משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

פולמוס קרימונה

תולדות העיר והקהילה היהודית

 

קרימונה (Cremona)  היא עיר במחוז לומברדיה (Lombardia) שבצפון איטליה[1 ], עיר הבירה של לומברדיה היא מילאנו, ולמילאנו שלטו משפחות הדוכסים 'ספורצה 'ו'ויסקונטי', שכן בתקופה זו – זמן רב לפני 'איחוד איטליה' – הייתה איטליה מחולקת למחוזות ובכל מחוז שלט דוכס אחר[2]. הקהילות היהודיות המפורסמות בדוכסות מילאנו היו: קרימונה, פאוויה, לודי ואליסאנדריה.

כבכל שאר איטליה הייתה ישיבת היהודים בלומברדיה בתוקף 'קיומים' [=זכויות] שניתנו מידי השליטים לזמנים קצובים, והיו טעונים חידוש בתום הזמן. בשנת 1535 באה לומברדיה בעול שלטון ספרד, ושאלת מעמדם של יהודיה נתחדדה, מאחר שבספרד נאסרה ישיבת יהודים ואימת הגירוש הייתה מונחת כחרב על צווארם. ולמרות זאת לא הופר ה'קיום' שניתן מידי דוכס מילאנו בשנת 1533 ל-12 שנה, ואף חודש אח"כ פעמיים, על כל תנאיו, בשנת 1545 ובשנת 1557. כל פעם לשתים-עשרה שנים נוספות. אבל שלהי ה'קיום' האחרון חל מפנה לרעה, וזאת בשנה הראשונה לאפיפיורות פיוס החמישי בשנת 1566, נאסרה על יהודי לומברדיה ההלוואה בריבית, הפרנסה העיקרית שלהם, תוך הפרה חד-צדדית של תנאי 'קיומים'[3]. ומני אז והלאה עברה על יהדות מילאנו עננה שחורה של גזירת גרוש שהדהדה בחלל האוויר[4], ואכן בשלהי המאה בשנת 1597 (שנ"ז) נחתמה צו הגירוש, ועשרות אלפי יהודים יצאו ופנו לקהילות: מנטובה, מודינה וירונה ופאדובה[5].

היישוב היהודי בקרימונה היה הגדול ביישובי לומברדיה, קהל רובו ככולו אשכנזי[6] 'עיר של חכמים וסופרים'[7], ורק משנות ש"כ-ש"ל ואילך הצטרפו אליהם משפחות מן האיטליאני. עיקרה של הקהילה התבססה במאות ה-15-14, מכאן ואילך מתרבות הידיעות על אודות היהודים בעיר. הבסיס הכלכלי של היהודים באזור היה ההלוואה בריבית והמסחר. כבר באמצע המאה ה-15 הוכר מעמד של קהילת קרימונה מטעם השלטונות. קהילת היהודים בדוכסות מילאנו, שהתארגנה סמוך לאותו מועד, התכנסה לעתים קרובות בקרימונה, ובדרך כלל נמנה איש קרימונה עם ראשיה[8]. בזמן שבערים אחרות באיטליה היו היהודים שרויים בפחד גדול מפני זרועות האינקוויזיציה הרי קרימונה הייתה עדיין מרכז לתורה, ובה הקים רבי יוסף אוטולינגי ישיבה. בקרימונה היה בית דפוס, שהוציא לאור מפעם לפעם ספרים עבריים והעסיק אנשי דפוס יהודים[9].

באותו פרק זמן הייתה קרימונה בתחום תחיקתו של הסנט של מילאנו, והדוכסות כולה הייתה נספחת לכתר הספרדי, ומשל בה מושל מלכותי, ממונה על-ידי פיליפ השני. קרימונה הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בדוכסות, שהרי בעקבות הגירוש לא הורשו היהודים להשתקע במילאנו עצמה[10]. ראש האינקוויזיציה ברומא, קרדינל גיסליירי כתב ב-2/12/1557 לסנט של מילאנו והאשים "שבעיר קרימונה מצויים אחדים, שפגעו בכבוד הסמכות האפיפיורית תוך שהדפיסו ספרים מסוימים... הקרויים תלמוד, למרות שספרים אלה נפסלו .. והועלו באש ברומא, ווינציאה ובעוד מקומות...". הסנט ציווה על עריכת חקירה, ולאחר מכן שלח הודעה לקרדינל 'גיסליירי', שלא נמצא יסוד להאשמותיו, ושהסנט מסרב לציית לפקודותיו בעניין החרמתם של ספרי התלמוד המצויים בידי היהודים בקרימונה ובעניין השמדתם של ספרים אלה.

כנראה שתשובה זו הביאה הפוגה לזמן קצר, וספרים שונים, בתוכם ספר הזוהר, נדפסו לאחר מכן בקרימונה. ברם, ב-1559 נתפרסמה 'רשימת הספרים האסורים' שלפיה 'נאסר התלמוד על כל פירושיו, הערותיו, תרגומיו ומדרשיו', ו'גיסליירי' ציווה על שריפה חדשה של התלמוד ברומא. מיד כשהגיע טופס של 'רשימת הספרים האסורים' לדוכסות מילאנו, ציווה האינקוויזיטור הראשי בקרימונה על היהודים למסור לידיו את כל ספרי התלמוד שלהם. היהודים מחו, כפי הנראה בפני מושל מילאנו, וטענו שבצו זה יש בו משום הפרת הפריבילגיות, שהוענקו להם מטעם הסנט. המושל יחד עם שר העיר קרימונה עשו מאמצים לבוא לעזרתם של היהודים. אולם האינקוויזיציה לא הרפתה ולחצה על המושל, וכן הסיתו את האוכלוסייה נגד היהודים. לאור זאת מובן לשונו של ר' יוסף הכהן מאיטליה שבחיבורו 'עמק הבכא' הקיף את כל התלאות שעברו על בית ישראל בארצות צרפת, איטליה וספרד: "ויהיו הכמרים לצנינים בצדי היהודים אשר בקרימונה בשנה ההיא. ויבאישו את ריחם בעיני העמים.. וישרפו ספרים רבים בקרימונה"[11]. ה'פולמוס' שלנו, אירע עוד בתקופה רגועה, יחסית, בשנת של"ו (1576), עשרים שנה לפני הגירוש, אבל כשענן שחור מרחף מעליהם.

כתבנו 'יחסית' שהרי מהתעודות הנמצאות בארכיון דוכסית מילאנו, שפרסמן ש' סימונסון, אנו מבחינים במתח תמידי בין ראשי האינקוויזיציה והמלכות לבין הקהילה היהודית. העלאת סכום המסים, מקיץ של"ה[12]. דו"ח ארוך מאוד שנעשה על ידיד סוכני-חרש האינקוויזיציה בקיץ של"ה, בקרימונה, מגלה שהיהודים והנוצרים עוברים על חוקי המדינה, בכך שמתקרבים ומתיידדים זה עם זה, עבודות משותפות, לימוד משותף, וגם חיי רוח ופנאי משותפים, לדוגמת נגינה, ריקוד, וגם משחק בקלפים. כל אלו ועוד הם בניגוד חמור לחוקי הכנסייה[13]. ובפרק זמן זה הקהילה היהודית משתדלת בכל כוחה לפעול אצל ראשי העיר להאריך את 'קיום' ישיבתם בעיר[14].

אבל תולדות הקהילה עצמה, כמו של יהודי החבל כולו, לוטות בערפל. פנקסי הקהל נאבדו, כנראה בעטיו של הגירוש והפורעניות, ואין אנו יודעים אלא מעט מזער על חייו הפנימיים, מתוך תעודות מעטות ששרדו מפוזרות בכת"י, ביניהן גם כמה גרגרים שנעתקו מן הפנקס[15]. על 'פולמוס קרימונה' ידענו רק מתוך תשובתו של רבי יהודה אריה מודינא שנדפסה ב'פחד יצחק', ח"ג (ויניציאה תקנ"ח) דפים נג-נה, בה הוא מגולל את ראשי הפרקים של הסכסוך, וגם מוסיף מדיליה, ושעל כך נאריך בפרק על 'פולמוס וויניציאה'. ברם זכר אותו איש לטוב, הח' מאיר בניהו נ"ע, שהצליח לגלות גרגרים מתוך תעודות עתיקות יומין, ולהנציח פולמוס שהרעיש את המדינה בימים ההם[16]. בניהו פרסם את מאמרו בשנת תשל"ג, ולמרות הגילויים שלו, עדיין רב הנסתר על הגלוי. מני אז והלאה התפרסמו תעודות חדשות, מהן הצלחנו לדלות פרטים המאירים כאור שבעתיים על פולמוס אלום זה שזעזע את יסודות בניין הקהילה בימים ההם.

 

תולדותיו של רבי אליעזר אשכנזי

היות ורבי אליעזר אשכנזי הידוע בספרו 'מעשי ה' ' [להלן = רא"א] הוא הדמות הדומיננטית בפולמוס זה, מן הראוי לשרטט קווים קצרים בתולדותיו[17]. תולדותיו עלומים מאתנו במידה רבה, עיר ושנת הולדתו – אינן ידועות. שם אביו 'אליה הרופא', ואבי-אמו היה רבי יוסף קולון – המהרי"ק, מענקי איטליה. למרות התעודות הרבות שהתגלו בשנים האחרונות, עדיין הסתום מרובה על המפורש בקורות חייו. היה מתלמידיו של רבי יוסף טיאטאצק בסלוניקי[18]. משנת רצ"ט שימש כדיין במצרים במשך תקופה של 22 שנים. מתוך תעודה שטר-חוב שהוצא במצרים בשנת שט"ז ומתואר 'החכם הנעלה כה"ר אליעזר אשכנזי יצ"ו', ואשר פורסם ע"י פרו' אברהם דוד, מתברר שכבר במצרים היה עתיר ממון[19].

 

ממצרים והלאה בכל תקופה קצרה עקר ממקום מגוריו. בגלל השכלתו הרחבה וטבעו הבלתי מתפשר לא בכל מקום היה מקובל ורצוי, ועל כן הוכרח תדיר להעתיק מגוריו. לא תמיד ניתן  לקבוע את הזמן ששהה בכל מקום ואת הסיבה לעזיבתו, ואף המקורות שבידינו סותרים לפעמים זה את זה. בשנת שכ"א עזב את מצרים[20] והתיישב בוויניציאה. נותרה ממנו תשובה בדבר מעמדם 'של סוחרים ליוונטיניים אשר אינם תחת הקיום', מחודש טבת שנת שכ"ב בעודו יושב בוויניציאה[21]. וזמן מה ישב בפאמאגוסטה עיר הבירה של האי קפריסין[22], ואת עשירותו מביא עמו לאי. האי היה מיושב עם יהודים רבים, אבל ללא חכמים ומורי הוראה. רא"א הוא החכם היחיד, הידוע, שעשה שם. את המעבר לקפריסין אפשר לתלות בכך שהיה ממעריציו של דון יוסף הנשיא, אשר משנת שכ"ג עשה ניסיונות לכבוש את קפריסין מידי הוויניציאנים[23]. בשנת ש"ל, בימי המצור התורכי על האי, השתקע רא"א בוויניציאה.

מקפריסין הוא משגר פס"ד בעניין גט וחליצה לשלושה עמודי הוראה בצפת, ובראשם: מרן הב"י, וחותם: נאם הצעיר גולה ומתגורר באי ז'יפירי, אליעזר. הב"י וחבריו התייחסו לפסקו זה, וכה פותחים את מענתם: "ראינו מה שפסק החכם השלם ה"ר אליעזר נר"ו ודבריו האמת והצדק"[24]. כאמור, מקפריסין עבר לאיטליה בשנת ש"ל והתיישב בווינציאה[25]. ברם ישיבתו בווינציאה לא החזיקה לזמן רב, וכבר בשנת של"ב הוא עוקר לקרימונה[26].

פסק-דין בדיני ממונות: נכתב "במנטובה... ג' אלול שנת ה' של"ב ליצירה, וחתום ע"י משה פרובינצאלי  ופנחס אלייא בן צמח אלייא ממילי, שמואל חזקיה בכ"מ שלמה רומלי. באמצע מוזכר בו "האלהי מהר"ר אליעזר אשכנזי מוויניציאה" (ספריית קולומביה, Ms X 893. 19 z 6)

כנראה בשלהי של"ב התקבל לרב בקרימונה, בה הוא ממלא את מקומו של רבי יוסף אוטולינגי שנפטר ב-ש"ל, והוא מצטרף לרבנים המובהקים: ר' יצחק זעליקמן חפץ, רבי אמפ"ך ורבי אהרן דוד נוירלינגן[27], המשמשים כמורי הוראה ראשיים לקרימונה. ברם גם כאן היה מעורב בכמה וכמה פולמוסים שהסעירו את המדינה, ובעקבות 'פולמוס המשחק' (נידון שלנו) עזב את המדינה ועקר לפולין. למרבה הפלא, תיכף עם הגעתו לוויניציאה לקח חלק באחד הפולמוסים הגדולים שהסעירו את המדינה, הלא הוא 'פרשת הגט תמרי-ונטרוצו'[28], וכדלהלן:

אחד הפולמוסים שהתנהלו בימים ההם, היה נגד רבנותו של רבי משה פרובינצאלו. עוד בשנת ש"ז יצא נגדו ר' יעקב קלונימוס ב"ר אליעזר אשכנזי מונטינייאה, חכם מובהק מחכמי קהילת האשכנזים במנטובה[29], שניהל מלחמה נגד רמ"ף, פולמוס שניהל כבר משנת ש"ז. גל שני של פולמוס נגדו התרחש בשנת שי"ח אודות הזכות להדפסת פירוש ה'בית-יוסף' לטור, מלחמה שהסעירה את כל המדינה, עד שפטרו אותו מהרבנות. העדויות על הדחת הרבנות פורסמו ברבים רק בשנים שכ"ה-שכ"ו בעקבות פולמוס חדש שהסעיר את העולם היהודי משך תקופה ארוכה 'פרשת הגט של תמרי-וינטרוצו'. רמ"ף עמד בראש סיעת הרבנים שפסלו את הגט. משסרב רמ"ף להופיע ולהבהיר את עמדתו בפני רבני וויניציאה שסידרו את הגט, הוציאו הם נגדו, בתמיכת חלק מרבני איטליה, פס"ד שעליו לרדת מגדולתו. ואכן ירד מכהונתו, עד סמוך לפטירתו בשנת של"ה, אז השלימו הצדדים ביניהם בתיווכו של רא"א, אז התקרב לרמ"ף בעקבות 'פולמוס המשחק'[30], והצליח ליישר את ההדורים.

כן היה רא"א מעורב בפולמוס נגד ספר מ"ע בשנת של"ג[31] כן היה מעורב בפולמוס שהתנהל בקרימונה אודות כתובה שנערכה בתנאי שלא ניתנה לגבותה מחיים[32].

למרות עמדתו העיקשת נגד רוב רבני המדינה, היה נערץ בעיני כולם, וההערצה מבצבצת גם בין בתרי הפולמוסים נגדו. דוגמא נוספת: רבי יחיאל טרבוט רבה של אסקולי, קבע שאין לקהל לתקן תקנות ללא הסכמתו של אדם חשוב שבעיר, והוסיף עדות לדבריו: "וכן ראיתי בתשובות הגאון זקני [רבי יחיאל טרבוט ממציראטה] זצ"ל, וממשיך להביא דוגמאות מתקנות שונות שנתקנו במדינה וחתום עליהן גדולי המדינה, ואחד מהם הוא ר' אליעזר אשכנזי[33].

ובאמצע פולמוס המגיפה עזב את קרימונה (סביב חג הפסח של"ו), והיגר לפולין, וכיהן בערים הגדולות: פויזן וקראקא, עד לפטירתו בשנת שמ"ו ושם מנו"כ.

תאריך עזיבתו את קרימונה[34] מפורש באיגרתו של ר' אברהם קרמי אל רבו ר' זאנוויל פיסקארול מסמוך לפסח של"ו: "האלוף אשכנזי, היום באשמורת הבוקר הלך למסעיו הוא וכל בני ביתו לדור בארץ פולין ורוסיא. ה' ישלח מלאכו לפניהם ויצליחו דרכם"[35].

בהקדמתו ל'יוסף לקח' מרמז על הצרות שפקדוהו במצרים, ואשר אילצוהו לעזוב אותה: "בימי חרפי סבבוני הצלחות המדומות, והנה תסובינה אלומותם וישתחוו לאלומתי, עד שנת שכ"א. ועתה חמש עשרה שנה מרדו בי, כי מאז הגיעני הזמן ממצרים לעם לועז היו ימי מגורי באי ג'יפרי. יסור יסרני יה..."; עד אשר נפגש עם דון יוסף הנשיא והיה לו למרחב. אגדות רבות מסופרות על נדודיו הרבים, ועל התלאות אשר עליהם הוא רק מרמז[36]

 

 מח"ס מעשה ה', דרשות על המעשים שבתורה; יוסף לקח על אסתר [למרבה הפלא הודפס בשנת של"ו, שנת הפולמוס דידן][37]. מן העניין לציין שרוב פרשני רש"י שחוברו אחרי הופעת ה'מעשי השם', הושפעו ממנו רבות, לדוגמת: הואיל משה; דבק טוב; באר מים חיים; צדה לדרך[38].

כן חיבר 'סליחה' לימי צרה, נדפס בקראקא שמ"ג, וקיבל עליה הסכמה מהוועד ד' ארצות. דגל בלימוד פילוסופיה, ואכן הותיר אחריו גיליונות לספר מו"נ (סרט 9340). תלמידו היש"ר מקנדיאה משבח אותו בשבחים מופלגים, ובכלל דבריו מסר עליו: "היה תורני מופלא, והשיג על הב"י אלף השגות"[39]. במשך מאות שנים היה חיבור זה עלום. והנה בא הח' מאיר בניהו ואיתר כת"י של חיבור מקיף על ספר ב"י, והנותר ממנו הוא 'רק' 400 דפים על הלכות שבת ועירובין', דא עקא שרוב הדפים נפגמו מרטיבות, וקריאתם קשה ביותר, וכמה שהוא הצליח לפענח הביא אותו להשערה שהוא של רא"א[40]. לאחרונה החלו לפרסם מתוך כת"י חידושים למסכתות בש"ס, והמיוחסים אליו[41].

הנהגת הקהילה

למרות היותה מהקהילות החשובות ביותר באזור, היו בה רבנים חשובים יותר מן הרב הממונה מהקהל, וכנראה שזו הסיבה לפולמוס שהתפרץ.

פרו' ראובן בונפיל ניתח את 'כתב-הרבנות' שהוענק לראמפ"ך. הוא נתמנה לרב הקהל, בכתב-מינוי שלו רשום תארים כ'ראש ישיבה' ושנמסרה לו ההכרעה בדיונים, אך אין הוא מכונה 'אב"ד' ואין רושמים עליו 'ראש ומנהיג' כבשאר מינויים אצל רבני המדינה. מכתב מינויו נעדר כליל לשונות שררה, וק"ו שלא כתוב שאסור לבני העיר המרות את פיו. שלא ככתבי מינוי אחרים: לא הטילו עליו חובה לגזור גזירות לבקשת הציבור, ולכאורה מקום ניתן לטעון שיש כאן ביטוי לעצמאות הרב הממונה בתחום זה.. יתירה מזאת: בתקנות הקהל שאחריהם חתם ראמפ"ך יחד עם ר' אהרן דוד נורלינגן ור' יצחק זליקמן חפץ – חתימתו באה אחרי חתימתם. נמצא שמינויו בעיקר הוא לראש-ישיבה ופיקוח על הלימודים[42]. אין ספק שאי בהירות במעמדו כ'מרא דאתרא' הוא הגורם העיקרי לפולמוס דידן.

קהילת קרימונה בחרה בשמונה-עשר חברים כפרנסי הקהילה, שנבחרו למשך זמן של שלוש שנים. לניהול השוטף התמנו שלושה אנשים מבין הי"ח האלו. שלושת החברים האלה מלאו את התפקיד במשך חודשיים ימים, ובסוף החודשיים התמנו שלושה אחרים, לפי סבב קבוע. ובכך במהלך שנה שלימה, מילאו את התפקיד כל י"ח פרנסי הקהל, ובשנתיים הבאות המשיכו באותו סבב. כך פעלו במשך ג' שנים ואז נתמנו י"ח פרנסים חדשים.

לקהילה, ככל קהילה בישראל, היה פנקס מסודר, בו נכתבו כל האירועים וההחלטות של הקהילה. לשם כך היה 'סופר הקהל' שתפקידו בין השאר היה גם לכתוב את ההחלטות, וכל מה שהוא כתב או חתם 'היה כאלו חתם מיד כל בני הק"ק והיה לו בכלל דיני נאמנות'.

התפרצות הדֶבֶר

נוסף לצרת הגירוש נחתה על ראשם צרה נוספת. בימים ההם פרצה בצפון איטליה אחת מאותן מגיפות רבות, שהיו פוקדות אל המדינה[43], והיא מכת-דֶבֶר שהתפשטה במילאנו וכן בערים הסמוכות לדוגמת ווירונה ומשם למנטובה והלאה. הדבר החל להתפשט בקיץ שנת של"ה (1575) הלך והתפשט במהירות רבה לאזורים נרחבים ביותר בצפון המדינה, ועשה שמות אצל עשרות אלפים, ונרגע רק באמצע של"ז[44]. כמובן שהדֶבֶר אינו מבחין בין גזע ודת ומין, וגם בין היהודים גדול היה מספר הקורבנות, וכל מי שהשיגה ידו ניסה לברוח מעירו. נציין לתיאור הבהלה שנגרמה בעקבות הדבר, מתוך האוטוביוגרפיה של רבי אברהם ב"ר חנניה יגל (גליקו) ממנטובה: "ויהי אחרי כן ויד ה' היתה בעם, ויחל הנגף בארץ', עד כי כל איש ממלט לנפשו ומניח כל שאר המחשבות הנוכריות מנגד, כי 'עור בעד עור'[45]. וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו..."[46]. יהודים אלו שהצליחו לברוח מעירם, לא 'ליקקו דבש', הרי בהגיעם ליעד מסוים, הבריחו אותם 'שרי הבריאות' במקום אשר נחתו, כך נוספו על צרתם, תלאות רבות[47]. בכל קהילה גדולה שהצליחה להקצות אמצעים מיוחדים לצורכי רפואה, הקימה מנגנון סניטרי, שפעל בשיתוף עם מוסדות הבריאות הנוצרים[48], וכשחלפה המגיפה, למנות וועדת רבנים בעלת סמכות של בית-דין, לדון בשאלות הכספית והמשפטיות הכרוכות בעיזבונות הרבים של הקורבנות ולפסוק דיני אישות של אלמנות ועגונות ויתומים[49]. על הקמת מנגנונים סניטריים והגבלות שונות, רמז ההיסטוריון ר' יוסף הכהן ב'עמק הבכא' שלו: "בשנת של"ה: מרשעים יצא רשע, כי יצא הנגף מעיר שלשים (Trento) אל ערים ווירונה ומנטובה, ומשם אל וויניציאה ופדובה. גם מילאן ופאביה נלווה הנגף למו, וימותו רבים במגיפה ההיא[50], כי היה הולך ורוב. ותהי עת צרה ליעקב, כי גם בם הייתה יד ה'. ובימים ההם חדלו הולכי ארחות ופסקו עוברי דרכים, ויעשו תקנות ועצות על זה. מקץ שנתים ימים, בעשור לחודש ינואר של"ז הטהרו בעיר הגדולה מילאן, והמגפה נעצרה"[51].

גם האנטישמיות הרימה ראש, בהפילם את סיבת ההתפשטות על היהודים, וכפי שמוסר ר' אברהם קרמי מקרימונה אל מורו לשעבר – רבי זאנוויל פיסקארול[52], שהיה מעורב בפולמוס המגיפה:

על דבר הדֶבֶר במנטובה, עודנו באבו לא יקטף[53], אבל בוויניציאה כמעט חלף ועבר. וח"ו עוד מעט יסקלו אותנו הערלים הטמאים, באמרם כי היהודים הם סיבת הדבר, וכל היהודים הבאים כאן אינם רוצים להביאם העירה[54], אפילו שיש להם פתק מהבריאות[55]. ואפילו היהודים מהעיר כשהולכים חוצה אינם רוצים שייכנסו. ראה אדוני והבטיה: כמה צרות סבונו גם סבבונו. עתה יום א' נמצא קארטעלי[56] מספרים בגנות היהודים, ושלחום למילאנו[57]; עשו תועלת כזורק אבן למרקוליס[58]. כבוד אדוני אבי הראם להשרים שמה, ענו לו: די לכם שלא גרשו אתכם, וכי פנה כה וכה מצא כל הדלתות נעולות מכל הצדדים"[59].

ה'קארטעלי' היינו הפשקווילים נגד היהודים, האשמים בהתפשטות המגיפה, היו 'מכת-מדינה'. בחודשים אייר-סיון של"ו התלוננו יהודי קרימונה מול הרשויות, ושהעבירו את הקובלנה לדוכס מילאנו על נוכרים רבים המפיצים פאשקווילים אנונימיים נגדם, ולדעתם יש לחפש בבתיהם, מי ומי המפיצים, ולהעניש אותם בקנס כספי גבוהה. הדוכס קיבל את תלונה ואכן הורה לעקוב ולחפש אחרי המפיצים ולהתחקות אחריהם, וגזר עליהם קנס כספי. לאחר מכן החלו כמרים להצית את האווירה בנאומים סדיסטיים להסית את האזרחים לגירוש יהודי קרימונה[60].

האווירה הייתה מורעלת, עד כדי כך שאינקוויזיציה ביקשה מאת ראשי העיר, לשלוח עבורם רשימה שמית של כל יהודי העיר, עם פרטיהם. ואכן ב'זכותם' נותר רשימה כזאת של יהודי המחוז בשנת של"ה[61].

 

'שרי הבריאות'

בעקבות הדֶבֶר שהתפשט בווירונה, שהיא סמוכה ונראית לקרימונה, החלה הנהגת קהילת קרימונה לדון בצעדים למניעת התפשטות הדבר. סופר הקהילה, ר' משה מנחם כהן רפא, שמתפקידו היה לכנס בעת הצורך את מנהיגי הקהילה[62], הציע לקיים אסיפה של שמונה-עשרה קריאי העדה. באמצעות שמש הקהלה הוא קרא לאסיפה לדון בדבר, אסיפה שהתקיימה בביתו של רבי זעליקמן חפץ[63] ביום שני של חג הסוכות של"ו. י"ח פרנסי הקהלה שמנויים כל אחד  בשמו אכן השתתפו בישיבה, ודנו בנושא; ומינו פרנסי קרימונה את הרבנים: ר' יצחק זעליקמן חפץ, ר' אברהם מנחם כהן-פורטו ור' משה מנחם כהן רפא[64], לאחראים על הבריאות 'שרי הבריאות'. לשון המינוי והסמכות והתפקיד של שלושת הממונים רשום בפנקס בכך שניתן להם כוח לגבות מיסים, לפקח על המשטר הפנימי, להטיל עונשים וחרמות ולעיין בכל שאר 'מילי דמתא'. פרט נוסף רשום בפנקס: הואיל והיהודים עסקו במסחר הבגדים, והיה חשש שמא הבגדים הישנים נגועים בחיידקי המחלה, ומעבירים אותם מאחד לשני. לכן הוטל עליהם התפקיד לפקח על רכישת בגדים חדשים, וכן לפקח ולבדוק את הנכנסים והיוצאים[65]:

... והסכימו כולם פה אחד להשים 'שרי בריאות' על הקהלה יצ"ו ולפקח בצרכי העיר השייך לזה. ולאו יהיה המשרה והממשלה הן בגביית מעות ע"פ ערכם של הק"ק כפי אשר נראה להם מן הצורך לעסק זה, וכן להשים סדר בקניות ומכירות בגדים חדשים גם ישנים וכאלה הסובבים בעיר ויושבים בטל, וכן על ההולכים ארחות ובאים לגור פה עמנו. גם יהיה להם רשות להעניש ולקנוס ולהחרים ולנדות מי שעובר על גזירתם ותקנתם וסדריהם, גם להביאם בעש"ג [=ערכאות של גויים] וליסדם ולשרת את עצמם בזרוע המושל ושרי הבריאות של עש"ג. גם יהיה בידם לעיין במילי דמתא ולהשים סדרים בסדר התפלות, ואז יקוים בנו טרם יקראו וגו'

 

הדֶבֶר לא דעך, אדרבה, התפשט ביתר-שאת וביתר עז

תעודות נדירות אלה מתעדות את המכה האיומה, על אמצעי המניעה שניסו להתפשטותה, על הפיקוח החמור, כיצד נהגו בנפגעים, ועל השפעתה על הכלכלה:

לדוגמא: בוויניציאה נאסר המעבר ממקום למקום, סחורה שהובאה ממקום נגוע הוחרמה, והסחר בבגדים ובחפצי בית ישנים הופסק. כאמור לעיל, היהודים סבלו מכך במיוחד, מטה לחמם של רבים נשבר: "ורוב היהודים בכל הקהלות מחייתם על בגדים ישנים... ואין לנו נחלות שדות וכרמים רק יגיע כפינו כי תאכל"[66]. סכנת הדבר הייתה כה עצומה לא רק מחמת התפשטותו, אלא מי שחשדו שנפגע במחלה, לא היה לו כל סיכוי לחיות. הוא הועבר למחנה הסגר מבודד של מוכי הדבר, שחיכו שם למות. על קרוביהם נאסר לבקרם, ולו רק כדי לדעת מה עולה בגורלם. וכשהייתה מחלתם גוברת, בטרם מתו, היו אוספים אותם בעגלות והשליכו אותם אל בור גדול. פיקוח הרשויות הוגבר מאוד באותן שנים, ואלו דברי רבי רפאל יוסף טריוויש בהסכמתו לתקנת קרימונה[67]:

כי בימים ההם לא היו עושים כ"כ הרחקות על הדבר וחומרות יתרות כמו שעושים בגלילות הללו להיות סגורים ומנודים וקרוביהם מרחוק עמדו.... אפילו באפשרי רחוק אין להם מרחמים, ומלאכים אכזריים ישולחו בהם להטעינם בעגלות אל עמק יהושפט, אפילו כשעדיין גוססים ולא קרובים למיתה... הלא דברים ק"ו, אם על שדפון מועט וחרב ש"ש גוזרים תענית, על-אחת כמה וכמה בסכנה גדולה כזאת שימות האדם ופקודת כל האדם לא יפקד עליו ולא יהיו לו מרחמים...

 

תקנה נגד המשחקים

לאור החמרת המצב תיקנו 'שרי הבריאות' ביום כ"ה בתשרי  שורה של סדרי-תשובה, ובכרוז העלו נימוק לכך: "כיוון שאין להקדים רפואה שיותר מסוגלת ויותר ודאית להיות נרצית אצל השי"ת, כי אם לפשפש במעשינו ולהשיב דרכנו". על כן גזרו שרי הבריאות:

שכל אחד ואחד מהקהל עד גיל ששים יתענה בחודש חשוון בה"ב, לפי מנהג האשכנזים, אלא שהדבר יהיה חובה על הכול, ולא רשות. להוציא מעוברות ומניקות. כן תקנו שורה של תקנות של תפילות שונות וסדרי-לימוד. ולמשך חצי שנה אסרו את כל המשחקי-ההימורים, שכידוע ומפורסם שבני איטליה היו 'מכורים' למשחקים, ולכן פעלו בעת צרה זו לצמצם את המשחק, וז"ל התקנה:

 אחרי רואינו כי  בעו"ה יצא הקצף ממיתת מגפה ודבר ב"מ, אל כמה וכמה מקומות, כאשר כבר גלוי וידוע למכ"ת. ואף כי רחוקים מעיר הזאת מאוד, עם כל אלה אנחנו ח"מ אשר מאת מ"כ הקהל הוקמנו לעיין במילי דמתא, אמרנו לתקן ולעמוד בפרץ עד היכן תגיע ידינו החלושה. ולאשר אין לקדים רפואה יותר מסוגלת ויותר ודאית להיות נרצית אצל השי"ת, כי אם לפשפש במעשינו ולהטיב דרכנו... על כן יצאה הסכמה מבינינו לעשות התקנות והסדרים אשר נבחר.

ולאשר ראינו כי אבי אבות הטומאה היא השחוק המהולל הלזה הנעשה בעיר בקביעות, ובפרט בימי חגי או"ה, ממנו יתד ממנו פנה רצוח וגנוב והשבע בשם ה' לשקר, מוסיף על כמה גופי עבירות המשתרגים מהפועל המגונה הלזה. לכן אנחנו גוזרים בגזירת נח"ש ובגזירת התורה, שמהיום הזה והלאה, שום איש או אשה מבן עשר שנים ומעלה, לא יוכלו לצחוק שום צחוק בעולם, הן קארטי, הן קוביות דהיינו דאד"י, ולא שום מין צחוק אחר בעולם בעיר הזאת ולא חמש מילים בגבול סביבותיה, מבלעדי צחוק האישקאקי בלא מחיר כסף או שווה כסף, רק בחינם. והתקנה הזאת תמשך עד ניסן של"ו. ובגזירתנו זאת לא יוכללו הימים שא"א אומרים בהם תחנון, שאז יהיה מותר הצחוק, וכן אם יהיה חתונה בעיר יובן שבבית החתנות ביום החופה ויום שלפניו ויום שלאחריו הותרה רצועת הצחוק, וכן אם יהיה ברית מילה בעיר בליל הויליי"א[68], וביום הברית הותר הצחוק, אכן רק בבית אשר בו אבי הילד הנימול. ואם יהיה איזה חולה ב"מ או קינפעטרין[69] אז משאירים לנו כח ע"פ שנים מאתנו לתת להם רשות בכתובים על זמן יהיה נראה ונכון בעינינו

ולצד זה, אזהרה חמורה למי שיעבור על התקנה: מי שישחק הן עם יהודים והם עם נוכרים יקולל בנח"ש 'וירבץ בו כל הקללה הכתובה בספר התורה עד שיתוודו על עוונם'[70]. וממשיכים בתקנה חשובה שנקבעה: לאחר החג, בחודש חשון, יתענו בה"ב כמנהג האשכנזים.

אחרי התקנות הרוחניות, נרשמות תקנות ממוניות, במה מותר להתעסק ולסחור ובמה אסור. הרי, כאמור לעיל רבים מיהודי איטליה עסקו במסחר בגדים חדשים גם ישנים, וכעת הסכנה רובצת עליהם. וכך הנהגת הקהלה הייתה צריכה למצוא שביל הזהב בהתחשב בכל הגורמים האלו, מחד הסכנה בהידבקות ומאידך לא יכלו לאסור כליל את המסחר בהם, כן היו תלויים גם בפקודת השלטון, לכן קבעו:

כדי שלא לקפח פרנסת בני ברית אמרנו להרחיב ולהתיר לקנות כל מיני מטלטלים עם פידי [=אישור] משרי הבריאות יר"ה, זולת מיטות וכל כלי נוצה וקאלצי [=גרביים] ישנים מטולאים ובגדי פשתן מלוכלכים אשר העובר יהיה נענש, כי כן צווה לנו שרי הבריאות מטעם המלכות...

 

התמרדות נגד התקנה

האיסור שהטילו הרבנים עורר התנגדות עזה, והיו מיהודי קרימונה שסברו שהחלטות שרי הבריאות הם קשות מדי. כאמור, הדבר עדיין לא הגיע לקרימונה, ורק היה חשש שהוא יתפשט ויגיע אליה. לכן סברו שמן ההכרח לבטלן. לעובי הקורה נכנסו שניים מחכמי העיר: רבי אליעזר אשכנזי[71] ורבי אברהם מנחם רפא-פורטו כ"ץ [להלן: אמפ"ך][72].

 

לא ברור מה היה מעמדו של ר"א בקרימונה. הוא הגיע לעיר זו כשנה אחר הרב אמפ"ך, ואין ספק שהכירותם החלה כבר בוויניציאה. שניהם והחכם הוותיק ר' יצחק זעליקמאן חפץ היו מורי ההוראה בעיר, ואנו יודעים שבכמה עניינים לא נשתווה דעותיהם. ולא עוד אלא לעתים קרובות עורר רא"א את חמתם של חכמי דורו[73]. בסכסוכים אלה אנו רואים את תקיפותו וחוסר פשרנותו.

המתנגדים להטלת האיסור, שמונה-עשר במספר[74], לא זו בלבד שעוררו השגות אשר להנחה בדבר קשר הסיבתי בין המשחק ובין המגיפה, אלא אף ערערו על עצם ההנחה שההימור הוא חטא ואסור אליבא דכו"ע בהגדרות ההלכה, ובפרט שראו בתקנה זו גזירה שאין רוב הציבור יוכל לעמוד בה. משום כך פנו אל ר' אליעזר אשכנזי מוויניציה ושטחו לפניו את קובלנותיהם, והאחרון ביטלה, ולאור הביטול כמה בחורים ביטלו בפומבי את הגזירה [כנראה הן של התענית והן של המשחק], 'בהתלות עצמם באילן גדול', ועל כך נסערה כל המדינה, ורוב רבניה הביעו את עמדתם.

השתלשלות הפולמוס:

אחרי ששטחו לפני רא"א את קובלנותיהם, התקיים דיון פומבי סוער משך לילה אחד. רא"א, שכאמור נודע בתקיפותו בהוראה, הסכים לדעת המערערים בכך שהתקנה לא נעשתה כדין. תחילה אמר זאת בעל-פה לרב אמפ"ך, ומני אז החלה וויכוח חריף ביניהם, עד שגבה טורא ביניהם, ולא יכלו לדבר איש אל רעהו, אלא הוכרחו להמשיך את הוויכוח בכתובים. הוויכוח מסובב שני נושאי התקנה, הן התענית והן איסור המשחקים. כאן נתמקד בנושא המשחק. בתשובתו הראשונה מחזק רא"א את דעת המבקרים על חובת התענית, ושאין לגזור תענית במצב שהם נמצאים כעת, ברם לגבי המשחק, אינו מזכיר במענתו זו:

הן היום הקריבו אלי פה קרימונה דברים לעניין השמע קול רעש, דבר בא בווירונה רחוקה מאתנו ס' מילים בקירוב, ואמרו שיש שמה כמה בתים סגורים מחמת חשש זה, ודינא דמלכותא הוא בהשמע בכל הגלילות הללו דבר במקום אחד אפילו בחשש רחוק מכריזים שמאותה עיר לא יגישו לבוא בשאר עיירות וממנים שומרים לשמור דרך מבוא העיר, והביא אחת דתו להמית [!]

בהמשך הוא מעתיק את תקנות השרים, ושנשאל האם אכן יש בידם כוח לחייב את הציבור בתקנות אלו. בתשובתו מאריך בהלכות מגיפה ודבר, ושלדעתו הלכות אלה אינן חלות על המציאות בקרימונה, ומנסח את מסקנתו בתקיפות: "ולכן אין לחוש לגזירתם, וראוי להוכיחם על פניהם ולא לישא על פניהם, גם להעביר אותם מלהתעסק בצרכי ציבור כיון שאינם חוששים לכבוד הציבור. אבל לא אומר קבלו דעתי עד שיסכימו עמי בעלי הוראה סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וביושר"[75].

 

קריאה להשכנת שלום

ראמפ"ך שהיה מאותם שרי הבריאות, שכפי הנראה היה הסמכות הרבנית מבין קובעי התקנות, השיב לרא"א. בתשובתו מאריך ראמפ"ך כדי להפריך את נימוקיו של רא"א. את תשובתו הוא פותח ביותרת הכבוד כלפי רא"א: 'אריה שאג מי לא ירא', וכותב שהם – 'השרים' – הם כשלושה אפרוחים שטרם נפתחו עיניהם. אך לגופו של דבר הוא כותב במליצה 'אשריך שנתפסת על דברי תורה', וגם אנו אשרינו שנתפסנו לפי דבריו, ודעתו על הצומות ועל גזירת הצחוק, כי אילו ח"ו נתפסנו להתיר האיסור, 'אוי לנו מי יצלנו'. לדבריו קביעת התענית היא לא רק בגלל הדבר שבעיר ווירונה, אלא מחמת שהוא התפשט לעוד כמה ערים. לגבי תענית בה" הוא עונה שזהו מנהג ותיקין, ואכן בקהלות אשכנז וצרפת נוהגים לצום ולומר עננו ולקרוא בתורה. והם סידרו ותיקנו את המנהג הזה גם במקומם, ואם כן מה כל החרדה הזאת?! ומה שרא"א הציע שיש להעיר את שרי הבריאות, השיב ראמפ"ך, שמרצונו הטוב הוא יעזוב את תפקידו, וראשי הקהלה ימנו איש אחר במקומו. ומסיים הואיל ואינו צודק בטענותיו הוא מבקש הימנו שיכתוב לו: "על מה תמך יתדותיו בביטול חרם הצחוק"; ואם יצליח לשכנעו שהוא טועה, הוא יפרסם ברבים: "כי חטאתי לה' ולמכע"ת"[76].

 

'לא ניתן לכם מלכות הורדוס לימי עולם'

בלוחות שניות: הגיב רא"א בארוכה, בו הוא מחזק את עמדתו נגד תקנת התענית; ולקראת סיומו הוא מתייחס לאיסור הצחוק. והוא מונה כמה נימוקים לעמדתו: לדעתו מינוים של 'שרי הבריאות' היה אך ורק  'לענין הבריאות, ואין זה ענין אצל זה'. נכון שסופר הקהל ר' משה מנחם הכהן רפא כתב בפנקס שניתן להם גם לעיין 'במילי דמתא', אבל אין להסיק מכאן 'שנתן לכם מלכות הורדוס לימות עולם'. הוא מחשיד את סופר הקהל שהוא נוגע בדבר, שהרי הוא אחד משלושת 'שרי הבריאות'. ועוד, ממ"נ אם הצחוק אסור בתכלית, היתכן שהתרתם ליומא דפגרא. ואם כוונתכם 'למגדר מילתא', הרי אין זה בסמכותכם ואין זה כלול במינוי שלכם. ואין להם לחשוב שהוא מזלזל בהפקרות המשחק, שהרי הוא עצמו דורש ברבים וקילל את המשחק בשבת[77], אבל בימות החול מאן דכר שמיה. ומסיים: "ולא נעלם ממני שכל הצחוק מביא לידי קלות ראש. אמנם בהיות שהצחוק רבים מהם משחקים בתמים וביושר, וכשהמעות לפניו אין איסור בדבר, ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, לכן לא מלאני לבי לאסור". עוד הוסיף שתקנת המשחק היא תקנה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, 'ואין להכשילן', ולכן ביטל את החרם[78]!

 

קריאה לשלום

בלוחות שלישית מגיב ר' אמפ"ך ומבהיר שאין כאן מלכות הורדוס לעולם, אלא רק עד שיוסכם אחרת 'ניתן כתר הלזה על ראשנו' ובכל יום אפשרי להעביר אותנו מהתפקיד, ועד אז הכוח בידם לגזרות תענית; ולגבי גזירת המשחק, הרי דיברה תורה נגד יצר הרע למגדר מילתא וזה בסמכותם, והוא מתכנן לענותו בנידון זה בארוכה כדי להצדיק את עמדתו. ולמעשה הוא בטוח שרוב הקהל יקבל את האיסור ואינו בגדר 'גזירה שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בה', ואף אם רא"א יבטלו: 'יחושו לגזירה הזאת, מבלעדי הריקים והפוחזים'. ומה שטען שמניין להם להתיר בימי דפגרא, הוא מגיב: "לא יהיה רק על דרך דברה תורה כנגד יצר הרע". את מכתבו זה הוא מסיים בקריאה לכבות את אש במחלוקת, וכיוון שרא"א הוא הזקן וחכם, עליו לעשות זאת. ועליו להודות כי התקנות 'כולן נכוחות למבין, ואלמלא לא נכתבו ראויות הן להכתב"[79].

 

הסדר השלום

ברם, החל בהשכנת שלום הזקן שבחכמי קרימונה, ר' יצחק זעליקמאן, שהוא עצמו נמנה עם 'שרי הבריאות'. הוא שוחח עם רא"א וביקשו לרכך את עמדתו. בסופו של דבר הסכים: א. להסיר גזירת נח"ש על המשחק ולהמירו בקנס של 'סקודו' אחד לקופת 'משרד הבריאות'. ב. לבטל את חיוב התענית, אבל עם זאת מי שלא יתענה בחודש חשוון, יתן כופר תעניתו 'ריאל' אחד 'אל גנזי אלופי הבריאות'. פשרה זאת כתבה רא"א ור' יצחק חתם עליה. למען השלום הסכים לה גם ר'' אמפ"ך, וליד חתימתו הוסיף משפט: "לא שהדין כך, אלא שהשעה צריכה לכך שלא להחזיק במחלוקת"[80]. לכאורה בכך נסתיימה הפולמוס, אלא לאמיתו של דבר, לא כך, אלא האש כלהב יצאה.

---

[1] לומברדיה הוא אחד מ-20 המחוזות באיטליה, ונמצא בצפון-מערב המדינה.

[2] אחת מהבעיות של האזור הייתה שבולות המחוזות השתנו מדי מספר שנים, וערים עברו מדוכס לדוכס.

[3] Shlomo Simonson, The Jews in the Duchy of Milan, Jerusalem 1982, 3, pp. 1632-1642. [להלן=סימונסון, מילאנו]

[4] ראה: דניאל קארפי, 'גירוש היהודים ממדינת הכנסייה בימי האפיפיור פיוס החמישי ומשפטי החקירה נגד יהודי בולוניה', ספר זכרון לחיים אנצו סיריני, ירושלים תשל"א, עמ' 165-145.

[5] מ"א שולוואס, חיי היהודים באיטליה, עמ' 18-17; The Jews in the Duchy of Milan, Jerusalem 1982, 1, introduction, pp. 28-35.

[6] בתשובתו של רבי אמפ"ך בעניין הנחת תפילין בחוה"מ, שפרסמתי ב'משולחנו של יחיאל גולדהבר', פרשת כי תצא תשע"ז, הוא פותח: "תושבי העיר [קרימונה] מקדם – כולה אשכנזים היא, והולכים עם מנהגם להניחם [תפילין בחוה"מ].

קרימונה אף דאגה לערים אשכנזיות אחרות, וכפי שכתב ר' זנוויל פישקאלורו בהסכמתו להסכמת קרימונה: "זאת העיר שיאמרו עליה שעל כל צרה וצרה פרטית וכללית, רחוקה וקרובה, הייתה משתתפת בממונה והגופה בתעניות ובסיגופים בצעקות ובתחנונים, בשביל פיה"ם, מעהרין, שוואבין, פריול, רומניה ווניציאה", תעודה יט.

[7] דברי המדפיס בספר 'יוסף לקח' לרבי אליעזר אשכנזי, קרימונה של"ו: "קרימונה קריה נאמנה עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, ובראשם הצניף הטהור.. הגאון כמוהר"ר אליעזר אשכנזי'. וכן כתב אחד מבני משפחת קרמי משם בשנת של"ה לערך: "להיות בעיר של חכמים וסופרים', אגרות בית קרמי, עמ' 131.

[8] ש' סימונסון, 'שיירים מפנקס הקהילה בקרימונה', מיכאל, א, עמ' רנה.

[9] מ' בניהו, הדפוס העברי בקרימונה, ירושלים תשל"א.

[10] דוד א. גרוס, בהערותיו ל'דברי הימים למלכי צרפת' לר' יוסף הכהן, ירושלים תשט"ו, עמ' 130.

[11] דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן, ירושלים תשט"ו, עמ' 57.

[12] סימונסון, מילאנו, עמ' 1608. 1611

[13] שם, עמ' 1612-1617.

[14] שם, עמ' 1624-1625.

[15] ש' סימונסון, 'שיירים מפנקס הקהילה בקרימונה', מיכאל, א, עמ' רנד-רעו.

[16] ח' מאיר בניהו, 'מינוי 'שרי הבריאות' בקרימונה בשנת של"ה', ספר מיכאל, א (תשל"ג), עמ' ט-עח.

[17] רבים ניסו לשרטט את תולדותיו, ואציין לאחרון שבהם, הלא הוא הרב חיים בייניש, במבוא ל'הגדה של פסח' עם ביאורי רבנו שהוציא הנ"ל לאור, בני ברק תשנ"ב.

[18] עדות תלמידו ר' ברוך קאלימאני בהקדמתו לספר 'תורת משה להרב אלשיך, ויניציאה שס"א; וכן כתב ב'קורא הדורות' ערך ר"י טיאטאצאק, בין תלמידיו נמנו גדולי הדור הבא: מהרשד"ם, ר' שלמה אלקבץ רבי משה אלשיך ועוד.

[19] אברהם דוד, 'בין אשכנז למזרח במאה השש עשרה', ראשונים ואחרונים: לכבוד אברהם גרוסמן, ירושלים תש"ע, עמ' 321.

[20] את הסיבה לעזיבת מתאים כתב תלמידו 'על ידי סיבות ועלילות', סתם ולא פירש.

[21] ספריית הקונגרס ההונגרי, בודפסט, מיקרופיש 35.

[22] ראה מאמרו של בצלאל רות, 'לתולדות היהודים בקפריסין', ספונות, ח (תשכ"ד), עמ' רפה-רצח. באותו פרק זמן מבקר באי הנוסע ר' אליהו מפיסרו בדרכו לא"י, ומוסר שפגש שם ברא"א: "מצאתי בפמגוסטה האשל הגדול בתורה ובחכמה פאר הדור כמוהר"ר אליעזר אשכנזי יצ"ו, הוא הולך לקראתכם עם אגרותי אלו בויינציה, והולך להקביל פני כלתו בת החכם השלם כמו"ה שמואל יהודה בן לגאון מהר"ם מפאדובה, אשר לקחה בעד בנו, והוא בן חמישים שנה, ושפט כל קהילת מצרים כ"ב שנה. וזה כמו שנתיים שקבע מקום דירתו פה. הוא בקי בשנים עשר לשונות, גדול ליהודים וחכם בהרבה חכמות חיצוניות, ובתלמוד השיג עשר ידות, והוא עשיר כמו חמשת או ששת אלפים זהב, יעשה ה' עמו חסד, כי לא מצאתי מיום נסעי מויניציאה עד הנה איש אלקים נורא כמוהו. ביתו מצאתי מנוח והוא מבקש להדריכני ולסייעני בכל צד האפשרות, כל כך אהב אותי, ואני דבק בחכמתו, עד כי לבבי פונה לדור פה שתי שנים כדי ללמוד תורה עמו, כי זה מקום הגון בעדי...", א' יערי, מסעות א"י, עמ' 190.

[23] עם פיצול האימפריה הרומית ב-395 עברה קפריסין לשליטת האימפריה הביזנטית. שלטון זה החזיק מעמד עד שנת רמ"ט (1489) אז השתלטה הרפובליקה של ווינציאה על האי. וויניציאה השתמשה באי כנקודת מסחר חשובה. ברם, במשך כל התקופה הוויניציאנית היה האי נתון להתקפות בלתי פוסקות מצד האימפריה העות'מאנית הצעירה, עד שלבסוף נכבש ב-שנת של"א. האמת היא שלא האימפריה עצמה ניסה לכבוש את האי אלא ב"כ דון יוסף הנשיא, אשר החל לנסות משנת שכ"ג לכבוש אותו. ב-שכ"ח נחשד נשיא בניסיון לעורר באי מרד לטובת התורכים, ומושל עיר הבירה ציווה לאסור באזיקים יהודים ונוצרים, ואפשר שמשום כך נאלץ רא"א לברוח משם.

[24] שו"ת בית יוסף, דיני יבום וחליצה, סי' ה.

[25] כמובן שהיה קל לעבור לוויניציאה ששלטונם היה עד אז גם על קפריסין.

[26] לפי עדות תלמידו היש"ר מקנדיאה נאלץ רא"א לעזוב את ווינעציאה בעטיים של חילוקי-דעות עם רש"י קצנלבויגן, נבלות חכמה, בספר תעלמות חכמה, באסיליאה שצ"א, דף מו ע"א; וקשה לדעת מה הן העובדות ממש; ויש להניח כי מדובר בפרשת התרת נישואין שטיפל בה רא"א שם, ולתורך כך פרסם בחודש סיון של"ב 'טופס חרם סתם' לכל מי שיודע עדות שיבוא ויעיד בבית דין בעיר ויניציאה'. רש"י קצינלבויגן התנגד לטופס של רא"א, ולדעתו אותה אישה א"א גמורה היא, וכן סבר רבי אמפ"ך, בניהו, עמ' פה-פו, קמב-קמג. ובאמצע פולמוס זה עקר לעיר קרימונה.

[27] יש שנים רבות בקרימונה. ב-של"ט עבר באליסאנדריה הסמוכה ובקסאלי, והיה שם עד סוף שנ"ו.

[28] על פולמוס סוער זה ראה: ש' סימונסון, 'שערורית הגט תמרי-ונטרוצו', תרביץ, כח (תשי"ט), עמ' 388-375; ובספרו תולדות היהודים בדוכסות מנטובה, עמ' 367-364. הרב צבי גרטנר אסף את כל המקורות, וקיבצם בספר שו"ת מהרשד"ם, מכון זכרון אהרן, כרך ד.

[29] ולא להחליפו עם רבי יעקב קלונימוס ב"ר אהרן יוסף נוויירה, גם הוא מחכמי הישיבה האשכנזית במנטובה באותו פרק.

[30] אפרים קופפר, הרמת 'כתר תורה מעל ראשו' של ר' משה פרובינצאלו', סיני, סג (תשכ"ח), עמ' קלז-קמד; שו"ת רבי משה פרובינצאלו, מכון ירושלים תשמ"ט, מבוא פרק ד.

[31] שו"ת רבי משה פרובינצאלו, א, סי' סה-סז. ולא עוד, אלא שר' עזריה מזירד"ת ששמע מפיו: "מפי גדול הדור מהר"ר אליעזר אשכנזי יצ"ו בן הר"ר אלייא הרופא: כל חכם הרוצה להכניס בלב שומעיו מושכל קשה הציור וירצה לדמותו אל ציור נקל שיבינו דרך משל...", חלק מהדורות, דף קפה ע"ב.

[32] שם, סי' צו-צז.

[33] שו"ת מתנות באדם, סי'  סב [כת"י], הועתק אצל ר' בונפיל, הרבנות באיטליה, עמ' 75.

[34] בהערה 26* מתלבט בניהו בקביעת זמן יציאתו לפולין.

[35] אגרות בית קרמי, תל אביב תשמ"ג, סוף איגרת קפא.

[36] החת"ס מסר סיפור ארוך, ולמרבה הפלא חזינן ממנו שר"א היה מומחה במשחק השחמט. רא"א היה מהשרים הראשונים למלך מצרים, והמלך מסר לו טבעת יקרה כדי להצהיר על אהבתו אליו. שנה אחת והמלכות חגגה את יום הולדת המלך, וגם ר"א הלך אל ארמון המלך כדי לברכו. בדרך עבר על גשר אחד, ועליו פגש באחד השרים, אשר קינא בו, והלה ביקש שיראה לו את היהלום. השר הרשע שלח ידו וניסה להשליכו אל נהר הנילוס, ובשנייה האחרונה תפסו ר"א. בבואו אל המלך נתכבד בכבוד גדול יותר משאר השרים, אלא שבחזרתו לביתו הבין כי השרים חותרים נגדו ומבקשים את רעתו. לכן החליט על-אתר לברוח מהמדינה. אסף את מטלטליו ולקח את היהלומים שהיו ברשותו, והתיישב על ספינה קטנה וברח אל הים. ואכן כחשדו, כך היה. השרים הלשינו עליו אצל המלך, והלה ביקש לתפסו ולכלאו, ולמזלו הרב כבר לא היה בביתו. הספינה בה נסע ר"א נטרפה בים, ובנס גדול נאחז בקרש אחד ושט בה עד חוף קושטא, שם הגיע בעירום ובחוסר כל. הוא חי שם בעוני רב. עד שיום אחד התמזל מזלו הטוב, והכריזו מבית המלך [בקושטא?] כי חברו של המלך, שהיה משחק איתו באופן קבוע משחק שחמט, מת, ומחפשים בקי אחר בחוכמת המשחק. ר"א הציע את עצמו, וכראות המלך את רוב חוכמתו והבנתו במשחק, הלבישוהו בגדי שרד, ושיחק עמו באופן קבוע יום-יום. ברם המשחקים נמשכו כמה שעות ביום, ור"א שלא רצה לבטל מלימוד תורה, 'שילם' את חובו בלילות. פעם אירע שבעקבות חוסר שינה, נרדם באמצע המשחק מול פני המלך. והמלך לא התרגז, ואף לקח כר ממיטתו והניחו תחת ראשו. כשקם משינתו, הבין ר"א כי הוא במעלתה גדולה בעיני המלך, וידע כי זה מבשר רעות, כי 'לפני שבר גאון'. על כן עזב את העיר ואח"כ התקבל לאב"ד פוזנא. וממנו בא המשל 'ממצרים ועד הנה'.

 כן מוסר תלמידו רבי פייביל פלויט, לקוטי חבר בן חיים, ה, לקוטי פרשת כי תבוא, דף כא ע"ב. ואם קבלה הוא - נקבל, אבל פרטים רבים אינם תואמים את המציאות: מאז תבוסת השלטון הממלוכי ע"י העות'מאניים, אין שר או 'מלך' במצרים [אלא 'ביי', תחת השלטון התורכי]. המוסלמים אינן חוגגים יום הולדת. אין שום דרך ימי בין הנילוס לים התיכון, עד כריית התעלה. ממצרים לא עבר לקושטא, אלא לקפריסין וממנה לאיטליה!

למרבה הפלא סיפור דומה נמצא בפיו של ר' ב"צ קרענגיל מקראקא, וז"ל: "וסיבת יציאתו ממצרים, אנא מעשה ידענא, כי היה מקדם עתיר נכסים ואהוב אצל מושל מצרים, והיה עומד לימינו תמיד בהלוואת כספים, ולבטחון ניתן לו כלי זהב וכסף, והכל בסתר. ומרוב קנאת הישמעאלים העלילו עליו שמשתמש בכליו של המושל, כי מנהגו היה בליל פסח ליפות את שולחנו בכלי השר, ובראות המלך שנכונים הדברים, ברח ר"א מיד למחרתו בעוד מועד לויניציאה (שם הגדולים, מהדורת רמ"מ קרענגיל מקראקא, תר"ץ, חלק 'שארית ציון', מילואים לח"ב מע' י, עמ' 232). ידוע שרמ"מ קיבל רבות מאת רבו רבי שמעון סופר מקראקא, וסביר להניח שגם סיפור זה שמע ממנו, והוא מתקבל על-הדעת יותר מהסיפור הקודם. מה עוד שלקמן בעמוד 237 מאריך קרענגיל אודות העלמת מצבתו, ולמרבה הפלא ר"ש סופר בהגיעו לכהן בקראקא בשנת תרכ"א, ביקר בבית הקברות ושם ראה את נוסח מצבתו, ומני אז לא נמצא עוד).

גרסה שלישית מוסר הרב שמעון קעמפלער אוד מוצל מאש מהעיר באכניא, אשר הו"ל ספר מעשי ה' מחדש אחרי השואה, ששמע מפי רבו רבי אשר מאיר הלברשטאם אב"ד באכניא, ששמע מפי הגה"ק רבי יחזקאל שרגא משינאווא: שרבינו היה מהצדיקים אשר העולם נשען עליהם. ובא לארצות המערב ממצרים, וגדולי הדור אמרו עליו 'גפן ממצרים תסיע'. ובא לפולין ע"י נס ומעשה נורא. כי פעם בזמן עריכת ליל הסדר, באו אליו שני אנשים בדמות אורחים, ואמרו לו שנגזר עליו מהשמים שתיכף ומיד יעזוב את המדינה ושיסע לפולין. והתבונן בדבר, ואמר לאשתו, שתתפוס בחגורו, וע"י ענן העבירו אותם לפולין, והחלק השני של ליל הסדר סיים בפולין (מעשי ה', מהדורת ניו יורק תשכ"ב); וכמובן שגרסא זו אינה נכונה, שהרי לא עבר ממצרים לפולין [!]

[37] הספר נדפס לכבודו של דון יוסף הנשיא ונקרא על-שמו.

[38] על תפיסתו ב'פשוטו של מקרא' ראה י' אלבוים, פתיחות והסתגרות, ירושלים תש"ן, עמ' 314-302.

[39] נובלות חכמה, באסיליא שפ"ט, דף מו ע"א.

[40] יוסף בחירי, ירושלים תשנ"א, עמ' שנו-שנט.

[41] למסכת קידושין, נערך ע"י הרב יקותיאל כהן, הוצאת אוצר הפוסקים, תשנ"ה, לפרק הזורק במסת גיטין פורסם ב'ישורון', ח, עמ' מז-נח.

[42] ר' בונפיל, הרבנות באיטליה בתקופת הריניסאנס, ירושלים תשל"ט, עמ' 91-88.

[43] הדֶבֶר המפורסם ביותר הוא המכונה 'המוות השחורה', שהתפשט על פני אירופה כולה במאה ה-14. מוצאו היה מאסיה המרכזית, והנגיף הובא בדרכי הסוחרים הג'נובזים שהביאוהו לנמלי 'קרים' ב-1346. משם הועבר לנמלי איטליה, ומשם לכל יבשת אירופה. לפי האומדן מתו באמצע המאה רבע מאוכלוסיית אירופה. ה'מוות השחור' שב לאירופה ותקף אותה שוב כעבור מאתיים שנה. במחצית השנייה של המאה ה-16 נפגעו בייחוד איטליה, ספרד וארצות השפלה מהדֶבֶר, ובעקבות התפשטותו התפרץ 'פולמוס קרימונה' דידן.

[44] על גבולות הזמנים של הדבר, ראה מבוא ל'אגרות בית קרמי', עמ' 29.

[45] על פי איוב ב, ד.

[46] גיא חזיון, מהד' דוד רודרמן, ירושלים תשנ"ז, עמ' 108.

[47] ראה, גיא חזיון שם.

[48] ש' סימונסון, היהודים בדוכסות מנטובה, ירושלים תשכ"ג, א, עמ' 23. 'שרי הבריאות' היהודיים של מילאנו שלחו בקשה למשרד הבריאות, בקשה, היות והם מוכרחים לעבור מעיר לעיר, לקבל פטור מההסגר, סימונסון, מילאנו, עמ' 1644.

[49] סימונסון, מנטובה, שם.

[50] מצער לרשום את המצב הסבוך בתוככי הגטו היהודי. בארכיון מילאנו ישנן כמה צוואות שנרשמו ע"י יהודים תושב מילאנו בקיץ של"ז, היות והם שוכבים על ערש דווי בעקבות המגפה, הם מחלק את נכסיהם לצאצאיהם, ובין צאצאיהם ישנם גם גויים, מאישה נוכרית, סימונסון, מילאנו, עמ' 1645, 1646.

[51] אגב זו לא הדֶבֶר הראשון באזור. ר' יוסף הכהן מוסר שבשנת רפ"ד פרץ דֶבֶר גדול במדינות לומברדיה ופיימונטה, אחת מהמגיפות המרובות, שפרצו באותן השנים בארץ איטליה, ורבים מתו בה. ר' יוסף שהיה באותו זמן בעיר 'לערמא' [עיר קטנה באזור אליסאנדריה], אנוס היה לצאת מהעיר ולחיות מחוץ לתחומה 'ואשב תחת אחד השיחים עד מלאת ארבעים יום' הוא נמלט והמחלה לא פגעה בו, אולם קשה היה לו ניסיון הזוועה לעמוד 'כפשע בינו ובין המוות', דברי הימים למלכי צרפת, מהדורת למברג תרי"ט, ח"ב דף ה ע"ב.

[52] ר' דוד שמואל זנוויל ב"ר קלונימוס פיסקארול היה רבה של קאסאלי. לפי דברי ר' גדליה ן' יחיא בספרו שלשלת הקבלה (עמ' קנג) הוא 'התחיל לנהוג נשיאותו בלומבארדיאה בשנת ש"ל'. עסק בצנזורה של ספרים עבריים. בשנת של"א תיקן שלא לקדש אשה אלא בעשרה, תקנה שגרמה לפולמוס במדינה (יוסף גרין, 'שערוריית הקידושין באליסנדריה', אסופות, ה (תשנ"א), עמ' רסז-שח. כן היה מעורב בכמה פולמוסים במדינה, כפי שמתוארים בשו"ת 'מתנות באדם'.

[53] =במלוא תוקפו.

[54] =אינם מאשרים כניסתם העירה.

[55] =תו ירוק.

[56] =כתבי פלסתר.

[57] =יהודי העיר שלחו את הפשקווילים למילאנו, ליד ה''ממונה', רפאל קרמי, כדי שיטפל בדבר.

[58] =שלא הצליחו בהשתדלותם.

[59] אגרות בית קרמי, עמ' 54-53.

[60] סימונסון, מילאנו, עמ' 1629.

[61] שם, עמ' 1631.

[62] תעודות ב, ד.

[63] שתי תשובות ממנו נדפסו בשו"ת נחלת יעקב לתלמידו רבי יעקב היילפרין (פדובה שפ"ג), סי' ה, יג. ב'משולחנו של יחיאל גולדהבר', פ' כי תצא תשע"ז, פרסמתי תשובתו בעניין הנחת תפילין בחוה"מ.

[64] גם ממנו ישנן תשובות בשו"ת נחלת יעקב.

[65] בניהו, תעודה ה.

[66] תשובת ר' משה מנחם כהן רפא לחכמי איטליה, תעודה יג.

[67] תעודה יז.

[68] = משמרת [וואך-נאכט]. על הצחוק וריקודים במשמרת ליל הברית, ראה: אלימלך הורוביץ, 'משמרות לילה במסורת היהודית', התרבות העממית: קובץ מחקרים, ירושלים תשנ"ו, עמ' 223-209.

[69] =יולדת.

[70] תקנה נוספות נרשם בהמשך: לעת ערב, אחרי סגירת החנויות, יתאספו כולם לבה"כ לשיעור בהלכות מצויות, כשהם מפרטים את נושא ואורך השיעור. כן רשימה של פסוקים כסגולה נגד הדבר

[71] תולדותיו בראש המאמר.

[72] מחשובי חכמי איטליה. ידיו רב לו בכל תחום בתורה ומדע. תלמיד חבר לרשי"ק. בשנת שט"ז הדפיס בסביוניטה חוברת קטנה בשם 'צפנת פענח'. כן עסק בהגהות ספרים בוויניציאה, בעיקר בספרי מרן הב"י, הגיה את ה'בית יוסף' או"ח בשנת שכ"ד, את השו"ע במהדורתו הראשונה ב-שכ"ה, וכן את שני החלקים הראשונים של כס"מ בשנים של"ג-של"ד. כבר בשנת של"א היה בקרימונה, בשנת של"ד כבר שימש שם כמד"א. בשנת שמ"ה עזב את קרימונה ועבר לוירונה שם כיהן כמד"א עד שנת שנ"ב. ספרו הנודע הוא 'מנחה בלולה'. תשובותיו בכתב ידו נמצאות בספריה הקהילה במנטובה, ובספרייה הלאומית (כ"י ירושלים 3904).

[73] כשהתעורר הפולמוס על ספר מ"ע, שלח ר' אמפ"ך מכתבים לחכמי איטליה, וביקשם להצטרף אליו בהכרזת איסור על הספר, דרש ברבים והזהיר את הציבור שלא יקראו בו. ואילו רא"א לא הצטרף לסיעתו, ולא רק שלא התנגד לר' עזריה, היה מתומכיו, מאיר בניהו, 'הפולמוס על ספר מאור עינים לרבי עזריה מן האדומים, אסופות, ה (תשנ"א), עמ' רכט-רלא. כן כשאסר ר' אמפ"ך על אחד ממיני דג ה'סטוריון' (חדקן), שיש בו ספק כשרות, ולכן אסרו, ורא"א נמנע מלאסרו, אגרות בית קרמי, סוף איגרת יח.

[74] תעודה יב.

[75] בניהו, תעודה ז. תשובה זו כבר פורסמה כשלושים שנה לפני פרסומה אצל בניהו, במאמרו של נפתלי בן מנחם, 'תשובה של הרב אליעזר אשכנזי', סיני, שנה ו' חו' ז, כסלו תש"ג, עמ' מז-מח.

[76] תעודה ח'.

[77] עדות לכך, לתגובתו החריפה נגד אלו המשחקים בשבת, מצאנו במכתבו של אחד מבני משפחת קרמי אל מורם רבי זאנוויל פיסקארול: "ולמען לא יראו פני ריקם לגבי מ"כ, אשמיענו מילתא חדתא, כי בשבת חזון [כנראה של שנת של"ה] דרש דרש לנו הגאון אשכנזי, והנה שרף כמעט כל אשר היו שמה לסיבת חום הרב, וכן האריך כמשלוש שעות, ובתוך הבאים אסר צחוק האישקקי בשבת, לא שיש בו איסור, אלא שהוא גורם לבטל תורה. הדבר יצא מפיו, כי לגביה דידיה, מי שיעבור על דבריו מוחרם ומנודה הוא לגבי דידיה. ראה אבי גם ראה עד היכן הגיע גאוותו של זה. ומיניה וביה אוכל ללמוד, כי גם הצחוק עשה לנו מר שחיבר, כולם בחדא מחטא יומדדו", אגרות בית קרמי, מכתב לה. ביאור הסיפא: ר"ז פיסקארול המציא עבור תלמידיו משחק קלפים כדי לחדד את שכלם, וכאן הוא עוקץ אותו שגם המשחק שהוא המציא, כלול בחרמו של רא"א.

[78] תעודה ט.

[79] תעודה י'.

[80] תעודה יא.