קידוש השם בקל וחומר מהצפרדעים
קידוש השם בקל וחומר מהצפרדעים
"וַיֹּאמֶר ה'
אֶל מֹשֶׁה, בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת
עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת
כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים. וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ
וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ
וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ. וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל
עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים" (שמות ז כו-כט).
נתייחדה מכת צפרדע משאר כל המכות, שהרי
פירט בה הכתוב כל מקום שתחול בו המכה: בביתו ובחדר משכבו ועל מיטתו ובבית עבדיו
ובעמו ובתנוריו ובעריבות עיסותיו. לכשנתבונן בפירוט זה נבחין בשלושה שלבים של
חומרת המכה, זה לפנים מזה: ביתו, חדר משכבו ועל מיטתו. עד כאן האמור במכה שתכה
פלטין של מלך, שהוא התחיל בעצה תחילה. מכאן ואילך נאמרו שלושה שלבים אחרים בפירוט
מין הבתים שילקו במכה, אלא שכאן השלבים נסוגים מן הכבד אל הקל: בית פרעה, בית
עבדיו שהסכימו עמו באותה עצה ובשאר בתי עמו. לאחר שנזכרו כל הבתים שילקו, טרחה
התורה לציין שלושה שלבים נוספים שהמכה תופיע בהם: בבית באופן כללי, בתנור ובמקום לישת
העיסה[1]. טורח
זה מתבאר כך: לא רק שישוטטו בבית, אלא אפילו בתנור שאינו מוסק, שבדרך כלל הוא יבש
מאוד, גם שם יבואו, מחמת ריבויים. ועוד יתירה מזו, גם בתוך הבצק, כדי שלא יוכלו
ללוש את בצקם ולאפות את לחמם. הפסוק האחרון בתיאור המכה מתמקד במין האנשים שיסבלו
את המכה, ולא המקומות שהמכה תופיע בהם: "ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו
הצפרדעים", לא רק שיכנס הצפרדע בבתיהם ובכליהם, אלא יוסיפו חיל ויעלו ויתפסו
על גופיהם ממש[2].
פסוק אחרון זה נתקשו בו חכמים, שלכאורה
מיותר הוא[3]. ולכן
דרשו בדרך הדרש (שמו"ר י, ג): "וּבְכָה, ראיה שהיה שותה מים וטפה
אחת יורדת על לבו ונעשה צפרדע ונבקעת שם". בְכָה היינו בתוכו ממש.
עוד דרשו שם: "ובתנוריך
ובמשארותיך, כשהיתה המצרית לשת את העיסה ומסקת את התנור באין הצפרדעים ויורדין
לתוך העיסה ואוכלין את הבצק ויורדין לתוך התנור ומצננין אותו ונדבקות בפת... ואימתי
עונתה של עיסה להדבק בתנור? הוי אומר בשעה שהוא מוסק. מן הצפרדעים נשאו חנניה
מישאל ועזריה ק"ו בעצמן וירדו לתוך כבשן האש".
קידוש שם שמים שנעשה על ידי חנניה מישאל
ועזריה
בספר דניאל (פרק ג) מסופר על נבוכדנצר מייסד
מלכות בבל 'החדשה', שלימים כבש את ירושלים והחריב את בית המקדש, שעשה פסל ענק עשוי
זהב והקימו בבקעת דורא שבמדינת בבל. בשעת חנוכתו גזר על כל יושבי מדינתו להשתחוות
לו, ומי שיסרב יושלך לכבשן האש. חנניה, מישאל ועזריה שהובאו כשבויים מירושלים לבבל,
סירבו להשתחוות לצלם והעדיפו להיזרק לתוך כבשן האש. בדרך נס לא שלטה בהם האש והם
הלכו בתוכה בלא פגע[4].
לדעת מפרשי המקרא הוקם צלמו של נבוכדנצר
לשם עבודה זרה, כפי שהדבר נשמע מדברי נבוכדנצר עצמו: "לאלהי לא איתיכון פלחין",
וכן פירשו רבינו סעדיה גאון, רש"י, רבי תנחום ב"ר יוסף ירושלמי[5], רבי
שמואל בר נסים מסנות[6], אחד מחכמי הראשונים אשר בצרפת
בפירוש המיוחס לרס"ג, ר"י אברבנאל[7] ועוד.
וכן מפורש ברמב"ם בהלכות קידוש השם (יסוה"ת ה ד), ולא עוד אלא שלמד
ממסירות נפשם הלכה למעשה, וז"ל: "וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ולא
עבר הרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל
חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחבריו"[8]. ומקורו
ממדרשי חכמינו ז"ל[9].
רבותינו הראשונים התקשו מהיכן מצאו חנניה,
מישאל ועזריה היתר למסור את נפשם, והרי נאמר 'וחי בהם' ודרשו חז"ל 'ולא שימות
בהם'. מדוע העדיפו, אפוא, למסור את נפשם? בשאלה זו התקשה תודוס איש רומי.
על הפסוק "ועלו ובאו בביתך ובתנוריך
ומשארותיך", דרש תודוס איש רומי במסכת פסחים (נג ע"ב): "מה ראו
חנניה מישאל ועזריה שמסרו את עצמם על קדושת השם לכבשן האש, נשאו ק"ו בעצמן
מצפרדעים במצרים[10], ומה צפרדעים שאין מצווין על
קדושת השם, כתיב בהו 'ועלו ובאו בביתך ובתנוריך ובמשארותיך' אימתי משארות מצויות
אצל תנור, הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם, על אחת כמה וכמה!"
לדעת תודוס איש רומי, זה אכן היה מקורם
ההלכתי של חנניה, מישאל ועזריה בבואם לקדש שם שמים[11].
אנו מוצאים סתירה בין מפרשי המקרא, שסברו
שהצפדע בא ונכנס לתנור בשעה שאינו מוסק, לבין המדרשים המדגישים את מסירות נפשם של
הצפרדעים שקפצו לתנור המוסק 'על קידוש השם'. יפה תיאר במדרש 'שכל טוב' את מעשיהם
של הצפרדעים: "היו נכנסים לתנוריהם כשהן חמין, ויושבין על גבי הלחם ונשרפין
ומבאישין אותו, והריח רע נכנס באפכם ונלאית נשמתכם...".
ושמא מדרש זה נועץ תחילתו בסופו ומבאר
כיצד יכנס הצפרדע 'בכה', בגופו ממש, לא תאמר אלא בכך שיכנס בתנורו ובלחמו ובבני
מעיו.
בעלי התוס' על אתר[12]
מקשים, הרי מסקנת הגמרא בסנהדרין (עד ע"א) שבעבירה הנעשית בפרהסיה לא נאמר 'וחי
בהם' אלא חייבים למסור עליה את הנפש. הרי שחנניה מישאל ועזריה היו מחויבים למסור
את נפשם. עוד הקשה הר"ן: הרי בע"ז לא נאמר 'וחי בהם' וחייבים למסור את
הנפש אפילו בצנעה.
ותירץ ר"ת באמצעות חידוש מהפכני:
אותו צלם לא צלם של עבודה זרה היה, אלא נבוכדנצר עשאו לכבודו! מעתה מובנת שאלתו של
תודוס: "מה ראו שמסרו נפשם" על אף שאין שום חיוב לכך. משום שלא היה צלם
של עבודה זרה, לכן היו צריכים להגיע ללמוד ק"ו מהצפרדעים. ובאמת, "לולי
הק"ו לא היו נמנעין מלהשתחוות, וקידשו השם והשליכו עצמן לכבשן האש"[13].
וכאן הבן שואל, לאור הנחה זו שלא היה צלם
של ע"ז, עדיין לא מבואר כלל למה באמת מסרו את נפשם! בנקודה זו ובנקודות
נוספות התחבטו הראשונים לבאר את הקל וחומר מהצפרדעים.
סוגיה זו נמצאת גם במסכת כתובות (לג
ע"ב), ועשירים דברי תורה במקום אחר. הרמב"ן שם נטה כנראה בעקבות
ר"ת, וגם הוא מחדש שהיה הצלם רק אנדרטא, ומוסיף נקודה חשובה ביישובו המשמעותית
להבנת שיטת ר"ת: "ומשום הכי נשאו לעצמן ק"ו מהצפרדעים, לומר לך דהא
קדושת השם בלמוד הוא, דטעי בי אינשי[14] [באנדרטא]
וכעבודה זרה דמיא להו, ולקדש את השם בפני עמי הארץ עשו כן". הרמב"ן לא
הסתפק בזה ומצא אסמכתא במדרש חזית (שהש"ר ז ח), שהרי קודם המעשה היו יכולים
לברוח כמו שעשה דניאל, "אלא שכל עצמם לקדש את השם היו מכוונים". שיטה זו
של הרמב"ן הובאה אצל רוב הראשונים תלמידיו שותי מימיו ויוצאי בית מדרשו:
רשב"א, רא"ה, ריטב"א, תוס' הרא"ש, נמוק"י.
בירור דברי הרמב"ן
דברי הרמב"ן "דטעי בי אינשי
וכע"ז דמיא להו" טעון הסבר. אם חשבו הבריות שהוא עבודה זרה, למה כל
ישראל לא מסרו את נפשם ורק שלושה צדיקים אלו.
הסבר מופלא העלה רבי דוד ב"ר ראובן
בונפיד, תלמידו המובהק של הרמב"ן (בחידושיו לפסחים), שהלימוד מהצפרדעים היה
זה: כיון שראו שכוונת הצפרדעים היתה להרבות בקדושת השם, כעת כאשר בא נבוכדנצר
ומתכוון "לכבוד עצמו ולמעט בכבוד שמים, מסרו עצמם לתוך כבשן האש, שכל שיש בו
ענין קדושת השם ראוי למסור את נפשו עליו"[15].
היינו שהיה במעשה של נבוכדנצר משום המעטת
כבוד שמים, שהתכוון ליטול לעצמו את הכבוד הראוי לה', שעל הבריות לשים כל מעיינם
ביראתו ובכבודו. ואם כנים אנו שזו כוונת הרמב"ן, מה מאוד מתאימים דברי
רמב"ן אלו למה שכתב ב'שער הגמול' בגנות אותם "פרנסים המטילים אימה יתירה
על הציבור שלא לשם שמים כגון מלכי הגוים" שאין להם חלק לעוה"ב,
"אע"פ שאינו מחטיא אותם אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא שע"י זה הציבור
מכוונין דעותיהם ומעשיהם הטובים לעבודתו [של הפרנס] ולא לעבודת אדון הכל"[16].
רא"ה הוסיף ותיבל את דברי רבו הרמב"ן:
"לפי שהיו מישראל סבורים שהוא ע"ז וכוונתם לשם ע"ז, ואילו לא מסרו
עצמן, היו סבורים [המון העם] שהתירו פרושים את הדבר כפי כוונתם". רא"ה
הביא ראיה שהיה זה אנדרטא: "אילו היה [עבודה זרה], האיך היה אפשר שלא היו
אחרים באותו דור בכל ישראל שמסרו עצמן למיתה קודם שישתחוו לע"ז".
מבואר מדברי הראשונים, שאע"פ שמעיקר
הדין אין חיוב למסור את הנפש על דבר זה, מכל מקום כל ענין שיש בו משום ריבוי כבוד
שמים מהראוי למסור עליו את הנפש. אבל כשבאים אנו לדון מהו גדרו של
"ריבוי כבוד שמים" מצאנו שתי שיטות: א. כיון שטעו הבריות שהוא עבודה
זרה, יש כאן מיעוט בכבוד שמים. ב. כיון שעיקר כוונתו היתה להרבות כבוד עצמו, ממילא
יש כאן המעטה בכבוד שמים.
מו"ר הגה"ח רבי חיים וייס
שליט"א העלה שכוונת הרמב"ן ודעימיה היא שמן הנכון להחמיר משום מראית
עין. כידוע שנחלקו הראשונים האם מראית עין של ע"ז דינו כע"ז וימות, כדעת
הרשב"א, או שאין דינו כע"ז, כדעת הר"ן. והעלה ארוכה במאמר עמוק, לבאר
את שיטת הרמב"ן והרשב"א בסוגיין דידן, שיש כאן צד לומר שמעיקר הדין לא
היו צריכים למסור את נפשם[17].
ושמא יש להעלות רעיון נוסף. שחנניה מישאל
ועזריה החמירו כאן כעין שעת השמד[18], כי
בשעה של חילול שם שמים יש להיזהר מאוד שלא יתרפו בייחוד השם, כעין סברת
הריטב"א (שבת מט) שמקשה על אלישע שיצא לשוק ותפילין בראשו בשעת הגזירה, שהרי
יכול היה להורידן ביציאתו מביתו, אלא "כיון שהיה שעת גזירה, היו מתבטלין מן
התפילין לגמרי אפילו בחדרי חדרים, וחשש שמא תשתכח מהם תורת תפילין"[19].
על פי הנחה זו שאנדרטא אינו ע"ז אלא ריבוי
בכבוד עצמו, יש להבין סוגיא אחרת של "אנדרטא של המן". הגמרא במסכת מגילה
(יב ע"א) מספרת: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו
שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! אמרו לו: מפני שנהנו
מסעודתו של אותו רשע. [אמר להם:] אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו!
אמרו לו: אמור אתה! אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם [פירש רש"י: "לצלם של
נבוכדנצר"[20]]. אמרו לו: וכי משוא פנים יש
בדבר? [ומדוע זכו שייעשה להם נס ויינצלו?] אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים - אף
הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים". הם לא עשו אלא מחמת יראתם מנבוכדנצר,
אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים, שלא גזר עליהם כליה אלא למראית עין.
לכאורה מכאן ראיה דלא כר"ת, שהרי
נתחייבו מיתה על אף שלא היה עבודה זרה. אלא שתוס' בע"ז (ג ע"א) הוכיחו
מכאן ראיה דווקא לר"ת, שאם לאמיתו של דבר היה ע"ז, מהו האמתלא שעשו
לפנים, והלוא יש למסור את הנפש על כגון דא!
אבל באמת יש להבין: אם המון העם חשבו שהוא
ע"ז ואף על פי כן לא נמנעו מלהשתחוות לו, למה אם כן לא התחייבו מיתה? אלא שבסנהדרין
(סא ע"ב) הובאה דעתו של רבא שהעובד מיראה פטור. תוס' הסבירו בשני אופנים: א.
אע"פ שחייב להיהרג, אם עבד מתוך פחד אינו נהרג. ב. שאם נגזר על כולם לעבוד
ע"ז, א"צ למסור את הנפש, כי אם לפנים משורת הדין[21].
נמצאת סוגיה זו מבוארת כפתור ופרח, הן לדעת ר"ת והן לדעת ר"י, הואיל
ובמציאות אינם חייבים מיתה, כל תירץ כפי דאית לה, לכן היתה הגזירה רק לפנים![22]
חיותם של צדיקים בחיי תורה ומצוות
רבי משה טייטלבוים בעל 'ישמח משה' היתה לו
דרך מיוחדת בביאור הק"ו מן הצפרדעים. ידועה שיטת הראשונים שאדם חשוב מותר לו להחמיר
על עצמו ולמסור נפשו על שאר מצוות, ויש לתמוה מהיכי תיתי שאדם חשוב יש לו דינים
שונים משאר בני אדם?! הוא מותיב והוא מפרק: הא דאסור למסור את הנפש, הוא מדרישת הכתוב
'וחי בהם'; "והנה ידוע שהתורה ניתנה לפי מדרגות כל אחד ואחד", המוני עם
שכל עסקם הוא בעוה"ז ובעת הפנאי אוחזים במעשה ה', אצלם המובן של 'חי' הוא
כפשוטו, לעומת זאת, "הצדיקים הדבקים בו יתברך תמיד, וכל עסקם סובבים והולכים
בתורתו ועבודתו, ומשתוקקים לתכלית האמיתי באהבה עזה ונפלאה עד שעיקר חיותם היא רק
בתוה"ק, בהם יתכן הפירוש של 'וחי בהם' בתורה ומצוות, וזולתן לא יהיה לו שום
חיות בעולם, וכל כך יהיה דבוק ונתעצם עם התורה והעבודה והמצוות, עד אם ירצו
להעבירהו על אחת ממצות ה' יפסק חיותו, ואם כן, רשאי למסור עצמו ואדרבה מצווה על
כך" [מחמת הלימוד 'וחי בהם']. וזהו לימוד הק"ו מהצפרדעים, שהרי עיקר
התהוותם הוא כדי למסור את נפשם לרצון ה' [!], אולם לא נצטוו על מעשה זה, והם שהיו
חסידים כאילו נצטוו על כך, ומדויק היטב לשונם "נשאו ק"ו בעצמן
היינו במה שהם עצמן וחיותם דבוק לבורא"[23] .
לא הבאתי כאן אלא מקצת מהמובא בספרים
בענין הק"ו מהצפרדעים, בדרכי דרוש ופלפול, והרבה דיו נותר בקולמוסי ואבוא
בארוכה לכשירווח.
בברכת חג כשר ושמח
יחיאל גולדהבר
[1] ולא העיסה עצמה, כך
פירש רד"ק. ורבינו מיוחס פירש: "הכלי שנותנים בו שיירי מזון". וכן
פירש רשב"ם לקמן יב לד עה"פ 'משארתם צררת בשמלתם'. וראב"ע שם פירש:
"כלי עץ". וראיה לכך הביא ב'שכל טוב' מדברי הירושלמי (מעשרות פ"ג
ה"ח): "אפא ליה חד אצוותא דפיתא". וכן ביאר בספר יא"ר במדבר
טו כ: "אונקלוס ויונתן תרגמו: 'באצותך', וביאורו גם עריבה שלשין בה הבצק.
ובלשון יחיד 'משארה' ביאורו 'מזונות' (לקמן כא י)". ולא כפי שכתב 'הכתב
והקבלה'.
[2] כן פירש רבי יוסף
בכור שור: "כלומר אפילו על גופיכם יעלו". ונראה שכן דעת רס"ג שכתב
"על גופך", וכעי"ז במדרש הגדול. רוב מפרשי המקרא לא פירשו כלל מובנם
של פסוקים אלו. ראה: רס"ג, ר"י אבן כספי, רבי אברהם בן הרמב"ם, רבי
דוד הנגיד, רלב"ג, חזקוני, רבנו בחיי, מדרש החפץ, מאור האפלה, ר' עובדיה
ספורנו.
[3] דיוק נוסף אפשר
לומר, שדייקו לשון הכתוב "בכה ובעמך" שנכתב בבי"ת השימוש, במקום עליך
ועל עמך! על כפל פסוק כט ראה העמק דבר ומהרי"ל דיסקין ושניהם מתנבאים
בסגנון אחד.
[4] בסיפור המעשה לא
נתפרשה השנה, ולפי הברייתא בסנהדרין (צב ע"ב) ארע הנס באותה השעה שבה החיה
יחזקאל את העצמות היבשות!
במסכת סנהדרין (צג ע"א) נמצאו כמה
דעות על המשך חייהם אחרי הנס. יש סוברים שלאחר הנס עלו לא"י, נשאו נשים והולידו
ילדים, וכן דעת הרמב"ם בהקדמתו שמנה את דניאל חנניה מישאל ועזריה עם אנשי
כנה"ג, שהם זהים לדעתו עם בית דינו של עזרא.
[5] תלמידו (?) של
הרמב"ם. פירושו נדפס לראשונה ע"י הרב יוסף קאפח בצמוד לפירושו של
רס"ג לספר דניאל, ירושלים תשמ"א.
[6] מחכמי חלב שבסוריה.
כתב את חיבורו 'מדרש דניאל' בשנת ה' ל"ז, נדפס בירושלים תשכ"ח.
[7] מעיני הישועה, מעין
ו' תמר ג. האריך שם באריכות מופלגת בסוגיה זו, והוא מחדש שכוונת נבוכדנצר היתה
שמלכותו תימשך לעד, והוא ככופר בביאת משיח. לקראת סוף דבריו הוא מביא את דברי
התוס' בפסחים (דלהלן) ומסיים: א"כ היה דעת רש"י ור"ת כפי מה
שפירשתי אני.
[8] וחזר על רעיון זה
באריכות בספר המצוות שלו, בביאור מצות 'קידוש השם', וגם ציין את מעשה גבורתם
לדוגמא למקדש שמו ברבים: "אנחנו מצויים לפרסם האמונה הזאת... ואע"פ שבא
אלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה, לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמינו למיתה
ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואע"פ שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם
המצווים בה בני ישראל... כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר
להשתחוות לצלם והשתחוו כל העמים וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים והיתה בזה
חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצוה הזאת מכלם ולא היה שם מקיים אותה, אבל פחדו
הכל....". ושילש באגרת ששלח לבני תימן לחזקם ולאמצם: "דעו שבזמן נבוכדנצר
הרשע הכריח בני אדם כולם לעבוד ע"ז ולא נצל מן הנמצאים רק חמ"ו" (אגרות
הרמב"ם, מהדורת י' שילת, א, עמ' קכד). ואכן זו שיטתו בהלכות יסודי התורה
(פ"ה ה"ג) שהביא דוגמא ל'שעת השמד' מ"מלך רשע כנבוכדנצר
וחביריו". וכן דעת השאילתות (שא' מב) שהיה ע"ז.
[9] "מה באתם
לעשות ע"ז שלצדו" (ויק"ר לג); "מצינו לנבוכדנצר שאמר
לחמ"ו לעבוד ע"ז" (במד"ר טו יד; הביאו רש"י לקהלת ח ב).
וכן משמעות הגמרא בסנהדרין צב ע"ב.
[10] אפשר לומר בדרך
דרוש, למה זכו דווקא הצפרדעים מכל השאר, שילמדו מהם ק"ו זה שהוא להרבות קידוש
השם. והוא משום שמכת צפרדע היתה לה חלק מיוחד נגד אלוהותו של פרעה, שהרי הוא
שהתגאה ואמר (יחזקאל כט ג) "לי יאורי ואני עשיתני", ולכן, כדי לבטל קליפה
זו, היה צריך להביא צפרדע שמקורו מהיאור, ודווקא הוא ימסור את נפשו על קידוש השם.
ואם כנים הדברים, שמא אפשר לפרש על דרך זו את דברי רב אחא בר אבא (שמו"ר י
א): "אילולי הצפרדע האיך היה פורע מן המצרים", כי רק הצפרדע עקר מן
השורש את גאוותו ואלילותו. ומכאן אנו מתקרבים למאמרם של המקובלים, לערכו הרוחני של
'צפרדע' המרמז ל"צפור דעה", היינו תיקון הדעת. וראה עוד מגן אברהם
(טריסק), והכול מכוון לנהר אחד.
ומה מתאים לרעיון זה שרק במכת צפרדע נכתב:
'למען תדע כי אין כה' אלהינו'. כן אפשר להצביע על רעיון דומה, ששירת הצפרדעים הוא
'ברוך שם כוד מלכותו לעולם ועד', היינו זהו מגמתם לגלות כבוד שמים.
ויש להעיר מחידושו של הש"ך
עה"ת, כאשר מנה כל מכשול שהכשילו המצריים את הישראליים, נגד איזו מן המכות
הגיע לעונשם מידה כנגד מידה. מכת צפרדע הגיעה להם כעונש "לפי שביטלו את ישראל
מתפלה ומקריאת שמע שחרית וערבית, יבואו צפרדעים שאינם שותקים ערבית
ושחרית...", ולפי דברינו הוא כפתור ופרח: שהרי ק"ש ותפילה הם היסוד
לאמונה בבורא עולם. וכל זה התגלה במסירות נפשם של חמ"ו.
ונפלאים דבריו של בעל 'מאור ושמש' הכותב:
"ובוודאי בעת מסירות נפשם אמרו הצפרדעים שירות ותשבחות, והשירות ההם היה
לשברון לב לפרעה".
[11] וכ"ה
בשארי המדרשים: שמו"ר פרשה י; משנת רבי אליעזר פרשה יט; מדרש תהלים מזמור כח;
זוהר חדש ח"ב מגילת רות.
[12] וכ"ה תוס'
בכתובות לג ע"א; עבודה זרה ג ע"א. רבי אברהם ב"ר עזריאל, תלמידו של
הרוקח, מביא בספרו ערגת הבשם (ב, עמ' 222) שהמקשה הוא רבי יצחק מדנפיר, היינו
ר"י הזקן! ואינו, שהרי ר"ת, שהיה רבו של ר"י הזקן, כבר משיב על כך.
בעל מגן אברהם ערך פלפול על דרך החריפות ליישב שיטה זו שלא היה ע"ז, אלא
החמירו על עצמם, ראה בספרו 'שמן ששון', דעסוי תס"ד, פרשת נח, ד"ה וירח
ה'.
[13] לשונו של רבי יהושע
אבן שועיב, תלמידו של הרשב"א, דרשותיו, פר' וארא, ד"ה ונחזור לעניינינו.
דברי ר"ת הובאו בכל ספרות התוס' לסוגיה, כדוגמת תוס' ר"ש משאנץ, תוס'
רבינו פרץ ועוד.
[14] והרשב"א
גרס: "מקצת בני אדם". והנמוקי יוסף בסנהדרין יח ע"א מדפי
הרי"ף כתב: "מתוך שהיו רובם טועים"!
[15] וממנו לתלמידו
הר"ן בחידושיו.
[16] מהדורת הרב
ד"א סופר, ירושלים תש"ס, עמ' כד. וציין שם המו"ל לדברים זהים בשערי
תשובה לר"י, שער ג.
[17] מרקחת חיים,
ירושלים תש"ע, פרשת וארא.
[18] רבי שלמה אמאריליו,
מחכמי שלוניקי, מוכיח שלא היה שעת השמד (פני שלמה, שאלוניקי תע"ז, דרוש כב).
מאידך, רבי שלמה אלגאזי כותב בפשיטות שהיתה שעת השמד (זהב שיבה, קושטא תמ"ח,
מסכת פסחים עח ע"ב מדפי הספר).
[19] הביאו בשו"ת
הרדב"ז (ח"ד סי' צב), כדי להחמיר על אלו שהורו היתר לקבל על עצמם דת האיסלאם
למראית עין! וסברת הריטב"א נמצאת גם בר"ן לשבת דף מט. ויש להעיר
שהר"ן עצמו ביומא פג ע"ב הביא דעת הרמב"ן, שהמחמיר על עצמו בפיקוח
נפש בשבת הרי זה מתחייב בנפשו, ועל כרחך יש לחלק בין נאנס שמתקדש שם שמים על ידו,
לבין פיקוח נפש.
[20] מהרש"א בחידושי
אגדות מבאר למה לא פירש רש"י שמדובר בצלמו של המן.
[21] וכן כתב הריב"ש
בדעת הרמב"ם, הובא בכ"מ הל' עכו"ם פ"ג ה"ו, דרך שניה;
במנ"ח מצוה כ"ו האריך לקיים דברי תוס'. וצ"ב דברי החזו"א
(יו"ד ח ב) שדברי תוס' הם רק לענין פטור מעונש, אולם לכתחילה ייהרג ואל
יעבור, הלוא משמעות דבריהם שמותר לכתחילה! רבי דוד בונאן העלה ביאור מקיף בדברי
התוס' וסייעתו, ראה בספרו מחנה דוד, ירושלים תרמ"ט, אהל כו.
נ"ל שדברי התוס' עולים בקנה אחד עם
דברי הר"ן (סו"פ בן סורר) ששעת השמד היא דווקא אם הגזירה היא רק על
ישראל, אבל אם הגזירה היא על כל האומות, אין זו בגדר 'שעת השמד', שבוודאי אין
המטרה להעביר על הדת.
[22] בענין זה האריך רבי
שמואל ליב קוידער, אהבת אמת, פראג תקפ"ט, מאמר "וחי בהם". ויש להוסיף
מדברי הר"ן (סנהדרין שם) בשם רבינו דוד שאם רק עושה עצמו כאילו עובדה ואינו
מתכוון לכך, א"צ למסור את הנפש! לפי שיטת תוס' בסנהדרין וסייעתיה, הקשה רבי
פנחס הלוי הורוויץ מפפד"מ, למה כלל נגזרה כליה, הלא אנוסים היו (הפלאה,
כתובות לג ע"ב).
[23] ישמח משה, פרשת כי
תשא, ד"ה וכדי להבין. וסמך רמז לדבריו מדברי הרשב"א משאנץ שביאר את
הק"ו: "אף בכאן היתה קדושת השם, שכל כך היו נדבקים ביראת יוצרם שלא
להשתחוות".
תגובות
הוסף רשומת תגובה