משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

 

             תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק 

          תשובת ראשוני אשכנז וצרפת ל'שבועה שלא אשחוק'

שבועה להפסיק עם משחקי הימורים / זהירות מנדרים ומשבועות / נדרים לצורך זירוז קיום המצוות / הנודר לצורך בריאותו / השבועה בספרות הראשונים / גדולי אשכנז וצרפת שדנו בהיתר וביטול שבועה שלא אשחוק  / ריב"א, ר"ת וראב"ד האוסרים / מהר"ם מרוטנבורג ובית מדרשו / הרא"ש ובנו רבי יהודה / דור האחרון לראשוני אשכנז / שאלות שונות בהגדרת הלשון של נדר או שבועה שלא לשחוק / 'גורל' בכלל משחק / סיכום

 

שבועה להפסיק עם המשחקים

 

הכוח המפתה והקוסם שבמשחקים לכד ברשותו רבים והביאם לידי דכדוך נפשי ולהידרדרות כלכלית, אשר כשלעצמו הווה 'לקח-טוב' בכדי להישמר להַבָּא לבלתי שב שוב אל קיאו. ברם, הניסיון האישי הוכיח לרבים, כי כעבור זמן קצר שוכחים את החרפה שהביאו על עצמם, ומתפתים לחזור אל פתחי בתי-ההימורים. תופעה קשה זו גרמה לכך שיהודים רבים החליטו לחזק את החלטתם בשבועה – לבלתי שוב אל המשחק. דא עקא, שרבים לא הצליחו לעמוד בפיתויים, ומאונס ושלא ברצונם הכנה, חזרו לסורם. מציאות זו עלתה על שולחן הרבנים, היאך להתייחס לאומללים אלו האזוקים בכבלי ההימורים.

האזכור העתיק ביותר לתופעה נמצא בתלמוד ירושלמי למסכת נדרים (פ"ה סוף ה"ד): שם מסופר על אחד שקיבל על עצמו בשבועה שלא להרוויח ממון [דרך משחק-בקוביא], לימים בא לחכם בשם רבי יודן בר שלום עם בקשה בפיו: להתיר לו את נדרו. שאלו: ממה נדרת, והשיב: 'שלא ארוויח', תמה רבי יודן: וכי דרך אדם לנדור כך שלא ירוויח? והמשיך: אולי כוונתך הייתה שלא תרוויח ממשחקי קוביא. ענה לו: אכן כך הייתה כוונתי. והוא לא נעתר לבקשתו, כדי שלא יחזור שוב להימורים, וסיים רבי יודן: 'ברוך שבחר בתורה ובחכמים שאמרו צריך לפרוט את הנדר'.

זהירות מנדרים ומשבועות

ידוע מאמרו של רבי מאיר על הפסוק 'את אשר תדור שלם, טוב אשר לא תדור', טוב מנודר ואינו משלם וטוב מנודר ומשלם, ולכן עדיף לא לדור כלל[1], וכדבריו הכריעו הראשונים וכך נפסק בשו"ע[2]. יתירה מזאת אם עבר ונדר, נקרא 'חוטא', אף במקרה שקיים את נדרו[3]; והרמב"ם חתם את הלכות תשובה שלו במשפט: "וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל"[4].

נדרים לצורך זירוז קיום המצוות

ברם לכלל זה ישנם יוצאי מן הכלל, ומצאנו לגדולי הראשונים שהנחו והתירו לדור במקרים מסוימים, לדוגמת בעת-צרה[5]; או אחד הירא שיתרשל מקיום מצוות עשה, מותר, ואף מצווה לו להישבע ולדור כדי לזרז את עצמו, וכפי אמרתו של דוד המלך (תהלים קיט, ו): 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך'[6]; ואינו כמזכיר שם-שמים לבטלה, משום שנשבע כדי לזרז עצמו[7].

אדם הירא שיתקפנו יצרו ויעבור על אחת ממצוות לא-תעשה, מצווה עליו להישבע ולידור[8]. ברם לגבי אדם המכור להימורים, אין זה דומה ממש להלכות הנזכרות, אלא הוא דומה בדיוק להלכה הבאה, כפי שניסחו היטב הרמב"ם[9]:

"מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח. כיצד: כגון מי שהיה זולל, ואסר עליו הבשר שנה או שתים. או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם. וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם השם. ובנדרים כאלו אמרו [אבות פ"ג מי"ג] 'נדרים סייג לפרישות". ומקור דבריו מעובדא של שמעון הצדיק שאמר לאותו הנזיר 'כמוך ירבו נזירים בישראל'.

הנודר לצורך בריאותו

בדברי הרמ"א מבואר שחולה שנדר בחוליו שלא יאכל גבינה לעולם, בגין שמחמת חוליו הגבינה מזיקה לבריאותו, נדר כזה נחשב 'נדר בעת-צרה' ואין להתירו[10]. הש"ך תמה על דבריו: שהכלל של נודר בעת צרה היינו דווקא כשיש מצוה בנדרו, שבזה שייך הטעם של החומרא 'נודר על דעת חבירו', שאינו יכול להתירו בלא דעתו, ק"ו לגבוה שיענהו בעת צרה שאין לך 'עשה לו טובה' יותר מזה, ומהיכי תיתי שהקב"ה מסכים באותה התרה, אבל כאן אצל הגבינה לא שייך להחשיבו 'נדר בעת צרה', כיון שאינו שייך לגבוה כלל ואינו אלא לטובת עצמו, ולכן שרי להתירו.

ברם, החתם סופר מיישב את דברי הרמ"א מקושיית הש"ך, באמת נדר לצורך בריאותו יש בו דבר מצוה, שהרי הוא אינו מסוגל להתאפק מלאכול מאכל המזיקו, ועבר על מצוה של 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', ובחוליו גדר בעדו לתשובה על חטאו, לסגור ולחסום בעד תאוותו ולא לאכול אוכל המזיקו אפילו כלשהו, ואח"כ התחרט ורוצה לאכול עכ"פ מעט[11]; וכן דעתו של בן-דורו רבי יהודה אסאד, שנשאל לגבי אישה שנדרה שלא לאכול דגים מחמת סכנה שהסתכנה כמה פעמים בשעת אכילתם ע"י בליעת העצמות שבהם, ולדעתו נחשב נדר מחמת סכנה, וחמירא סכנתא מאיסורא[12]. מכאן הדרך אינה רחוקה לגבי נדר שמטרתו להיגמל מהימורים, שהוא נכלל בבריאות הנפש!

שבועה 'שלא אשחק' בספרות הראשונים

שבועות כאלה מקבל אדם על עצמו בדרך כלל ברגע של משבר נפשי לאחר תקופה ממושכת של אכזבות חוזרות ונשנות במשחקי-הימורים והוא שואף למנוע את הישנותו של מצב ירוד שכזה – אחת ולתמיד. ברם, יש מקרים בהם הוא נסחף ע"י יצרים שאין לו שליטה עליהם, ואין הוא מסוגל להתגבר על עצמו אלא במאמץ קיצוני ובלתי רגיל. וישנה מציאות, שלמרות שבועתו והחלטתו האיתנה שלא לשחק[13], אין הוא מסוגל להתאפק, והוא עומד לעבור על שבועתו, ולכן הוא פונה ומתחנן להתיר את שבועתו. בנושא מסובך זה מצאנו שתי גישות אצל הראשונים. גישה אחת החמירה, ונימוקה שהתרת השבוע היא כהתרת המשחק – שהוא פסול מצד עצמו, שניהם אסורים, ולכן אין מקום להקל. מאידך אחרים רואים במהמר שהוא בבחינת אנוס שאין הוא מסוגל להתגבר על יצרו, לכן מוטב להתיר את השבועה, כדי שלא להכשילו.

גדולי אשכנז וצרפת שדנו בהיתר וביטול שבועה שלא אשחוק

נפתח בתשובתו של רבינו גרשום מאור הגולה [ד' תש"כ-תשפ"ח], למרות שתשובתו אינה מתייחסת לשאלת ביטול שבועה, אלא מפני היותו ראש וראשון לחכמי אשכנז, וגם מפני שתשובתו אינה מפורסמת, גדולי הראשונים לא ראוה, ולכן חשוב להציג את דבריו בראש הפרק, דברים המשקפים את התנגדותו להימורים. רבנו גרשום נשאל על אלה המשחקים בהימורים בשבת, כשהוא מונה את סוגי המשחקים. ואת תשובתו הוא פותח בהתנגדות חריפה, לא רק למשחקים בשבת אלא גם בימות החול:

"כך נראה לי אותו שחוק אפילו בחול איסור גמור הוא, ומביא לידי פסול למי שהוא דומה לקוביא. ותנן אילו הם הפסולים המשחק בקוביא, וכל הדומה לשחוק זה אסור", וממשיך לפרט את שלל איסורי-שבת התלויים בו[14].

תגובה חריפה ביותר מצאנו אצל רבי יהודה החסיד [ד' תתק"י-תתקע"ז] לגבי המהמרים, שאין לרחם עליהם במקרה של הפסד, ואלו דבריו[15]:

אל ירחם אדם על אכזרים, ואל ירחם על מי שאינו מרחם על עצמו, ולא על מי שהוא כפוי טובה [והולך ומונה דוגמאות לשלוש קטגוריות אלה] ומי שאינו מרחם על עצמו: כגון מפזר מעות שלא לצורך ואינו נשמע כשיועצים אותו: אל תוציא המעות בהבלים, ועל מי שמשחק בקוביא, ואומר תרחם עלי שלא יביישני ולא יכלימני פלוני שהרוויח עלי זהוב. טוב שיתבייש המשחק, ועד שלא יהא מסייע לעוברי עבירה...

אחרי שתי מובאות חריפות אלה, נקל להבין את שלל ה'שבועות' שהשביעו יהודי אשכנז וצרפת את עצמם, כדי להיגמל מהתמכרותם. לראשונה מצאנו תשובה ארוכה אצל רבי יצחק ב"ר שמואל מדמפייר (Dampierre) המוכר בכינויו 'ר"י הזקן', נינו של רש"י, ותלמיד דודיו: ריב"ם ור"ת, שנשאל מאת בחור מסוים שנדר 'על-דעת רבים' שאם ישחק במשחקי הימורים ייאסרו עליו כל הפירות שבעולם מלבד חיטה. לאחר זמן מה, נסחף ע"י אחד מחבריו, נכשל, עבר על נדרו ושיחק בקוביא: "עתה הבחור בוש ונכלם, ובא לשאול האם יש תקנה". והרי ההלכה היא שהנודר על-דעת רבים אין לו הפרה, חוץ מלדבר-מצווה[16].

בתשובתו מאריך מאוד ר"י הזקן ומבקש להתיר את נדרו בכמה דרכים לסוף מציע שהתרת הנדר היא דבר מצווה, כדי להצילו מדבר עבירה על ביטול נדרו[17]:

א.      אם מדובר שלפני כשלונו שכח משבועתו, הרי זה בכלל 'נדרי שגגות ועדיין לא חל הנדר'. סניף זה יובן במקרה שלנו, הואיל ונדר ע"ד רבים, ואין כוח לחכם להפרו.

ב.      ברם מרהיטות השאלה משמע שבעת כשלונו היה מודע לנדרו, 'ורוחו הציקתהו' והתמכר למשחק, אין ספק שהפשע הינו ביטוי הנדר, והוסיף חטא על פשע שניסח לשון נדר שהוא קשה מנשוא 'אסר עצמו בכל פירות שבעולם, דבר שאי אפשר לעמוד בו כל ימי חייו בלא מכשול עוון'. על-כן מעיקר הדין היה לנו להחמיר כלפיו ולא להפיר נדרו, לפחות לימים רבים, עד שייגמל מאורחות חייו המופקרים. ברם כפי הנראה הוא לא יצליח להתגבר על יצרו, לכן יש למצוא מקום להתירו 'כי ידוע וברור לנו שאי אפשר לו לעמוד בו כל ימיו וא"א שלא ייכשל כמה פעמים'. הרי לנו כמצווה להפוך בזכותו, כדי שלא יהיה כל ימיו בעבירה.

ג.        בפרט אם מדובר ב'בן-תורה' ועוסק רוב שעות היום בתורה 'נמצאת ממעט במלאכת שמים, ומתבטל בדברי תורה, וצרתו צרה, ולא יוכל לכפרה אם לא בהפרה'.

ד.      לכן אנו מחויבים למצוא היתר לנדרו, דא עקא, שנדר 'על-דעת רבים' שהוא חמור ביותר. על כן הפתח להפרה היא שהוא נוגד קיום מצוות, של קידוש והבדלה וסעודות שבת וחג וד' כוסות, ונדר שהותר מקצתו – הותר כולו

ריב"א, ר"ת וראב"ד האוסרים

מאידך, פסק-דין בשם רבותיו של ר"י הזקן – מחמיר בנידון. היינו פס"ד ללא שאלה ותשובה, והוא בהקדם מאמרו של רב פפא שתנאי להפרת הנדר הוא שהנודר צריך לפרט אותו, שמא יש בו סרך איסור [גיטין לה סוף ע"ב], על כך העתיק המרדכי פס"ד שבנידון דידן יש להחמיר וכדברי הירושלמי, ומסיים: "וגם ריב"א לא רצה להתירו"[18]. ריב"א [-תתצ"ג] היה תלמידו של רש"י, ויש הרואים בו ראשון לבעלי התוספות.

במקום אחר, במסכת שבועות ר"פ שלישי מביא המרדכי [סי' תשנו] את 'פסקו של ר"ת' [תת"ס לערך-תתקל"ב] שאין להתיר נדר של משחק בקוביא וראיה מדברי הירושלמי. ובהגהות מרדכי [שם, סי' תשפז] חוזר שוב על איסורו של הריב"א, ומסיים בהתירו של רבי טוביה: "ורבינו טוביה אומר שעתה בזמן הזה יש להתיר נדר של קוביא, כי כמו שגגה הוא, כי אינם יכולים להתאפק ולמשול ברוחם". כדעת רבינו טוביה מצאנו שכן דעתו של רבי שמואל ב"ר שניאור מאיברא, תלמידם של תלמידי ר"י, ומבית מדרשו יצאו 'תוספות איברא': "שאם ידוע שלא יזהר בשביל כך, ויעבור על שבועתו – מותר להתיר לו". ואע"פ ששנינו במסכת נדרים [כ ע"א] שמי שעבר על נזירותו, אין נזקקים לו עד שינהג איסור כימים שנהג בהם היתר, היינו דווקא כשעבר על נדרו פעם אחת, אבל אם אנו רואים שהוא מתפתה כל הזמן, מוטב להתירו מלגרום לו מכשול גדול[19].

לאחרונה פורסמה תשובה מרבי אברהם ב"ר דוד מפושקיירש (פרובנס) הלא הוא הראב"ד, חתנו ותלמידו של רבי אברהם ב"ר יצחק אב"ד ור"י נרבונא בנידון דידן. תשובתו הינה קצרה וחריפה ביותר נגד החכמים שהקלו בנידון[20], ולמרבה הפלא תשובה זו לא הייתה לפני רבותינו הראשונים. ואלו דבריו[21]:

מי שנשבע שלא ישחק בקוביא עד זמן פלוני, אם יוכל לשאול על שבועתו או לא? דע: שאין נזקקים לו, וחכם שנזקק לו – בר שמתא הוא

כדור לאחר הראב"ד אנו פוגשים בנדר מיוחד: "ואותם שנדרו כך וכך לצדקה, בתנאי אם לא ישחקו בקוביא, ולמעשה עברו על נדרם ושיחקו", האם חייבים למלא את התחייבותם, או שמא התחייבותם בטלה בעקבות משחקם? שאלה זו הופנתה לפתחו של רבי שמשון ב"ר אברהם משנץ (צרפת), אחיו של הריצב"א ותלמיד מובהק של ר"י.

והשיב הר"ש משנץ[22]:

שהוא פטור מליתן הצדקה, שכיון לגבי הדיוט הוי אסמכתא כי ההיא דעירובין [פב ע"א], הוא הדין לגבי צדקה נמי לא קני, אף על גב שצדקה מיקניא בדיבור, כדרשינן בפ"ק דר"ה [ו ע"א] 'בפיך זו צדקה', מכל מקום לא עדיף אמירתו לגבוה ממסירתו להדיוט

תפיסה נוספת להקל מצאנו אצל ראשוני צרפת, שלמרות דברי הירושלמי: ברם "אם אנו יודעים שמדובר באדם שיש לחוש שמא יתקלקל אם לא יפירו לו, יש להפר את נדרו"[23].

מאידך גיסא, בפסקיו של רבי יצחק מקורביל בעל הסמ"ק, תלמידו וחתנו של רבי יחיאל מפאריז, אנו למדים שהחמיר מאוד לגבי התרת שבועה זו. רשימת פסקיו התפרסמו לראשונה רק בשנת תרע"ב, וגם מאז לא היו ידועים בעולם התורה, ועד היום אינם מוכרים בעולם התורה. וזה לשון הפסק[24]:

היה אוסר להתיר שבועה לאיש שנשבע מלשחק בקוביא, ואפילו עבר כבר. שאם כן, מצינו חוטא נשכר. אלא יש לנדותו ולהבדילו עד שישים קנס ויקבל עליו שלא ישב עוד לפני המשחקים

מהר"ם מרוטנבורג ובית מדרשו

מאידך, על פי דברי הירושלמי הנ"ל, פסק מהר"ם מרוטנבורג [תתק"פ-נ"ג], מתלמידי רבי יחיאל מפאריז ורבי שמואל מפלייזא, ושזכה להיות מגדולי חכמי אשכנז: "שאין מתירים שבועה לשחק[25] בקוביא". נוסח זה הוא נוסח מקוצר מתשובתו[26]. ברם באחד מקובצי תשובות של מהר"ם נדפסה התשובה במילואה[27], ופנים חדשות באו לכאן, וז"ל השאלה: "על הנודר שלא לשחוק ועובר על נדרו תדיר, שאלת אם יש להם להתיר לו, מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו תמותות נבלות". והשיב:

אדרבה, כל-שכן שאין נזקקים לו, ועל זה נאמר [ב"ק דף פט ע"א] 'הלעיטהו לרשע וימות', כדאמר סוף פרק שני דנדרים לגבי נדר בחרם וכו', במה דברים אמורים בתלמיד חכם, אבל בעם הארץ, עונשים אותו ומחרימים אותו... מי שעבר על נדרו ועל נזירתו אין נזקקים לו, עד שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר. עד השתא דאמרי רבנן אין נזקקים לו, בית דין דמזדקקי ליה לאו עביד שפיר

 

לכאורה, החמרתו נובעת מהעובדה שהנודר זלזל בנדרו, בכך שעבר עליו השכם והערב, ולכן ראוי לרסנו ולאזקו. מאידך במקרה של אחד המתחנן על נפשו לפני 'נפילתו', שמא מהר"ם יודה שיש להתיר עבורו.

קולא דומה נמצאת בכת"י אחד בשם מהר"ם, שהתנה את החמרתו אך ורק לגבי אחד השקוע בהימורים 'וזו אומנותו', ולכן הוא פסול לעדות, אבל למי שאין אומנותו בכך, ורק לפעמים הוא משחק – מותר להתיר את נדרו[28]. קטע זה העתיקו מהרש"ל בהגהותיו לטור, והוסיף שכן הכריע הלכה למעשה רבי מנחם מעיל-צדק, הלא הוא רבי מנחם ב"ר פנחס ממירזבורק (אוסטריה) המכונה 'מעיל-צדק'[29].

וכ"כ תלמידו המובהק רבי מרדכי בן הלל[30] שאין להתיר השבועה. והוא מסיים שגם ריב"א נמנע מלהתיר שבועה זה[31]. וכן נוטה דעת רבנו פרץ מקורביל[32], שלא ראוי להתיר נדר שלא לשחק בקוביא[33].

תשובה נוספת של מהר"ם דנה על אחד שהשכיר מלמד לבנו והתנה עמו שמשכורתו מותנית בכך שלא ישחק בהימורים, והלה התפתה – ושיחק. כנראה שנוסח התנאי היה: שימנע ממנו את כל משכורתו, גם לימים שכבר לימד לפני שתפסוהו משחק. והשאלה היא, כנראה מרהיטות התשובה, שכבר הגיע זמן הפרעון, וטרם פרע את משכורתו, ואח"כ שיחק.

בתשובתו מכריע מהר"ם שעליו לפרוע את המשכורת, ומנמק זאת בשניים: הבטחתו של המלמד הוי כגדר 'אסמכתא בעלמא', ולא הייתה אלא גוזמא, ומעולם לא התכוון לוותר על משכורתו, כפי שמסופר במסכת ב"מ [קד ע"ב] לגבי אם אריס הבטיח שאם אשאיר את השדה בור, ולא אעבוד אותה, אשלם כפי מה הייתה השדה ראויה לעשות. ולהלכה אינו חייב לקיים את הבטחתו  משום שהוא אסמכתא בעלמא. ועוד הואיל ואילו המלמד היה מתפטר יום לפני המשחק, היה על האב לשלם את כל משכורתו, ואף שהמלמד לא התפטר, נחשב שכבר חל על אב החיוב לשלם[34].

הרא"ש ובנו רבי יהודה

החכם האשכנזי הבא שדן בנידון השבועה הוא הרא"ש - תלמידו המובהק של מהר"ם, ולאחר מאסרו של רבו, ובייחוד לאחר פטירתו, היה הוא גדול הדור באשכנז. ברם, בעקבות מצבם הקשה של יהודי אשכנז ובשל החשש שגורל התלמיד יהיה כגורל רבו, אשר נתפס בשבי הקיסר הגרמני, החליט הרא"ש לעזוב את מולדתו, ובראשית שנת ס"ה עקר לטולידו שבספרד, שם התיידד עם הרשב"א[35], והרים את לימוד התורה בכל העיר בכמה מדרגות, והוכר כאחד מגדולי המדינה. שם נפטר בשנת פ"א. מרהיטות לשון תשובת הרא"ש, נראה שנשאל על כך בספרד.

רא"ש נשאל מאת 'החכם ר' נתן ש"ץ' על אחד שקיבל על עצמו 'שלא ישחוק שום שחוק האם המשחק הנקרא בלעז 'אפושטאר' [=התערבות] ובערבית 'כטאר' נכלל בנוסח השבועה. ומענתו הייתה: שהוא מכלל השבועה: "כי כל השחוק של קוביא הוא בכלל, ועיקר [מטרת] השבועה הייתה כדי להימנע מכל שחוק המביא לידי הפסד ממון"[36].

שאלה נוספת נשאל הרא"ש, והוא סיפור חמור, שהרעיש את בני הקהילה, עד כדי מסירה לממשלה. המדובר בראובן שנשבע בפני טובי העיר שלא ישחק יותר בקוביא, והשבועה הייתה לזמן קצוב 'תשלום שנה'. והלה, ברוב חוצפתו, בתוך השנה שיחק בפרהסיא לא פעם ולא פעמיים: "בפני רוב הקהל שנה ושילש באולתו, ואמרו כי הרבה פעמים הרשיע לעשות כך'.

לוי שקינא לכבוד ה' הבחין שראשי הקהלה אדישים למעשהו, ואינם נוקטים שום אמצעי למנעו, הלך והלשינו בפני מושל העיר. המושל תפסו, ואחד מבני הקהילה פדה אותו כעָרֵב, היינו שהתחייב לשלם את הקנס עבור שחרורו. וטענת הערב הוא שעליו לקבל את סכום הפדיון מהקהילה. לאור הסבך הזה פנו לרא"ש כדת מה לעשות:

בתשובתו משיב הרא"ש בכל חומר הדין. לקנוס את ראובן בממון 'איני מדקדק אם רב או מעט', העיקר שיש לקנסו בסכום שהמושל יתפייס לשחררו, וגם לאישור מהמושל: "שיתן לכם כוח ורשות להכותו בשוטים ומכות רעות ורבות עד שתצא נפשו, ותרבו ליתן מממונו למושל עד שיהיה לכם כוח ורשות להכותו כאשר כתבתי, ויתקדש שם שמים על ידיכם".

יתירה מזאת, יש להקדים רפואה למכה, 'ומכאן ולהבא' עליכם להתנות עם המושל, שאם ראובן יחזור לפשיעתו, עליו לשלם קנס גדול למושל[37]. מתוך נוסח התשובה קשה להבחין האם מקורה מאשכנז או טולידו. אגב, מתשובה זו ניתן להסיק שבתקופה זו כבר נחלשה האפקטיביות של תקנות הקהל, ומוסדות הקהילה היו תלויים בשלטון הנוצרי, ואפילו בנושאים פנימיים של מוסר ומותרות.

אולי מתוך כך יובן על נכון שני סעיפים הסמוכים זה לזה בספרו המוסר של הרא"ש, הלא הוא ספרו 'ארחות חיים'. בסעיף לב נאמר: "יתרחק מן השבועות ומן הנדרים, כי בעון נדרים בנים מתים". ובסעיף שלאחריו נאמר: "ויתרחק מן השחוק ומן הכעס, כי מבלבל רוחו ודעתו של אדם". לא לחינם הסמיך את שתי האזהרות, שהמתמכר להימורים הרי הוא נגרר לכעוס על כולם ומאבד את עשתונותיו, ולא נותר לו ברירה אלא להשביעה את עצמו כדי להתרסן.

השבועה הבאה היא מצערת ביותר, עליה נשאל רבי יהודה, בנו הצעיר של הרא"ש וממלא מקומו ברבנות טולידו, הלא הוא רבי יהודה [ל'-ק"ט] רבה של טולידו. המקרה קרתה כנראה בעירו טולידו, וזאת אפשר להסיק משם השואל: 'עקיבא ב"ר משה ב"ר יצחק בר יהודה בר שמואל בן הנשיא ר' יצחק קאף ז"ל', והלא ידוע שמשפחת קאף הייתה מחשובי טולידו, וכנראה שהשואל היה דיין בעיר.

המקרה המצערת סובבה אודות אחד שהיה מכור למשחקי קוביא, מרהיטות לשון התשובה נראה שרגליו הוליכוהו לקזינו שמחוץ לעיר, וההתמכרות הלכה והתדרדרה עד שהפקיר את ביתו, הפקרות שגרמה לריב וסכסוך עם אשתו ובני ביתו, עם מחאת אשתו, לא שקט, ומדי פעם התפרץ ואיבד עשתונותיו עד כדי הכאה... המצב המחריד הלך והחמיר עד שמחוסר ברירה 'ברחה לבית אביה'. בראות עסקני העיר שיסודי הבית מתמוטטים נכנסו לעובי הקורה וניסו לתווך ביניהם. דא עקא, שיצרו העז להימורים היה כמחסום להסכמי השלום. בלית ברירה ניסו צעד דרסטי: "עשו עמו תקנה בענין זה שאסר על עצמו הנאת תשמיש מאשתו עליו אם יצחק לשום צחוק בעולם עד זמן ידוע". כדי לחזק את החסימה, הוסיפו על קבלת הגדר כמה גדרות: קיבל על עצמו בלשון נדר 'וכל מיני קיום בעולם'. ב. שבועה חמורה שאם ימיר את נדרו "שיגרש את אשתו בגט כשר". ג. התנה תנאי שאם יפרוץ את נדרו זה, לא יוכלו להתירו 'בשום התרה בעולם'. ד. תנאי נוסף הוסיפו לשבועה: "שלא יצא מחוץ לעיר או סביב לה ט"ו פרסאות רק באישור אשתו, ואם יעבור, קיבל על עצמו מה שקיבל על השחוק". את כל זה כתב וחתם לפני עדים.

בינתיים האישה המשיכה לשהות בבית אביה, כדי לסדר את עניינה, והלה נותר, בינתיים בימים אלה ללא אישה. לכן פנה לחמיו ולעוד ידידים, שיתירו לו לבינתיים את השבועה והאיסור – עד לחזרת האישה הביתה. חמיו הבין לנפשו [וליצרו] ומסר לו 'טופס מהאיסור והשבועה' והלה קרע אותו, בנוכחותם, לגזרים. תיכף ומיד, ניצל את ה'הזדמנות', והלך לקזינו והפר את שבועתו.

כעת באה אשתו וטוענת שלאביה אין כוח לבטל את השבועה, והואיל ובעלה הפיר את התנאים, עליו לגרשה כפי שהתחייב: "על כן היא רוצה שבי"ד יכופו אותו לגרשה כאשר קיבל ונשבע, לפי שהיא אסורה עליו". נשאלת השאלה מי צודק: האם הבעל בכך שבינתיים היא לא חזרה הביתה, או האישה – משום שהתחייב שאם יפרוץ את נדרו, עליו לגרשה.

בתשובתו פסק רבי יהודה -בסכינא חריפא- לטובת האישה, ונימוקיו עמו: א. התשובה אינה תלויה בכתיבה וחתימה, אלא בהתחייבות בעל-פה, ולכן קריעת השטר אינה מעלה ואינה מורידה. ב. אפילו אם נגיד שהשבועה בטילה, מאיזו סיבה שהיא, לאביה אין שום צד להתערב בנידון, ולכן מעשיו לא פעלו כלום. ג. "כיוון ששחק והלך חוץ לתחומו, הרי הוא מושבע ועומד לגרשה, ויש לבי"ד לכופו לקיים שבועתו". ד. ואין לחשוש לגט מעושה: "והגט שיתן בכפייה – הוא גט. שכל דבר המוטל על האדם לעשותו כופים אותו לעשותו, והמעשה קיים. ודומה לכלל 'תליוהו וזבין דזביניה זבין, משום דאגב אונסיה גמר ומקנה הואיל ומקבל זוזי, ומזה הטעם אנו אומרים 'גט המעושה בישראל כשר'. ואילו דבר שאינו מוטל על האדם לעשותו, וכפו אותו עד שעשאו – אין המעשה ההוא כלום"[38].

שאלה נוספת נשאל רבי יהודה מקהילה מסויימת בספרד[39]: על חזן, שוחט וסופר הקהילה, שעבר על שבועתו שלא לאכול חוץ לביתו, ולא לשחק: "ונתברר לנו שעבר על כל זה, והתרינו בו שלא יהא טבח ולא ש"ץ ולא סופר, ודעתנו להטיל עליו חרם שלא ינהוג באלו המינויים".

ברם, שמועה הגיעה לאוזנם כי הש"ץ 'קיבץ אנשים מטובי הקהל וקיבל מלקות לפניהם, ויבקש מתלמיד-חכם הקובע עתים לתורה להורות לו דרך תשובה, בכך שהוא אומר שהוא תוהה על הראשונות, ושקיבל עליו שלא ישחוק כל ימיו' [כנראה שחששו שטקס התשובה היה פורמאלי בלבד, רק כלפי חוץ]. ולכן הם פונים לרבי יהודה: "אם יש לנו לסלקו, ועל כמה זמן ראוי לסלקו, ואם נטיל חרם על זה"?

במענתו החמיר רבי יהודה ולא השאיר לו שום פתח להקל, ואגב מלמד לנו פרק בהלכות ש"ץ:

ראוי לש"ץ להיות ירא שמים וחרד על דברו, וכשהוא היפך מזה הוא סימן רע לשולחיו, כי שלוחו של אדם כמותו וזה[40], כיון דסאנין שומעניה, אינו ראוי להיות ש"ץ, כל-שכן שעבר על שבועה[41]. וגם אין לו להיות סופר ולא שוחט, כי המועלים בשבועות פסולים לעדות, כי הוא חשוד שיעיד עדות-שקר, ויכשיר הטריפה בשביל ממון.

ומה שקיבל מלקות ותוהה על הראשונות אינו מספיק להחזירו למלאכתו, כי אולי בשביל הערמה הוא עושה כדי שישיבוהו על כנו". וממשיך שלא עוד אלא שנכון כוונתם להחרימו, וזאת, מפני שאולי יסובב סיבה כלשהי שיצטרכו להחזירו למינוייו, "ראוי להטיל חרם שלא יחזור למלאכתו עד זמן ידוע. ואם בתוך כך או אח"כ יעשה מעצמו תשובה מספקת בלא צד הערמה, ויראה לקהל באותו זמן להחזירו, יהיה הרשות בידם"[42].

דור האחרון לראשוני אשכנז

רבי יהודה הלוי מינץ, רבה של פדובה בעל 'מהר"י מינץ', פנה לרבי ישראל איסלרן בעל 'תרומת הדשן' [רגנסבורג, ק"ן – וינר-נוישטאט, ר"ך], בנוגע לאחד שנשבע שבועה חמורה שלא לשחק בקוביא, ועבר על נדרו כמה שנים, האם נזקקים לו להתיר את שבועתו, הואיל ואין מעצור ברוחו לקיים את שבועתו.

במענתו השיב התה"ד להקל, והסתמך על 'תשובה נכרית'[43] שמתירים בכהאי גוונא, כשאינו יכול לקיים את שבועתו. אע"ג שאין מתירים נדר של שחוק. אמנם בנידון זה קשה להחמיר, וסומך על שיטת רבינו טוביה[44].

מאידך, דעת רבי משה מינץ [קע"ה בערך – רל"ה לערך] תלמידם של גדולי חכמי אשכנז בדור שלאחר מהרי"ל, הלא המה: רבי זלמן כ"ץ רבה של נורנברק, ר"י ווייל ובעל תרומת הדשן, להחמיר.

הוא נשאל מאת ר' אליעזר ב"ר שמואל טריוויש, על ראובן שפתח ס"ת בפרשת 'עשרת הדברות' ונשבע עליה 'שלא יעשה דבר פלוני עד זמן פלוני', האם השבועה חלה בגין שלא החזיק בס"ת, או שנחשב כאילו החזיק בו. בתשובתו מאריך מהר"ם מינץ בהלכה זו, ולקראת סיומו הוא מעירו שהעיקר חסר מן השאלה:

"אך לא ביארת על מה נשבע, כי יש נדרים שאין מתירים, כמו מי שנדר שלא לשחוק בקוביא או בכה"ג כדאיתא בירושלמי וכו' לכן צריך כ"ת לעשות לפי הענין, כי הכל איתך"[45]. אגב, מחששו של מהר"ם, אנו למדים שהיו רגילים להשביע לעצמם שבועה כדי להיגמל מהתמכרותם.

רבי אליעזר טרוויש השיבו מכתב חזרה בו הוא מפלפל בדברי הרב לגבי הגדרת 'נקיטת חפץ'. ולגבי החשש של שבועת משחק, הוא מחדש חידוש היסטורי, שהוא ראה בעצמו שמוהר"ר אברהם ז"ל התיר שבועת משחק, והוא [ר' אליעזר] שאלו על מה הוא מסתמך להקל, ותשובתו הייתה שהוא סומך על דעות המקילים המובאים במרדכי[46]. קשה לנו לזהות את ר' אברהם דידן, אבל אין ספק שמדובר באחד מחשובי הדור. ולא עוד אלא שמהר"ם מינץ, בתשובה הבאה מתייחסת למעשה-רב זה. בלוחות השלישית הוא מפלפל שוב בדין נקיטת חפץ, ומסיים:

ומה שכתבת, שראית שמוהר"ר אברהם ז"ל התיר שבועות בקוביא, כן דברת. וידעתי גם אני בעיר, כאשר עשה מהר"א ז"ל, כי האי מעשה, והיו גם גדולים שם אשר לא רצו להתיר, והוא לגרמיה עביד, יודע אני מה שדברו ת"ח ע"ז, ואותה תשובה [המובאת במרדכי] ידוע לי ג"כ, ואסור לפרסם ועת לחשות[47]. המו"מ ביניהם ממשיך, אבל כנראה שר' אלעזר הבין שלא יוכל לשנות את דעתו המחמירה.

רבי ישראל ברונא רבה של רגנסברג [ק"ס לערך – רל"ו], נשאל לגבי אחד שאינו מסוגל לקיים את שבועתו, האם שרי להתירה. במענתו מעיד מהר"י ברונא על עצמו: "ולא רציתי" וסמך עצמו בכל כוחו על דברי הירושלמי. לאחר ימים מצא העתק מתוספות שנץ, ובו מופיע פסקו אל רבינו טוביה שהתיר הואיל ואינו מסוגל לעמוד בדבריו, אולם מסיים ר"י ברונא: "כיון שתוספות [שלנו] השמיטו את דבריו, נראה שאין לסמוך עליהם. וגם ריב"א לא רצה להתיר כלל"[48].

שאלות שונות בהגדרת הלשון של נדר או שבועה שלא לשחוק

הטור פותח את סימן ריז בכלל: "כל הנדרים הולכים אחר הלשון, אם הוא לשון התורה, כפי מה שיצא ממשמעותו, ואם הוא לשון בני-אדם, כפי מה שידברו אנשי המקום ההוא בזמן ההוא, ואחר כוונת הנודר". כלל זה גרם לכמה שאלות בגדרי לשונות המשחק וכדומה.

נושאי-כלי השו"ע בסי' ריז העלו שישנם ארבע אפשרויות לאדם שידור נדר נגד משחק: א. לא לגזול. ב. משום איבוד ממון. ג. לא לעבור על איסור מושב לצים. ד. איבוד זמן יקר. לכן עלינו לדון על כל נודר מה הייתה כוונתו בעת הנדר.

בסיומו של סימן ריז מעתיק הבית-יוסף דברי רבינו ירוחם [נר יד סוף ח"ד] בשם רבנו פרץ: "הנודר או הנשבע שלא יצחוק שום צחוק, אסור [גם] להטיל גורלות, [וגם] לא שום אדם בשבילו. ודווקא מנה גדולה כנגד קטנה כדאמרינן בפרק שואל (קמט ע"ב): אין מטילין חלשים בשבת משום קוביא", הרי שגם 'גורל' הוא בכלל איסור קוביא. אח"כ מעתיק הב"י תשובת הרא"ש [שחי כדור לאחר ר"פ] תשובה מקובץ 'חזה התנופה' שהובאה לעיל: על אחד שקיבל על עצמו 'שלא ישחוק שום שחוק האם המשחק הנקרא בלעז 'אפושטאר'[49] ובערבי 'כטאר' נכלל בנוסח השבועה. ומענתו הייתה: שהוא מכלל השבועה: "כי כל השחוק של קוביא הוא בכלל, ועיקר [מטרת] השבועה הייתה כדי להמנע מכל שחוק המביא לידי הפסד ממון". לאור זאת כרך הבית-יוסף בשולחנו הערוך: את שתי התשובות יחד: "מי שנדר או נשבע שלא יצחוק שום צחוק, אסור להטיל גורלות, ולא שום אדם בשבילו. וכן אסור להמרות עם חברו שקוראים 'אפוסטאר' ".

רבנו פרץ שהיה תלמיד-חבר של רבי יצחק מקורביל [הסמ"ק][50], כתב הגהות לספר הסמ"ק וכן לספר תשב"ץ קטן שהוא פסקי-דינים של מהר"ם מרוטנבורג שנכתבו ע"י תלמידו המובהק רבי שמשון ב"ר צדוק. רבנו פרץ ותלמידיו כתבו 'תוספות' למסכתות הש"ס, המכונות 'תוספות רבנו פרץ', [המצויות בידינו לכמה מסכתות. בשנים האחרונות התפרסמו תוספותיו לכמה מסכתות]. בשנים האחרונות הקדישו שני ת"ח ימים כלילות כדי לההדיר את כל הכתבים של בית מדרשו של רבנו פרץ, ולדאבון לבנו, שניהם נפטרו[51], ותשובה זו אינה מופיעה לא במסכת נדרים וגם לא במסכת סנהדרין.

ברם היא כן מופיעה בספר תשב"ץ קטן (סימן תב) בשינויים קטנים[52]. כן היא נזכרת בשם 'תשובת רבי חיים או"ז[53], וגם שם היא לא נמצאת.

ברם, מתשובה של מהר"ם מרוטנבורג, רבו המובהק של התשב"ץ, משמע אחרת. והיא תשובתו שהתפרסמה בשו"ת מהר"ם דפוס פראג שס"ח, סי' תצג, ודפוס קרימונה שי"ז, סי' רצט[54]:

וששאלת ראובן שאמר אם אשחוק עבור שום דבר אתן זקוק להקדש, ונתן לאחר לשחוק עבורו [האם הוא בגדר ששחק וחייב בנדרו]. והשיב: בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ויש לחקור אם בלשון בני אדם שכל האומר כך, רוצה לומר: לא הוא ולא אחר עבורו, או לא. ואם לא יכול להתברר בלשון בני-אדם, ילך אחר לשון 'תורה', ובכל מקום 'שלוחו של אדם כמותו', וכיוון ששחק בשבילו, כאילו שחק הוא בעצמו

ולגבי הכלל של 'אין שליח לדבר עבירה', יש ליישב שלפי מסקנת רבינא בב"מ [י ע"ב] שהני מילי כשהשליח הוא בר-חיובא, אבל היכא הוא לא בר-חיובא, כגון כהן שאמר לו 'צא וקדש לי אשה גרושה', מתחייב השליח[55].

כדעת התשב"ץ כן דעת רבי ישראל ברונא רבה של רגנסברג [ק"ס לערך – רל"ו]. הוא נשאל אותה שאלה, ומשיב באותה מענה: "והשבתי שאסור להניח לאחר לשחק, אע"פ שאמר במפורש בלשון השבועה 'שאני לא אשחק', אבל מתוספות ס"פ השולח מוכח ששלוחו של אדם כמותו"[56].

ברם, אם מדייקים בלשון מהר"ם, חזינן שיש לבחון את הנוהג של בני-אדם, ואילו בפסקו של התשב"ץ מפורש שבכל גוונא – אסור. כאמור בשו"ע נפסק כדעת התשב"ץ. ויש שהקשו מסוגיה אחרת: שנינו במסכת גיטין (מג ע"א): אמר לו ראובן לשמעון: 'השאילני פרתך', ושמעון ענה: 'אינה פנויה' וצריך אני אותה למלאכתי. וראובן כעס על שמעון, ומתוך כעס אמר 'קונם שדי שאני חורש בה לעולם', היינו שמעון לא יחרוש לעולם בשדה שלו בפרתו של ראובן. ואח"כ השאיל שמעון את פרתו לראובן, ונשאלת השאלה האם מותר לראובן לחרוש את השדה בפרה זו ע"י אחרים? ממשיכה המשנה ועונה: אם היה דרכו של ראובן לחרוש את שדהו בעצמו, אז לו אסור לחרוש את השדה, ואילו אחרים – מותרים, לחרוש לצורכו, שכיון שדרכו לחרוש בעצמו אין משמעות לשונו אלא חרישתו בלבד. משנה זו נפסקה הלכה למעשה בשו"ע סימן ריח סעיף ה.

והקשו האחרונים שלכאורה שתי ההלכות בשו"ע: הלכתו של התשב"ץ, והלכה זו סותרות זו את זו[57].

יתירה מזאת: הרי הריטב"א ביאר את המשנה בנדרים, והעלה שהוא כלל בכל שאלה בלשון נדרים, ואלו דבריו:

"מכאן כלל גדול שהנודר או הנשבע שלא יעשה דבר פלוני, אם דרכו לעשותו בעצמו – הוא אסור ואחרים מותרים לעשות לצורכו. ואן אין דרכו לעשות בעצמו – הוא וכל אדם אסורים"[58]. ורבים הקשו שפסק השו"ע בסימן ריח מנוגד לדברי הריטב"א[59]. ויש שיישבו, וחילקו בין שני הדינים: הריטב"א איירי בפעולה שאינו מצריך שום זכיה ושליחות, רק שעושה לצורכו, בזה אומרים שדעתו הייתה שלא לעשות בעצמו, ולא שלא לעשות ע"י אחרים. ברם התשב"ץ איירי בדבר של ממון הצריך זכיה, ולדוגמת המשחק וכוונתו לזכות עבור המודר, בזה אף הריטב"א יודה שאסור אפילו ע"י אחרים, שהרי זוכה בעבור המודר, והרי הוא כאילו הוא עצמו משחק[60].

'גורל' בכלל משחק

חידוש נוסף ישנו בתשב"ץ, שגם 'גורל' מוגדר ונכלל בלשון שחוק, למרות שאינו 'משחק', אלא כל מטרתו הוא לקבוע מי זכה בחפץ כלשהוא וכדומה. ויש חולקים על זה ולדעתם גורל אינו נכלל בגדר משחק[61].

כמה כללים הציבו האחרונים לאיסור זה. יש אומרים שבגורל שאין בו הפסד ממון, מותר[62]. יש שהעלו שאם כוונתו בשעת הנדר הייתה נגד איבוד הזמן – אז אסור לשחק גם בחינם[63]. ובכהאי גוונא האם מותר להטיל גורלות? יש שנראה מדבריהם להחמיר[64], ויש שהתירו[65].

רבי ישראל איסרלין [ק"ן-רכ] רבה של ווינר-נוישטאט וגדול המשיבים באשכנז, נשאל על בחור מעירו בשם ליוו"א מפסא"ו, שנדר שלא לשחק עם יהודי. ובעירו היה גר מומר, ושאלת הבחור הייתה: האם המומר נכלל בכלל 'יהודי' או לא? בעל 'תרומת הדשן' השיב לשלילה: "אע"פ שישראל אע"פ שחטא – ישראל הוא, מכל-מקום אינו מכונה בשם "יהודי", ולכן לא חל עליו הנדר.

תלמידו רבי ישראל ברונא, הביא אסמכתא לפסקו זה ממאמרם [מגילה יא ע"א] כל הכופר בע"ז נקרא יהודי, אלמא משומד שכופר באלהי ישראל מודה בע"ז אינו נקרא יהודי[66].

סיכום

מתוך סקירה של 300 שנות יהדות אשכנז וצרפת, אפשר להסיק שההימורים התפשטו בכל פינה ומחנה, ובעקבות פרצה חמורה זו ניסו יראי ה', בכל כוחם למגר את התופעה הנלוזה. יתירה מזאת: המהמרים עצמם, ניסו כל דרך אפשרית כדי לחסום ולאזק את יצרם, עד כדי השבעת שבועה חמורה, שכל יהודי הרי נרעש ונפחד ונרתע מלקבל על עצמו צעד חמור זה. ולמרות כל השתדלותם, לא הצליחו לעמוד בפיתוי, ונכשלו פעם אחרי פעם, עד שביקשו להתירם. ראינו שחכמי ישראל התייחסו למשחקים ולשבועה בחומרא והקפדה יתירה. ברם, היחס לשאלת ההתרה והפרת הנדר קיבל שתי פנים, האם: בבחינת ייקוב הדין את ההר, ולהיפך עלינו להחמיר ולא להניח שום מקום לפתח חרטה, או הואיל והבינו שבין כה יעבור על דבריו, עדיף ללכת לקראתם.

נפגשנו בחידוש שהיו כאלו שאזקו את ידיהם ע"י שבועתם, ומחמת סיבות מסוימות, מצאו פורקן ליצרם על ידי העמדת אדם אחר שישחק עבורם. אולי סברו שיד שלוחם תביא להם מזל, ועל ידו תאיר להם ההצלחה פנים במשחק. למרות שבשלל התשובות ישנן רק דוגמאות אחדות, אבל נראה כי מקרים אלה היו רווחים למדי, וזאת מתוך נוסחת תקנות הקהילה, שיובאו בפרקים הבאים, כשכל קהילה מפרטת את האיסור הן לו והן ע"י אחרים.

 


ציור עתיק משנת ת"ק לערך, יהודי מאמסטרדם המשחק קלפים, נדפס ע"י הפולקלוריסט היהודי-הגרמני אליקים לווה, במחקרו על קלפנים יהודים: Der Judische Spieler, ברלין 1930



[1] נדרים, ט ע"ב. ובשלהי הסוגיא הסיקו שגרם רבי יהודה מודה ב'נדר' שעדיף להימנע, וחולק על ר"י רק לגבי נדר.

[2] יו"ד סי' רג סע א, ד.

[3] נדרים דף עז ע"ב.

[4] וראה: שו"ת חת"ס, חו"מ סי' עז.

[5] סי' רג סע' ה.

[6] נדרים, דף ח ראש ע"א, שו"ע סי' רג סע' ו.

[7] פירוש הרא"ש ותוס'; רמב"ן תלמידי רבנו פרץ ור"א מן ההר.

[8] סימן רג סע' ו.

[9] סוף הלכות נדרים, הובא בשו"ע סי' רג סע' ז.

[10] דרכי משה, סי' רכח ס"ק ד, ומקורו משו"ת המיוחסות סי' רנג. ראשוני אשכנז נחלקו האם רשאי להתיר 'נדר ב'עת-צרה', דעת שו"ת מהרי"ל (קפה); בנימין זאב (רסו); מהרי"ק החדשים (ו); מהר"ם פאדוואה (עב) שאין להתירו, משום שהוא דומה ל'נודר על דעת חברו'. ואחרים סוברים שמותר, שו"ת מהר"ם מינץ, סי' עט; והרמ"א נקט כדעת הבנימין זאב.

[11] שו"ת חת"ס, יו"ד סו"ס י.

[12] שו"ת יהודה יעלה, יו"ד סי' שכג.

[13] המונח 'משחק' כולל שני תחומי פעילות, אשר בשפות אירופאיות נפרדו לשני ענפים: משחק (Game) הנערך על פי כללים מוכרים לצדדים, ובתוך מרחב קבוע מראש [ולפעמים במהלך פרק זמן מוגדר]; ומשחק (Play) כפעילות חופשית, המבטאת את כוחות היצירה של החברה, כמובן שאנו דנים בענף הראשון.

[14] אפרים קופפר (מהדיר), תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת, מקיצי נרדמים תשל"ג, נספח ב'.

[15] ספר חסידים, סע' תתרכו.

[16] גיטין לו ראש ע"א. משום שאי אפשר להתיר ללא הסכמתם המפורשת של הרבים.

[17] תשובה זו כבר נדפסה בשו"ת רבי חיים או"ז, סי' ע' ובתשובות מיימוניות, הפלאה סי' ד, וכן בר"ן לנדרים דף ג ע"א בשם תוספות חכמי הצרפתים. לאחרונה אסף מכובדי פרו' אברהם (רמי) ריינר את כל תשובותיו של ר"י הזקן וההדירם במהדורה מדעית, תשובות ר' יצחק בן שמואל מדמפייר, מקיצי נרדמים תש"ף, ותשובה זו קבעה מקום בסימן עז.

[18] מרדכי, גיטין סי' שעד

[19] הובא ב'ארחות חיים' (לוניל), הל' שבועות ונדרים, עמ' 495. הב"י העתיקו בבד"ה שלו בסימן קכח סעיפים טו, כח. אבל דעתו שם נוטה כדעת הרשב"א, לעומתו הרמ"א הכריע שם כדעות המקילים.

[20] להלן נציין שהאחרונים נחלקו בדעת הרשב"א המחמיר, מה הדין אם חכם התיר בדיעבד, וכאן נגלה לפנינו תשובת הראב"ד, התשובה היחידה בין הראשונים המחמירה אפילו בדיעבד.

[21] הרב יוסף קאפח (מהדיר), תשובות ופסקים הראב"ד, ירושלים תשכ"ד, סי' קנד.

[22] תשובה זו נדפסה בכל כתבי מהר"ם מרוטנבורג, וכן לאחרונה ב'תשובות מהר"ם מרוטנבורג', מהד' ר"ש עמנואל, א, עמ' 389; וכן ב'שלט"ג לב"מ פרק ה' אות ה' על המרדכי, ולאחרונה נמצא מקורו: בחידושי ר"ש משנץ עצמו לסנהדרין, מהדורת הרב יעקב ליפשיץ, תשל"ד, עמ' עד.

[23] 'הוראת מרבני צרפת', נספח לפסקי רבי יחיאל מפאריש, מכון ירושלים תשל"ג, עמ' 76.

[24] הרב חיים שלמה שאנן, 'פסקי ר"י מקורביל', בתוך ספר זכרון 'נר לשמעיה', בני ברק תשמ"ח, עמ' יא. וכן הוא ב'פסקי רבנו יקר מקינון', גם הוא מתלמידי ר"י מפאריז, בשם ר"י מקורביל, נדפסו ע"י הרב משה הירשלר, ספר זכרון לרבי חיים שמואלביץ, מכון ירושלים תש"ס, עמ' רצא. תשובה זו נדפסה בשלימותה ב'ארחות חיים' (לוניל), הל' שבועות, עמ' 495.

[25] בתשב"ץ הגירסא: "נדר של שום שחוק".

[26] 'לקוטים מרבינו מאיר מרוטנבורק ז"ל' על הלכות נדרים, בתוך סמ"ק סוף מצוה פא, שהיא מצוות 'שלא לעבור על שבועת בטוי'.

[27] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס קרימונה, סי' קכד.

[28] הג"ה בתשב"ץ, העתיקו מהרש"ל בהגהותיו לטור סי' רכח, נדפסו פעם יחידה בטור מהדורת 'אל המקורות' תשי"ט, עמ' 28, וכן ביש"ש גיטין, סי' לו. וסיים: "ומי שנדר שלא לשחוק, לא ישחק אחר עבורו, שהרי שלוחו של אדם כמותו. ומהר"ם מעיל צדקה התיר קצת". וראה לקמן ד"ה שאלות שונות בהגדרת הלשון.

[29] תלמידו של רבי יצחק בנו של ר"ח אור-זרוע. באחת מתשובותיו מתאר רבי יעקב ווייל את רבי מנחם במילים אלה: "תחילה אבאר לכם מי הוא הרב המובהק רמ"מ שם גדול היה לו, דירתו היתה במדינת זכש"ן והיה למדן מופלג גדול בדורו. הרבה דינים ופסקים שכתב וקיבץ וחיבר מהם ספר גדול...", שו"ת מהר"י ווייל, סי' קלג.

לפני כשנה יצא לאור אסופת חידושי תורתו של רבי מנחם מעיל-צדק, והיא פרי עבודתו של הגאון רבי אפרים פישל הערשקאוויטש זצ"ל, בשם 'נימוקי רבי מנחם מירזבורק', ירושלים תשפ"א, ותשובה זו קבעה לה מקום שם בסימן לד.

[30] והיה גם גיסו של הסמ"ק, שהרי שניהם היו חתני רבי יחיאל מפאריז.

[31] מרדכי, גיטין, פרק השולח (דף לה ע"ב), סי' שעד.

[32] תלמידיו של רבי יחיאל מפאריז ובעל הסמ"ק; מנושאי כליו של מהר"ם מרוטנבורג, ורבו של ה'מרדכי'.

[33] חידושי תלמיד רבינו פרץ, נדרים, ירושלים תשמ"ט, עמ' קנד [לנדרים דף סד ע"ב].

[34] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס קרימונה, סי' שי, ובמילואה בשו"ת מהדורת ר"ש עמנואל, סי' שפא.

[35] כנראה שלרשב"א היו קשרים הדוקים עם מהר"ם מרוטונבורג וגם עם תלמידו הרא"ש

[36] שו"ת הרא"ש, כלל יא סע' ט, והוגה כפי הנוסח המתוקן ב'חזה התנופה', הוא חיבור 'קיצור תשובות הרא"ש וכלליו' שערך תלמידו ר' משה ב"ר משה די-ברושליוש (לערך שנת ק"ן), והדפיסם החיד"א בסוף ספרו 'חיים שאל' ח"ב.

תשובת 'חזה התנופה' הובאה בבית יוסף סו"ס ריז, והעתיקו הרמ"א בד"מ הארוך שלו; יש"ש, בתשובתו הארוכה על שבועת השחוק, גיטין, פ"ד סי' לז.

[37] שו"ת הרא"ש כלל יא סי' ח.

[38] זכרון יהודה, שו"ת ר"י בן הרא"ש, סי' עא.

תשובה זו היא חוליה מפולמוס גדול שזעזע שולחנות-מלכים בשאלת גט-כפוי. בר"ס קנד [הלכות גיטין] העתיק הב"י תשובה זו כלשונה ללא שום פקפוק או ערעור. וחזר כל כך בסוף הסימן.

שם סוף הסימן העתיק הטור את לשון רבנו פרץ: "ואם נשבע הבעל ליתן גט צריך שיתירו לו קודם, שלא יהא דומה לאונס. אך ערבון יתן אם ירצה, שאין זה דומה לאונס"; היינו שלא יהא דומה כאילו הוכרח ליתן הגט עקב שבועתו, אלא עדיף שיהא מוכרח שהיה מרצונו האמיתי. ועל דבריו אלו הביא הב"י שגם  שם העתיק תשובת הריטב"א [סי' צו] לגבי מי שנשבע להתגרש עם תנאים מסוימים. למחרת לא התקיימו התנאים שהתנה, ולכן התחרט על התחייבותו. קרובי האישה לחצו עליו לקיים את הבטחתו, לבסוף מסר את גטו. כעת בא המגרש עם תלונה שכל מסירת הגט הייתה על סמך שבועתו, ואילו הוא אינו מחוייב לקיימה, שהרי לא נתקיימו התנאים. משיב הריטב"א שאין בדבריו כלום, ששאלת כפייה בגט היא אך ורק שנכפה מגורם שני! אבל הכא הרי סוף כל סוף מסר לה את גט. ומה שכתב ר"פ שיש להתיר את כל הנדרים והשבועות, 'לא כתב כן אלא שצריך לכתחילה, לעשות גירושים ברורים, לא שיהא הגט פסול בזה בדיעבד". ומסיים הב"י: וכן כתב בתשובת ר"י בן הרא"ש. ורבו האחרונים לפלפל האם אכן דברי הריטב"א ור"י בן הרא"ש עולים בקנה אחד. בשו"ת מהרשד"ם, יו"ד סי' קו, ואה"ע סי' קנד נוטה לומר שאינם עולים בקנה אחד [דבריו צויינו בכנה"ג הגב"י ס"ק ב], ומה שמשווה הב"י את שתי התשובות, הוא כלפי הפרט שהמגרש מדעת עצמו, לא חשיב אונס אף שעושה כן מחמת שבועתו, אבל לא לגבי כפייה על דעת בי"ד כרוצה לעבור על שבועתו. והמל"מ [פ"ב מהל' גירושין ה"כ, ד"ה כתב מרן] כתב שתשובת ר"י בן הרא"ש  אינו עולה בקנה אחת עם תשובה אחרת מהריטב"א, וראה ישועות יעקב, אה"ע סי' קסה ס"ק ג.

ודעת רוב הפוסקים שאין כאן חשש של גט-מעושה, לדוגמא ראה: רבי אברהם ישראל זאבי אב"ד חברון, אורים גדולים, לימוד פו; חתנו רבי אברהם יצחק אב"ד ירושלים, שו"ת זרע אברהם, אה"ע סי' יג; רבי אברהם הלוי, מגדולי חכמי מצרים, גוו"ר, אה"ע סי' ה

[39] כדאי להעתיק את נוסח הפתיחה: "תפארת ישראל, נר גולת אריאל, מורינו אדונינו, נשיא אלוקים בתוכנו. הרב הגדול ה"ר יהודה נר"ן בן הרא"ש ז"ל. לכבוד מעלתך".

[40] כן מפורש בברכות (לד ע"ב): ש"ץ שטעה סימן רע לשולחיו לפי ששלוחו של אדם כמותו. דעת כמה ראשונים שהנימוק לכך שהש"ץ הוא שליח של הקהל, כן נראה דעת תר"י והריטב"א, שציינו כאן לדין של שלוחו של אדם כמותו במסכת קידושין [מא ע"ב]. וראה שו"ת הרשב"א א, סי פא, וראה ברכ"י, סי' תלד ד"ה ואפשר להביא ראיה. ויתירה מזו: דעת התה"ד שש"ץ שהיה בדעתו שלא להוציא בתפילתו אחד מן הקהל – אז כל הקהל אינו יוצא, בגין שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה, והובא ברמ"א סי' תקפא.

 אלא שלא כל הראשונים סוברים שהוא מדין 'שליחות' ממש עם כל הכללים של שליחות, כדעת ר"י בן הרא"ש: המאירי במסכת יומא (יט ע"א) כתב שהמודר הנאה מש"ץ מותר לשומעו, כיון שאין הש"ץ שליח של המתפללים, אלא הוא שליח של הקב"ה. וכן נראה דעת: שו"ת מהר"ם שיק, סי' קכ, וראה חידושי מהר"ם שיק לקידושין, מכון ירושלים תש"ן, דף מא ע"ב ובהערות שם; שו"ת הר צבי או"ח א, סי' קסח בשם חת"ס ועוד.

[41] בכנה"ג סי' נג הגה"ט מעתיק מתשובת כת"י של מהרי"ט הכהן: "העובר על השבועה אין ביתו ריקן מעבירות שבועה. ואע"פ שעדיין לא העידו עליו שעבר על השבועה, מכל מקום יש לחוש לקול להושיב ב"ד על ככה". וכיוון לדעת רבי יהודה בן הרא"ש, אגב, לא הצלחתי לזהות את מהרי"ט הכהן.

[42] שו"ת זכרון יהודה, סי' פז.

סתימת האחרונים בסימן נג סע' ה, שמי שעבר עברה חמורה בפרהסיא, מהני תשובה, אבל לא לימים נוראים ותענית ציבור, ראה מ"ב ס"ק כב. וכיוונו לתשובת רב האי, שפורסמה ב'שערי תשובה' סימנים נ' נא. וראה שו"ת פאר הדור, סי' פה.

[43] = הכוונה לתשובות שהגיעו ממקום ואזור אחר, ואינן במסורת הפסיקה שלנו. הרעיון מאחורי המונח זה, שתשובה שנשלחה מכאן או הגיעה לכאן, יש לה גם מסורת בע"פ, מה כוונת הכותב, באלו מקרים לא נוהגים כך וכדומה, אבל 'תשובה נוכרית' היא במידת מה 'ספר חתום', הערת מכובדי הרב ישראל מרדכי פלס שיחיה.

[44] לקט יושר, ח"ב, עמ' 34, עצם התשובה כתבה בנו רבי פתחיה.

[45] שו"ת מהר"ם מינץ, מהד' מכון ירושלים, סו"ס מו, עמ' קצח.

[46] שם, סי' מו אות ג, עמ' ר.

[47] שם, סי' מו אות ד, עמ' רד.

[48] שו"ת מהר"י ברונא, סי' קכה. מאידך בהזדמנות אחרת נשאל ר"י ברונא האם מותר לצפות במירוצי-סוסים, וכלשונו 'לצאת ולראות שמחת הערלים כשמהמרים ומריצים סוסיהם כל הקודם סוסו ירוויח זהב'. השאלה הועלתה שמא הוא דומה לאיסור צידת חיות ועופות. ובמענתו התיר ר"י ברונא: "כי אין זה לשמחה [גרידא] אלא ללמוד אומנות, ולקנות סוסים [כדי] לרוץ הם להינצל מאויבים. וכן ראיתי מבעלי מעשים". הרי שהעיד על חסידים ואנשי מעשה שיצאו מחוץ לגטו כדי לצפות במירוצים. ומאי שנא ממפריחי יונים.

[49] = התערבות.

[50] כן למד אצל רבי יחיאל מפאריז ואצל חכמי איברא וחכמי קינון.

[51] הרב משה הירשלר, ואחד שהעלים את שמו, והוציא לאור בסט שלם בהוצאת מת"מ.

[52]  בהגהותיו לטור (סו"ס רטז), העתיק מהרש"ל את תשובת התשב"ץ, משם העתיקם: הב"ח (בסו"ס רטז) והדרישה (סו"ס רטו).

[53] בפסקי רבי מענדל קלויזנער, שהיה מחכמי אוסטריה בדור שאחרי תלמידי מהר"ם מרוטנבורג, בפסקיו לסוף מסכת שבת, נדפס ע"י הרב משה יהודה בלוי, שיטת הקדמונים למסכת שבת, סוף עמ' שמט.

[54] הובאה גם במרדכי שבת סי' תמח.

[55] ומסיים: "נ"ל שהלכה כרבינא שהוא בתראה, וכ"ש רבינא שהיה תלמיד-חבר של רב אשי, שהוא סוף-הוראה והילכתא כוותיה". וראה מה שהעירו ע"ד: עזר מקודש, הל' גיטין, סי' קנד, גדולי הקדש ס"ק ב; דעת תורה ליו"ד, חלק דרכי שלום, סי' יא.

[56] שו"ת מהר"י ברונא, סי' קכד.

הגמרא בגיטין דרש מהפסוק לגבי מקרא פרשת ביכורים 'ולקחת והבאת' שהקריאה מותנית בכך שהלקיחה מהשדה והבאתו לירושלים נעשה על ידי אדם אחד, אבל אם נעשו ע"י שניים – אין הבעלים קוראים את הפרשה. וחידש שם תוספות שאם הלקיטה היה בשליחות הבעלים, יכול הבעלים לקרות את הפרשה, מאחר 'ששלוחו של אדם כמותו'. ז"א שהשליח נחשב ממש כמשלח!

[57] תפארת למשה, סוף סי' ריז, הובא בפ"ת ס"ק יד.

[58] וכן הוא בנימוקי יוסף.

[59] רבי יצחק טייב, ערך השלחן, יו"ד ריז ס"ק טז; רבי שלמה יהודה טאבאק ראב"ד סיגוט, ערך ש"י, סו"ס ריז.

[60] רבי מאיר אויערבאך אב"ד ירושלים, אמרי בינה, א, דיני נדרים, סי' יג.

[61] הגהות מהרש"ל לטור סו"ס ריז; יש"ש גיטין, פ"ד סי' לז.

[62] טו"ז ס"ק לט; שולחן גבוה, ס"ק סז, ותמה על המחבר שסתם ולא פירש.

[63] ט"ז שם.

[64] רבי אלעזר פלעקלס ראב"ד פראג נשאל על אחד שנשבע שלא ישחק בשום משחק, ועתה התאבל על אחד מקרוביו, וכדי לומר קדיש, עליו להגריל מול 'אבל' אחר. והורה: כיון ששורש האיסור הוא משום 'הפסד ממון' או הפסד זמן, יש ללכת אחרי כוונת הנודר, שכיוון לנימוקים הנ"ל, ולא משום הקדיש שהוא לכבוד אביו. ברם בסיום תשובתו הוא מהסס מלהקל בעקבות חומר נדרים ושבועות, ולכן הוא מייעץ להגריל עבורו ע"י אחר, שו"ת תשובה מאהבה, פראג תקפ"א, ח"ב סי' רכט ס"ק ט.

[65] ערוה"ש סוף סע' סה.

[66] שו"ת מהר"י ברונא, סי' קלה. בתשובות חכמי אשכנז האחרונים אנו נתקלים בתופעה חמורה של המרת הדת. ייתכן, שהלחץ מצד השלטונות והכנסייה ביחד, והפיתוי הגדול לחיי רווחה, עוררו יהודים אחדים להמיר את דתם. בסימן קפד נשאל ר"י ברונא על אחיו של חכם ידוע מרגנסבורג שהשתמד. אחד המומרים בשם מיכל שרנץ אשר עדותו ביחס לאחת העגונות העסיקה את חכמי הדור, פו"כ סי' ריח-ריט; שו"ת ר"י ווייל, סי' קסד; דינים, סי' מה. שו"ת ר"י ברונא, סי' כח, כט, לב [בירור יסודי אודות תוכן וזיהוי כותבי תשובות אלה, במאמרו של מכובדי הרב דוד וידר שליט"א, 'לזיהוי כותב התשובה במהר"י ווייל סי' קסד', צפונות, בני ברק, שנה ג' גליון ד' (תמוז תשנ"א), עמ' צז-צח]. וראה עוד: פו"כ סי' קלח, שו"ת ר"י ברונא, ס' סו על מומרת.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אור החיים

משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

פרשת וירא תשפ"ד