הלנת המת

 

בערלין חלק ב'

מכתב-שתדלנות של רבי צבי הירש לוין אב"ד ברלין אל המלכות למגר חוק הלנת המתים מעל הקהילה

 

כאמור ביריעה הקודמת, גם אחרי כל הלחץ החזק מצד הרופאים והמשכילים הן מצד המשכילים והן מצד האינם בני-ברית להחיל את חוק ההלנה על חברי הקהילה היהודית בברלין, רבה של ברלין לא נח ולא שקט. כעבור תשעה חדשים ממכתבו של הדוכס קיבל האחרון  מענה מאת רבי צבי הירש לוין-ברלין, מכתב ארוך ביותר, בו הוא מפרט את השתלשלות גורמי התסיסה, ומפריך אותם אחת אחת. את המכתב אפשר לחלק לשלושה חלקים, פירוט הנהגת הח"ק ודרך קביעת המוות. יסודות קביעת המוות במקרא וחז"ל. פרכת ראיית המשכילים. לדאבונינו המכתב לא פורסם במלואו, אלא קטעיו העיקריים פורסמו בגרמנית[1], וכאן מובא לראשונה מתורגם ללשה"ק.

את המכתב שכתב בט"ז בחשוון תקנ"ה, פותח אב"ד ברלין בהתנצלות על כך שאיחר עם התשובה, וזאת בעקבות חולי שתקף אותו.

מתוך ציווי המלכותי מיום 13 בפברואר 1794 אל האצילים ומתוך בקשתכם אלי להודיע לכם את ערעורי נגד הכתב של המורה של בי"ס וילהלם בעיר ברסלאו מר יואל לעוו, לא יכולתי עד עכשיו לענות לכם בגלל חולשתי:

ראשית המכתב מקדיש רצ"ה בכך שכל אומה וכל דת יש לה את דרכי הקבורה והתעסקות במת, משלהן, וכל אחד משתדל לבצע אותו על צד היותר טוב, בהתאם לדתם וסגנונם. הוא ממשיך בכך שהנוצרים מחכים את הגופה מסיבתם שלהם, אבל היהודים אינם קובעים את שלב המיתה אלא ע"י רופא או מומחה ואנשי הח"ק הם בעלי מקצוע ומנוסים בקביעת המיתה ולא יטעו לעולם. בכך הוא דוחה מכל וכל את החשש שהיהודים קוברים ספק מתים.

 

קבורה מהירה מצד אחד, וחוסר היחס למתים-מדומים, גרם כבר מזמן גם לרופאים מפורסמים ולרבנים כאחד לכתוב מאמרים בעד וכנגד, עד כדי כך שאין לצפות שיש עוד מה לחדש. ההיסטוריה מראה שאצל הרבה עמים הנוהג לקבור מיד, לא רק ליהודים המנהג הוא לקבור תיכף ומיד, ולא רק האומות האוריינטליות אלא גם ליוונים הנהוג העתיק שלהם הוא דומה, שמהם לקחו האומות האירופיות של היום ינקו מהם את מנהג קבורה המהירה, וצריך לקחת בחשבון שהחברה והמדינה הכירה ביוונים, והנוהג שלהם מבוסס על הפילוסופיה העתיקה ובחכמה רבה, ולכן מן הנמנע לומר שנוהג מסויים שלהם הוא אווילי ומטומטם. ובכלל איני רואה בנוהג שום חסרון ומגרעת.

וגם הדתות הקרובות אלינו שבהם לנים את המתים יותר מאתנו, עושים זאת לפי הערכתי לא בכוונה להחזיר אותם בחיים, רק במטרה לטפל בגופה [אבל סתם שישכב, ויקום מעצמו, אין מקום לכך]. כי אם לא, האם היו משאירים מתיהם ללא דאגה וללא פיקוח בקור, שבמקרה זה אפילו ניצוץ חיים שהיה נשאר היה צריך להיכבות, נוהג זה יהרוג אותו. ולמרות כל המאמרים שתקפו את השארת המת בחדר-מתים, עדיין ממשיכים לנהוג כך. אחרת לגמרי הוא הנהגתנו אצל חולים ומתים. אל כל חולה אפילו העני ביותר מתייעצים עם רופא. ברגע שהמחלה נהיית מסוכנת מזמינים אנשים בין בשכר ובין מתנדבים ומפקחים על החולה ועל כל הסימפטומים שלו.

בקטע הבא הוא מאריך מאוד ומפרט את סדר ההנהגה מהכרזת המיתה[2] דרך יציאתו מהבית ועד הבאתו לחדר הטהרה, ובפרוטרוט את דרכי הרחיצה אצל היהודים, וכמובן, מסיים רצ"ה קטע זה שאחרי כל זאת, אם היה בגדר חי, היה מזדעק וקם. את חלק זה הוא מסיים: מלבד כל זאת הרי הבעיה כבר נידונה גם בהווה וכבר היו שלושה תקדימים לאסור.

 

אנשים חברי הח"ק שכבר עמדו ליד הרבה חולים וגוססים וכך למדו הרבה נסיון ובכל זאת הם תמיד מתייעצים עם הרופא שהוא בדרך כלל כבר מודיע מראש על המיתה המתקרבת. על ידי תשומת לב המובהקת של אנשים אלו שרואים את המוות המתקרבת וגם אחרי המוות הרשמי עדיין שומרים עליו ובנוסף ע"י מנהגי הטהרה שלנו 'מנהג הרחצה היהודית' שבאפשרותה לתת הרבה גירויים לחזרה לחיים; ע"י אותו אופן טיפול של אנשים מנוסים אני אומר שמי שהוכרז על ידם כמת אין אצלו תקווה לחזור לחיים[3]. יש הבדל עצום לגבי הטיפול אצל חולה בין הנוהג אצלינו לבין אצל כלל האוכלוסייה. כשאחד מהקהילה נופל למשכב תיכף נזעק אצלו אחד מהח"ק, ותמיד יש רופא שאפשר להתייעץ עמו. כשמתקרב שעת הגסיסה לא מניחים אותו לרגע ושומרים עליו עד המיתה, ובודקים בסימנים שיש לנו בדיוק רב, ויש להם נסיון רב בתחום זה, וגם לאחר מכן מתייעצים עם רופא, ולא קיים אצל היהודים 'מת-מדומה'. ולכן איני חושב שיש בכלל להתייחס לנידון, הרי הכול ברור. אולם מאחר הלשכה הממשלתית הטיל עלינו על-אף הערעורים שלי נגד דחיית הקבורה, על כן אני נכנע לפקודה הזאת ומודיע: המנהג של הקבורה המהירה נהוג באומתנו מימי קדם כפי שמוכרח מהרבה מקומות בתלמוד וכן גם מתוך כתבי רבנים שכבר נפטרו וכבר הרבנים: אייבשיץ משפרמברג [?][4] ורבי יעקב הירשל מעמדין ורבי יחזקאל לנדאו אב"ד פראג, דנו בארוכה בסוגיה זו וכולם –פה אחד- השיבו לאסור ללא שום פשרה[5], ואני מסכים איתם.

 

נאמנות הבדיקות ובמיוחד הבדיקה ע"י הפסקת הנשימה

 

חלקו השני של מערכתו מוקדש לחלק התורני כשהוא מחלק את הראיות מהמקרא מול המובא בחז"ל ששניהם משולבים כאשה אל אחותה לזירוז הקבורה, כן הוא מחזק ומבסס את סימן הנשימה מהמקרא וחז"ל. כשמגיע לראייתם ממסכת שמחות הוא מחדש שלדעתו לא נאמרו שם הדברים אלא על תקופת החורבן, שמחמת הסכנה היו בה קבורות נחפזות והן שגרמו לאותן טעויות.

הראיה החזקה שלנו שכך היא הלכה התלמודית, מהמובא במסכת יומא (דף פה) בה מפורט סימני מיתה ברורים, ממקורות שונים בתלמוד מתברר שחכמינו ראו בשמירה על חיי אדם חוק חשוב וקדוש ביותר. נמצא בתלמוד שכל המצוות בטלות מפני פקו"נ, חוץ מג' עבירות. ואין לזלזל במקור זה, שהרי המדובר בחילול שבת שהוא חמור מאוד ומוזכר הרבה בתנ"ך, ולמרות כל זאת, התירו במקרה של פקוח נפש לדחות איסורי שבת, ושם, דווקא שם, הציבו את ההגדרה של המיתה, בנשימה, הרי זו אינדיקציה לגישה החמורה והקפדנית אצל חכמי התלמוד. ולכן לכל רבני ישראל ישנה חשיבות יתירה לסימנים אלו ואף אחד אינו מזלזל בהם. סימנים אלו הם לא רק להציל נפש מסכנה לחיים, אלא אפילו להאריך חיים בשעות בודדות, התירו לחלל שבת.... את עבודות הצלה בשבת ממליץ התלמוד לחכמים ולצדיקים שיעשו בעצמם, אבל אם בשבת מפקחים גל בית שנפל להציל אדם שתחתיו ומגיעים לאותו אדם ורואים שאין לו נשימה יש להפסיק את עבודות ההצלה, כי אז וודאי יש לראותו כמת, וזאת על פי הפסוק (בראשית ז, כב) 'כל אשר נשמת רוח חיים באפיו'.

החכמים [...חסר במקור] ראו אם כן את הפסקת הנשימה כסימן מובהק של מוות אולם מאיפוא היתה להם הוודאות של סימן זה? כי מאותו פסוק אין להוכיח זאת? וגם זה לא יכול להיות מחוסר נסיון שהם ראו כבלתי-אפשרית לשיבה לחיים, שהרי סיפור בתלמוד תחילת מס' מוע"ק מראה שאפשרות הזאת היתה ידוע להם, אותו סיפור שמזכיר מר יואל לעו.

ביסודו הענין הוא כך, אנו בני יעקב קבלנו מהקב"ה דרך משה שני חלקי תורה: א. בכתב ב. בעל פה. האחרונה יש בה פירושים ופרטים. לגבי הראשונה (ראה את הקדמה של החוק היהודי של מנדלסון[6]) אולם מאחר שאסור היה לכתוב תורה שבע"פ אלא הועברה ממורה לתלמיד בע"פ היתה שיטה של המקבלים הראשונים של המסורת וכדי שזה לא ישכח [פרטים אלו] לסמוך אותן על פסוק מתאים מהתנ"ך שמתוך כך יובן בקלות החוק של תורה שבע"פ (רמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה) בדרך זאת קבלו החכמים את הפסק בע"פ אודות שמירה על נפש חיים כדי לשמור על המסורת, שכאשר נפסקה הנשימה בודאי הוא מת ואין ספק לגבי אפשרות של חזרתו לחיים. את הפסוק בחרו בעלי התלמוד רק לסמל לשמור על הפסק הלכה.

המילים הנוספות בתלמוד (מסכת שמחות) שמותר לפקח על המתים שלושה ימים הראשונים, אינם ציוי אלא רשות, כי כאשר יש למישהו ספק לגבי מצב מיתתו (מה שבעבר היה קורה בגלל שגרו אנשים במפוזר) אבל באורח החיים שלנו אין אפשרות לטעות כזו.

חלקו השלישי של המערכה מוקדש להפריך את סיפוריהם שפרסמו בחוברת, בכך שהם אינם ידועים לרבים ואין אפשרות לחקור את אמינותם.

 

אולם, כצד לתאם את הסימן הזה עם זה שבכתב של פרו' יואל לעוו על פי הדוגמאות שלו לא כל כך קשה לראות כפי שנראה מתחילה. אודות מקרה אחת של הדוגמא הזאת שהוא שמע לכאורה מפי אדם מהימן ושלכאורה קרה בעיירה בפולין הגדול אודות זה ווידאתי את נכונותה ואת האיש הזה עצמו אני חקרתי אותו בפפד"א, ולפי דבריו כל הסיפור אינו נכון. רק זה נכון שפעם בילדותו הוא היה חולה מסוכן ועוד הרבה אחרי החלמתו היה מאוד חיוור ומתוך כך חבריו בבית הספר כינו אותו 'חיים המת' [א טויטער חיים].

אני מתפלא לא מעט שהמחבר הנזכר לא עבד וחקר בדייקנות. כנראה מתוך אהבת האדם נמשך לכך ומתוך ההנחה הזאת הוא ראוי לסליחה.

בנוגע לדוגמא השנייה על יהודי בעיירה פאמרין, שהמחבר מצטט מאנשים מהימנים, אני מצטער שאינו מזכיר לא שם אדם ולא שם העיירה, שאז יכולתי לבדוק זאת. שתי הדוגמאות הנוספות, של ד"ר הוניגסברג מקניגסברג, וד"ר מרקס בהנובר[7], גם אינם יכולים להיות הוכחה נגדית. דוגמאות מבני דתות אחרות אינן ראייה  כי אצלם דרך הטיפול היא אחרת.

כאשר למרות כל ההשגחה האדוקה ולאחר סימני המיתה נבדקו בידי אנשים מנוסים אם בכל זאת קוראת חזרה לחיים, יש לראות זאת כסטייה בלתי צפויה מטבע הדברים. מתוך כך סימני המיתה אינם מפסידים ממהימנותם, ולכן במקרה מוות אחרים אין לעורר ספק... מאחר שמבורא הטבע קבלנו את הפסק-הנשימה כסימן המוות, לכן המקרים שבכל זאת יש שיבה לחיים, הם סטיות מהטבע, ובמקרה מוות אחרים אין להתחשב בכך, וזה שאצלו ראו סימנים אלו, יש להגדירו כמת ממש.

אם משום כך מתוך ראיית החוק האלוקי של הפסקת הנשימה כסימן מוות, אזי כאשר מלינים אדם כזה ללא כל צורך, אזי זו עבירה על האיסור 'לא תלין את מיתך' (דברים, כא, כג). גם אם משום צורך מסויים מותר להלין את המת אזי בתוך הסיבה של צפייה לחזרה בחיים אין לעשות זאת כי הוא ללא תועלת.

יתירה מזאת אם היו צריכים להשאיר את המת בלי קבורה עד תחילת הריקבון, זה יגרום לגועל והח"ק לא יתעסק עמו, ולא ינהגו בו כמנהגים הראויים, גם עם אחדים יהיו מוכנים לכך תמורת תשלום, בכל זאת יהיה קשור לגועל ולדחייה ובזיון. כדי למנוע זאת [הביזיון] מתבטלים הרבה חוקים אחרים כפי שראינו מהתלמוד (ברכות יט) מתוך אותה סיבה אסור אצלינו להוציא את המתים מהקבר עד שנרקב כל הבשר עד העצמות כדי שלא לראות אותו בצורה בזויה מה שגורם לגועל, אזי גם חברי הח"ק היו מתפזרים כדי להימנע מהגועל וריחות לא נעימות שיהיו להם לחסרון בתוך הקהילה. כמו כן גם הקבלה ממליץ מאוד לקבורה מוקדמת למען מנוחת הנפש.

לאור כל סיבות האלו אני בוטח בתבונה של הלשכה המלכותית שישאירו אותנו בקיום חוקינו ומנהגינו המבוססים היטיב. ואולם כדי להימנע עוד יותר מכל ספק אפשר בקבורה של מת במיוחד במיתה פתאומית, יהיו חייבים לחכות להסכמה של רופא המטפל. בנוסף לזה לכל קהילה מותר לפי ראות-עיניה להחליט בגלל איזה שהוא ספק על זמן הקבורה.

ואגב, אין אנו מצפים בצורה זאת של חזרה לחים אולם אנו מצפים לתחיית המתים שניבא הקב"ה ע"י יחזקאל (לז, יב)

 

זה נותן לנו ראיה לדרגת הרצינות של חכמינו במגדר המיתה.

אכן הרבנים שלנו צריכים להיות מוכשרים ומסוגלים להכריע את מגדרי המוות. מאידך, אין לזלזל, ישנם רבנים שאינם מיומנים בכך וחסרי ניסיון ואין בהבנתם להבין את דקויות הסימנים, ועליהם להתייעץ ולהסתמך רק על רופא.

ברלין 9 בנובמבר 1794. הירשל

 

מכתבו של רצ"ה ברלין מונח בתיק מיוחד גנוז במשרד החוץ של מדינת מקלנבורג. יחד עמו מצורפים עוד שני מסמכים: דו"ח מלשכת הדוכס קורמארק (Churmark) מיום 30 בנובמבר, בו הוא מבטל את הגילוי דעת של רצ"ה, ומסתמך בזה על מאמרו של יואל לעוו. הוא מתייחס לדעות קדומות אצל היהודים, ומסיים: בנסיבות אלה אנחנו לא מתכוונים לכפות על היהודים, אלא נחכה שהם בעצמם ישכילו בזה.

המסמך השני הוא תגובת שר-החוץ, שנרשם ביום ט' באדר תקנ"ה, בו הוא "מוותר" לרב ולדעתו אין לכוף את הדעה על הקהילה היהודית, והוא מייעץ לדוכס, שיש לחכות עד שפרנסי הקהילה בעצמה תפקח את עיניה וישכילו מדעת עצמם לשנות את אורחותם.

ביריעה הבאה נתאר את השלכותיה של פעולותיו של רצ"ה הן בברלין והן במדינות הסמוכות לה

 

 



[1] פורסמו במאמר Ludwig Geiger, For hundert Jaren, Mitteilungen aus der Gesichte der Juden Berlin, Zeitchrift fur die Gesichte der Juden in Deutchland, band 3 (1889), pp. 213-221.. בשנת 1871 פרסם גייגר ספר מלא תוכן ועניין לתולדות הקהילה בברלין, אחרי הדפסת הספר מצא בארכיון הממשלה תיק המכיל התכתבות בין הממשלה לבין האב"ד ר' צבי הירש, ופרסמו כנזכר כאן.

רבי יחזקאל מיכלסון בקונטרס 'בית צדיק' (נספח ל'צבי לצדיק', פיעטרקוב תר"ע) ערך את תולדותיו בצורה מקיפה, ונעלם לפניו פרשייה סוערת זו שניהל בחייו.

[2] כאן הוא מתייחס לסימן הנוצה. הוא מדגיש שיש לסמוך על סימני מיתה המגוונים, והנוצה אינו אלא סמל.

[3] יש להסתייג מכך, שכבר תועדו כמה וכמה מקרים של 'מתים' שקמו אחרי הטהרה... ואסופתי על כך מתרחבת מעת לעת. אציין לאחד מהם: מצאנו "מסורת משפחתית" על אשה חשובה שהתעוררה גם אחרי 'סדר הטהרה' שערכו לה. וכה כותב רבי יוסף לווינשטיין אב"ד סעראצק עובדה שקיבל מפי הרב משה רמבם מווארשא: מסורה שחמותו של מהרש"א היתה רופאה ומילדת. פעם אחת הושיטה עבור חותנה את סעודת צהריים, והוא חשש למאמרם שאין משתמשים באשה, על כן אמר לה... וברבות הימים התעלפה "וחשבוה למת, וטיהרו אותה, ואחר זמן מה חזרה לתחייה...", יכבד אב לר' משה וואלדן, פיעטקוב תרפ"ג, עמ' 18.

[4] לא ידוע לי על עיר בשם זו, כן לא ידוע על רב בשם אייבשיץ שהגיב לחוק ההלנה.

[5] כפי שהובהר בהרחבה ביריעות הקודמות. מכאן שכרכי 'המאסף' היו מונחים על שלוחנו.

[6] על קשריו של ר' צבי הירש עם רמ"ד, נגענו קצת ביריעה הקודמת (מאמר י).

[7] ראה ביריעה הקודמת מהע' 18 ואילך.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אור החיים

משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

פרשת וירא תשפ"ד