ויהי בחצי הלילה

ויהי בחצי הלילה

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (שמות יא, ד)

מפרשי המקרא כולם דייקו בלשון כחצות, ופירשוהו לא ככ"ף הדמיון כמקום לספק, אלא לשון פועל, היינו כּהֵחָלֵק הלילה, כשיגיע חצות הלילה. אולם רבותינו ז"ל דרשו שלכך אמר משה כחצות, דמשמע סמוך לו, או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, אבל ה' יודע עתיו ורגעיו, אמר בחצות.

זו לשון הגמרא (ברכות ג ע"ב): "הכי קאמר (דוד): מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה... ודוד מי הוה ידע פלגא דליליא אימת? השתא משה רבינו לא הוה ידע, דכתיב: כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, מאי כחצות? אילימא דאמר ליה קודשא בריך הוא כחצות - מי איכא ספיקא קמי שמיא? אלא דאמר ליה (למחר) בחצות (כי השתא), ואתא איהו ואמר: כחצות, אלמא מספקא ליה - ודוד הוה ידע? - דוד סימנא הוה ליה, דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר".

הגמרא מסבירה שדוד המלך היה יכול לכוון לשעת חצות, בניגוד למשה רבינו, משום שהיתה לו תחבולה מיוחדת, שכינרו היה מעירו בשעה המיועדת.

קולמוסים רבים נשברו בביאור מאמר זה. רבים תמהו מדוע אי אפשר להצביע על נקודת זמן חצות הלילה שבאותו לילה[1]. נצא לדרך בביאורים מחודשים שמצאנו אצל גדולי ישראל.

רבי פנחס אב"ד וולאדווי חידש: את הזמן של חצות כל לילה ניתן אמנם לדעת לפי נביחות הכלבים, כדברי הגמרא: "באשמורה שנייה כלבים צועקים", אבל בלילה ההוא הכלבים שתקו, שנאמר "ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"[2].

רבי אריה ליב ליפקין אב"ד קרטינגע (זאגר ת"ר - וועקשנע תרס"ג)[3], מחדש שסימנן של הכלבים בחצות הוא בא"י דייקא, לפי דבריו מוסבר היטב, שמצרים שאני. וזו הסיבה שמשה רבינו לא היה מסוגל לדעת את שעת חצות המדויקת.

לפי דרכם, שבעזרת בעלי חיים אפשר לזהות את נקודת חצות. יש להקשות מדוע לא השתמשו בבעל חיים נוסף, והוא התרנגול. לפי המסופר בזוהר הקדוש[4]: רבי אבא ובנו רבי יעקב הלכו מטבריה לכפר טרשא[5], באמצע הדרך חנו בפונדק אחד. כאשר הלכו לישון, שאל רבי אבא: האם יש לכם תרנגול? שאל בעל הפונדק: לשם מה אתה צריך תרנגול? הסביר לו רבי אבא: כדי לקום בחצות הלילה ללמוד תורה. אמר בעל הפונדק: אין צריך בתרנגול, כי יש לנו 'כלי מאזניים' שבצד אחד אני ממלאו במים, ומשך הלילה המים נוטפים טיפין טיפין. ובחצות הלילה ממש, כשהכלי התרוקן מהמים, היה מאבד את שווי משקלו, ומתגלגל על הרצפה בקול רעש גדול ונשמע הקול בכל הבית, ואז הוא חצות הלילה. והיה שם באותו הבית זקן אחד שהיה קם בכל לילה והיה עוסק תורה, ולשם כך בנה את המאזניים הללו. אמר רבי אבא: ברוך הרחמן ששלחני לכאן! ובהגיע שעת חצות הלילה, קמו כולם והיו עוסקים בתורה[6].

הרי שהתרנגול מקרקר בזמן חצות! ואולי אפשר לתרץ שהתרנגול לא היה מצוי בתקופה זו באיזור מצרים.

אולם מאידך יש להבין את דברי הזוהר, הלא מבואר כמה פעמים בחז"ל שהתרנגול קורא בעלות השחר! והרי ברכת "נתן לשכוי בינה להבחין בין יום וביל לילה" הותקנה לשבח את קריאת התרנגול כשמתחיל היום להאיר! ובמסכת יומא (כ ע"א) הובא: "בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר", והוא בסביבות שעת עלות השחר. ולמ"ד אחד בגמרא, פירוש "גבר" הוא תרנגול[7].

ואולי יש לתרץ בדוחק, שאמנם התרנגול קורא פעם אחת בחצות ופעם שניה בעלות השחר. ואכן אחר חיפוש רב, מצאתי שכיוונתי לדעת ר' יעקב עמדין. בפרק שירה (פרק ד) מונה שבע קריאות לתרנגול[8], וכתב שם ר"י עמדין בפירושו "זמרת הארץ", שהוא מתחיל לקרות בחצות הליל כפי המובא בזוהר, והולך וקורא כל שעה לעורר ישנים![9]

אמנם יש לציין שיש שלמדו שגם דעת הגמרא שהתרנגול קורא בחצות. במסכת ברכות (ס ע"ב) מסופר על רבי עקיבא שלקח עמו בדרכו תרנגול חמור ונר. מפרש רש"י שם: "הוה בהדיא תרנגולתא – להקיצו משנתו". רש"י לא מפרש באיזה שעה היה התרנגול מעירו, אבל בראשית חכמה (שער הקדושה פרק ז) משמע שלמד בדברי הגמרא שרבי עקיבא היה משתמש בתרנגול כדי לקום בחצות, ונגרר אחריו בשו"ע הרב (מהדורה תניינא סימן א סעיף ג): "ונכון להכין תרנגול להקיצו משנתו בחצות וכמו שהיה עושה רבי עקיבא שהיה מוליך עמו תרנגול גם כשהיה מהלך בדרך כדי להקיצו בחצות". וכל זה הוא חידוש שאין לו שום רמז בגמרא[10].

*

'מעורר' נוסף נודע לנו, הוא כלי המאזניים הנזכר. זוהי תחבולה דומה לכינורו של דוד המלך שהיה תלוי מעל מיטתו, ובכל חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת ומעירה אותו.

והנה יש לחקור האם זה היה פלא מיוחד, או שבאופן טבעי נושבת רוח זו בשעת חצות. רש"י מפרש שם בגמרא: "נקבי הכנור היו לצד צפון ובחצות הלילה רוח צפונית מנשבת בו", ולכאורה משמע מרהיטות לשונו, שלהקיץ באמצעות הכינור הוא דבר טבעי.

ביתר פירוט מפרש רב האי גאון בתשובה. וזו לשונו[11]: "שהיה לדוד סימן בכינור לידע חצות לילה, כגון פנאגן שהוא אבן שעות, אף כינור י"ל מחמת רוח צפונית. וי"ל דברים אחרים שכנורותיהן משוערות במים או באויר מצד אחר, וכל לילה מציבים אותו לפי שיעור הלילה שבשעת חצו נשמע קול מאותו כינור". דבריו אלו מזכירים למופת את כלי המאזניים המובא בזוהר!

ואף אם נאמר שיש דרך טבעית לכוון לשעת חצות, אולם מאן נאמר שתנשוב רוח צפונית?! ואכן מצאתי שרבי יהונתן אייבשיץ נגע בנקודה זו. ואלו דבריו[12]: "זה היה נס מפורסם שנעשה לאות וראיה מוחלטת שחפץ ה' בו וכי הוא חביב לפני המקום, והוא כי כל חצות לילה היתה רוח צפונית מנשבת בעצמו להקיץ דוד לעבוד מלאכתו מלאכת שמים".

מעתה יש להקשות, הרי משה רבינו היה יכול לדעת את זמן חצות בדיוק, ע"י תחבולת הכינור, ולא היה צריך להגיע לכלבים[13]. והנה יש לחקור האם תחבולה זו של רוח צפונית החלה בימי דוד או גם לפניו. שמא תאמר שהחל לנשוב רק בימי דוד, הלא מצאנו גמרא מפורשת שכבר היה בימי משה, ולא רק בימי משה, אלא בליל מכת בכורות!

איתא ביבמות (עב ע"א): "כל אותם הימים שהיו ישראל מדבר לא מלו עצמם, כיון שלא נשבה להם רוח צפונית אלא בחצות הלילה, שאז הוא עת רצון, ואז נשבה רוח צפונית, דכתיב: ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור". פירש רש"י: "וכיון דחצות לילה עת רצון הואי למכת בכורות, הוי נמי עת רצון לרוח צפונית וזה היה סימן לדוד...". הרי שהיה בזמנו רוח צפונית.

אלא שאפשר לתרץ בשופי שתחבולה זו התחדשה לראשונה רק אז, ומשה לא ידע מכך[14].

עתים שונים של חצות

מקשים העולם כיצד אפשר להצביע על נקודת חצות, הרי חציו הראשון של הלילה הוא לפני חצות – וחציו השני אחרי חצות, ואין שעה מוגדרת לחצות עצמה. ודרכים שונים נאמרו בכך.

רדב"ז התבקש לבאר את פשר המחלוקת על הפסוק (יב, כט) "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור", שאמרו על כך במכילתא: "חד אמר: יוצרו חולקו, וחד אמר: היודע שעותיו ועונותיו חלקו". לכאורה מהו ההבדל ביניהם?

לתשובתו, מקדים רדב"ז את הקושיא בנידון זה, האיך אפשר לומר "ויהי בחצי הלילה", והרי אי אפשר לצמצם לא את חצי הלילה ולא את חצי היום, שהרי הגלגל חוזר תמיד וכהרף עין נוטה מחצות, ולא יספיק אדם לומר 'עתה הוא חצות הלילה' וכבר עבר חצות?

בהכרח עלינו לומר שאכן בזה התקשו התנאים, מ"ד הראשון סובר שאמנם אין בן אדם מסוגל לחלק את הלילה, אולם יוצרו של הלילה יכול, שכן הגלגל בידו כחומר ביד היוצר. ואכן בעת המכה העמיד הקב"ה את הגלגל לזמן כל-שהוא, כדי שיכירו העולם שבלילה זה מחולק חציו האחרון מחציו הראשון. ומ"ד השני סובר שלא היה צורך בנס, אלא גלגל כמנהגו נוהג, ומ"מ יודע העתים חלקו על חוט השערה בדיוק בחצות הליל, והוא יתברך יכול לכוין את הזמן, ובאותה נקודה הכה את בכורי מצרים[15]. עד כאן תורף דברי רדב"ז.

בדרשתו שנשא בשנת תק"ז, נגע רבי יהונתן אייבשיץ אב"ד אה"ו בקושיא זו. הוא מתקשה גם לאור הוכחת המדע שהעולם כדורי ובכל רגע משתנה כיוון הגלגל, ומכאן היאך אפשר להצביע על נקודת ציון מסוימת שהיא שעת חצות[16]. וכאן הוא בא לידי חידוש, שעת הרצון למעלה הוא כמובן רק פעם אחת ביום, ועל כרחך שהוא בשעת חצות של ארץ-ישראל: "כי למעלה הכל נידון לפי ארץ ישראל, היא הארץ אשר תמיד השגחת ה' בה ועץ חיים למעלה. וכל התורה ומצות הכל בא"י הם עיקר"[17].

אחרי הקדמה זו יובן על נכון, שאמירת ה': "בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים", כוונה לרגע חצות שבארץ ישראל, ובמצרים לא היה אז חצות, כי יש הבדל המעלות בין מצרים לא"י, ולכן חששו ל"שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא"[18].

בדומה לכך ביאר רבי משה סופר בעל 'חתם סופר'. תורף דבריו: כידוע יש מרחק בין ארץ ישראל למצרים של כמה דקות לענין חצות הלילה, כשם שזמן זריחת השמש ושקיעתה במצרים שונה משל א"י. והנה אמירת הקב"ה ב"חצות הלילה" היה לפי זמן של א"י, וכתיב "ויחלק עליהם לילה" שחצה את הלילה כדי לעשות בו ניסים במצרים[19], וידוע שנקודת חצות של אז היא לפי אופק של א"י, שמלחמת אברהם היתה בא"י. וכשאמר הקב"ה שבחצי הלילה יכה כל בכור במצרים, היינו בחצות של אופק א"י. וממילא בזמן זה שהיה חצות בא"י, עדיין לא זמן חצות במצרים, ואם כן יש מקום לטעות של האצטגנינים, לכן אמר להם "כחצות"[20]. והקדימו ברעיון זה רבי אריה ליב קרא[21], [22].

ברעיון משותף, אולם שונה למעשה, ביאר רבי יהושע ליב דיסקין. הוא דייק בלשון הפסוק (יב, יב) "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור". מהו הלשון "ועברתי"? ויש לפרש, שהלוא זמן חצות הוא משתנה ממקום למקום, כפי סיבוב השמש, ואפילו מבית לבית משתנה במשהו, והקב"ה אומר ועברתי, שלפניו גלוי וידוע לכוון השעה של חצות בכל מקום ומקום, מה שאין ביכולת לבני אדם. היינו שבכל מקום ברגע המדויק שבו היה חצות הלילה במקום זה, באותו זמן התחילה שם המכה. והיינו שהמכה התחילה במזרחה של מצרים תחילה ולאחר עבר מערבה לפי שיעור הזמן של חצות[23].

ואפשר להביא תוספת חיזוק מדברי המכילתא (פרשה ז) עה"פ ועברתי בארץ מצרים: "כמלך העובר ממקום למקום". וכוונתם שלא היתה התגלות ה' ברגע אחד בכל מצרים, אלא כמלך העובר ממקום למקום, ממזרח למערב.

ממשיך מהריל"ד ומבאר, שפרעה ואיצטגניניו היו בעיבורה של מצרים, וחששו שמא יטעו שהרי באותו רגע עדיין לא הגיע זמן חצות אצלם וכבר התחילה המכה במזרחה של מצרים! וכ"כ בן דורו רבי אריה ליב ליפקין אב"ד קארטינגע[24]. והוסיף לנכון: "אולם בסיפור המעשה כבר אמר 'ויהי בחצי הלילה', כי שם לא הזכיר את היציאה, אלא שכל מקום ומקום, רגע שבו היה חצות הלילה, אז היתה המכה".

לפי דבריהם, החלה המכה בחצות של מצרים דייקא, ולא של א"י כדעתם של ר' יהונתן אייבשיץ וסייעתו.

*

בזוהר (ח"ב דף לח ע"א) כתוב שבלילה בו יצאו בני ישראל התחילה השמש להאיר בחצי הלילה, מפני התגלות השכינה. בהקדם דברי הזוהר, חידש רבי ישראל יהושע טרונק אב"ד קוטנא: "ולכן מדוקדק מדוע נכתב כחצות, כי באמת זה לא היה חצות הלילה אלא סופו, והכוונת כחצות, היא לחצות של אתמול! ובזה מתיישבת קושיית התוס', איך רבי אליעזר בן עזריה הסובר שאכילת פסח עד חצות מסתדר עם הפסוק 'לא תותירו ממנו עד בקר'?! אלא לפי דברי הזוהר מובן, כי הפסוק מדבר בפסח מצרים, ובחצות הלילה ההוא כבר היה בוקר"[25].

לימוד או תפילה בזמן חצות

השבוע – י' בשבט - חל יום השנה של הגאון רבי ישכר שלמה טייכטל ראב"ד פישטיאן[26]. בשנת תרפ"ט נשאל מאת "הבחור מופלג בתורה וביראה טהורה ר' בן ציון אונגר מנייטרא" האם החיוב של קימה בחצות, היא בחצות ממש, ואילו מחצות ואילך רק חומרא הוא. ועוד נשאל, המשכים ללמוד האם יאמר תיקון חצות נוסח הארוך המובא ב'שער הציון' או עדיף שילמוד תורה.

לשאלה הראשונה, אחרי שהאריך בבקיאות וחריפות בנידון, הביא את דברי הפנ"י, שעת רצון של חצות הוא ברגע של חצות דוקא, לא לפניה ולא לאחריה: "ומי האדם שיכול לכוין עליה, אשר מטעם זה אמר משה כחצות". ותמה על כך הרב טייכטל: "אם כן מה מועיל קימת חצות, וצ"ע". לאחר מו"מ ארוך הוא מעתיק תשובת רה"ג (שנדפסה בימיו) משם הוכיח שהעת רצון נמשך הרבה אחרי נקודת חצות.

ולשאלה השניה השיב: "פשוט שאל יאמר תקון חצות הארוך, אלא יאמר כמה מזמורי תהלים. בודאי עדיף שישב ללמוד מאמירת התיקון, שהוא מצות עשה מה"ת וחיובא רבא, ואמירת התיקון היא רק זהירות בעלמא, ואין לבחור הרוצה לזכות לכתרה של תורה להרבות בתפלות רק להרבות בהתמדת התורה, מה גם בלילה שהיא מסוגלת פרק קנין תורה"[27].

מוסר השכל מאגדה זו

דבר נורא כתב מהר"ל בעמדו על זהירות במידת האמת, אחרי שהביא דברי הגמרא בברכות: "כל-כך יש להרחיק מן מידת השקר, כי תמצא שהיה משה מדקדק על דבר זה ביותר, כי אף שבסוף יהיה נגלה הדבר כאשר תבא המכה [בזמן הנכון], מ"מ בעיניהם יהיה כמו חצי שעה בדאי, ו


[1] להעיר מלשונו של ראב"ע על אתר: "וידוע כי אין יכולת בחכם לידע רגע חצי היום כי אם בטורח גדול בכלים גדולים של נחושת. ואף כי חצי הלילה שהוא יותר קשה...". וכ"כ תוס' בגמ' על אתר: "וא"ת לימא בחצות כמו שאמרו לו מן השמים דהא אמת אמרו לו. וי"ל שלא רצה לומר להם דבר שלא היה יכול להראות ולהוכיח אם ישאלו לו".

[2] ברית שלום, פפד"מ, תע"ח, פר' בא, דף מ טו"ג. וכ"כ בפני יהושע לברכות שם (נדפס לראשונה בשנת תקי"ב). ב'פרדס יוסף' על אתר, כתב כן בשם רבי יהונתן אייבשיץ, ול"מ בספריו.

ובדרך דרוש אפ"ל, שלכאורה למה לנו לחדש נס כזה שהכלבים לא נבחו? אלא הרי מכת בכורות נעשה ע"י הקב"ה בעצמו. ואמרו (ב"ק ס ע"ב): "כלבים צועקים, מלאך המות בעיר". א"כ אם הכלבים היו נובחים, היו המצרים חושבים שזו לא יד ה' ממש, אלא מלאך המוות!

[3] בן אחיו של רבי ישראל סלנטר. חיבר ספר בשם 'אור היום' על בין השמשות. חידושיו על אגדה נדפסו בכת"ע 'תורה מציון' (צוקרמן), ירושלים תרס"ו, וכל שנה זו הוקדשה לחידושיו. החידוש שלפנינו הובא שם דף א טו"א.

[4] פרשת לך, דף צב ע"ב. והובא בספר קב הישר, פרק עג.

[5] מפרשי הזוהר על אתר כותבים ש'כפר טרשא' כך היה שמה בראשונה ונקראת אח"כ 'מתא מחסיא'. ולכאורה צ"ב הרי מתא מחסיא היתה בבבל. וראה מאמר קדמות הזוהר לרד"ל, ענף ה סעיף ב, שכבר עמד על כך.

[6] בפסיקא שלפניו בזוהר (דף צב ע"א) הובא מאמר: "בפלגות ליליא צפורין מתערין". את פירוש המילה 'צפורין' פירש ב'כתם פז' ש"הם התרנגולים". אולם שאר מפרשי הזוהר פירשו שכוונתם לצדיקים או מלאכים. כן כתבו רמ"ק, מהרח"ו, ורבי אברהם גלאנטי.

[7] וכן הוא במסכת דרך ארץ רבה, ראש פרק יא: "היוצא בדרך לבדו קודם קריאת הגבר, דמו בראשו... ובאיזה תרנגול אמרו, בתרנגול בינוני".

[8] רבנו בחיי עה"פ (במדבר כד, ב) "נאם הגבר", האריך בטבעו של התרנגול היודע לכוין השעות. ובתו"ד כותב: "ואמרו כי התרנגול קורא שבע פעמים בלילה, וכן בבלעם מצינו שנשא משלו ז' פעמים". הרב שעוועל מעיר בהגהותיו שם: "לא מצאתי שהתרנגול קורא ז"פ". אבל כנראה שמקורו מפרק שירה!

[9] וכ"כ בן דורו וארצו, רבי אליהו דייץ מהמבורג, בספרו 'פי אליהו', פירוש על פרק שירה, אלטונא תצ"ה. והוסיף להוכיח: "הרבה חכמי מוסר כתבו, שראוי לכל ירא ה' להיות לו בביתו תרנגול שיצעק לו בקולו כדי לעוררו משנתו לעמוד בחצות". ולאחריהם כתב כן החיד"א, בביאורו לפרק שירה: "התרנגול מתעורר בחצות לילה ואכתי פשו ששה שעות ליום ובכל שעה קורא" (ככר לאדן, ליוורנו תקס"א, דף קנא ע"א).

[10] מפליא הדבר שלשונו תואמת את לשונו של ר' אליהו דייץ, שהובאה בהערה הקודמת.

[11] הובאה בחידושי הרשב"א.

[12] יערות דבש, ח"א דרוש טו, מהדורת אור הספר, דף רפז טו"ב.

[13] לא מצאתי שמפרשי הגמ' עמדו על כך.

[14] כדרכה של תורה, אפשר להסביר דברי המדרש (רות רבה ו, א) שדוד המלך כשקם כל חצות לילה, הודה לה' על שהציל את ישראל ביציאת מצרים בזכות דם פסח ודם מילה. ולכאורה אינו מובן הקשר בין חצות הלילה לעת הגאולה. אלא לפי דברינו הביאור הוא כפתור ופרח: שבלילה זו החל ה' לנשב רוח צפונית בחצות דייקא, ומאז אותו לילה עד זמנו נמשך פלא זה לנשוב, ולכך הודה דוד לה' על כך.

[15] שו"ת הרדב"ז, ח"ב, סימן תתיג. וראה תורה שלמה סעיף תצג.

[16] יפה פירש בסידור 'באר חיים', וילנא תרל"ט, את הפתיחה לברכת השחר בברכת "הנותן לשכוי בינה", אשר לכאורה הוא משולל הבנה, אחרי שאנו שוכבים כמתים, לא מצאו ברכה אחרת לברך בקומנו, רק להודות על התרנגול? אך הדבר מובן לפי היסוד הנזכר, שלכאורה מאן יאמר שהזמן שלנו הוא הנכון, שמא אופק אחר הוא הזמן האמיתי. לכך אנו מברכים לראשונה ומכריזים בזאת שקריאת התרנגול מוכיח שהזמן משתנה כפי המקום.

[17] רבים מבני הדורות האחרונים כתבו כעין דבריו בפשטות, שאצל הקב"ה יחס חצות הוא א"י, ולא של מצרים, בלי להביא נימוק לדבריהם. כ"כ רבי אריה ליב צינץ, מלא העומר, על אתר. רבי בנימין אריה וייס נשאל על העובר את קו התאריך, מה דינו לכל הלכות היום. הוא האריך בנידון, ובהערה כתב את רעיון הנזכר (שו"ת אבן יקרה, סימן יא, דף ט ע"א). וכ"כ רבי אליעזר מרדכי אלטשולר, פרשת מרדכי על מסכת ברכות, ווארשא תרנ"ו; רבי יצחק רייטבורד, קהלת יצחק, וילנא תר"ס, פר' בא.

[18] יערות דבש (הנ"ל הערה 12). ושנה דבריו בדרשתו לשנת תקי"א (שם ח"ב דרוש יב). רבי אליהו שרהזאהן (תק"ם - תרל"ט), כיהן ברבנות כמה ערים בליטא, ובסוף ימיו מגיד משרים בבה"כ הגדול בירושלים, העתיקו בפירושו להגדה של פסח, 'אגדת אליהו', נ"י תרס"ג, על השיר 'ויהי בחצי הלילה'.

ומעניין שכן כתב בן עירו ובן גילו של רבי יהונתן אייבשיץ, הוא רבי יעקב עמדין. בדונו אודות חיוב קימה לחצות הליל ולקונן על חורבן הבית, הוא מביע דעתו שאין כ"כ חיוב, ובתלמוד שלנו אין אפילו רמז קל על כך. וביותר הוא מקשה שבמציאות אין רגע אחד שבו אפשר להצביע על זמן המדויק של חצות, אחרי שקיבלנו דעתו של קופרניקוס (שהעולם מסתובב על צירו). אלא על כרחך יש לומר שעיקר זמן החצות הוא זמן חצות בא"י. וזו לשונו: "הנה יקשה מאוד הלא אין עת ורגע בכל כ"ד שעות היום שסובב הגלגל היקף אחד, שלא יהא חצות לילה באיזה מקום, ויתחלף לפי מצב המקומות והמדינות כדור הארץ לארכו, כמו שנודע היום הזה גלוי לכל רואי השמש, באופן שא"א להכחיש עגולת הכדור וסיבוב הגרמים השמימיים... א"כ איפה במה יוודע שעת החצות האמיתי? לכן לא מצאתי מקום בשכלי להכיל דבר זה. אם לא ע"פ מש"כ הכוזרי ששבתות ומועדי ה' תלוים בנחת ה' שהיא העיקר. א"כ מה שעושים תיקון חצות בשאר מקומות בחו"ל אינו רק זכרון בעלמא" (מר וקציעה, ראש סימן א). בנקודה זו נגעו: שו"ת רדב"ז, ח"א, סי' עו; שו"ע הרב, מהדו"ת, א, ח.

[19] שמות רבה יח, א.

[20] תורת משה, על אתר. והוא מוסיף: "גם כי יעשו כנור כמו אצל דוד המלך, אז בחצות מצרים ינשב בו רוח צפונית ואין אז חצות א"י אשר עליה היתה כוונת השי"ת".

[21] בספרו איל המלואים, קרוטשין תר"ה, על אתר, דף ל סוף טו"ד. נולד בלונטשיץ ת"ץ ונפ' בלעסלא תקנ"ז]. כיהן ברבנות כמה קהילות בבוהמיה.

 [22] דברי יערות דבש וחת"ס לא יתאימו עם דברי רש"י: "משה אמר כחצות, שמשמע סמוך לו, או לפניו או לאחריו". והלוא חצות בא"י הוא כמו חצי שעה לפני חצות במצרים, א"כ אפשר לטעות רק "לפניו", ולא לאחריו!

כאן המקום להעיר מפירושו של בעל 'אור החיים' על אתר: "על דרך הפשט (שהוא כ"ף הדמיון), כי הריגת ד' המלכים שהרג אברהם היתה מלחמה גדולה ועצומה ורשומה במלכי עולם... לזה ציין לו הזמן, ואמר לו: כחצות הלילה הידוע בעולם, שיצאתי לישע אברהם אביהם, כן אני יוצא". וכיוון לדברי רבי משה אלשיך על אתר.

[23] ומה יומתק לפי דבריו, נוסח ברכת ק"ש לערבית: המכה בעברתו כל בכורי מצרים.

[24] בחידושי אגדה שלו, נדפסו בתורה מציון (לעיל הערה 3), דף כא ע"ב.

 [25] ישועות מלכו, פיעטרקוב תרפ"ז, חלק לקו"ת, דף עד טו"ג.

רבי אברהם מרדכי אלתר אדמו"ר מגור, בעל 'אמרי אמת', הוסיף פנינה יקרה לפי דברים אלו: "לפי דבריו ניחא מש"כ בגמרא ברכות 'בחצות כי השתא', היינו שלא יטעו לחשוב על חצות לילה המקוצר, כיון שהבוקר האיר שש שעות קודם, רק בחצות כי השתא היינו בחצות של לילה רגיל"! (ליקוטי יהודה, על הגש"פ, ירושלים תשל"ז, בסימן צפון).

[26] האי גאון אדיר, אשר כל רז לא אניס מיניה, היה דבוק וקשור לצדיקי דורו, ומוחו המבהיל וחידושי תורתו הם מן הפלאים ביותר. רק השבוע שמעתי מבתו, מרת נחמה ברייער תחי' (אשת רבי נתן ברייער יחי'), שהיא היתה איתו לכל אורך שנות השואה הארורה, ולא הפסיק לחדש חידושים נפלאים הן בהלכה והן בדרוש, ובפרט בענינא דיומא! והכל כתב ללא ספרים! זמן רב הסתתר בעליית גג, וגם שם לא הפסיק לכתוב חידו"ת. איה העט לתאר במי שהחרב תלויה לפניו, רץ ונס על נפשו, ומחדש חידושים פוריים ביישוב הדעת.

[27] שו"ת משנה שכיר, או"ח, ח"ב, ירושלים תשמ"ז, סימן א.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אור החיים

משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

פרשת וירא תשפ"ד