משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק
תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק
תשובות גדולי ספרד עד דור גירוש ספרד – רנ"ב
שדנו בהיתר וביטול תקנה ו'שבועה שלא אשחוק'
'עמוד העולם' גדול המשיבים בדורו, רבי שלמה בן אדרת
– הרשב"א נשאל כמה פעמים על היתר ביטול שבועה 'שלא אשחוק'. בכל תשובותיו אין
הרשב"א מקבל את החשש שמא ייכשל בשבועתו, שהרי סוף כל סוף עצם המשחק מוגדר כאיסור[1].
תשובות אלה מפוזרת בכל חלקי השו"ת שלו, ובכל
העתקה ישנם שינויים והוספות. בחלק א' ישנה תשובה אחת והיא כנראה נוסח מקוצר:
מי שנשבע שלא לשחוק[2]
ובא לישאל על נדרו, ואומר שירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד עצמו, ונמצא שעושה
שתים רעות. ומשיב:
מסתברא
שאין נזקקים לו, ששחוק הוא עבירה ואין מתירים לו נדר – לעבור. ואם מפני שלא
יכשילנו יצרו לעבור על שבועתו, ישביע את יצרו, ואין לומר שיזקקו לעבירה שלא יעשה
עבירה גדולה.
בתשובה אחרת ישנו הסבר לפסקו זה, שהרי לכאורה יש לנו
לחשוש שמא הלה יעבור בשוגג על שבועתו, לכן סיים:
ואין אומרים לאלו שיזדקקו לעבירה קטנה כדי שלא יעשה
עבירה גדולה.
הרבה גופי תורה מונחים בפיסקא זו. יסוד הכלל הוא
על פי המבואר במסכת שבת (ד ע"א) הדביק פת בתנור בשבת, שמלאכת אפייה אינה
נגמרת עד שתיאפה הפת, אסור לאחר לרדות את הפת מן התנור קודם שתיאפה, כדי להציל את חברו
מאיסור חמור של מלאכת אפייה בשבת, אע"פ שאין ברדיית הפת אלא איסור קל של שבות
מדבריהם: שאין אומרים לאדם חטא כדי שיכה חברך. והקשה ר"ת מהמבואר במסכת
עירובין (לב ע"ב) לגבי 'חבר' שאמר לע"ה: צא ולקוט לך תאנים מתאנתי! ואח"כ
נזכר שאין הפירות מתוקנים, שרבי סובר שהחבר תורם מהתאנים שבביתו כנגד אותם שילקוט הע"ה,
לפי שעם-הארץ חשוד לאכול ללא הפרשה. ומקשה הגמרא: הרי לא נחשדו חברים לתרום 'שלא
מן המוקף' אפילו כשהוא לצורך ע"ה, ואיך יתרום על התאנים שליקט הע"ה? ועונה
הגמרא: שרבי סבר: נוח לו לחבר לעור על איסור קל לתרום אפילו שלא מן המוקף, ולא יעבור
ע"ה איסור חמור באכילת טבל. לאור כל האמור קשה: למה לא התירו לרדות את הפת
כדי שלא יעבור על איסור חמור? הראשונים על-אתר העלה כמה יישובים, ועל פיהם נוצרו
כמה תנאים והגבלות בכלל של 'אין אומרים לאדם חטא כדי שיכה חברו'. הרשב"א בתשובה
אחרת יישב את הקושיא בכך:
בההוא
שהחבר אומר לע"ה לקוט מתאנתי, מתירים לחבר לעשר שלא מן המוקף, הואיל ועל ידי
אמירת החבר תגרום מכשול לע"ה, לכן עדיף לחבר לעבור על איסור קל מאשר שהע"ה
יעבור על איסור חמור. אבל ברדיית הפת שהאיסור לא נגרם על ידו, אין אומרים לו 'חטא'
אפילו על איסור קל[3]
אם התירו את הנדר שלא כדין
בתשובה אחרת ישנה הוספה חשובה, והיא לגבי מה הדין אם התירו לו את נדרו [שלא כדין]
האם ההיתר חל, וז"ל[4]:
מיהו אם
התירו, נראה לרשב"א ז"ל שמה שעשו עשוי דיעבד. וה"ר שם טוב פלכו
נ"ר[5]
אומר שלא הותר בדיעבד, והוכיח בראיות
משפט קצר זה גרם למבוכה בין הפוסקים, האם זה סיכום
של דין ודברים, או הצבת שתי העמדות. הגורם לספק זה הינה 'מילה אחת'. בהלכות נדרים
(סי' רכח) העתיק הב"י את תשובת הרשב"א עם ההוספה האחרונה, כלשונה, אבל אם
הוספה של מילה אחת: "אם התירו, היה נראה לרשב"א שמש שעשו עשוי בדיעבד
וכו'. בכנה"ג הבין שכן היה נראה לרשב"א מתחילה, ולאחר שר'
ש"ט הוכיחו בראיות – חזר בו[6].
ואחרים השיגו עליו שהרי בנוסח המתוקן בעצם התשובה היא ללא מילת 'היה'[7].
ומצוה להביא מן החדש, הלא היא תשובה מאת רבי משה
חלאווה, שגדל בבית מדרשו של הרשב"א בחברותא עם בנו וממלא מקומו רבי יהודה,
והאריך ימים בימי רבנו פרץ הכהן והר"ן, שנשאל על חכם שהתיר נדר בלא פירוש הנדר.
במענתו מונה מהר"ם חלאווה הרבה דוגמאות מהתרה שלא כהלכה, בין השאר 'נשבע או
נודר על דבר-מצווה או על הרחקת דבר-איסור', ומתיר בשופי[8].
בחזור לתשובה הראשונה [ח"א סי' תשנה], יש לציין
שמאלפי תשובות שרשם הרשב"א, תשובה זו נעתקה כבר בדור שלאחריו. יתירה מזאת
אותה תשובה נמצא בשו"ת המיוחסות למורו הרמב"ן (סי' רנב). בסוף ספר
'כלבו' ישנה אסופה 'פסקי קדמונים', ומחיבור תשובות הרשב"א העתיק כמה מהן הנוגעות
לדיני שבועה, והראשונה היא התשובה שלנו[9].
ומרן הב"י בסימן רכח[10],
את לשון התשובה משלושה החיבורים. כן העתיקה רבי צדקיה רופא מרומא, בחיבורו שבלי
הלקט [הקצר], בסוף החיבור.
ויש לציין לדברי רבי יצחק נוניש בילמונטי מגדולי
חכמי אזמיר, שהרשב"א יודה במקרה שהלה כבר עובר על האיסור, עדיף להתיר את השבועה
כדי שלא יעבור על איסור חמור. ואן יש להביא כדמות ראיה מתשובה אחרת ברשב"א
(מיוחסות סי' רנה): ראובן בעודנו רווק – אסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה
פלונית, ועבר עליה, והרי כל ימיו בעבירה. אח"כ הוסיף לאסור פירות ודברים
אחרים אם יעבור עוד, ועבר אליה. מאידך הוא מוחזק כאדם ככשר ומתחרט על הנדר, ומפני
שהוא כרוך אצלנו אנו נזקקים לו. במענתו מעלה הרשב"א שיש להתירו, ומצרף לכך
כמה סניפים ואחד מהם הינו: "ועוד שזה עומד באיסור כל הימים, ומוטב שישאל על
נדרו ושלא ינהוג באיסור כל ימיו".
כדעת המקילים נמנה גם הריטב"א – תלמידו של
הרשב"א, כפי שהעתיקה [תלמידו?] רבי יוסף בן חביבא, בחידושיו למסכת גיטין. אחרי
שהביא את דעות הראשונים שהסיקו מתוך הירושלמי להחמיר, סיים: "ומיהו
הריטב"א ז"ל אומר שאם היו מכירים בו שלא יוכל לקיים שבועתו, טוב שיתירו
לו מפני חומר השבועה, ולא אמרינן בהא 'העליטהו לרשע וימות' "[11].
דעת המקילים הובאה, דרך-אגב, בתשובת הר"ן.
הר"ן רבה הדגול של ברצלונה עד לפטירתו ביום ט' בשבט שנת קל"ו, נשאל מאת
אחד מחכמי פרפנייאן (קטלוניה) על אחד שהתקוטט עם אשתו ביום ערב שבת בבוקר, ומתוך התלהטות
הרוחות קם ונבע שלקראת יום השבת הוא עוזב את העיר, ובשבת לא יהיה בבית! דא עקא, שהוא
השתהה לצאת מהעיר והשמש מתחילה לשקועה, והוא התחרט על שבועתו, ובא לרב העיר לשאול
על שבועתו!
עיקר השאלה הוא האם אפשר להתיר את שבועתו עוד קודם
שחלה, שהרי תוקפה חלה רק עם כניסת השבת, והצד שרשאי להתירה גם לפני חלותה: מדין
"שמוטב להתיר לו ושלא יבוא לידי איסור 'בל יחל', כמו שאמרו המפרשים לגבי נשבע
שלא לשחק בקוביא, למרות שאין לנו להתיר נדרו משום שעבירה היא כדמוכח בירושלמי...
אע"פ כתבו שאם ברור לנו שלא ישמור שבועתו, טוב לנו להתיר לו ולא יעבור על
שבועתו...". בראש תשובתו הפריך הר"ן את הראיה משיטת המקילים:
ואיני רואה בראיות המתיר זה, סמך כלל. שמה שהביא
ראיה שהתירו קצת המפרשים גבי נשבע שלא לשחוק וכו' ואע"פ כן כתבו שאם ברור לנו
שלא ישמור שבועתו, טוב לנו להתיר לו ולא יעבור על שבועתו. אי מהא לא איריא, ואין
הנדון דומה לראיה כלל, שהתם הטעם להתיר הוא כדי שלא יעבור על שבועתו, והוי דבר מצווה..."[12].
קשה להסיק מלשונו האם אכן סומך למעשה על 'קצת
המפרשים' או לא.
בשו"ת ריב"ש נמצאות כמה תשובות הדנים להיתר
נדר על משחק. כדי להבין תשובה אחת, יש להקדים ולומר, כנראה כי במהלך המאה ה-14
נחלשה האפקטיביות של תקנות הקהל בפרובנס. חלק מתהליך זה יש לתלות בשינויים הפוליטיים
באזור ובגירושים החוזרים ונשנים מהשטח שבשלטון הצרפתי. יתירה מזאת, בכל הקשור לתיקון
תקנות, היו מוסדות הקהילה תלויים בשלטון הנוצרי, ואפילו בנושאים פנימיים של מוסר
ומותרות. גם הכרזת 'חרם' בעיר 'אורל' (Arles) עיר גדולה בדרום-צרפת, הייתה תלויה באישורו של הארכיבישוף. יהודי
פרובנס העדיפו לעגן את סדרי הנישואין בחוזים נוטריוניים אצל הנוצרים. הסיבה לכך
נעוצה בחוסר היכולת של הנהגת הקהילה לכפות את תקנותיה על אלמים ופושעים. חרם הקהל שוב
לא היה מרתיע כבעבר. ולכן אמצעי הכפייה האפקטיבי ביותר, שעמדו לרשות הקהל, לא היה החרם
אלא מוראה של מלכות, ועונשי השלטון החילוני.
ביטוי לכך ניתן למצוא בשאלה מסובכת בענייני נישואין
שהופנתה לריב"ש בשנת קמ"ז, ובה היה אחד בשם 'שלואד אשתרוג' מארל,
שהעיד נגד חזקת כשרותו של 'בונפיל' אחד מעדי הקידושין, שראו אותו משחק בקוביא, נגד
'חרם' הקהל, וחילל שם שמים בפרהסיא. ודחה את בקשת הקהל שתבע הימנו להחזיר את הריווח,
וזלזל בהתראת הברורים, והסיבה האמיתית שהחזיר בונפיל את הגזילה היא: "העיד שמה
שהחזיר [את הגזילה] למשה גראט החזיר בחוזק יד ועונש המלך"[13].
הנחה זו, כי הקהילה בפרובנס לא הייתה מסוגלת לאכוף
את תקנותיה בכוח החרם וללא עזרת רשויות השלטון, מקבלת חיזוק משני סייגים 'מבחילים'
כגדר נגד מערבולת ההימורים. בשנת קפ"ב התחייב אברהם דה נים (de
Nimes) בפני נוטריון נוצרי בפני חצר המלכות, שלא
לשחק בקוביות או בכל משחק אחר, להוציא מיום חתונתו, ביום חתונת אחיו וחוה"מ
פסח. ונקבע שאם יפר את ההתחייבות יוטל עליו עונש של כריתת כף היד [!] התחייבות דומה
התחייב משה דה-נבר מהעיר ארל, בשנת רכ"ד[14].
רבי בנימין זאב רבה של 'ארטה' (יוון) [רל"ה -
ש"ה לערך], נשאל על שני מקרים זהים: אחד שנשבע שלא ישחק בקוביא לזמן מסויים,
ולימים, יצרו תקפו "ולא יכול לעמוד על עצמו, ונמצא עושה שתים רעות – שוחק וגם
עובר על שבועתו. האם ראוי ומותר לבטל את שבועתו?
במענתו הראשונה הוא נוטה להחמיר ולסתום את הדלת
בפני המסכן, ולאחר שלל ראיות מחז"ל וראשונים, ובראשם דברי הירושלמי, הוא מכריע,
שאכן הנשק היחידי נגד ייצרו הוא לכופו ולהמשיך את איסור השבועה[15].
בתשובתו השנייה הוא מפרט יותר את נימוקיו וראיותיו.
בה הוא מביא ראיות שאין להתיר שבועה אלא במקום מצוה, ואילו כאן המצב הוא הפוך,
שההיתר יגרום לעוולות. א. גזילה מדרבנן. ב. אפילו כשמשחק עם גוי, ואין חשש גזילה,
הרי עוסק בדברים בטלים וגם אינו עוסק ביישובו של עולם. ג. ועל החשש שהוא עלול לעבור
על שבועתו, הרי על איסור דרבנן יש להחמיר יותר מבשל תורה, שהרי דבריהם צריכים
חיזוק. ד. ולמרות: "שאנו רואים שאין שום חכם המזהיר ומוחה באותם המשחקים, כפי
שמוחה ומזהיר אל איסור אחר מדברי-סופרים. ועוד הרי אנו רואים כמה אנשים וותיקין
הרגילים במשחקים, אפילו הכי, אין מקום לבטל את נדרו, הואיל וזה יגרום לנדנוד עברה.
וכיון שכאן עבר עליו זמן רב שלא שלק, והתרגל בנדרו, אנן סהדי שיכול לקיים נדרו[16].
*
חגיגות 'חג המולד' באיטליה גרמו שהדוכסים כפו על
יהודים שהיו בעיסוקם מהמרים, להמר מול גוי, במטרה לבדר את הקהל הגדול שצפה מסביב.
עובדה מצערת קרתה בשנת ק"ע לערך, בימי
חגיגות האלה, בחצר המלך באלגירי (Alghero) שבצפון-מערבה של סרדיניה (Sardigna) באיטליה, ציווה המלך ליהודי, משחק-בקוביה ידוע, שהשתתף במשחקים,
לתת את ידו ולשתף עמו. הבעיה הייתה שזמן קצר לפני זה גזרה הקהילה 'חרם' על כל מי
שיתמכר ל'חטא' זה. הרב 'מרנא ורבנא מאישטרי בונגואה' שהזדמן לשם אותה שעה, היה במבוכה
מרובה, שכן הסתפק האם השחקן ההוא מוגדר כפושע או לא[17].
כדי להבין את מידת המועקה שהמשחקים הנחיתו על
קהילות ישראל, כדאי להעתיק את ראשית הפרקים של השאלה: השתלשלות הדברים: ארבע שנים
לפני המקרה החרימו 'כל קהל קאליר בבית הכנסת הגדולה, והסכימו והחרימו בחרם חמור
שלא יצחוק שום איש ואשה לשום צחוק של דווא"ש, לא בעדו ולא בעד אחר ולא אחר
בעדו. והעובר, עוונו ישא, וכל ישראל יהיו נקיים'. כעבור ארבע שנים, בתקופת 'חג
המולד', עבר מלך סיציליה את העיר 'קאליר', ובכיכר העיר צחקו הנוצרים בכל מיני משחקי-הימורים,
'ורבים מהיהודים נמצאו שם בחצר המלך לראות הצחוק'. באמצע המשחקים גונב לאוזניו של
המלך שאחד מהיהודים הנוכחים שם הוא מומחה גדול לתורת המשחק. גש אליו המלך: מדוע אינך
משתתף במשחקים? ענה ה'מומחה' ואמר: 'לא אוכל עד יתיר לי מרנא רבי יהודה ב"ר דוד
את החרם'[18]. השיבו
המלך: 'מה לך ולו, הנה כוחי עולה על כולם, אני אשים עליך קנס שתשתף בצחוק, ותהיה
פטור מהחרם'. היהודי הזה, לא נסחף עם שידול המלך, אלא 'כמו ירא אלהים' ההלך וגש
לרב המדינה ואל פרנסיה, והציע לפניהם את מבוכתו. הפרנסים התייעצו התאספו בבה"כ
והסכימו ביניהם, שיעלו ל'פרנס' העיר עם בקשה שיעלה לארמון המלך ויתחנן לפניו שלא
יבטל את החרם, ולא יפרוץ את הגדר מסביב לקהילה. ה'פרנס' "התחמק" בצורה
דיפלומטית מבקשתם, והציע: היות ויש ביננו מומחים למשחק, שמרוב חריפותם נהנים להיות
נוכח במשחקים ולהתבונן במהלכיו, ומכאן שורש הרע, כל כן מוטב לגזור שמהיום והלאה, איסור
למומחים אלה להיות נוכח באירועי המשחקים.
ויהי ביום ששי, 'יהודי שידו תקפה' לא התאפק והלך לראות
במשחקים בחצר המלך. הלה נסחף ונשאר עד לפני שקיעת החמה. המלך ראהו וביקש הימנו
שישתתף במשחקים! הגיב היהודי: 'הנה שבת קרבה ובאה', הגיב המלך: אז תבוא לשחק ביום
ראשון, והלה ענה: 'מה שיצוה אדוני המלך על עבדו – אעשה'. הרב הנזכר[19]
'שהיה עומד תמיד לפני המלך, בשמעו את דבריו, הביט בו [ביהודי] בעין רעה ובפנים זעומות,
והלך לו'.
ביום ראשון השתתף יהודי החצוף עם המשחקים והרוויח
סכום רב. לאור זאת שאלו ראשי הקהילה את הרב: 'מה טיבו של עובר זה'. תשובת הרב הייתה:
שיבוא לבה"כ בשבת, ונפרסם ברבים את חטאתו, ואילו הוא צועק שהשתתפותו הייתה
בציווי המלך! ודינו כאונס. כך קמה בוקה ומבולקה בבה"כ, כת אחת צועקת שהממון
שהרוויח -כשרים, ואילו הכת הנגדית צועקת: שלא, ואליו לזורקו לים או למוסרו לצורכי
צדקה, וכל צד מחזק את דעתו. מרוב מבוכה פנו אל הריב"ש כדת מה לעשות[20].
במענתו מאריך ריב"ש מאוד במבוכתו, עיקר ספיקתו הוא: אם הוא נחשב כמזיד, כיון שהערים
לגרום לעצמו הציווי, או שמאחר שבשעת המשחק היה אנוס בדבר, א"כ לא עבר על החרם
במזיד[21].
הרי לנו עובדה אחת החושפת לנו את הדילמה הרבה
הנגרמת מהלהיטות אחרי המשחקים.
[1] שו"ת הרשב"א, ח"א סי תשנה (ב). גדולים
וטובים נשאו ונתנו בתשובה זה: יש"ש, גיטין פ"ד סי' לז; שו"ת מהר"י
בן לב [רס"ג-ש"ם], ח"ד סי' ד [רבי יצחק בולמנטי מאיזמיר פלפל בדבריו,
'שער המלך' סלוניקי תקל"א, הל' שבועות פ"ו ה"ה, ולדעתו הרשב"א
יודה שאם כבר עבר על איסור השבועה, שרי וראוי להתירה] רבי יצחק מזיא רב בכמה קהילות
בשוואבן, שו"ת יפה נוף, מכון ירושלים תשמ"ו, סי' קלא; שו"ת בני
יהודה (עייאש), ליוורנו תקי"ח, סי' ק; תשובת רבי מרדכי פיינשטיין אב"ד
שקלוב, שו"ת זכר מרדכי, ירושלים תשנ"ט, סי' יב.
[2] שאר התשובות יש כאן תוספת חשובה 'לזמן ידוע'!
[3] שו"ת הרשב"א מיוחסות, סי' רנב, וזה יישובו
של ר"ת, תוספות בשבת שם. הרשב"א [וכן הרמב"ן והריטב"א] בחידושיו
לשבת העתיק את דברי ר"ת וכל דברי התוספות
תוספות
ממשיך בשם ריב"א המעלה הגבלה נוספת: לא אסור אלא במקום שחברו פשע, לדוגמת הדבקת
הפת, שאפילו אם היה בשוגג היה לו להיזהר בדבר ולא לבוא לידי שגגת עברה, אבל אם חברו
לא פשע, מותר לעבור על איסר קל, כדי להציל את חבירו מאיסור חמור.
סברא
זו של הרשב"א תואמת עם פסק-דינו שאסור לילך בשבת חוץ לתחום ג' פרסאות כדי
להציל בת-ישראל משמד, משום שאין אומרים לאדם 'חטא' בשביל שיזכה חבירך, ואפילו איסור
קל לא מתירים כדי להציל את חבירו מאיסור חמור, שו"ת הרשב"א ח"ז סי'
רסז, הובא בבית יוסף סוף סי' שו, ופלפל בדבריו, ודעתו להתיר.
[4] ח"ז, סי' ד.
[5] ר' שם טוב היה רבה של האי 'מיורקה' שהוא חלק מספרד.
בעל 'ארחות חיים' רבי אהרן הכהן מלוניל, גורש ממקומו גזירת פיליפ, בשנת ס"ו, ועבר
לאי מיורקה ושם הכיר את 'אדונינו מורנו ר' שם טוב', הל' חמץ ומצה סי' נז.
[6] כנה"ג, הגב"י ס"ק רנט.
[7] שם הגדולים לחיד"א, מע' גדולים אות ש' ערך ר'
שם טוב פלכו סי' עג. הוא מסתפק בתולדות חייו של ר' ש"ט האם היה בן דורו של הרשב"א
או בדור שלאחריו, והתשובה נכתבה לאחר פטירת הרשב"א ובחיי ר' ש"ט, ולפי
הצד השני, ברור שהרשב"א לא חזר בו. ואילו בחיבורו 'יוסף אומץ' (ליוורנו תקנ"ח)
סי' פו נוטה לומר שחי בדור שלאחר הרשב"א, והעורך הוסיף את דעת רש"ט.
[8] שו"ת מהר"ם חלאווה, ירושלים תשמ"ז,
סי' עז.
[9] בהלכות נדרים שלו העתיק רבי אהרן הכהן מלוניל תשובות
רבות מכתבי הרשב"א, ואילו תשובה זו של 'הנודר שלא לשחק', לא העתיק.
[10] עמוד תעב במהדורת מכו"י.
[11] נמוקי יוסף למסכת גיטין, מכון הרי פישל תשכ"ג,
לגיטין דף לה ע"ב, עמ' פח מעמודי הספר.
[12] שו"ת הר"ן, מהדורת רא"ל פלדמן, ירושלים
תשמ"ד, סי' נא. תורף התשובה הובאה בב"י יו"ד סי' רכח
[13] שו"ת ריב"ש, סי' רסו, עמ' שלט, בהוצאות מכון
ירושלים.
[14] Israel Abrahams, Jewish Life in the Middle Ages,
London 1896, p. 393; רם
בן שלום, 'חיי הקהילה בארל – שו"ת הריב"ש רסו כמקור היסטורי', מיכאל: מאסף
לתולדות היהודים בתפוצות, יב (תשנ"א), עמ' כד.
[15] שו"ת בנימין זאב, וויניציאה רצ"ט, סי' רסז;
הובא בשו"ת בעי חיי, אה"ע סי' א.
[16] שם, סי' רפא. תשובתו זו הועתקה למעשה בשו"ת רבי
בנימין הכהן רבה דק"ק ריג'ייו [אליאסנדריה, תי"א-ריג'ייו, תפ"ז], תלמיד
הרמ"ז, ירושלים תש"ל, יו"ד סי' לח.
[17] שו"ת ריב"ש, סי' קעא; תשובה זו הובאה בבד"ה
סי' שלד סע' יא. בשו"ת אבני נזר, יו"ד סי' תסב פלפל בארוכה בדעת הריב"ש
(נדפס בטעות: סי' קעח).
[18] לא הצלחתי לזהות את החכם הזה. בפתיח מעטרו
הריב"ש בתארים מופלגים ביותר
[19] כנראה שהכוונה ל'מרנא ורבנא מאישטרי בונגואה'.
[20] בתשובתו הקל עליו את דינו, ומטעם ממ"נ: אם לא
ידע מהחרם, אזי הוא אונס גמור, ואפילו בהנחה שידע, הרי היה אונס מציווי המלך. אבל
במקרה שידע, והבין שאם ישתתף בהצגה, המלך יצווהו לשחק, הרי הוא 'כמזיד גמור.. וראוי
להענישו בממון... אמנם ראוי לדיין שיהיו כל מעשיו לשם שמים ובמתון, בעצת גדולי הקהל,
ושלא יהיה כבוד הבריות קל בעיניו, ושלא יבוא לכלל כעס. ולכן לדעתו, אין לקחת ממנו
את כספו שהרוויח, אלא יש לקנסו בסכום מסוים.
[21] רבי יוסף מטראני [צפת, שכ"ח-קושטא, שצ"ט]
נשאל מאת רבי חייא רופא בענין התרת נדרי-נזירות. ובתו"ד העלה משא-ומתן בספקו
זה של הריב"ש. למסקנתו מעלה מהרי"ט שנראה להחמיר, שהרי הכלל 'אונס רחמנא
פטריה' למדים מ'ולנערה לא תעשה דבר', ואמרו גבי אסתר (מגילה טו), 'כאשר אבדתי מבית
אבא כך אבדתי ממך', עד עכשיו באונס עכשיו ברצון, לפי שהליכתה לפני אחשוורוש הייתה ברצונה,
אע"פ שלבסוף וודאי הייתה אנוסה, ונאסרה על מרדכי לפי שהיא גרמה בהליכתה, שו"ת
מהרי"ט, ח"א סי' כא. ויש להבין את דבריו אלה: בצד שאסתר אנה מוגדרת כאנוסה,
כיוון היא הכניסה את עצמה ברצונה לסכנה זו, הרי אדרבה עברה על איסור. אלא היינו
מעלים סברא הפוכה: שננקוט את הצד שהמכניס עצמו למקום אונס חשוב כאונס, לכן הייתה מותרת
ללכת לאחשוורוש, שהרי הלכה על דעת שהיא תיבעל לו באונס!
אם
כי יש ליישב את דבריו בהקדם חידושו של ר"י מפריס: "שאסתר המציאה עצמה לאחשורוש
בשעה שלא היה תובעה, כדי שיתאוה לה ויהיה נוח להתפתות לעשות לה בקשתה", העתיקו
בשו"ת מהרי"ק, סי' קסז, אך בתוס' שלנו אינו מופיע [וראה תוספות לכתובות
ג ע"ב סוד"ה ולדרוש לגבי יעל], לאור דבריו אלו מיושבים דברי מהרי"ט
שסוף כל סוף עצם ביאה הייתה באונס, וראה תשובתו של מהר"ם מרוטנבורג, פורסמה לראשונה
בתשובות בעלי התוספות, ניו יורק תשי"ד, סי' עב; חו"י, סי' קח; שבות
יעקב, ח"ב סי' קיז; תשובת רבי חיים מוואלוז'ין, נדפסה ב'בית הלוי' סוף ח"א;
דברי יציב, חו"מ סי' פא. לאחר כל הדברים האלה, מן הדין לחזור לתשובת הריב"ש,
ולשאול בכיוון ההפוך, למה לא הביא פשט את ספיקו ממהלך זה לגבי אסתר שמותר להכניס עצמו
לאונס?! ושמא עריות שאני שהרי מעשה עריות כקרקע עולם, ואולי אסתר שאני שפחדה
מאחשורוש חופפה עליה כל הימים, וראה שו"ת שרידי אש, ח"ב סי' לו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה