משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

 

תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק 

התמכרות לתענוגים והימורים וההשלכות השליליות מהם / מגרעות ההתמכרות להימורים עד כדי פגיעה עצמית / מס קובייה / הטלת קנס מטעם השלטון הספרדי על יהודים שהתמכרו להימורים / התייחסותם של גדולי ישראל לאלו שלא השכילו להתגבר על יצרם / נזקי ההימורים ליחיד ולכלל / פירוק שלום-בית

 

התמכרות לתענוגים והימורים וההשלכות השליליות מהם

בפרק הקודם ראינו שמשחקי ההימורים גרמו לתקלות רבות, הן בחיי הפרט והן בחיי הכלל. בחיי הפרט גרמו הם להשחתת המידות; ביטול הזמן; הוצאות מיותרות שסופן הסתבכויות כספיות והתרוששות, ויתירה מכך עד לידי סכסוך בין אדם לחבירו ואף פירוד בין איש לאשתו, שגרר אחריו הרס בחיי המשפחה והטיל בסופו שנאה בינו לבינה. כמובן שההימורים היו מלווים במגרעות חברתיות רבות, לדוגמת: תביעות משפטיות; פרצות גדרי הצניעות ועוד.

בפרק זה נרחיב את היריעה אודות מגרעות ההסתבכויות של ההימורים, עד כדי אובדן שליטה-עצמית, סוג של הפרעה. הפרעה זו מובחנת כבעיה פסיכולוגית, ונזקיה משליכים הן על היחיד והן על החברה. בהתמכרות להימורים, מתעורר דחף בלתי נשלט לרכישת כרטיסי פייס, לבקר בבתי הימורים ולשחק במכונות הימורים. ההתמכרות גורמת לחוסר יכולת לווסת התנהגות זו. המכורים ממשיכים להמר גם לנוכח ההשלכות השליליות בתחום החברתי.

רוב האנשים המהמרים במתינות, עוסקים בפעילות זו כהתנהגות מקובלת בחברה. אך ההתמכרות להימורים היא כבר סיפור שונה לחלוטין. תכונתה הבולטת ביותר של התמכרות זו המבדילה את המכור להימורים משאר הבריות המתבדרים אף הם במשחקים שונים, היא הריכוז המוחלט וההתמדה המופרזת במשחק עד כדי שכחה עצמית מוחלטת. שורשה של בעיה פסיכולוגית זו הינו ביולוגי: אזור במוח, שנקרא האינסולה, נפגע. אזור היפראקטיבי זה עלול להוביל לחשיבה מעוותת, ולגרום לסובל לראות דפוסי רצפים מסוימים הגורמים לו להמשיך את ההימורים גם לאחר הכישלונות ואי-בואם של הרווחים המיוחלים. המוח מגיב לנוכח פעולת ההימור באותו צורה בה מוחו של שיכור מגיב למראה משקה חריף.

כל מעייניו והגיגיו של המכור הם סביב ההימור. ריכוז זה מאפיל על שאר עיסוקיו וכתוצאה מכך הוא מסיח את דעתו מבני משפחתו, ממקצועו, ממעמדו ומכבודו. להיטותו אחר המשחק אפופה אופטימיות מופרזת ובלתי מציאותית בסיכוייו לנצח. ככל שיוסיף ויפסיד לא יתערער בטחונו זה בעצמו. כתוצאה מכך הוא אינו מבקר את מקורות ממונו מהם הוא מהמר, הוא מסוגל לבזבז את משכורתו, ממשכן את שעונו ואת בגדיו, ולבסוף כל אשר ברשותו.

בפרק זה נביא דוגמאות אחדות כאלה: התמכרות עד כדי אובדן שליטה; נזקי ההימורים ליחיד ולציבור; ואישים שנסחפו במערבולת ההימורים, וכדי להתמודד ולעצור את הסחף נקטו את כלי-הנשק שהיה מקובל באותם ימים: נשבעו להפסיק.

אלא שנתחיל עם ריבוי תענוגים ובילויים, שכמובן, מיעוטם יפה[1], אך המרבה בהם והרודף אחריהם, מביא על עצמו השלכות שליליות רבות, השחתת המידות והשכל-הישר, וכפי שהשכיל הרמב"ם לכתוב במו"נ שלו[2]:

מכלל מטרות התורה השלמה גם לנטוש את התאוות, לזלזל בהן ולמעטן ככל האפשר, ושלא יתכוון מהם אלא להכרחי. יודע אתה שרוב תאוותנות ההמון והתפרקותם הוא רעבתנות באכילה, בשתייה ובמשגל. זה מה שמבטל את שלמותו ...ומשחית את רוב מצביהם של אנשי המדינות והנהגת הבית. כי בהיגררות אחר התאווה בלבד, כפי שעושים הבורים, בטלות ההשתוקקויות העיוניות, נשחת הגוף והאדם אובד לפני שגילו הטבעי מצריך זאת, ורבות הדאגות והייסורים, ורבות הקנאה זה בזה והשנאה זה לזה, והמאבק להוציא מה שיש בידי הזולת. הדחף לכל זה הוא שהבוּר קובע לו את ההנאה בלבד כתכלית מבוקשת לכשעצמה.

בראש חיבורו זה הרחיב הרמב"ם את היריעה כשהוא מסביר ע"פ עיקרון זה את משמעותו הפנימית של חטאו של אדם הראשון, שלדברי הרמב"ם נגרם עקב גרירתו אחרי 'תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים'[3].

וכמובן שריבוי השחוק והתענוגים הוא בראש וראשונה 'ביטול תורה'[4] והגורם הראשי ליפול בסבך העבירות[5], ודעתו משתבשת עליו[6]. כן הוא עלול לפגוע בעצמו וגם באחרים[7].

מגרעות ההתמכרות להימורים עד כדי פגיעה עצמית

בחודש חשון תשע"ו פנתה אישה לבית-הדין הרבני בתל-אביב עם תביעה להתגרש מבעלה, בטענתה כי הוא מכור להימורים, דבר שאינו מאפשר חיי נישואין תקינים. קריאת טענותיה של האישה מזעזעת ומכמירת לב, ואלו דבריה[8]:

תביעתי: היות ובעלי הוא מהמר כרוני בכספים. הוא יושב כל היום מול המחשב ומהמר דרך אפיק באינטרנט. הדבר הוא בגדר חיסרון שאינו בר-תקנה. בעבר, לאחר שהעמדתי אותו על חומרת מעשיו, והצדדים גייסו כספים כדי להוריד את החובות העצומים שבאו בעקבות ההימורים, סוכם ביננו כי אני [האישה] אתן לבעלי 'צ'אנס' כדי לחזור למסלול של אדם רגיל שעובד למחייתו ומנהל חיים רגילים. עוד סוכם כי במידה והוא יחזור להימורים יהא עליו לעזוב את הבית. בעלי לא עמד בהבטחתו ולאחר תקופה קצרה חזר להמר. ואכן כפי שסוכם בעלי עזב את הבית.

זו רק דוגמא מפס"ד אחד המגולל טרגדיה שנוצרה עקב התמכרות למשחקי הימורים. ברם, מהדוגמאות שנציג להלן, ניווכח שיצר ההתמכרות לא נולד היום, אלא כבר מימים ימימה, הרס בתים ופגע ביחידים ואף בקהילות שלמות.

מס קובייה

חיי היהודים בגולה היו שזורים בנושא המיסוי. ניתן אף לומר, כמעט בלא יוצא מן הכלל, שעיקר סבל היהודים בארצות מושבותיהם היה בעקבות השירותים הכלכליים שהפיקו מהם השליטים, ובכוח המיסים המיוחדים שניתן היה לסחוט מהם. אחד מהמיסים הייחודיים הינו מס-המשחק!

לאורך מאות שנים גבו שלטונות אירופה מאת אזרחיהם היהודים 'מס-קוביה', מס זה שאינו מצוי וגם לא מקובל בשום במקום אחר, אינו ידוע וגם לא מחוור רקעו ונימוקו; ברם, עצם גביית ה'מס' מוכיחה שהמשחק היה נפוץ בקרב יהודי אירופה. כמובן מס זה בא בנוסף לרשימת המיסים הגבוהים שנגבו מיהודים בכל מקום בו הם ישבו[9]. המס הוא תשלום צורכי המשחק ומכשיריו! כנראה שכל מטרת המס הייתה לשמש אות קלון ליהודים. מס זה נגבה מיהודים על-אם הדרך בעת עברם מנסיכות לנסיכות. בשלהי ימה"ב הייתה גרמניה של היום מחולקת לנסיכויות קטנות, כאשר המעבר מנסיכות לנסיכות היה כרוך בתשלום מכס לנסיך המקומי. המוכסים היו יושבים לצורך כך בשערי העיר, בצמתי הדרכים ובמובאות הגשרים שעל הנהרות[10]. הגדילו לעשות שלטונות 'מיינץ' שהייתה מהקהילות החשובות באשכנז, היות ושכנה על גדות הנהרות 'ריין' ו'מיין': הם חייבו כל יהודי אשר ביקש להיכנס בשערי העיר, למסור בידי המוכס מספר קוביות.

מס המשחקים הוסיף כמה דפים קודרים ועגומים לספרי ההיסטוריה היהודית ולפרשת העלבונות בסבלתם בגולה. עד כדי כך היה נטל המס כבד, שהיו יהודים שלא הצליחו לעמוד בו ועקב כך המירו את דתם, רח"ל.

כבר בחודש ינואר שנת קמ"ד (1384) פרסמה נסיכת מיינץ צו אשר ביטל מס זה באופן זמני. לאחר זמן לא-רב פורסם צו נוסף אשר ביטלו סופית. יתירה מזאת, בצו השני הודגש: נאסר על המוכסים לגבות את מס הקוביות, אף אם נמצא מי מהם שהציע אותו, מתוך הרגל, מרצונו החופשי[11].

פטור נוסף נותר משנת קס"א (1401) אז העניק 'רופרכט' (Ruprecht) מלך גרמניה (בין השנים 1410-1400) בכתב-השחרור שלו ליהודי אשכנז, פטור ממס הקוביה, כשהוא מציין שגבייתו הוא 'מנהג' קדום!

הנימוק למס מוזר זה אינו ברור וגם אינו מחוור, וכנראה שיש לקבל את הצעתו של יהודה לייב (ליאופלד) לעוו שטוען כי הואיל והיהודים היו אז מהמרים 'כבדים', ראו השלטונות שמצד הדין עליהם להחזיק את בתי ההימורים.

כנראה, שניתן לחלק את מיסוי היהודים בתפוצות לשני חלקים עיקריים. החלק הראשון הוא מעין מס-חסות שהוטל על כלל תפוצות היהודים בתמורה לקבלת זכויות בסיסיות והגנה. ואילו החלק השני הוא המס המשפיל שהוטל לעתים במדינות השונות[12]. לכל הדעות מס-הקוביה גרם לדופי ולגלוג ליהודי אשכנז. היוצא לנו מזה: מס-הקוביה גרם לנזק כפול: עול כספי - המס היה כבד מאוד ומשמעותי כלכלית; ועוד, מדובר במס משפיל. הנטל הכבד גרם שלאורך כל השנים פנו ראשי הקהילה אל השלטונות עם בקשה לבטלו או לחלופין  להפחית את הסכום; בקשות שלעתים נענו בצורה חיובית. הבקשות מטעם הקהילות חזרו ונשנו עד שבשנת קפ"ב (1422) נתבטל המס לגמרי. ברם, העדר המס לא שם-קץ לעול הכספי. הגבייה קיבלה גוון חדש. מקודם הייתה הגבייה מרוכזת בידי המוכסים הרשמיים, באופן מסודר, ואילו עם ביטולו נעשתה הגבייה הפקר. ההמונים, ריקים ופוחזים, תבעו 'קוביות' מעוברים-ושבים יהודים והציקו לנוסעים ולנודדים יהודים בכל מיני אילוצים ועינויים, עד כדי סכנות-נפשות ממש. המצב הלך והחמיר, עד כדי כך שלאורך המאה ה-17 נשמעו מחאות מטעם תיאולוגים נוצרים נגד 'אכיפת' המס ע"י רודנות ורמיסה, כלפי יהודים חסרי-ישע.

עובדות לא מעטות נשתמרו ונשתיירו כזכר וראיה לנגישות אלה. גם המומרים לא טמנו את ידם בחול, ועוד הוסיפו אש למדורה. הם לימדו את הגויים איך להכעיס את היהודים, להכאיבם ולהתל בהם, בלשון-הקודש! המומר דיטריך שוואב בחיבורו האנטי-שמי Detectum Velum Mosaicum  [מסכת היהודים בדמות תורת משה] שהדפיס בשנת 1616, בו הוא מתאר בפרוטרוט את מנהגי היהודים במעגל-השנה, תוך ניסיון לגלות בהם יסודות אנטי-נוצריים, מעיר ומזהיר כל יהודי היוצא לדרך, לבל ישכח לשים בתרמילו 'צידה-לדרך' "כלי גולה" - אלה הקוביות - כדי למלא בשעת הצורך את רצון הגויים הדורשים: "תן לי קוביות או דם!" תוך כדי שהוא מלמד את הגויים איך לבטא את הדרישה בשפת היהודים, כשנימה של השפלה נוטפת מעטו.

משפט האכיפה עלה בדרגה אצל מומר אחר בשם 'ווילהלם פארטונאט' שבחיבורו האנטישמי שפרסם בשנת 1639, מעלה נוסח היתולי יותר: הוא מציע ׳להשביע׳ את היהודי. גם הוא מאמן את חבריו לאנטישמיות ולו נוסח משפיל משלו: "אני משביעך בשם אלקיך בכול אבותיך אי"י, ובתלמודיך ובכל הרבנים שלך: תן לי את הקוביות". וממשיך בכל מיני משפטים מאיימים, מילולית ופיזית, באם היהודי מסרב לשלם.

יתירה מזו, הדרישה התכופה לתשלום המס, גרמה לכך שיהודים יתעסקו בתוצרת הקוביות. החלו לפתח 'אומנות' של יציקת וחריטת המשחקים.

את מסכת העינויים וההשפלות נסיים עם עדותו של החיד"א, בה הוא מתאר את ההשפלה אותה חווה עם יציאתו הראשונה מארץ-ישראל לחו"ל כשד"ר ירושלמי בשנת תקי"ד. בעזבו את העיר בולצנו (Bolzano) שבצפון איטליה, לעבר הדרך הראשית בדרום טירול (Sudtirol), נתלווה אליו יהודי, שבכיסו היו חבילות של כלי-משחק, כדי לפייס את יצרם של שונאי היהודים[13]:

 

 

הטלת קנס מטעם השלטון הספרדי על יהודים שהתמכרו להימורים

על הטלת קנס שונה, אנו למדים מתוך ארכיון חבל נבארה (Navarra) שבצפון ספרד, שיהודי המדינה התמכרו ליצר ההימור עד כדי כך שלפעמים היה השלטון מטיל עליהם קנסות[14].

על הטלת קנס שונה, אנו למדים מתוך ארכיון חבל נבארה (Navarra) שבצפון ספרד. לפי הנאמר, יהודי המדינה התמכרו ליצר ההימור עד כדי כך שלעתים ראה השלטון צורך להטיל עליהם קנסות. על הטלת קנס שונה, אנו למדים מתוך ארכיון חבל נבארה (Navarra) שבצפון ספרד. לפי הנאמר, יהודי המדינה התמכרו ליצר ההימור עד כדי כך שלעתים ראה השלטון צורך להטיל עליהם קנסות.

בארכיון המדינה השתמרו לא מעט עדויות על השתתפותם של יהודים בהימורים ובעיקר מה שמכונה בתיקי המשפטים 'משחקי קובייה'. מתוך התיקים אנו למדים שיהודים לא מעטים סיכנו את הונם במשחקי מזל אף שדעת כל הגורמים, הן ראשי הקהילה והן הכתר עצמו, לא הייתה נוחה מעצם קיומה של התופעה. הקהילה היהודית החשובה בחבל הייתה טודלה. ידוע על בתי הימורים ליהודים ולמוסלמים בעיר טודילה בעיקר, אך לא לנוצרים. מצד אחד השלטון התיר הפעלת בתי הימורים ליהודים של טודלה, בכך שהמלך נהנה מהכנסותיו ע"י מתן הזכות להפעילו בחכירה, תמורת תשלום שנתי לאוצר המלך. מאידך גיסא, בתי-המשפט המלכותיים החמירו עם המהמרים, וכנראה שמדובר במהמרים כפייתיים, ולא פעם קנסו מהמרים יהודים, כדוגמת שלושה יהודים מפמפלונה, עיר-הבירה של נבארה, שנתפסו מהמרים במשחקי קובייה, שכנראה היו מהמרים כפייתיים או שהימרו מחוץ לתחום הקזינו[15]. ייתכן שהקנס הוטל עקב תלונה של בני משפחתם לכתר מפני חששם מאבדן כל רכושם, כפי שאנו יכולים להסיק ממקרה אחר שהשלטון הטיל קנס עצום של 100 פלורינים על יהודה רנקון, יהודי מטודלה, על כך "ששיחק בקוביות ללא הפסקה", אף שהתחייב להפסיק לשחק.

התייחסותם של גדולי ישראל לאלו שלא השכילו להתגבר על יצרם

בתולדות קהילות איטליה, ידועה התופעה המופלאה של רבי יהודה אריה מודינא, שלמרות גדלותו בתורה וגם בחכמה, נתפש אף הוא ברשת ההימורים. וזאת למרות, שכבר בצעירותו עלה על המוקש הזה, כפי שהצבענו בפרק הראשון, לחיבור שלם שחיבר בצעירותו בגנות המשחקים. ולמרות הכרתו הפנימית כי הוא עלול להפסיד כל אשר לו, לא הספיקו כוחותיו להינזר מן הקלפים לימים מרובים, והסתבכותו הייתה כל כך חמורה, עד שהפסיד בה את שארית כספו; וזאת למרות ניסיונות הנואשים מצידו להתגבר על ייצרו זה. ולמרבה הפלא, בשעה שראשי הקהילה ביקשו לעצור בהתפשטות הנגע, עמד ריא"ם והוכיח בראיות שכל אותם השידולים של הקהילה בניגוד להלכה הם[16]!

על מאבקו הפנימי שנלחם כל חייו בדלות ובנטייתו הכפייתית למשחקי הימורים, הוא מספר בעצמו ביומנו האוטוביוגרפי 'חיי יהודה'. ספר מלא וגדוש בחישובי ה'דוקאטים' שהרוויח על שולחן ההימורים ואלה הרבים שהפסיד. לדוגמא בשנת שצ"א, כאשר השתוללה בוויניציאה מגפת דבר, ואלפים מחברי הקהילה מתו, רשם שהוא שבוי במזל-רע הכופה אותו להמר[17]:

כוכבי השמים וכסיליהם, אשר נתנם אלקים בשמים לממשלת התחתונים ולהנהיגם כמו סיבות שניות[18]. תמיד היה בדעתי כי אין גם אחד יכול להימלט מכוחם, ואין נסתר מחמתם. והגם כי יטו[19] ולא יכריחו לגמרי, יש מהם נטייה חזקה בין הקושי וההכרח[20]. זאת הייתה לי להכריחני כל ימי חיי לשנות באולת הצחוק, עם כל אשר נפשי ידעה מאוד דפיו ורעתו... וכמה פעמים הממי והורידני לארץ, ולולא זה הייתי כל ימי שמח בחלקי ועלז כאשר חנני ה' מן הדעת וההשכל למצוא חן בעיני גלות יהודה למרחוק, ושרים ונדיבים אשר לא מעמנו.

כי גם עתה, לעת ערב, בן ששים לזקנה, ובתוקף המגפה והצרות האמורות לעיל, יום י"ז בתמוז שצ"א, שחמשה דברים אירעו בו לישראל רעים וחטאים, נכנסה בי רוח שטות וחזרתי לצחוק. ומאז, ועד כסלו שצ"ב הפסדתי יותר מחמש מאות דוקאטי, ורבם חובות לאשר הלוו לי וההוצאה מפני היוקר כבדה על אנחתי

ובשנת ת"ג רשם ריא"ם[21]:

מראש השנה עד י"ו חשון התמדתי בצחוק הרע מדחי אל דחי, עד שמכובד החובות וחוסר כל, נדרתי למנוע עצמי ממנו עד פסח הבע"ל

על נדר זה שמר עד לנפילתו הבאה בימי חנוכה שנת ת"ד, אז היה זמן שכולם שחקו, וריא"ם נסחף עם כולם, והפסיד 'הפסד רב' וגם שלום-ביתו התערער[22]:

מר"ה ת"ד עד ימי חנוכה, המר והנמהר בעדי כל ימי חיי, התעסקתי [בשתדלנות עבור חתנו] וערב חנוכה מיאנו בו, ונשארתי עצב על זה. אך הוספתי עצב עמה, כי ליל חנוכה חזרתי לצחוק המקולל, והתמדתי עד ר"ח אדר בהפסד רב והעדר כבוד גדול, לא עבר עלי כמוהו מעולם, וקטטת בית

לעומת ריא"ם, שביכה כל ימיו על מצבו הרע, מן הנכון להציג מלומד נוצרי, ג'ירולאמו קארדאנו, בן הדור הקודם לריא"ם, שהיה רופא מתמטיקאי ואסטרונום. אף הוא איש-אשכולות היה, וקובץ חיבוריו מחזיק עשרה כרכים כבדים, ואף הוא בדומה לריא"ם לא היה מסוגל מעולם להזיר עצמו ממשחקי הקלפים, שהיה ראש-תאוותו. אולם שלא כריא"ם היה רגיל לנצח בהימוריו (ועל כך הייתה גאוותו), ובמקום שישמיע דברי אזהרה לשחקנים, כתב ספר מלא התלהבות שבו שיבח את מעשיו ושיטותיו[23].

 

 

נחזור לתקופת הראשונים, רבי טוביה מבורגונדיא, מבעלי התוספות, סובר שיש להקל ולהתיר נדרו של אחד שקיבל על עצמו בשבועה שלא לשחק, מאחר שעניין זה דומה לעתים לאונס ואיננו בשליטתו שלו[24]:

ואומר ריב"א מכאן ראיה שאין להתיר נדר של קוביא. ורבנו טוביה אומר, שעתה בזמן הזה יש להתיר נדר של קוביא, כי כמו שגגה הוא, כי אינם יכולים להתאפק ולמשול ברוחם

הריב"ש גם הוא נוקט גישה זו. במאמר הראשון הבאנו שהריב"ש נשאל מקהל 'בורנא' על אחד שקיבל על עצמו בשבועה בנקיטת חפץ שלא לשחק בהימורים, וכעת גבר עליו יצרו ורוצה להתיר שבועתו. בתשובתו מחמיר ריב"ש בצורה חריפה, ולא נתן שום פתח להתיר. ואחד מנימוקיו הינו: "אף אם לא הייתה שבועה זו על דעת המקום יתברך, ולא על דעת רבים, אין מתירים אותה, לפי שאין מתירים אלא שבועת הרשות, אבל שבועה שנעשית למנוע מאיסור אין מתירים. ואליו בתשובה אחרת לקהילת 'מוקדמי אלג'זירה', על אחד שקיבל בנדר על הפסקת המשחקים, והוסיף התחייבות קנס כספי לעניים באם ימעד ויחזור לסורו. כאן בא ריב"ש לקראתו ופטר אותו מתשלום הקנס, רק ייסרו אותו 'לצורך השעה' עם ארבעים מלקות על שעבר על השבועה. ונימוקיו עמו: א. ההתחייבות לא הייתה מול שני עדים. ב. בעת השבועה היה בטוח שלא יחזור לסורו, והוי כאסמכתא. ג. בגין קושי ההתנתקות מהתמכרותו[25]:

אמנם יען הודה זה מעצמו והוא בא במסורת הברית, ומדעתו ומרצונו מקבל עליו את הדין וציית דינא ומתחרט לפשעו. ראוי לקבלו ושלא לדחותו בשתי ידיים, ושיקבל העונש [המלקות] בסתר ובצנעה לפני ג' או ארבעה או לכל היותר בפני עשרה.  ואפשר להקל בזה, יען השחוק תקיף יצריה עד שהרגיל בו קרוב לאונס, דומה למה שאמרו רבותינו במסכת כתובות [נא ע"ב]: מ"ט 'יצר אלבשיה'. ורבים מעמי הארץ נשבעו עליו ונוקשו עברו עליו ולא נענשו. ולזה ראיתי רבים מן החכמים החסידים נמנעו מלהשביע המצחקים. וראוי לכל דיין שתהיה כוונתו לשם שמים כדי להוכיח, לא כדי לבייש ולהכלים

בפרק הקודם הבאנו את דבריו החריפים של ה'ראשית חכמה' ב'שער הקדושה', בגנות המהמרים, בכך שהוא מגדיר אותם ככת הליצנים, ואילו ב'שער תשובה' הוא מתאר את קושי מלחמת היצר נגדו, עד כדי כך שהוא כמופת למי שקיבל על עצמו להתענות. שהרי אותו מהמר אינו חש ואינו מרגיש כלל בסבל של הצום ושל חוסר השינה, מאחר שכל מאווייו והגיגיו נתונים אך ורק בהימור. נתון שכל המתענה צריך לזכור וכך תקל עליו תעניתו[26]:

ויחשוב שכמה מבני-אדם הליצנים עומדים בשחוק הקוביות ושאר מיני השחוק יום ולילה ויותר, לא יאכלו לא ישתו ולא יבוא להם שינה, וזה מפני חשק הקליפה החיצוני שהגוף אוהב אותם

נזקי ההימורים ליחיד ולכלל

כאמור לעיל, כדי לממן את המשחק לווה המהמר כספים, שעד מהרה הוא מפסידם במשחק הבא, ונאלץ לחזור וללוות כספים הן כדי לפרוע את החוב והן כדי להמשיך בהימוריו, כך הוא נשקע ונטבע בים של חובות. מכאן הדרך קלה לאבד פרנסתו וגם את כוחותיו הפיזיים והנפשיים, ההולכים ומתדרדרים עקב הבילוי הממושך. והוא הדין למתמכר לכל בילוי ותענוג[27]. ויש המקצינים ומהמרים על ביתם ובני ביתם, ויש ומועקתם הנפשית תכבד עליהם עד כדי התאבדות רח"ל.

עובדות מזוויעות נמסרו על יהודי אשכנז בשלהי תקופת בעלי-התוספות, אל אנשים שהימרו על גופם. ב'מרדכי' מובאה סברה, כי אם חוזר המהמר על נוהג זה כמה פעמים, אין לפדותו, כדי שלא לעודד אנשים ללכת בדרך נלוזה זאת[28]:

נראה לי שאותם ריקים כיוון ששחקו שני פעמים או שלושה על גופם, אין פודים אותם

את הסיטואציות האלה היטיב לתאר רבי אליעזר פאפו בספרו המוסרי 'פלא יועץ' בלשונו הציורי[29]:

גם בזה רבו המתפרצים, אשר זה דרכם כסל למו ואומנותם בכך לאבד כמה לילות וכמה ימים במשחק, בבתים ובגנות ובקרנות, ומשקיעים כמה ממון וכמה נפשות עד שיש המכלים את ממונם אף אם כבר מצאה ידם, לכל יש מוצא וסוף שגוזלים וחומסים ובני ביתם מוטלים ברעב. עוללים שאין להם לחם פורש אין להם, שאין מתעסקים ביישובו של עולם להביא טרף לביתם. ועבירה גוררת עבירה, שמבטלים תפילה ומצוות, כי בעידנא שיצר הרע תוקפם ועומדים בשחוק קשה להם לפרוש הימנו יותר מפרישת הציפורן מן הבשר. על חייהם אינם חסים ואין מפנים עצמם מן השחוק אפילו לאכול בשעת אכילה ולישון בשעת שינה. ומי שהורגל במנהג הרע של השחוק, גם כי יזקין לא יסור הימנו, אם לא שבכוח יגבור איש

פירוק שלום-בית

מכל שלושת בניו לא רווה רבי יהודה אריה  מודינה – נחת: האחד מת, השני נרצח, ואילו השלישי ברח לברזיל בעקבות פירוק ביתו, וכה מבכה עליו אביו, שמאז הבריחה לא ראוהו, והוא חזר לוויניציאה רק אחרי מות אביו[30]:

מחודש שבט שצ"ח הרבה בני יצחק יצ"ו לפשוע לבלתי לכת ארח באנשים להרוויח לטרף ביתו, כי אם מבוקר לערב יוקארי[31] לצוק המהולל, עד בחר ללכת (ואני סייעתי בידו) להרחיק נדוד. ועז את ביתו, נטש את אשתו עזובה ועצובת רוח, והלך לליוורנו, ומשם לאמשטרדם, ואמר כי רצונו לעבור לברזיל, ימחול לו ה', כי היה יכול לשבת שליו ושקט בביתו ולשמח את נפשי ולתמוך ולכלכל את שיבתי, ויעבור והנה איננו... אין זה כי אם עוונותי ופשעי הגורמים כי על ג' בניי שהיו לי, אוכל לומר: זה מת, וזה נהרג וזה גולה[32]

עובדה נוראה מסופר על רבי אשר אנשיל יונגרייז בעל 'מנוחת אשר' שכיהן כאב"ד טשענגיר משנת תקצ"ד עד לפטירתו בתרל"ד. בעירו הייתה קבוצה של יהודים משחקי בקוביא, ביניהם היו גם ת"ח ויראים ושלימים. פעם אחת הגיעה אל הרב באישון לילה, אחת מנשות העיר, ופרצה בבכי, היות ובעלה שהוא יהודי חשוב, נסחף בהימורים, ואינו מסוגל להשתחרר מהם, עד כדי כך שאיבד את פרנסתו, וכלכלת הבית שוקע בתהום. בנוסף לכך רמה הרוחנית שלו ירדה פלאים, מזלזל בלימוד ותפילה. היא ממשיכה שכבר זמן רב שחשבה לבוא ולהתלונן בפני הרב, אלא שמרוב בושתה – דחתה את התלונה. דא עקא, הערב, יש לבעלה יארצייט, ובכל שנה היה רגיל ללמוד משניות וכדומה, והשנה, במקום עריכת היארצייט הלך לקזינו. כאן היא כבר לא יכלה לשאת יותר את צערה, וחיכתה לשעה מאוחרת, עם דמעתה על לחיה. את בקשתה סיימה: באם הרב לא יצליח להחזירו למוטב, היא תצטרך להיפרד ממנו.

הרב התעמק בסיפורה הטראגי, גוון פניו השתנו לאדום, בער כלפיד אש, והחל לצעוד בבית הכנסת לאורכה הלוך ושוב אחוז שרעפים, עד שצעק בקול אדיר: "עס גייט נישט' 'עס גייט נישט', מה היא רוצה באמצע הלילה, שאתחיל להסתכסך איתם?" תחזרי הביתה, ומחר בבוקר יהא קל יותר לנצח אותם.

האישה חשבה שהוא מתכוון כלפי שאר השחקנים, בגלל שהוא מפחד לריב איתם באמצע משחקם. ברם, כוונתו הייתה על מזיקים רוחניים. למחרת בבוקר, חיכה הרב לבר-נש הזה, הלה הגיע למניין שני, הרב שאלו: האם יש לך היום יארצייט? וענה ואמר: הן. הרים הרב את קולו והכריז כלפי המתפללים: היום יהיה 'תיקון' טוב וגדול המתפללים תמהו על הכרזה מוזרה זו. הלה גש ל'עמוד' והחל להתפלל, ברם הרב האריך מאוד בתפלת הלחש, וההוא נרדם על העמוד. הרב כבר פסע את פסיעותיו, והוא ממשיך להירדם, מתוך כך שהיה ער כל הלילה, וחטפתו השינה, והוא לא הרגיש שהרב כבר סיים את תפילתו.

הקהל רצה להעירו, אבל הרב לא הניחם. כל המתפללים הצטופפו ליד העמוד משתאים לדעת מה קורה כאן! פתאום זעק הש"ץ שם של אחד הקלפים, מכך שחלם על אחד הקלפים המנצחים. ויהי והקיץ משנתו, והתבייש מכל הקהל העומד סביבו והבין את חומרת מצבו.

תיכף ומיד השתטח על הקרקע לפני הרב, וזעק מעומק לבו: רבי! רצוני לחזור בתשובה! הרב השיבו: קם על רגליך, הרי אמרתי שהיום יהיה 'תיקון גדול וטוב'. אחד מהקהל גש לעמוד כדי להמשיך עם חזרת הש"ץ. ואחר התפלה החל הרב לערוך עבורו תיקון תשובה:

ציווהו לטבול במקווה, בחזרתו מהמקווה, ציווהו להביא את כל הקלפים שלו. בהביאו את הקלפים, הוליכו הרב לחדרו הפרטי, והחל לומר עמו ווידוי בקול בכי ונהי, וכל הקהל עומד מבחוץ ומקשיב למתרחש בחדר ברתת ובזיעה. באמצע התיקון זעק הלה: רבי! לעולם לא אחזור להימורים. הרב לקח את הקלפים וזרקם ופזרם על הארץ, ופתאום החלו 'מזיקים' להסתובב בחדר, והרב פנה אליו: תראה! תראה עם מי שיחקת?!... והיה כשמוע האישה אשר קרה, הבינה את משפטו של הרב, אמש: בלילה איני מסוגל להסתכסך איתם!

הלה הפך עורו, וחזר בתשובה שלימה, ועוד ייסד 'חברת תהלים' בקהילה. לימים השתתף הרב באמירת התהלים, עובדה שגרמה שרבים מבני הקהילה הצטרפו לחברה זו[33].

מקרה מחריד ומזעזע קרתה לפני כמאה שנים, אילולא היה רשום 'שחור על-גבי לבן' בספר שו"ת, לא היינו מאמינים לה. בשנת תרצ"ג נשאל רבי עובדיה הדאיה שכיהן אז כחבר הבי"ד הספרדי בירושלים, על יהודי מסינגפור (דרום-מזרח אסיה), שלאחר שהפסיד את כל ממונו בהימור קלפים עם אחד הגויים, החליט להמשיך ולשחק על אשתו. לאחר שהפסיד גם בהימור הזה, עברה האישה לרשותו של הגוי שזכה בה ולקחה לביתו. היא הולידה ממנו בנים ובנות, רח"ל. והרב נשאל על מעמדם של הבנים האלה[34].



[1] וכלשון המדרש ויק"ר (ב, א): "עשרה דברים נקראו יקרים", היינו עשרה דברים מכנה אותם המקרא כ'יקרים', וסכלות הוא אחד מהם "סכלות מעט", היינו קצת שטויות.

[2] מורה נבוכים, ח"ג ראש פרק לג, מהד' מ' שוורץ, תל אביב תשס"ג, עמ' 538.

[3] שם, ח"א פ"ב, עמ' 35-33.

[4] אמר רבי חלבו: חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל, ופירש רש"י: "שהיו בעלי הנאה ועסוקים בכך, ולא היו עוסקים בתורה, ויצאו לתרבות רע", שבת קמז ע"ב.

[5] כמאמרו של רבי עקיבא: שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה, אבות פ"ג מט"ז.

למרבה הפלא והכאב, בדור ערב מלחמת העולם הראשונה, היו יהודי שאלוניקי, שהיו ידועים בכל האימפריה, כאלו שנעלו וסגרו את הנמל המפורסם של עירם, שבתו ממלאכתם, ברם 'היו יוצאים בשבת אחר-הצוהריים לבתי הקפה: משחקים בקובייה ומעשנים סיגריות בגלוי', עדותו של יצחק בן-צבי משנת תרע"א, יב"צ, מסעות, ירושלים תש"ך, עמ' 176; ועדותו של המורה הגרמני היהודי יחזקאל צבי קלוצל, שגם הוא הגיע לסאלוניקי בשנת תרע"א ושהה בעיר כמורה בי"ס היהודי, משך שנה. בהתחלה הוא מתעד את נעילת שערי הנמל: "כשהשמש שוקעת מכינה העיר את עצמה לשבת. בתי המלאכה והחנויות מגיפים את תריסי הברזל, ועמודי ברזל כבדים עם מנעולים ענקיים נתלים עליהם. הרחובות מתמלאים לזמן קצר באלפי איש ההולכים צפופים, ומתפזרים לסימטאות ולרחובות הצדדיים בכל חלק העיר. בנמל מייללים הצופרים המודיעים על סיום יום עבודה. המנופים חדלים לעבוד...". אח"כ הוא מתאר בססגוניות את הנהירה הגדולה לבתי הכנסת, ואת סעודת ליל שבת המפוארת, ואילו ברחובות העיר החסרת-תנועה ... רק שוטרים מסיירים ברחובותיה. וממשיך: בליל-שבת – אווירת שבת שולטת בו, לעומת זאת ביומו של שבת אופי של יום ראשון באירופה. החנויות ובתי המסחר סגורים, השוק שומם, אבל: "כבר בבוקר הציבו בתי הקפה מאות כיסאות ושולחנות", ומתאר את האיסורים החמורים שהתרחשו אז: משחקי הימורים בשילוב עם חילולי-שבת, יהודית דישון, מסע בשאלוניקי, ירושלים תשע"ז, עמ' 129-124.

[6] פרק ה' של מסילת ישרים מוקדש לדברים הגורמים לריכוך בזהירות בעבודת השם. הראשון הוא טרדות, ואילו השני הוא השחוק: "אך השני הוא קשה מאוד, והוא השחוק והלצון, כי מי שטובע בם הוא כמי שטובע בים הגדול שקשה מאוד להימלט ממנו. כי השחוק הוא מאבד את לב האדם, עד שכבר אין הטעם והדיעה מושלות בו, והרי הוא כשיכור או שוטה...", מס"י, ראש פרק ה.

[7] על הפסוק (משלי, כג, לא): אל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בכיס [בַּכּוֹס] עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים, פרשו חז"ל בדרך רמז (סנהדרין ע ע"א): לא תירא יין שאחריתו דם, פירש רש"י: "סופו יהרג עליו". הגמרא במסכת עירובין (סא ע"א) מספרת על רבי יהודה הנשיא שמנע מבני העיר חמתן לעלות בשבת לעיר 'גדר' [עבר הירדן המזרחי, מעל ל'חמת-גדר'], למרות שהייתה בתוך התחום. והנימוק לכך, מתוך שאנשי גדר היו אלימים, בכך שהיו משתכרים ומאבדים את עשתונותיהם, והחלו לריב עם בני עיר חמתן שהיו נקלעים לעירם, עד כדי הריגה.

[8] פד"ר, תיק 1005966/5. ואכן בי"ד פסק שעליו לגרשה.

[9] בנוסף למכסי המעבר הרגילים, חויבו היהודים לשלם מכסים מיוחדים תמורת הזכות להימצא בנסיכות ותמורת הזכות לסחורת בגבולותיהן.

[10] על פי מאמרו של יצחק ריבקינד, מס-הקוביא: לקורות מס-הקלון ופרק בסבלות ישראל', ציון, א, א (תשרי תרצ"ו), עמ' 48-37.

[11] מתוך ספר ''סיפורם של יהודי מיינץ' בגרמנית, ותורגם ע"י יוסף דינור, בחוברת 'פכים היסטוריים על חיי היהודים ומיסויים בניכר', ירושלים [תשנ"ד], עמ' 48.

[12] המס-המשפיל הראשון היה: 'מס-היהודים' (Fiscus Judaicus), שהטיל אספסיינוס על היהודים לאחר החורבן. המס הורם באופן רשמי לע"ז יופיטור במקום תרומת מחצית-השקל.

[13] מעגל טוב השלם, ברלין תרפ"א, עמ' 12.

[14] על יהודי החבל, ראה: יום-טוב עסיס ו-רמון מגדלינה, יהודי נאבארה בימי הביניים, ירושלים תש"ן.

[15] יוסף רפופורט, 'פשע ואלימות בקהילות ישראל בממלכת נבארה לפני הגירוש', מדעי יהדות: כת"ע, 51 (תשע"ו), עמ' 78.

[16] שו"ת זקני יהודה, סי' עח; חיי יהודה, עמ' 83; בפרקים הבאים נקדיש פרק מיוחד לפרשייה כאובה זו.

[17] דניאל קארפי (מהדיר), חיי יהודה, תל אביב תשמ"ה, עמ' 86-85.

[18] =בתורת גורמים משניים, לא כשליטים עצמאיים.

[19] = הם דוחפים, גורמים נטייה.

[20] =יותר מקושי סתם ופחות מהכרח גמור.

[21] שם, עמ' 101.

[22] שם, עמ' 103-102.

[23] בצלאל רות, היהודים בתרבות הריניסאנס באיטליה, ירושלים תשכ"ב, עמ' 35. ומוסיף על בעל-ניסיון נוסף במשחקי הקלפים יהודי בשם אברהם קולורני מפירארה, איש רב-פנים – מהנדס, שוחר-עתיקות, ממציא, ומומחה-צבאי. אולם לא סיכן האיש את כספו כמותם, אלא נוהג היה לבצע בקלפיו הצגות של אחיזת-עיניים, ותואר כאיש שהמציא את להטי-הקלפים.

[24] מרדכי, שבועות, סוף פרק ד', סימן תשפז.

[25] שו"ת ריב"ש, סי' רפא.

[26] ראשית חכמה, שער התשובה, ראש פ"ו.

[27] וכמאמרו של רש"י לסנהדרין (עא ע"א, ד"ה וקרעים תלביש נומה): "סוף בעלי הנאות לבוא לידי עניות". ופסוק מפורש הוא במשלי (כא, יז): אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה, אֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר', וכביאור המפרשים: אדם שאוהב כל ימיו שמחות, ללכת לאכול ולשתות, ולא יתעסק בישובו של עולם, הוא איש מחסור, ועני יהיה כל ימיו (רבי יוסף קמחי), ואילו רבי ישעיה מטראני הוסיף מילת הסבר: "לפי שמוציא ממונו לרדוף השמחות" והרלב"ג בביאורו הטעים: "מי שהוא אוהב השמחות הגופניות, להתענג בתאוותיו, הוא 'איש מחסור', כי באלו התאוות יאבד הונו". ואילו המאירי בביאורו הוסיף: "אוהב שמחה – הוא רדיפת התאווה והליצנות, הוא אוהב 'מחסור'; כי זאת ההנהגה נעשית בפיזור, ומפזר ממונו שלא לצורך, ויישר חסר וריק".

[28] הגה מרדכי, גיטין פרק השואל, סי' תנח.

[29] פלא יועץ, אות ש' ערך שחוק.

[30] חיי יהודה, תל אביב תשמ"ה, עמ' 96-95.

[31] = באיטלקית – לשחק. משחק מילים בפסוק באיבו (ד, ב): מבקר לערב יכתו.

[32] על פי מכות י ע"ב.

[33] ר' חנניה יו"ט ברוין, תולדות אנשי מופת, גרו"ו תש"ד, עמ' יח.

[34] שו"ת ישכיל עבדי, ירושלים תרצ"ח, ח"ב אה"ע סי' ג.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אור החיים

משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

פרשת וירא תשפ"ד