משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק
חנוכה תשפ"ב
תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק
משחק הקלפים בחנוכה
ייחודיותם
של ימי החנוכה / איסור 'משחק בקוביא' / הקדמה למשמרות נגד המשחקים / התפשטות
המשחקים והמכשולים שנגרמו על-ידיהם / תוכחה נגד אלו השקועים במשחקי הימורים בתקופת
דור גירוש ספרד / תגובתם של חכמי ישראל לשינויים בהליכות-החיים ב'עת החדשה' / דור
ההשכלה / בחנוכה הותר לשחק
מאז ומעולם השתמש האדם במשחק, הן לשם שיפור
הלמידה והחשיבה הן לשם בידור והנאה. ספרות המוסר, שהרבתה לגנות ולהוקיע את המשחק
ככלל, הותירה עדויות רבות על המשחקים השונים בקהילות ישראל השונות. קהילה וקהילה
מנהגיה והרגליה. בקהילות רבות היה המשחק ענין מקובל ורווח, ובאחרות היו נגועים בו
שולי החברה בלבד. הצד השווה שבכולן, שכמעט מכל מקום שהוא, מדינה ומדינה עיר ועיר,
נותרו רישומים אודות המשחקים, יש שראו זאת בעין יפה ורובם מוכיחים בשער. בין
הפרצות השונות שפשו בקהילות ישראל שחכמי הדורות ראו להתריע נגדם ולתקן תקנות
מיוחדות בעקבותיהן, אנו מוצאים גם את המשחק ובילוי הפנאי בשעשועים.
כבר מקדמת דנא נתפסו ימי החנוכה ברוב הקהילות
כימים המיועדים למשחק, ומשום שהכל היו שטופים במשחק היו רבנים ודרשנים אשר מיקדו
את התנגדותם בכך שמבזים את נרות החנוכה שהם קודש. ולא עוד אלא שבמשך דורות רבים
נוצלו משחקי החנוכה באשכנז למטרות לימודיות, בדרך של חידודי לשון וחידות בתלמוד,
כדי לחדד את שכלם של התלמידים. המשחק שהיה נפוץ הרבה שנים נקרא בשם "חנוכה
כתבות". עם הזמן נשכח המשחק לגמרי, עד שגם משמעות המילה נשתכחה לגמרי.
ייחודיותם
של ימי החנוכה
כמדומה שאפשר לקבוע שאחת הסיבות המכריעות לכך
שימי החנוכה שימשו מטרה למשחק היא חופשת הבחורים מלימודיהם בישיבה[1].
החכם המקובל רבי נתן נטע הנובר, מחבר הספר הנודע 'שערי ציון', שחווה על בשרו את
חורבנה של יהדות פולין בפרעות ת"ח-ת"ט, ביקש בסיום ספרו 'יון מצולה'
(ויניציאה תי"ג), חיבור שהוקדש לזוועות המאורעות הללו, לשרטט תמונה בהירה
אודות "הנהגה של מדינת פולין שהיתה כולה על דרך צדק וישר ונכון וקיים".
האיש שראה את פולין בתפארתה סיפר בנימת נוגה על עולם שאיננו עוד, כדי להמחיש את
גודל השבר והאובדן:
סדרי הישיבה בזמנו התחלקו לזמן חורף וזמן קיץ:
זמן חורף היה מר"ח חשון עד ט"ו בשבט, וזמן קיץ מר"ח אייר עד
ט"ו באב. אלא שכל 'זמן' התחלק אף הוא לשניים; בזמן חורף למדו "חילוק ופלפול"
מפי ראש הישיבה עד חנוכה, ומשם ואילך - והוא הדין לזמן קיץ משבועות ואילך - למדו
ארבעה טורים עם ביאור וכן "רי"ף או שאר ספרים". בהמשך דבריו מתאר
רבי נתן נטע הנובר, שאת ימי החנוכה הקדישו בישיבה לחזרה על החומר הנלמד עד אז. וזה
דבר ה'חילוק': "ואחר שאמר כל החידושים, אמר הראש ישיבה 'חילוק', דהיינו שמקשה
בגמרא או ברש"י או בתוספות שדבריהם סותרים זה את זה, מקשה קיצורים או סתירות
בגפ"ת ומתרץ אותם, והתירוצים גם כן סותרים זה אל זה, ואמר על קושיא אחת תירוץ
שני וכדומה לזה, עד שהלכה עומדת על בוריה".
סדר זה האריך ימים גם אחרי גזירת
ת"ח-ת"ט שהמיטו אסון על ישיבות פולין. לדוגמא: בתשובתו בנוגע לשאלה
מסויימת בהלכות 'ברכת התורה', מצטדק רבי משה קצנליבויגן [תל"א - תק"ד]
שכיהן כרב ור"מ בכמה קהילות באשכנז[2],
על איחור כתיבת התשובה, בעובדה שהיה טרוד בניהול הישיבה, ורק לקראת יומי דפגרא של
חג החנוכה: "הייתי מטייל בתוך אמרותיו ושורותיו"[3].
רבי משה קצ"ב היה עתיר היחס, מהמשפחות המיוחסות באשכנז. בשנת תע"ד,
בהיותו עוד מכהן בפיורדא פנה אליו בנו רבי פנחס כי ירשום עבורו את שלשלת היוחסין
שלהם, ומרוב התמדתו עם בני הישיבה לא מצא האב פנאי להתעסק עם פרטים אלה, ולכן הוא
מצטדק שרק בתקופת בין-הזמנים' בהם אינו משועבד לתלמידיו, יוכל להתפנות אליו:
"אם ירצה השם, בימי דפגרי, בלי נדר אראה לרשום בפנקס שלי בני משפחתי מי
המה"[4].
בתקנות הישיבה דקהילת פרשבורג משנת ת"ק, בעת כהונתו של רבי משה חריף, אנו
מוצאים: "הרב אב"ד מחוייב בתחילת הזמן, מר"ח אייר עד עצרת,
ומר"ח חשון עד חנוכה, כל שבוע חילוק צו זאגן, כדי לחדד את התלמידים. ואם כבד
הדבר מחמת איזו סיבה, יתן מהודו לאחרים ולכבד ללומדים או בחורי חמד חכם ומבין
מדעתו. ולאחר תחילת הזמן יגיד האב"ד מדי יום ביומו לכל הפחות שני שיעורים למי
שרוצה ללמוד גפ"ת ופוסקים"[5].
בארצות המזרח ביטלו לחלוטין את הלימוד במשך ימי
החנוכה. רבי יעקב ישראל אלגאזי מבקר בספרו המפורסם 'חמדת ימים' (ח"ב, חנוכה
פרק ג) את "תופסי תורה" המונעים מאת תלמידיהם לימוד תורה בימי חנוכה,
והוא תולה את מנהג "חסידים הראשונים" להפסיק את לימודי הישיבה, כדי
לעסוק בצרכי התלמידים העניים; ולכן הוא קובע סדרי לימודים המתאימים לימי החנוכה[6]
למרות שלא שרדו תיאורים מסדרי הישיבות מתקופת
רבותינו הראשונים, יתכן שסדרים אלו משקפים אף את המנהג הקדום, שכך כתב רבי ישעיה
הלוי הורוויץ בעל של"ה (נפטר בשנת ש"ץ), אב"ד פראג ופפד"מ עד
לשנת שפ"ב, אז עלה ירושלימה,: "בעונותינו הרבים רוב העולם נוהגים בו
ביטול תורה, והולכים אחר ההבל. ומה שרבותינו הקדמונים פסקו ישיבה בימים
ההם, עשו בשביל הנערים שיחזרו, ויחזרו על תלמודם מה שלמדו, שיהיה שגור
בפיהם", ובגלל זאת הקדיש "תוכחת מוסר לחנוכה"[7].
איסור
'משחק בקוביא'
שנינו
במסכת סנהדרין (דף כד ע"ב): "המשחק בקוביא פסול לעדות". ונחלקו
אמוראים בטעם הדבר: דעת רמי בר חמי משום גזלן, שאסמכתא לא קניא[8],
ולכן המרוויח את המשחק, הוי כעין גזלן[9],
ודעת רב ששת שאינו בגדר אסמכתא[10],
אלא טעם הפסול משום שאינו עוסק ישובו של עולם. למאי נפק"מ: ביש לו אומנות
אחרת, שלפי רב ששת – אינו פסול. הלכה כרב ששת[11].
דעת
רוב הראשונים שמדובר איסור גזילה מדרבנן, ואילו מן התורה אין כאן איסור; ושני
נימוקים לכך: א. אכן יש כאן איסור, אלא משום שחושב שאין כאן איסור, כיוון שהמנוצח
מוסר את החפץ מדעתו[12].
ב. איסור גזילה הוא רק בחוטף מיד הנגזל, כפי שמתואר אצל בניהו בן יהוידע (שמ"ב
כג, כא) 'ויגזול את החנית מיד המצרי', משמע רק בגוזל מיד חברו מוגדר כגזלן[13].
כעת
לפי רב ששת יש להבין למה אכן ההימור אינו מוגדר כ'אסמכתא', הרי סוף כל סוף, אינו
נותן מרצון. בראשונים הועלו כמה חילוקים בין שתי העובדות:
דעת
רש"י
רש"י
ועוד ראשונים[14]
סוברים שפסול אסמכתא הוא דווקא במקום שהדבר תלוי בו, ולכן הוא סומך על עצמו שיוכל
לקיים את התנאי, ואינו מתכוין באמת למסור את החפץ. אבל משחק בקוביא שאינו תלוי
בידו אלא תלוי גם בשותפו למשחק, וגם זה דבר שתלוי במזל, ולכן אין לו תמיכה ברורה
שיכול לסמוך עליו, לכן יש מצידו כוונה להתחייב.
דעת
ר"ת
פסול
אסמכתא הוא דווקא בעובדה שהמתחייב אינו יכול להרוויח אלא רק מתחייב לחבירו, ולכן
אנו תולים שלא הייתה גמירות-דעת, משום שהוא סומך שהוא ירוויח. אבל כאשר המתחייב
ג"כ יכול להרוויח כיון שגם המשחק מולו גם התחייב לו, אזי אומרים: אגב שרוה
לקנות גמר בדעתו גם להקנות. שהרי מן הסתם גמר בדעתו להתחייב כיון שהוא רוצה
להרוויח[15]
הלכה
למעשה
מרהיטות
לשון הגמרא (ראש כה ע"א) משמע שהלכה כרב ששת. ואכן כך דעת הרי"ף. ברם
ברמב"ם מצאנו סתירה. בהלכות גזילה (ו, י) הוא מכריע שהוי גזל מדבריהם, ואילו
בהלכות עדות (י, ד) הוא אוסר משחק בקוביא אך ורק כשאין לו אומנות, הרי שהכריע כרב
ששת. וכמה יישובים הועלו לכך: י"א שאכן דעתו כרמי בר חמי, אלא שכל זה במשחק
מול ישראל, אבל המשחק מול גוי או עם יהודי ללא מעות, אין כאן איסור אסמכתא, ורק
נשאר לו הפסול שאינו עוסק ביישובו של עולם, משום שמן הסתם משחק לפעמים גם עם מעות.
אבל כשיש לו אומנות אחרת, למרות ששיחק עם גוי, אין אנו חוששים ששיחק גם עם ישראל
עם מעות, שהרי כן דרך העשירים שבגמר מלאכתם שוחקים כדי להעביר את הזמן[16].
ואחרים יישבו שאכן דעתו כרמי בר חמא, אלא שלא די לפוסלו לעדות, לפי שהוא מורה היתר
לעצמו, ולכן אין לפוסלו לעדות, אלא מטעם שאינו עוסק ביישובו של עולם[17].
כלשון
האחרון כבר הקדימו רבי יוסף ב"ר שמואל המכונה 'טוב עלם', מראשוני חכמי צרפת,
בן-דורו של רגמ"ה, בתשובתו פוסק בסכינא חריפא שאסמכתא לא קניא והוא גזל
מדבריהם[18].
ברם
דעת רוב הראשונים שהלכה כרב ששת, וביש לו אומנות, אינו נפסל[19].
בשו"ע, כנראה שנחלקו מרן המחבר עם הרמ"א. הב"י נקט שאסמכתא לא
קניא, אבל רק באין לו אומנות אחרת – פסול לעדות, ואילו הרמ"א הכריע כדעת
הראשונים שכל שאין הדבר בידו כלל, וודאי גמר ומקני מספק[20].
ולמרות
הפסיקה שאינו פסול, רבים מהקדמונים אסרוה משום הפרצות השונות הנלוות ממנו, וראשי
הקהילות תקנו תקנות נגד הימורים, תכופות אף בחרם ושמתא, בין בקהילות המזרח ובין
באשכנז, דבר המורה על התפשטות המשחקים. ברם רבים הקילו במצבים שונים ובזמנים
מסוימים, כפי שיתואר להלן בפרוטרוט.
הקדמה למשמרות נגד המשחקים
המגע
היום-יומי, עם נוכרי הסביבה, השפיע על אופיים ונוהגיהם של ישראל. המערכה נגד
מותרות ומשחקי הימורים הייתה מאז ומעולם בין תפקידי הקהילות, ששימשו מסגרת להכוונת
חייהם של היהודים בארצות מושבותיהם מאז יצאו לגולה. ראשי הקהילות עמדו על משמרת
חיי הציבור, ונקטו בצעדים הדרושים להבטיח את שלומם של אנשי קהילתם. בנוסף להרבצת
תורה, רבנות, כשרות ויתר השירותים, דאגו לצביונם המוסרי, ובין התקנות השונות,
בולטות אלו שנועדו לצמצם את הרדיפה אחרי מותרות והימורים.
כידוע
ומפורסם שלאורך כל השנים קבעו חכמי ישראל ומאורי הדור 'תקנות' בעניינים הצריכים
לשעתן, תקנות שקבעו דרך הנהגת החיים בכלל התחומים הנוגעים לחברי הקהילה. הקהילות
קבלו על עצמן בכנופיא רבא במעמד טובי העיר וגדוליהם, באזהרה ובחרם על העובר על דבריהם. רבות הן התקנות
הנוגעות לצמצום נגע משחקי ההימורים, ברם הן מפוזרות בספרות השו"ת ופנקסי
הקהילות ובעוד מקורות נידחים, ורק לאחר חיפוש אחר חיפוש הצלחנו להעלות תמונה חיה
מהמתרחש בקהילות ישראל לפזוריה.
התפשטות
המשחקים והמכשולים שנגרמו על-ידיהם
בכל
דור ודור התריעו חכמי ישראל בגנות אלו שאבדו את שני העולמות בעקבות איבוד ימיהם
בהיותם שטופים במשחקי הימורים, והוכיחו לצאן מרעיתם שלא יסחפו במגפת המשחקים.
יסודות הבתים ערערו וגם נהרסו, חיי משפחה נהפכו לטרופים, אנשים איבדו את כל רכושם
ואת דמיהם וגם ימיהם. מצב הטראגי הזה משתקף מתוך ספרות השו"ת מחד ומדרשות-תוכחה
מאידך. בעקבות תרבות המשחקים, תוקנו תקנות רבות כדי לצמצם את הניזקים. מגיפות אלה
התפשטו בכל קהלות ישראל, ממזרח שמש עד מבואו. מהמקורות דלהלן אנו למדים שהמשחק היה
נפוץ בין באשכנז ובין בספרד.
בתקנות
שו"ם, שתיקנו ראשוני בעלי התוספות באשכנז, בשנת ד'תתק"צ לערך, נאמר:
"ואין לשחק לא עם גויים ולא עם ישראל עבור מעות, אך עבור לאכול ולשתות
בחוה"מ או בבית חתנות עבור אכילה ושתייה – מותר, ולא יתן מעות עבור אכילה
"[21].
כלומר להמר על מנת האוכל – מותר.
כמה
וכמה תשובות השיב הרשב"א [תתקצ"ה-ע'] לגבי היתר למשחקי הימורים, ובכולן,
הוא החמיר ללא מקום להתפשר.
כשנשאל
על קהל שעשו 'הסכמה' בחרם שלא לשחק, ולימים עמדו מקצת הקהל בכוונה להתיר החרם.
מתקומם הרשב"א: "תמה אני האיך פשטה הוראה להתיר... אפילו הסכימו כל הקהל
להתיר, שהרי דבר זה בעצמו נאסר... כל מי שמסכים להתיר כמסכים לעשות עבירה אחת
בכינופיא. וכל שהיו המסכימים רבים, תהיה אותה הסכמה רבת החטא רבת המהומה"[22].
ובמקום אחר כותב: "ומה ששאלתם, חרם שהחרימו שלא לשחק בקוביא אם יש לו היתר.
[תשובה] אני כבר נשאלתי על זה פעמים רבות, והשבתי שאין לו היתר, שהצחוק בקוביא –
אסור"[23].
בתשובות
אחרות אנו מסיקים את גודל ההשפעות ההרסניות שנגרמו מההימורים. מגירונדה
שבצפון-מזרח ספרד, נשלחה שאלה לפני הרשב"א על אב שרצה לבטל את קשר האירוסין
של בתו, אחרי שנודע לו, כי אירוסה שקוע במשחקי קלפים 'ואין לו אומנות אלא זאת ועוד
מצחק את בגדיו'. הבעיה התעוררה בגין התחייבות ההורים לקנס כספי במקרה של הפרת
השידוך. ונשאלת השאלה האם במקרה חמור כגון דא, ההתחייבות היא ברת-תוקף.
הרשב"א, שנשאל פעמים רבות על משחקי בקוביא, ותמיד החמיר, בכך שהוא איסור
פלילי, מתיר את אבי הכלה מכבלי ההתחייבות[24].
בשאלה
צויין שהחתן 'מצחק בבגדיו', כלומר שהיה כל שקוע במשחק עד שתכלה פרוטה מן הכיס –
כפשוטו, וגורע מכך – עד שיאבד הגלימא דעל כתפיה, ולפעמים גם בגדי אשתו, וכפי שאנו
למדים משאלה נוספת אצל הרשב"א: 'אחד לווה מעות על כסות אשתו ואבדם בקוביא'
והרשב"א נשאל האם מן הדין יש ביד האישה להוציא את לבושה העבוט, הואיל ובעלה
הוציאו מביתה שלא מדעתה[25].
לפעמים
התרועעו יסודות הבית לא רק כלפי איש לאשתו אלא גם היחס של ההורים לילדיהם.
הרא"ש [-פ"א] – בן דורו של הרשב"א, נשאל מאת אישה אחת שמתנגדת
להמשיך לגור עם בעלה, בגין היותו מכור למשחקי הימורים, ולא עוד: אינה מוכנה שחינוך
ילדיה יהיו מסורים לידו, ולכן תובעת משמורת על הבנים[26].
בספר
המוסר של רבי משה ב"ר אלעזר הכהן, בן אחותו של הרא"ש, ישנה אזהרה נגד
ההימורים[27]:
נקה עצמך מכל ריח נדנוד עבירה כגון שלא תתערב עם
חברך עבור שום דבר שקורין 'וועטין' בלשונינו, כי 'אסמכתא לא קניא'
סיפור
טראגי ביותר נשאל רבי יהודה בנו וממלא מקומו של הרא"ש [ל-ק"ח] ברבנות
טולידו. אחד שהיה שקוע ראש ורובו בהימורים, אורח חייו הירוד גרם ש'התקוטט עם אשתו
ותמיד מכה אותה, עד שברחה לבית אביה'. לאור המצב הגרוע נכנסו עסקנים כדי להשכין
שלום-בית, והצליחו להתנות עמו 'שיאסר על עצמו הנאת תשמיש, אם יצחק לשום צחוק בעולם
עד זמן ידוע'. יתירה מזאת, בתוך שידולי העסקנים, קפץ ונשבע: 'שאם יצחק מכאן ועד
הזמן הידוע, הוא יגרש אותה'. ברם ברבות הימים, חזר אליו יצר המשחק, והפר את כל
התחייבויותיו[28].
ריב"ש
נשאל מקהל 'בורנא' על אחד שקיבל על עצמו בשבועה בנקיטת חפץ שלא לשחק בהימורים,
וכעת גבר עליו יצרו ורוצה להתיר שבועתו. בתשובתו מחמיר ריב"ש בצורה חריפה,
ולא נתן שום פתח להתיר. ואחד מנימוקיו הינו: "אף אם לא הייתה שבועה זו על דעת
המקום יתברך, ולא על דעת רבים, אין מתירים אותה, לפי שאין מתירים אלא שבועת הרשות,
אבל שבועה שנעשית למנוע מאיסור אין מתירים. ושחוק בקוביא יש בו איסור דרבנן.
ואפילו לרב ששת שס"ל שאסמכתא קניא, מ"מ הדבר מכוער ומתועב ומשוקץ,
ורבים חללים הפיל ועצומים כל הרוגיו"[29].
איטליה
בספרו
המוסרי 'אבן בוחן' מבקר ר' קלונימוס בן קלונימוס הנשיא [מ"ו, ארל (פרובאנס) –
אחרי שנת פ"ח] את יהודי אירופה המבלים את ימי חוה"מ שלהם במשחקי קוביות
והימורים. ספרו זה אשר כולו שיר ומליצה, הוא מוכיח את מגרעות בני-דורו במליצה
ובלשון חכמים, פעם במוסר-השכל ופעם בלעג שנון ובדברו על ייחוסם של בני דורו לחגי
ישראל הוא שופך לעג כמים, בכך שכל חגיהם היו להם 'מצות אנשים מלומדה'. הוא עובר כל
חג ומונה את היחס והגישה הירודה והזולה כלפיו. ואילו את ימי חוה"מ הם מבזים
עם משחקי הימורים:
בסוף
מאמר זה הבאנו תשובתו של רבי יעקב וייל ממנה אנו למדים על הנוהג לשחק בימי חנוכה;
ברם מן הצורך לצטט את השאלה במילואה, טענת האישה הייתה: "בעלה מבזבז את שלו
בשחוק ובבית משתאות של גוים, ומשתכר ומקיא, והיא טוענת 'מאיס עלי', ותובעת את
כתובתה"[30]: עד
היכן הדברים הגיעו!
תוכחה נגד אלו השקועים במשחקי הימורים בתקופת דור
גירוש ספרד
לאורך כל הדורות הוכיחו חכמי ישראל את דלת העם
שאיבדו את ימיהם עם דברי הבל:
פרק יב' ב'שער הקדושה' של ספר 'ראשית חכמה' מוקדש
לביאור עונשם של ד' כיתות שאינם מקבלים פני השכינה. כהקדמה לגנותם מביא רבי אליהו
די-וידאש שמועה שהם כנגד ארבע חיות הטמאות בגנות חבורות המהמרים, ומגדיר אותם בכלל
'כת הליצים' שחז"ל כינו אותם לגנאי, ואפילו אם משחק בחינם, הרי הוא מבלה את
הזמן ומבטל מלימוד תורה. ולא עוד אלא 'המשחקים בחגים ומועדים, אוי לנפשם, כי גמלו
להם רעה. הרי כל המועדים הם ימי דין', והמשחקים אז, עוונם חמור פי כמה מהמהמרים
בימות החול. את תוכחתו הוא מסיים: "ולכן ראוי להרחיק כל מיני שחוק, בין בחול
בין בימי המועדות, כי לעולם העולם והאדם נדון".
לשון
ה'ראשית חכמה' הועתק במילואה בספר של"ה – שער האותיות, אות ש', והוסיף אזהרה
ליוצ"ח: "ואני אומר הוא הדין בר"ח, שהם זמן כפרה, וטעם נוסף כי
בר"ח ומועדים יש תוספת קדושה בנשמה... וזה המשחק בא וחיללם. על כן בני
יצ"ו, באתי להזהיר אתכם ואת זרעכם, שלא ימצא ביניכם עד עולם שום שחוק כל ימי
חייכם".
על
ההתנגדות החריפה נגד השקועים במשחקי הימורים, אנו למדים גם מתוך ספרות השו"ת
של דור גירוש ספרד.
רבני
מצרים
מצאנו
שלושה מרבני מצרים לאחר גירוש ספרד, שהחמירו בכל תוקף בפרצת המשחק.
הרדב"ז,
ראש רבני מצרים משנת רע"ז עד לשנת שי"ג, כותב: "ראיתי קצת פריצים
מתירים דבר זה, וראוי לגעור בהם ולמונעם מזה. כי לא די שאין עוסקים ביישובו של
עולם, אלא שגוזלים איש את חבירו דאסמכתא לא קניא. ולא די בזה אלא שהם עוברים על
שבועתם"[31].
רבי
יהודה חאמי, מחכמי קהיר [בשנים שנ"ה-ש"ע][32],
פנה אל חכמי המדינה: רבי חיים כפוסי ורבי מאיר גוויאזון [שניהם נפטרו
בסביבת שנת ש"פ]: "על חזות קשה אשר נתפשט ונתפשה המספחת ממורי היתר
למצחקים בקוביא בשבת, שמצאו בדברי הפוסקים שחכמה היא ואינה מלאכה. וטח מראות
עיניהם מהשכל". והוא ממשיך להבהיר שהוא כן מוקצה בשבת. ברם, לדעתו יש כאן
איסור כולל של ביטול תורה ומושב לצים: "ואם כן איך נתיר להמון-עם בשבת...,
לכן מלאני נגד פני מורי, להקים דגל אמיתת התורה לאמיתו נגד המשחיתים", והוא
פונה אליהם כדי לשמוע את לימודם.
שני
הנשאלים מסכימים לו, ומתייחסים לכלי ההימורים בחריפות יתירה: "כי אותם הכלים
הם ובעליהם כיוצא בהם מגואלים, מתועבים, משוקצים ומוקצים הם, שאף בחול אסור משום
דרכי אמורי", וכסייעתא לדבריהם הם מעתיקים את תשובת ר' יוסף טוב-עלם. ולדעתם
מן הצורך להחרימם בכל תוקף[33].
תגובתם
של חכמי ישראל לשינויים בהליכות-החיים ב'עת החדשה'
תקופת
הבארוק הציעה רמת חיים גבוהה לעשירי אירופה, ובהם גם הסוחרים, היזמים הכלכליים,
סוכני המלכים והנסיכים. התעשרותם של חוגים רחבים ביהודי גרמניה, אוסטריה ואיטליה
ועוד, בעת החדשה, העלתה את רמת החיים של השכבות העליונות לרמה שלא הייתה ידועה כלל
בתקופות הקודמות. כמובן שרמת החיים של אלה השפיעה גם על רמת החיים של השכבות
הבינוניות, ובמידה מסוימת גם על השכבות הנחשלות. בעקבותיה של עלייה זו התחילה
ירידה ברמה המוסרית ובאורח-החיים היהודי המסורתי. יהודי-החצר החלו להקים להם
ארמונות[34],
השולחנות וכלי האוכל היו של זהב וכסף. הם לא חסכו על בדים איכותיים, רהיטים
משובחים, גם האומנות חדרה לבתי ישראל: את בתי הפאר הגדולים שהקימו עיטרו יצירות
אומנות.
ידוע
ומפורסם התוכחות נגד הרדיפה אחר מותרות 'תאוות עוה"ז', מכאן 'גלשו'
לריקודי-עם' ביקורים בתיאטרון, מסיבות ומשתאות שמשם ועד איבוד צלם היהודי, הדרך
אינה רחוקה.
בתוך
המחזה העברי הראשון בשם 'צחות בדיחותא דקדושין' ישנו אזכור על המודה החדשה שחדרה
ליהדות איטליה – והוא משחק הקלפים. מחזה זה חוברה על ידי ר' יהודה בן יצחק סומו
משער אריה [רפ"ה-שנ"ב], מתושבי מנטובה. הוא היה תלמידו של רבי דוד
פרובינצאלי. במחזה זה משמש ר' חמדן המלמד גם '"מליץ", כלומר 'מליץ
יושר', או טוען במשפטים לפני בית-הדין. תלמידיו שמחים על כך, כי פטורים הם מן
הלימוד ברוב הזמנים. כשתלמיד אחד שואל את חבירו: באיזה משחק נשחק היום? הלה משיב:
"בקלפים אשר הורגלת לשאת בחיקך תמיד, ומספרם כמשפטם שמונה
וארבעים"[35].
בני
הדור שאפו לעושר בדרכים כשרות וכן לא-כשרות. נתלוו לכך: קנאה ושנאה ותחרות וגם
מחלוקת ומלשינות ושאר מרעין בישין. אשת העסקים המפורסמת 'גליקל מהאמלין'
[ת"ה-תפ"ה] תושבת אה"ו, מבטאת בזיכרונותיה, היטב שינויים אלה,
שחלו בתקופתה. היא מבחינה בין יהודי הדור הקודם, שחיו בכבוד ולא דחקו רגלי זולתם,
למרות הונם המצומצם. אך עשירים של היום 'אינם יודעים שבעה'[36],
אחד יורד לחיי חברו, וגם קופצים הם את ידם מלתת לדבר מצווה[37].
אף בעלי-תורה שקועים בעסקיהם 'עד שהם שוכחים את התורה הקדושה'[38].
היא מבכה גם על שינוי מצב הקשר בין בנים לאבותם. הבנים פושטים מהוריהם 'את עורם
ואת שערם' מבלי להתחשב אם יש ביכולתם לתת או לא[39].
ר'
שמשון אריה ב"ר משה פרידבורג, משכיל יר"ש תושב
המבורג, כתב שיר ארוך בו הוא מבקר את החיים הבורגנים באשכנז. הוא נולד בשנת
תק"ה, התייתם בגיל שנתיים, וגדל אצל סבו רבי מיכל פרידבורג שכיהן כדיין
באה"ו, והיה חתנו של רבי יוסף מאיר פרידברג אב"ד הנובר. לימים חיבר ר'
שמשון כמה שירים וחיבורים נגד המשכילים שרדפו אחרי תאוות עוה"ז[40].
שירו
'שמש השרון' מיועד להאיר באור המוסר לנוער היהודי באשכנז הפונה לתרבות הגויים
ובילוייהם. השיר כתוב בפרוזה מחרוזת, מספר אודות נער שסרח, עזב את בית אביו,
והצטרף לחבורת הוללים. החבורה עזבה את העיר והתאכסנו במלון על אם-הדרך, בוחרים
מנהיג מתוכם לקבוע כיצד יבלו, ומחליטים ללכת לאופרה. כאן בא תיאור מפורט של בניין
האופרה על שבעת חלקיו: הבימה והגלריות. אחרי ההצגה הולכת החבורה לבית מלונה ומשחקת
קלפים. מתפתחת מריבה, והחבורה מחליטה ללכת לבית זונות.
עם
תום הכסף, הבילוי המשחק והשתיה, חוזר הדובר לביתו ופוגש באביו. האב מגלה את האמת
על מעשי בנו ומטיף לו מוסר. הבן מתמלא חרטה, מתנצל בפני אביו ומבקש סליחתו, ומחליט
לשוב בתשובה ולכתוב חיבור מוסר.
סעיף
גדול מוקדש לגנות ההליכה לתיאטרון ולאופרה. הוא דורש דרשות כמין חומר ומחשב
גימטריות כדי להוכיח כי הבילוי באופרה הוא מעשה שטן. בגומה לכך, הוא יוצא חוצץ נגד
משחק הקלפים, אותו הוא מתאר בפרטות, ודורש את שמות הקלפים ומספריהם על דרך
הגימטרייה, כדי להראות שהמשחק הוא מעשה הסט"א, ושהשחקנים עוברים על עשרת
הדברות. בהמשך תמה על מנהג ישראל שבכל חדרי היולדות, תולים קמיעות כדי להבריח את
המזיקין. והוא תמה: מה למזיקין בבית היולדות. ברם, כעת עם הנוהג החדש, שבכל לילה
באות חברותיה ומשחקות 'בקלפים הרעים האלו, ידעתי טעם והבנתי מעצמי...'[41].
להלן נקדיש פרק מיוחד של דרשות כמין חומר ורמזים שונים בגנות הקלפים.
בשנת
שמ"ד, בהיותו בן שלושה-עשרה, כתב רבי יהודה אריה
מודינא, לימים רבה של וויניציאה, חיבור מוסר 'סור מרע' שמטרתו לגנות את המשחק והוא
מתנסח בכל לשון וכינוי של גנאי ומיאוס, ונצטט משפטים אחדים מסוף החיבור:
ראשונה,
חיי צער יחיה, לבו יחיל בקרבו... קול מלחמה צעקה וקטטה בביתו תשכון, עם יולדיו
ומחזיקיו בעתים ועם האישה וילדיה אשר חנן ה' לו. כי הד"ם הוא הנפש, וכאשר
יהיה הכיס ריק, אין מתום בבשרו מפני זעמו, לבו מהרהר תמיד. שנית, כי אך הבל יהמיון
המצחקים, כי יאמינו לתת טרף לביתם מאשר ירויחו, כי בהבל בא ובחושך ילך כל הכסף
המובא ממנו..."[43].
בשנת
תצ"ב הדפיס ר' שלמה זלמן ב"ר יהודה לייב מדעסוי 'אגרון' בשם אגרת
שלמה. חלק הראשון הוא ניסוח אגרות באידיש, ואילו החלק השני – בלה"ק. המכתב
הראשון בלה"ק הוא מכתב של בחור צעיר המתוודה לפני אביו על מעשיו המטופשים,
ומתחנן לחזור בתשובה מחיי ההוללות ופריקת העול. באיגרתו הוא מתאר את הצטרפותו ל'חברת
ריקים' שהובילה אותו לדיוטא התחתונה. בין השאר מתואר התמסרותם למשחקי הימורים,
כמובן שהוא תיאור שהמחבר שם בפי הנער, אבל די לנו להתרשם ממנו על המתרחש במרתפי
פורצי הגדר. בפתיחת מכתבו הוא מתאר בכאב שלא הקשיב לדברי מוסר של הוריו ומוריו
שהטיפו לו מוסר באהבה וגם ביד נוקשה[44]:
משכתי את ידי את לוצצים להיות ידי ואצבעותי תכון
עמם לרעה לאחוז בכל מיני משחית לחבל, הייתי כמצחק בנב"ל, ולכרכר בכל עוז עלי
עשור ועלי נבל. [=במקום לרוץ לביה"כ, רץ לבית המרזח, שם התחבר עם כת חוטאים]
השותים במזרקי יין ומזמרים בארבעה מיני זמר... ושם זמרן נשי וענין גברי לבסומי
קלא. שם הורגלתי לאכול בלא ברכה ובלא נטילה. שם אחזתי ההב"ל בתרין ראשין
תרי ראשי ואבי אבות הטומאה: בקלפים ובקוביא, ובכל מיני שחוק הכול בערבוביא...
בשנת
תר"י העלה רבי אברהם ענתבי, ראש רבני ארם-צובא משנת תקע"ח
עד לפטירתו בשנת תרי"ח, דברי תוכחה קשות בגנות המספחת שפשטה בעירו בכך
שחבורות חבורות מתאספות בשבתות ומועדים, ובמקום לנצל את הזמן הפנוי לתורה ומוסר,
הם מבלים את הזמן בשטויות והבלים. בין הקבוצות האלה, נמצאים אלו שהגיעו לדיוטא
התחתונה בכך שהם מכורים להימורים. בצורה מזעזעת הוא מתאר איך שהם מאבדים את ממונם
וגם ממון של אחרים. מתוך דבריו אנו למדים שהמצב המוסרי היה ירוד ביותר:
"חבורות אנשים המצפים לימות החורף הארוכות, שבכל לילה קובעים עצמם לעבירה
מערב עד בוקר לשחוק בקוביא הקארת"י וכיוצא... ומתוך שדוחקים אותו בעלי-החובות
ואין בידו לפרוע, הולך אצל אשתו ורב עימה כדי שיקח ממנה מלבושיה ותכשיטיה כדי
לפרוע את חובותיו.. ולפעמים גונב תכשיטי אשתו או שלוקחם בכוח, ומשחק בהם, ומפסידם.
מתוך כך יבוא לידי גירושים. ולפעמים באים לידי קטטות ומכים וחובלים זה בזה,
והולכים בפני המושל וקובלים זה על זה, ומפסידים עוד ממון למושל. ויש כאלה שברוב
בושתם בורחים מהעיר[45]
ומשאירים את בני ביתם לבד וגוועים ברעב, ואין מי שירחם עליהם. וכמה פעמים מחינו
בהם בגזרת נח"ש ולא שמעו לקול מורים"[46].
בדרשתו
שנישא לכבוד הכנסת ס"ת בחודש חשון תרל"ז, בעיר אלגאזי, הוכיח רבי
אברהם פאלאג'י את אנשי העיר השקועים במשחקי הקלפים ומאבדים בכך את בתיהם:
"והרבה גירושים בין איש ואשתו הביאו השחוק שמכר כלי ביתו ומה שהכניסה לו. בתוך
דבריו מסר עובדה מחרידה שאירעה בערב שבת, שאחד שיחק והפסיד, ולא נשאר לו פ"ק
[פרוטה קטנה] ולקח הסיני [כלי-אכילה] מעל השולחן ואשתו לא ראתה, שהיא הייתה בתנור.
ובא עם חשיכה, ואשתו סידרה השולחן ע"ג טבלה, והכה מכת מות לאשתו על ה'סיני',
וכאלה רבות רעות"[47].
דור
ההשכלה
תנועת
ההשכלה שבראשה עמדו: משה מנדלסון ויצחק סטנוב, גרמה להרס היהדות. המניע העיקרי של
התנועה היה השאיפה למודרניזציה של הציבור היהודי. הם כיוונו להפיץ את ערכי התרבות
האירופית, ולהשתלב בחברה הכללית. כוונתם הייתה לנאורות, אבל גרמו לליקוי המאורות.
אחד מסממני ההיכר של חברי התנועה היה חשיבות הפנאי והבילוי.
בשנת
תקל"ח עשה החיד"א באלזאס, מדינה שהייתה כבר נגועה עם
קידמה וחילון. ביום כ"ז בתמוז נפגש עמו נער יהודי מהעיר טורין, עיר המשמשת
למרכז תעשייתי וכן מרכז תרבותי, הלא היא עיר הבירה של מחוז 'פיימונטה', חיד"א
מתארו מלבר ומלגאוו, ואפשר להסיק מדבריו על אורחות-חייהם הפרוץ של הדור הצעיר[48]:
הנער, נער, הלוך ילך בקומה זקופה וזרוע חשופה,
בבגדי רקמה, מסולסל בשערו במין פרוקה[49],
ועפר בעפר כמשפט השררות. מעט יהדות ורוב זנות, קמצן למצוות וותרן לעבירות. מזלזל
בלומדי תורה, ובכל לבו מכבד הנשים לעבירה. נותן לנשים אונו ולשחוק ממונו, שעה
משחקת לו...
תיאור
חי נמצא אצל ש' ברנפלד שחקר את תנועת ההשכלה, וז"ל:
"אם
חפצים אנו לדעת את תוכן ההשכלה הזאת, כמו שנתפשטה בסוף ימי רמ"ד בערים
הגדולות בגרמניה, נקרא את דברי הצעיר דוד פייט במכתבו לרחל לעווין, הוא נותן לנו
ציור מהיהודי 'משכיל' בימיו כזה: איש יודע מעט רומית ומעט יוונית, מדבר בכל עת
מפרידלנדר. על פיו שגורות תמיד מליצות 'נתן החכם', משחק בקלפים ובקוביא, ודיבורו
עם הבריות הוא בקול מורה ומלמד"[50].
על
אליעזר ליברמן, אחד מראשוני וממנתבי תנועת הרפורמים, מעיד הגאון רבי יעקב
לוברבוים, בעל 'חוות דעת', שהיה בין הלוחמים נגד התנועה, שהיה שטוף בהימורים:
"למסחר נכנס, ולמלאות אמתחתו כסף, כי באלה נפשו חפצה, וכך שווה בעיניו אם
ירוויח עשרה או עשרים שקלי כסף ע"י שחוק בקלפים וקוביאות, כאשר עשה
בק"ק פוזנא רוב הלילות שהיה שם, או על ידי הדפסת ספר כסף ישקול, אחת היא
לו"[51].
הסופר
והעיתונאי מרדכי בן עמי (רבינוביץ) נולד בתרי"ד בפודוליה. בהיותו נער מת עליו
אביו, ואימו עקרה לאודיסה. בצעדיו הראשונים באודיסה החל ללמוד בת"ת של משכילי
העיר, משם המשיך לגימנסיה... עד שקיצץ בנטיעות. בזיכרונותיו הוא מתאר איך שראשי
המשכילים הסיתו והדיחו בחורים טובים לדיוטא התחתונה. נעתיק משם משפט אחד השייך
לעניינינו[52]:
"אני
הכרתי בחורים אחדים בני-טובים, שנתפסו להשכלה והחליפו את 'בית המדרש' ב'בית המרזח',
ועסקו בו כל הלילות במשחקי-קלפים, וכך יצאו לתרבות רעה לבלי שוב. 'תמימותם' נהפכה
לפריצות והפקרות".
בחנוכה
הותר לשחק
על כל פנים, מסוף תקופת הראשונים באשכנז מצאנו
שני עדויות על התפשטות המשחק בימי החנוכה. רבי יעקב ווייל[53],
מתלמידי מהרי"ל, נשאל בעניין משפחה אחת שהאשה טענה נגד בעלה שהוא מבזבז את
כספם במשחקים, והבעל טען להגנתו: "שאינו עושה שום שחוק שלא כהוגן רק
בחנוכה כמנהג". מהר"י ווייל צידד לזכותו של הבעל[54].
על בן דורו רבי ישראל איסרלין, בעל 'תרומת הדשן',
מספר תלמידו רבי ישראל ברונא[55]:
"מעשה בהקהל שעשו תקנה שלא לשחוק אלא אם כן אין אומרים באותו יום תחינה,
ובחנוכה וכה"ג מותר לשחוק. והלילה אחר חנוכה שאלו את מהר"י מרפורק
[בעל תרומת הדשן] יצ"ו והתיר להם לשחוק, שלא הגיע לכלל איסור עדיין ולא חל
התקנה"[56].
לקמן בפרק ב' נאריך בהתירם של ימי הפגרא.
[1] ואכן כך אנו למדים מלשונו
של השל"ה, ראה לקמן הערה 9.
[2] בשנת תנ"ד נתכהן
לאב"ד פודהייץ (פודוליה), ובשנת ת"ס עבר לפיורדא וניהל שם את הישיבה.
משם עלה, בשנת תע"ה, לכהן על כס הרבנות כ'רב המדינה' של נסיכות אנשבאך. עליו
אצל מכובדי הרב בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה בפיורדא, א, בני ברק תש"ע,
עמ' 383-363.
[3] הובאה בספר 'יש מנחילין'
לבנו רבי פנחס קצ"ב אב"ד בוסקוביץ, ירושלים תשמ"ו, עמ' ס.
[4] שם, עמ' נח.
[5] כנסת סופרים: פרעשבורג,
בורו פארק תשס"ח, עמ' רמח. וראה תקנות קהילות אה"ו, הובא אצל אסף מקורות
לתולדות החינוך בישראל, א, ת"א תרפ"ה, עמ' קפח. וכן הוא בתקנות הקלויז
במאנהיים משנת תע"ג (שם, ד, עמ' פא), שזמן חורף נתחלק בחנוכה.
[6] חמדת ימים, אזמיר
תצ"א, ב, דף פו ע"ב.
[7] של"ה, ח"ב, מסכת
תמיד, ראש פרק "דרך חיים תוכחת מוסר".
[8] דבר שאדם מתחייב לחברו
וסומך שלא יצטרך לתת לו באמת, שמתחייב לתת למי שינצח משום שהוא חושב לעצמו שינצח,
ברם אם לבסוף הוא הפסיד – אינו נותן לו מרצונו.
[9] לכאורה הרי הכלל הוא ש'דברים-שבלב'
אינם דברים, והרי בפיו אמר במפורש שהוא מסכים לתנאי, רבי שמעון שקאפ, שערי יושר,
שער ז פ"ח.
[10] כיוון שבתת-הכרתו הוא מודע
לעובדה שייתכן שיפסיד את ההימור, ואין הזכייה תלוי בו. ואם בכל זאת התנה עם חברו
שמי שינצח ירוויח, מוכח שגמר בדעתו להקנות לחברו בלב שלם, ואינה גזילה.
[11] שו"ע חו"מ, לד,
טז.
[12] תוס' ד"ה ואלו.
[13] רש"י, ר"ה כב
ע"א, ר"ן שם.
[14] יד רמ"ה על אתר
ורמב"ן ב"ב דף קסח ע"א. וראה ב"י סי' רז ד"ה נמצא לפי זה
אריכ"ד בביאור דברי רש"י.
[15] תוספות ד"ה כל. וכן
בב"מ דף עד ע"א ד"ה הכא.
[16] כס"מ הל' עדות
[17] שו"ת רדב"ז,
ח"א, לשונות הרמב"ם, סי' עג, ועי"ש סי' שנט; וכ"כ ביאור
הגר"א סו"ס רג. כעי"ז העלו כמה אחרונים שדעת הרמב"ם כרב ששת,
אלא שגם רב ששת סובר שהמשחק בקוביא יש בו משום אבק גזל, אלא שלא נפסל לעדות משום
כך, ב"ח וט"ז, סי לד; לח"מ הל' עדות; שו"ת מבי"ט, א, סי'
עח; שו"ת מהרשד"ם, יו"ד סי' פד; תומים ס"ק טו.
[18] הובא בהגהות מרדכי
לסנהדרין, סי' תשכב.
[19] פסקו של רבי יצחק ב"ר
שמואל מדמפייר, ראשון לבעלי התוספות, הובא ב'אור זרוע' סנהדרין, סימן כז; תשובת
מהר"ם מרוטנבורג, מהדורת ר"ש עמנואל, ירושלים תשע"ב, א, סי' קז;
תוס' לסנהדרין כה ע"א, תוס' לב"מ דף עד ע"א; תוס' עירובין, דף פב;
מרדכי לסנהדרין (סי' תרצ) בשם 'שיטת ר'
יעקב [ב"ר יצחק] מקינון, הלא הוא תלמידו של הריצב"א.
וכן
הכריעו: רא"ש פרק איזהו נשך, סי' ע ובתשובותיו כלל סו סי' ט, ובתוספותיו
למסכת סנהדרין, מהד' ר"ש וילמאן, עמ' כו; רמב"ן ב"ב קסח ע"א;
מאירי בסוגיה, פסקי או"ז, ברוקלין תשנ"ז, ב, עמ' שמב. וכן הכריעו:
שו"ת ריב"ש, סו"ס שח.
[20] חו"מ סי' שע סע' א-ג;
סי' לד סע' טז; רז סע' יג. בספרו 'גנזי חיים' (מע' מ' סע' קמה) אסף רבי חיים
פאלאג'י רשימה ארוכה של רו"א שנשאו ונתנו בהלכות משחק בקוביא.
[21] ראה אצל: פינקלשטיין, עמ'
228; ר' ישראל שציפנסקי, התקנות בישראל,
ד, עמ' קלא. בין החותמים: ראבי"ה, רוקח. תקנות ר"ת מקיפות ענייני
ממונות, ואין בהן התייחסות למשחקים.
[22] שו"ת הרשב"א, ז,
סי רמד; וראה שם בסימן תמה.
[23] שם, סי' ער.
[24] שו"ת הרשב"א,
ח"ב סי' לה.
[25] שם, סי' רפו.
[26] שו"ת הרא"ש, כלל
פב סי' ב. הרא"ש מכריע שהיות ועל פי תורה על האב לחנך את בניו, אין תוקף
לטענת האישה.
[27] הרב שלמה ידידיה ינקוביץ
(מהדיר), ספר חסידים / ספר המשכיל, ירושלים תשס"ד, עמ' נו. על הספר ראה מאמרו
של מכובדי הרב מרדכי מנחם הוניג, ירושתנו, א, תשס"ז, עמ' קצו-רמ.
[28] זכרון יהודה, סי' עא, והוא
הכריע לטובת האישה. סיפור טראגי ביותר, מובא בשו"ת ישכיל עבדי לר' עובדיה
הדאיה, ירושלים תרצ"ח, ב, חלק אה"ע סי' ג.
[29] שו"ת ריב"ש, סי'
תלב, ומסיים: "ומפורש הוא בירושלמי שמי שנדר שלא לצחוק אין מתירים אותו. וכן
דעת הרמב"ן במשפט החרם שלו וכ"כ הרשב"א בתשובה".
[30] שו"ת מהר"י
וייל, סי' קלה.
[31] שו"ת רדב"ז, א,
סי' ריד.
[32] עליו אצל אליאב שוחטמן,
במבוא לשו"ת ר' מאיר גאוויזון, עמ' 76.
[33] שו"ת רבי מאיר
גאוויזון, מכון ירושלים תשמ"ה, סי' ס; שו"ת רבי חיים כפוסי, מכון
ירושלים תשע"א, סי' סה.
[34] רבי יוסף שטאטהאגן מוכיחם:
נגד "חוזק משכנותיהם וארמונותיהם אשר המה יבנו", דברי זכרון, ב, דף ח
ע"א.
[35] חיים שירמן (מהדיר), צחות
בדיחותא דקידושין: המחזה העברי הראשון, ירושלים תש"ו, עמ' 47-46.
[36] חוה טוריאנסקי (מהדירה),
גליקל: זכרונות, ירושלים תשס"ו, עמ' 53-51.
[37] שם, עמ' 255. ומן העניין
לציין לדבריו של רבי יעקב עמדין, גם הוא תושב אה"ו, בפירושו על המשנה 'האומר
שלי-שלי ושלך-שלך, זו מידת סדום', בגנות הקנאה והתחרות שהתפשטה בימיו: "בלי
ספק היה הדבר מועיל מאוד בתיקון קיבוץ המדיני אם היה כיס אחד לכולם. כי אז בטלה
קנאה ושנאה מבני אדם, ולכן היו נמצאים בדורות קדמונים כיתות פרושים בישראל, כל
נכסיהם היו בשותפות, אין לאחד זכות בשום דבר מהקניינים לעצמו יותר מחבריו, אלא
כולם ניזונים מן האמצע", לחם שמים למסכת אבות, פ"ה מ"י.
[38] שם, עמ' 257.
[39] שם, עמ' 263.
[40] רק חיבור אחד זכה להדפיס
בחייו, ספר יה שמו לעולם, אלטונא תקס"ו.
[41] צבי מלאכי, 'שמש השרון לר'
שמשון פרידבורג', מהות: כת"ע ליצירה יהודית, טו (תשנ"ה), עמ' 49-7.
[42] ברנט שפיגל, האנווא
שפ"ו, פרק י'.
[43] סור מרע, פראג שע"ה,
בסוף הספר. וידוע ומפורסם שהוא עצמו התמכר להימורים, ועליו נרחיב את הדיבור בפרקים
הבאים.
[44] ר' שלמה זלמן מדעסוי, אגרת
שלמה, ווענזיבק תצ"ב, דפים כד-כו.
[45] על 'משחק בקוביא' שברח
מעירו לאחר פשיטת רגלו, נשאל רבי תם יחיא, ראה שו"ת תומת ישרים, וויניציאה
שפ"ב, סי' קסג.
[46] חכמה ומוסר, ליוורנו
תר"י, דף יג ע"ב.
[47] אברהם את ידו, אזמיר
תרמ"ו, ב, עמ' י-יא.
[48] מעגל טוב, ברלין
תרצ"ד, עמ' 167.
[49] = פאה נוכרית.
[50] דור תהפוכות, ווארשא
תרנ"ז, עמ' 34.
[51] אלה דברי הברית, אלטונא
תקע"ט, עמ' עז.
[52] מ' בן עמי, אישי דורנו:
דברי זכרונות והערכה, תל אביב תרצ"ג, עמ' 13.
[53] חי בין השנים קמ"ה
ר"כ לערך. כיהן בערים נירנברג, אוגסבורג, וארפורט.
[54] שו"ת מהר"י
ווייל, סימן קלה.
[55] רבי ישראל ב"ר חיים
רב ור"מ ברגנסבורג היה תלמידו ומחותנו של מהר"י ווייל, ונסמך ממנו
להוראה, וכן מקורב ביותר לבעל 'תרומת הדשן'.
[56] שו"ת מהר"י
בורנא, סימן קלו.
רבי
יוסף ענגל מסתפק לגבי קיום מצוות שחיובם הינו רק ביום, מה גדרן של הלילה: מצווה
שהתקיימה בלילה האם יצאו ידי"ח בדיעבד. הצד שיצאו ידי"ח, הוא שהלילה
אינו מוגדר כזמן מסויים – לגבי ה'יום' ובלשון הלומדים 'מחוסר זמן', או שמא הוא
מוגדר כזמן בפני עצמו. בשלהי דבריו הוא מעלה חידוש מדברי מהר"י ברונא, ומבין
מתוך דבריו שהוא רק 'מחוסר זמן': "משמע שלילה הוי מחוסר זמן שהרי בשאר לילה
אסור לשחק, למרות שאין אומרים תחנון, וגם בלילה אסור לשחק, ועכ"ז בלילה שלפני
התחלת זמן אמירת תחנון מחשבינן ליה ל'אינו זמן אמירת תחנון', והיינו משום שלילה
שלפני יום התחלת הזמן ה"ל עדיין מחוסר זמן... ובאתי רק להעיר", ציונים
לתורה, כלל כו. ואכן רבי דניאל טרני בסימן כח ס"ק ד הסתפק לגבי מוצאי שבת.
תגובות
הוסף רשומת תגובה