ראפפורט אב"ד ירושלים העלה כמה
יישובים לדעת רש"י, ראה שו"ת בתי כהונה, אזמיר תצ"ו, ח"ב, חלק
בית ועד: הגהות לסמ"ג הלכות חנוכה, דף טז טו"ד.
[10] ראשונים הנ"ל, אולם בתוס' לא דייקו לכתוב כן.
[11] רוב הראשונים ובראשם הרי"ף רמב"ם
ורא"ש העתיקו את לשון הגמרא ללא שום חילוקים ואוקימתות, משמע שס"ל
כרש"י, וכן כתב בערוה"ש, סע' כ, בדעתם. כפירוש רש"י פירשו: ספר הנר
למסכת שבת, לרבי זכריה אגמאתי, שנכתב בשנת ד'תתק"ן, ירושלים תש"ע;
ריטב"א; או"ז; סמ"ג; שבה"ל; ר"ן. רבי יוסף צבי הלוי
אב"ד יפו תמה על השו"ע שהתעלם מדעת רש"י והראשונים, בספרו אמירה
נעימה, ירושלים תש"ח, עמ' תקלו. מן הענין לציין להנהגת רבי צבי פסח פראנק
אב"ד ירושלים, שהדליק על פתח ביתו, היות שפתח ביתו היה נראה מרה"ר, ראה מקראי
קודש, סו"ס יז, בהג' הררי קודש. סברא זו נמצאת גם בשם החזו"א, דינים
והנהגות, בני ברק תשנ"ו, עמ' קו.
[12] רש"י ר"ן, או"ז סי' שכג; סמ"ג
הלכת חנוכה בשם ר' יצחק; פסקי ריא"ז [יוצא שאינו סובר כזקנו הרי"ד!].
המאירי רצה להביא ראיה לרש"י מהגמרא לקמן (דף מה) "מהו לטלטולי שרגא
בחנוכה", אולם בסוף דחה את הראיה. וראה ב"ח סוף תרעא בשם ר"י
הבחור. בפירוש ריבב"ן ציין לשני הפירושים.
לכאורה יש להבין בשיטת רש"י, הלא בהנחת הנר
ברה"ר יהיה יותר פרסום. יש מי שביאר שאם יניחו ברה"ר יאמרו שכוונתו
להאיר לרה"ר, וליכא היכר מצווה, לפיכך מניחה על פתח ביתו הפתוח לחצירו, שלא
חסר שם אור (ראש יוסף, לרבי יוסף אישקאפה, אזמיר תי"ח, חידושים לחנוכה, דף פט
טו"ד).
[13] חכמת מנוח, ביאור רש"י [לפי דבריו מיושב למה
נפסק להלכה כדעת מיעוט הראשונים, וד"ל]. ביאור בדבריו העלה רבי יוסף צבי הלוי
(לעיל הע' 11).
[14] חי' הר"ן, והרא"ם לסמ"ג; וראה בביאורי
רבי יונה נבון לרא"ם (נספח לספרו שו"ת נחפה בכסף, קושטא תק"ח)
שהסביר את דעת רש"י.
[15] פר"ח, תרעא, ה, על פי רש"י בחלון שמניחו
בפנים.
[16] וכך מתיישבות תמיהות תוס', רבנו ירוחם וריטב"א
בדעת רש"י. מאירי שם בשם יש שפירש. וראה פר"ח שחיזק את דעת רבנו ירוחם
מכמה לשונות של רש"י בתלמוד. וכן נראה דעת הרש"ב מליובאוויטש, ספר
המאמרים – תרמ"ג, ראש עמ' לו.
ר"מ קזיס מבאר בדעת רש"י: "מכל מקום
מי שפתח ביתו אינו נראה לבני רה"ר מדליק על פתח ביתו, וסגי בהכי שיהיה פרסום
הנס לבני החצר, כי לא חלקו חכמים בכך". ויש לעיין בב"ח סוד"ה נר.
[17] ריטב"א. כעי"ז בחידושי ר"מ קזיס,
ביישבו קושיית תוס' מעל רש"י מסוגיה דגמל: "י"ל שמיירי שהבית
[החנות] פתוח לרה"ר [וכ"כ בתוס' הרא"ש, ופירוש רא"ם על
הסמ"ג, כדי ליישב קושיית תוס' על רש"י]. א"נ שהניחו ברה"ר כדי
לפרסם הנס יותר, ואע"פ שאין מצוותו שם, מ"מ איהו למצווה איכוון".
וכיון לדברי הרא"ם בביאורו לסמ"ג (ד"ה על פתח ביתו):
"אע"ג שאין מצוותו בחוץ, כיון דלפרסומי מצוה קמכוין, פטור הוא".
וכן הוכיח בארוכה רבי יצחק הכהן ראפפורט (לעיל הע' 9). וסיים ששוב מצא כן בריטב"א כ"י.
[18] שו"ת אז נדברו, ח"ה סי' לט; דינים
והנהגות, בני ברק תשנ"ו, עמ' קו; ארחות רבנו, בני ברק תשנ"ח, ח"ג
עמ' ג.
[19] שבות יצחק-חנוכה, ירושלים תשס"ח, עמ' ז.
[20] הליכות שלמה פרק יב ס"ק ו: "נראה פשוט שמה
שאמרו להדליק בפתח החצר אינו דווקא משום שיש על החצר שם בית ממש, אלא משום שהתם
הוי פרוסמי ניסא טפי, וכיון שכן לא בעינן תשמישי דיורין אלא די בכך שחצר זו משמשת
לו לכניסה ויציאה והדבר ניכר שזהו שימושו, ועי"ז יודעים בני רה"ר שנר זה
הודלק ע"י דיירי הבית".
[21] שו"ת אז נדברו, שם.
[22] הגאון ר' שריה דבליצקי, מכתבו ב'אור תורה', כסלו
תשל"ו, עמ' רכג, ולדעתו הברכות יברך על פתח החצר.
[23] מועדים וזמנים, ח"ו סי' פח.
[24] הליכות שלמה, עמ' רעא; דעת רבי יוסף שלום אלישיב
הובאה בספרו של ר"י דרזי, שבות יצחק – חנוכה, עמ' ז; תשובות והנהגות,
ח"ב סי' שמב, ושכן המנהג העתיק בירושלים.
[25] רש"י.
[26] ב"ח. ובד"מ ס"ק ט שנראה שכך ניכר
שהודלק לשם חנוכה! החת"ס (ד"ה בטפח) הטעים את הדבר על פי דרוש.
[27] רבי משה ב"ר זבולון אליעזר היילפרון, תלמידם של
הרמ"א ומהרש"ל, וגיסו של מהרש"א, זכרון משה על פירוש רש"י
עה"ת, לובלין שע"א. ומוסיף שהוא הדין כשאין מזוזה לדלת, ידליק מצד ימין,
ואם ייחסר מקום לטפח הסמוך לדלת, ימשיכו להדליק מצד שמאל, וכך יהיו גם מסובבים
במצוות. בכותרת לחידושו זה כתב: "נר חנוכה כשאין בפתח מזוזה ידליק אחד מבני
הבית משמאל", וכותרת זו מטעה, כאילו שכוונתו שבכל אופן ינהגו כך, ואכן כך
הבין [בטעות] החו"י שכתב ב'מקור חיים' (תרעא) בשם זכרון משה: "אם אין
מזוזה ושנים מדליקים, מדליק אחד מזה, ואחד מזה".
[28] הליכות שלמה, פרק יד סע' א.
[29] רשב"א, דף כא ע"ב.
[30] נר מצוה למהר"ל, מהדורת מכון ירושלים, עמ' קח.
מהר"ל סובר שפרסום הנס מעכב, ולכן אין להדליק אחרי הזמן, וראייתו מכך שהלא
צריך ליתן שמן כשיעור. רבי ישראל הופשטיין – המגיד מקוז'ניץ – יישב את קושייתו:
"צריכים ליתן כשיעור מפני שיש שיעור ששיערו חז"ל שבשיעור הזה יכולים
העולמות להאיר, כי ידוע כשאדם רואה איזה דבר חידוש, א"א לחוק אותו בשכלו
כרגע, וחז"ל היו בקיעים בשיעורים אשר ראוי לחוק בשכלו" (נר ישראל: פירוש
על ספר ליקוטי רה"ג: סודות על-שם מ"ב, ווילנא [למברג] ת"ר,
ס"ק מט, דף טו ע"א).
[31] דעת רבא, דף כב ע"א.
[32] סדור רע"ג, עמ' ק; תורתן של ראשונים, מכתבי
הגאונים, י"ל על ידי ר' חיים מאיר הורביץ, פפד"מ תרמ"ב, עמ' 18;
מעשה הגאונים, י"ל על ידי אברהם אפשטיין, ברלין תרע"א, עמ' 44; המנהיג,
סי' קמח.
[33] לח"מ פ"ד ה"ד בדברי המגיד משנה.
והוכיח כך מלשונו מההלכה של 'נר שיש לו שתי פיות עולה לשנים', שחידש [דלא כתוס']
שמדובר שפתחי שני בתים הסמוכים זה לזה, בכדי שהנר הוא לכל פתח בטפח הסמוך לו. והקשה
עליו הלח"מ: הרי בעינן נר חנוכה בשמאל, ובכהאי גוונא הרי נר של בית אחד הוא
מצד ימין?! ומיישב: "אפשר שסובר הרב המגיד שלא בעי הכי [צד שמאל] אלא לכתחילה
אבל אינו מעכב". וראה חידושי מהרצ"א, על הרמב"ם הל' ד [עמ' קמד]. וכן
כתב הפר"ח (תרעא, ז) ללא שום מקור וללא הסבר.
אם צד שמאל של הפתח אינו מספיק לנרות של כל בני הבית
[כגון בישיבה], מחדש רבי שלמה זלמן אויערבאך שרשאי להניח בצד ימין, ונימוקו עמו
שהדין של שמאל אינו מעיקר דין ההדלקה אלא הידור (הליכות שלמה, פרק יד ס"ק א).
[34] כן מוכח מדברי רש"י ותוס'. רש"י הוא
בסוגיית נר שיש לה שתי פיות עולה לשנים (דף כג ע"ב), ופירש רש"י: היינו
למהדרין המדליקים נר לכל אנשי הבית, יכול להדליק בנר כזה עבור שנים מבני הבית. ואם
נאמר שמניחו בימין יוצא בדיעבד, למה נדחק רש"י לפרש שמיירי למהדרין, הרי היה
יכול לפרש כפשוטו שמיירי בשני שכנים, לאחד הנר לימינו ולשני הנר בשמאלו, ועולה
לשניהם! וכן מוכח מדברי תוס' (כא ע"ב) שהשיגו על שיטת רש"י שמניחים הנר
על פתח הבית הפונה לחצר. תוס' מוכיחים דלא כרש"י מסוגיית 'נר שיש לה שתי
פיות', ואם מניח על פתח ביתו, אם כן לאחד נר זה הוא בשמאל כדין, אולם לשני נר זה
מימין! מכח קושיא זו חולקים על רש"י ואם היה ס"ל שבדיעבד כשר בימין, אין
שום הכרח נגד רש"י. וראה אצל רבי דוד אב"ד נאווארדאק, שו"ת גליא
מסכת, או"ח סי' ח דף פא ע"א.
[35] ראבי"ה, הל' חנוכה סי' תתמג; חלק התשובות,
סו"ס תתקעג. ומסיים: "וזה זמן גדול שהייתי דן זה הדבר ולא סמכתי על עניות
דעתי, עד שאמר לי שוב ה"ר מנחם בשם רבנו אפרים מ"כ ששמע כן מפיו להדליק
בימין כשאין לו מזוזה". כוונתו לרבנו אפרים ב"ר יעקב מבונא, תלמידו של
רבי יואל אביו של הראבי"ה, וחתנו של הראב"ן.
וכן כתב באו"ז, ח"ב סי' שכג בשם ר' אפרים
[וכ"ה בפסקיו שנדפסו על ידי ר' משה בלוי, ברוקלין תשנ"ז, עמ' נד],
ובמרדכי, שבת ס' רסו בשם ר' יקר – והוא כינויו של רבינו אפרים. וכן נהג מהר"ם
מרוטנבורג: "כשלא היה מזוזה בפתחו, הדליק בימין" (תשובות ופסקים,
ירושלים תשי"ז, ח"א עמ' שיז); המנהיג הל' חנוכה סי' קמח בשם גאון [ולא
מצאתי לו חבר]; ר"ן, בשם יש מי שכתב. וכן הוא אצל דור האחרון של ראשוני
אשכנז: מנהגי מהר"ש מאוסטרייך, סי' תקמ: "שהדליק בבית החורף שאין שם
מזוזה"; תלמידו בשו"ת מהרי"ל, סו"ס מ בשם רבו. וכן כתב רבי
שמואל ב"ר יוסף מלובלין אב"ד בומסלא, לחם רב, פראג שס"ט, סי' תרעב
ס"ק ב.
[36] הגה"מ, חנוכה פ"ד ס"ק ח; ר"ן,
שם.
[37] הג' רבנו פרץ לסמ"ק.
[38] כדוגמת הטעם של מזוזה בימין. טעם על פי דרוש העלה
רבי שמואל מליובאוויטש ובנו הרש"ב, תורת שמואל, תרל"א, עמ' קה-קו; ספר
המאמרים – תרמ"ג, מאמר לשבת חנוכה. וראה עוד: רבי ישראל יעקב פישר,
ראב"ד ירושלים, אבן ישראל על אגדה ח"א, ירושלים תשנ"ט, עמ'
קמח-קמט.
[39] אורחות חיים, הל' חנוכה סע' ג; כלבו, סי' מד. וכן
דעת שבלי הלקט שכתב אחרי שהביא דעת ר' אפרים: "ויש חולקים עליו, וגם בעיני
אינם נראים לי דברי רבינו אפרים זצ"ל, כיון הוא כדי שתהא מזוזה בימין
ונ"ח משמאל, מה לי אם הדליק בחוץ מה
לי עם הדליק בפנים" [ודבריו צ"ב]. וכן דעת השאילתות לפי ביאור
הנצי"ב, העמק שאלה, ס"ק כב (במוע"ז ח"ו, סי' פח תמה על דבריו.
בס"ק כ העלה הנצי"ב רעיון שיכול להדליק היכן שירצה). וכן נהג רבי שלום מאוסטרייך
בשנותיו המאוחרות (מנהגיו, סי' תקמ).
[40] רבנו ירוחם, נתיב ט ח"א.
[41] ועוד, אינו יאה לשנות ממנהג העולם, שלא יחשדוהו
שעושה שלא כדין. כך כתב רבי אברהם פאלאג'י, שו"ת ויען אברהם, אזמיר
תרמ"ו, סי' מט. [אמר יחיאל: לא הבינותי חקירתו, האם יש הו"א שיעבור על
תקנת חז"ל בגלל 'ענין של מעליותא' של 'קרש שזכה'. כמו כן, אם נאמר שהקרש זכה,
א"כ גם לשנים הבאות נאמר כך.]
לפי חקירתו של הרב פאלאג'י הסתפק רבי ברוך שמעון
שניאורסאהן ר"י טשעבין אם בזמננו שמדליקים בפנים ליד הדלת או בחלון, האם יש
מקום להקפיד שלא ישנה ממקומו הראשון, כיון שכאן לא שייך לומר "אדעתה דהכי
התחיל" (ברכת שמעון, על שו"ע, ירושלים תשנ"ב, ס' תרעא סע' ז).
ומצאתי שבמק"א ביטל רבי ברוך שמעון את הסתפקות הרב פאלאג'י, וקבע שהמושג של
'קרש שזכה' מייחד את מקום הנחת הקרש למקום מקודש יותר, וכגון מיקום צד הראש של
הטלית, אבל הכא אין נפק"מ לגבי עצם הנר היכן הוא מניחו (ברכת שמעון
עה"ת, ירושלים תש"ן, סו"פ תרומה). [אמר יחיאל: בחילוקו זה כיוון
לדברי גדולים: בכורי יעקב, סי' תרל; אמרי אש, או"ח סי' ז; מהר"ם שיק,
או"ח סי' עה; כת"ס, יו"ד סי' קמד; אמרי יושר, ח"א סי' עב. ויש
להעיר על דבריהם מקפידת המהרי"ל שאפילו בדופני הסוכה שהדופן שזכה בצפון יישאר
בצפון. וכן מדברי החת"ס שהקיש את
הלימוד של 'קרש שזכה' גם לעצם מיקום הבימה בבית הכנסת, שו"ת חת"ס,
או"ח סי' כח; וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה, סי' ג; בית שערים, או"ח
סי' נה; לבו"מ, או"ח סי' כח, וראה מחנה חיים מהדו' ג או"ח סי' יד.]
[42] הליכות שלמה, פרק יג סע' ג.
[43] הרי חלל הפתח דינו כטפח הסמוך לפתח. ראה מטה משה,
תתקעט, בשם מהרש"ל.
[44] ראשונים בשם סה"ת; אר"ח, סמ"ק,
מרדכי, משם לשו"ע תרעא, ז.
[45] ט"ז ס"ק ו.
[46] ואזלינן לפי הלהב, מש"ז ס"ק ה;
ערוה"ש, סע' כב. וי"א שאם רגלי המנורה בתוך השיעור אין בכך כלום (לקט
יושר), וראה שו"ת מנחת יצחק, ח"ו סי' סו, שביאר את דבריו באופן אחר.
[47] סדר היום (הובא בשע"ת). בספר דברי חיים, חנוכה
דף כה ע"ב, מביא שיטת רמ"ע מפאנו שצריך להדליק למעלה מי"ט, וביאר
את דבריו.
[48] ב"י בשם מרדכי, וכבר כתב כן בריטב"א
ומאירי. וכן נקטו למעשה: א"ר; מקור חיים, שכן נהג אביו ר' שמשון בכרך
אב"ד וורמיישא. וכן כתב מפורש במנהגי וורמיישא (עמ' רמ): "ומניחין למעלה
מעשרה טפחים".
[49] יסוד ושורש העבודה: "ולא יסמוך בזה על אומדן
דעתו, אלא יקח קנה המידה למדוד שיהא למטה מי"ט"; וכן נהג רבי אברהם
יהושע פריינד אב"ד נאסויד, שמדד עשרה טפחים (הרב שלמה יהודה הירש, מרא
דשמעתתא, ירושלים תשס"א, סע' רעח).
[50] תשובתו לרבי יצחק ב"ר יהודה: "מי שבא בדרך
או מהלך בספינה ולא היה לו נר מה להדליק, כשחוזר לביתו באמצע ימי חנוכה,
אין לו להדליק כי אם [מספר] מה שמדליקים באותו לילה...". כן הגירסא
בשו"ת מעשה הגאונים, סי' נה, הובאה בספר הפרדס לרש"י, סדר חנוכה;
שבה"ל, סי' קפו [אולם ברש"י על אתר וכן ברוב ספרי דבי רש"י, לא
מובאות מילים אלו: "ואין לו נר"]. משמע שאם היה לו נר, אע"פ שנמצא
בדרך, מדליק. וכן מוכח מלשון רבינו יהונתן מלוניל, מהדורת יד הרב הרצוג, עמ' קנב:
"יושב בספינה שאין לו נר להדליק" [והמו"ל לא עלה על השינוי
המשמעותי הזה].
[51] משמעות תוס' בסוכה דף מו ע"א ד"ה הרואה,
שהטעם שתיקנו לברך ברכת 'הרואה' בגלל שיש כמה אנשים שאין להם בתים ואין בידם לקיים
המצוה, מוכרח שהוא חובת בית. וכ"ה בתוס' הרא"ש, תוס' רבנו פרץ, מכתם לפסחים
דף קא ע"ב. וכן מוכח מלשון רש"י שם שתיקנו את הברכה המיוחדת בעבור היושב
בספינה.
כדברי תוס' כן כתבו הראשונים פוסקי הלכה: אהל מועד,
נתיב ז; אבודרהם; שלט"ג על המרדכי.
וכן משמעות דברי הט"ז (תרעז, ב): "להדליק בבית חבירו הוי כאילו עומד
בשעת הדלקה על רחוב העיר שאין שייך לו שם הדלקה".
[52] כן כתב רבי דוד אב"ד נאווארדאק בעל 'גליא מסכת',
במכתבו אל ר' אברהם אבלי אב"ד ווילנא, שו"ת באר אברהם, סי' טז עמ' רלב.
ושכן משמעות לשון הרמב"ם (ה"א): "מצוותה שיהיה כל בית ובית מדליק
נר אחד".
בפנ"י דף כא ע"ב ביאר שמשום הכי סגי בנר אחד
בעבור כל בני הבית, שהטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית; ובשפ"א שם
האריך בדבריו. וכבר מבואר כן בשו"ת חכם צבי בהוספות סי' יג, ובסברא זו ביאר
למה קטן שהגיע לחנוך מוציא בנר חנוכה את הגדול, כיון שאין החיוב על הגברא אלא על
אחד מבני הבית.
[53] שו"ת מהרש"ם, ח"ד סי' קמו. ומסיים
שמי ששכר חדר בספינה מקורה ללילה ידליק, ומה שהספינה מהלכת אין בזה חסרון,
ואע"פ שרכוב כמהלך, מ"מ לא מצינו שצריך דווקא בית קבוע בשביל פרסום הנס.
[54] לבוש, תרעז, ב. הגאון רבי יוחנן סופר אב"ד
ערלוי האריך בבירור הלכה זו, יומין דחנוכה, ירושלים תשסג, סי' מג.
[55] שו"ת אז נדברו, ח"ו סי' עה; ח"ז סי'
סז; הגאון ר' מנחם זכריה זילבר, אב"ד פריימאן, שו"ת מאזני צדק, ברוקלין
תשס"ז, סי' עו ס"ק י.
[56] מנחת שלמה תנינא, סי' נח. והאריך שם בגודלו וגדרו של
בית לגבי נ"ח.
[57] רש"י, דף כא ע"ב.
[58] ברייתא, שם.
[59] פר"ח בדעת רש"י.
[60] רש"י, ספר הנר.
[61] ר"מ קזיס.
[62] פירוש רבנו פרחיה, דף כא ע"ב, בשם רב האי גאון
[וצ"ב שהרי בפירושו של רה"ג לסוגיה לא מופיע פרט זה!]; וכן כתב
מד"ע רבנו ירוחם נ"ט ח"א.
[63] היינו שאם יניחנו על פתח הבית לחצר או על פתח החצר
לרה"ר, לא יהא ניכר שהנר שייך לעלייה, ואם יניחנו בפתח העלייה לבית, יחשדוהו
העוברים ברה"ר שלא הדליק.
[64] שאם היה פתח העלייה פתוח לרה"ר מניחה על הפתח,
ואם היה פתוח לחצר, מניחה על פתח החצר הפתוח לרה"ר. על כן מוכרח שמיירי
שהעלייה פתוחה לבית, וכשמניח בפתח הבית או החצר, אינו ניכר שהוא המדליק. וראה
מש"כ רבי יצחק הכהן ראפפורט (לעיל הערה 9) שחיזק את דברי הב"י. בדעת רש"י האריך
הרב שריה דבליצקי, אור תורה, כסלו תשל"ו, עמ' רל.
[65] חובת הדר, פ"א הע' טז; מוע"ז, ח"ב
סי' קמג. והאריך בכך הרה"ג ר' צבי שיינברגר, ליבון הלכות, ירושלים
תשס"א, סי' מט.
[66] וכן נהג הגריז"ס. וכן הכריע הרגשז"א,
הליכות שלמה, פרק יד סע' ד.
[67] ואין צריך להדר לקבוע משקוף ומזוזה, כן כתב במוע"ז
שם.
[68] שבט הלוי, ח"ז סי' פד.
[69] מוע"ז ח"ו סי' סז.
[70] מג"א תרעא, ס"ק ח וכביאור הלבו"ש;
ארחות רבינו סע' ל, בשם החזו"א; אגרות משה, או"ח ח"ד, סי' קכה: שפרסומי
ניסא הוא עיקר המצוה, וטעם להיות מוקף במצוות, הוא רק "עניין" לאחר
ההנחה על יד הדלת. ומסיים: "וכן נהג אדוני אבי הגאון והרבה גדולי דורות
שלפנינו". וראה חובת הדר, פרק יד הע' יד.
[71] שו"ת רבי עקיבא יוסף. ולכן החמיר לעצמו שהדליק
שתי מנורות, האחת בחלון והשנייה ע"י הפתח, והדליקן בזה אחר זה!
[72] תשובות והנהגות, ח"ב סי' שמב ס"ק יב.
[73] מקו"ח; פר"ח, תרעא, ה, הובא בא"א שם
ס"ק ח; מחצה"ש שם; חיי"א קנד, טז; שעה"צ ס"ק מב. וכן
הכריע רבי יחיאל יעקב ויינברג, שרידי אש, או"ח סי' נז: "והוא פשוט ואין
צריך לפנים".
[74] משמעות לשון הריטב"א: "וסתמא קאמר
אע"פ שהיא גבוהה לבני רה"ר למעלה מכ' אמה, דבדידיה משערינן, כיון דאי אפשר בלאו הכי". דבריו הובאו בתשובות
והנהגות הנ"ל; וכן הכריע בהליכות שלמה, פרק יד סע' ה: "בשעה שאינו מדליק
על פתח ביתו".
[75] לוח ארץ-ישראל; הליכות שלמה, פרק יד סע' ג ס"ק
ג.
[76] העמק שאלה, שאילתא כו ס"ק כב.
[77] שבת דף כג ע"א.
[78] מן הענין לציין לדיוקו של רבי שאול ב"ר דוד, חנוכת
הבית, פראג שע"ו, לפיוט 'מעוז צור' על הביטוי "על נסיך". הוא תמה
למה ניסח בלשון רבים, ויישב כי יתכן שרמז הוא לחיוב הדלקת שני נרות לשני פתחים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה