הילולת רמח"ל כ"ו אייר, חלק א'

משולחנו של יחיאל גולדהבר

פרסום ופיענוח שתי אגרות של רבי משה חיים לוצאטו משנת ת"צ אל רבי בנימין הכהן וויטאל מריג'יו 'הרב"ך'[1]

מבוא / הקדמה / נערץ ונקדש בפי-כל / רבי דב בער המגיד הגדול ממעזריטש / דור שני לתלמידי המגיד / הגר"א ותלמידיו אחריו / תלמידי הגר"א הגו בתורת רבינו / תולדות רבינו / הערצתו של רבי בנימין הכהן לרמח"ל / חמש תקופות חיי רמח"ל / מבוא קצר לפולמוס הראשון / ניצני הפולמוס / חיזוקו של רבי אליהו שפירא אב"ד ור"מ אוליינוב / בחזור למערכתם של מתנגדיו וחלקו של רבו ישעיה באסאן בהנמכת התבערה / חלקו של רבי בנימין כהן בפולמוס / בחזור למעשיו של רמח"ל בתקופה זו / התעצמות הפולמוס

 

מבוא

המקובל הקדוש רבי משה חיים לוצאטו נולד בפאדובה (צפון-איטליה), היה מפלאות שבגדולי ישראל. שקידתו ויגיעתו בתורה, עוד בילדותו הייתה פלאית ביותר, לאין ערוך, ונודע בשערים כבור סיד שאינו מאבד טיפה. את עיקר תלמודו בנגלה ונסתר קיבל משנים מגדולי הפוסקים והמקובלים במדינה: רבי בנימין הכהן מריג'ייו ורבי ישעיה באסאן מפאדובה, כפי שיתואר להלן. בשנת תפ"ג, עזב רבו את העיר פאדובה והוא עדיין רך בשנים אך אב בחכמה. כבר אז החל רבינו לאסוף חבורה של עובדי ה' במטרה להתקדש ולהשקיע את רוב מרצם בלימוד חכמת הנסתר, ושמו וטבעו יצא בעולם עד שגדולים וטובים חרדו לקראתו. דא עקא, כבר בצעירותו, הגיע למדרגות רמות במראות אלקות והתגלות נשמות צדיקים, עובדא שגרמה לשני גלים של התנגדות חריפה נגדו, ולמרות כל זאת, הרי הוא מקודש ונערץ בפי כל. שני מכתבים המתפרסמים להלן, המה מהתקופה של גל ההתנגדות הראשונה, כשבד בבד הוא מעמיד על נכון את עמדתו הטהורה כתגובה נגד מתנגדיו. במאמרינו זה נגולל את עיקרי השתלשלות האירועים עד שלהי הגל הראשון של ההתנגדות, שהוא נשוא שני מכתבים אלו.

עד שנת תרצ"ג, לא היה תיעוד על השתלשלות האירועים, רק בשנה זו, התפרסם בניו יורק קובץ אגרות המכסים את פרשת חייו הסוערים עד עזיבתו לא"י[2], קובץ זה מהווה צוהר לחייו הרבי-תהפוכות, אשר הרעיד את עולם ומלואו. את המבוא נפתח בציטוט שני מכתבים שכתבו גדולי המדינה בשבח אישיותו הטמירה.

הקדמה

באגרתם לרבי יחזקאל קצנלנבויגן אב"ד אלטונא, הגדילו להפליא רבני פאדובה, בערכו הרם ונישא: "... אמת הדבר כי מנעוריו גבר מאחיו בחכמה, בדעת ובתבונה, וכל העם רואים אלוקים עולים מן הארץ וראשו מגיע שמימה. עוסק בקדשים דבר יום ביומו. כל ימיו גדל בין החכמים, ויהי איש מצליח... בבית מדרשו הרבה התבודדות ופרישות, ותורתו אומנותו. יום ולילה לא שבת, שם נגלה אליו אלהים בשנת תפ"ז... אכן בהגלות נגלות אורו הגדול הזה, עינינו ראו ושמחו, פלאי ספריו הקדושים והטהורים, רבים וגדולים, נוראים ונפלאים, חידושי תורת אמת, סוד ה' ליריאיו... ליה יהיב אלקי שמיא נהירו וחכמה, חכמת אלקן השתכחת ביה כל רז לא אניס ליה, ותעלומה יוצא אור לבאר כל סתום בדברי תורתינו הקדושה, איש לא נעדר. נדרש לכל אשר שאלוהו, נמצא לכל אשר בקשוהו בכל דברי התורה הזאת. הן מקרא הן משנה הן מדרש הן הגדה בסודות נוראים... והשיב על נכון כל דברי קדוש ישראל האר"י זלה"ה באשר המה סתומים וחתומים... ורבים השיב ומשיב מעוון, דורש טוב לעמו ומקרבן לתורה..."[3].

על אישיותו הטמירה והצנועה העידו זקני פאדווה: "היה מתנהג בחסידות וקדושה גדולה. מראהו כמראה מלאך אלקים נורא מאוד. צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, לומד תורה לשמה ומלמדה באמונה עושה צדקה בכל עת וקדושתו הפלא ופלא... היה פלפולא חריפא ועוד לו עשר ידות בכל חכמה ומדע". רבי יצחק לאמפרונטי מפירארה בעל 'פחד יצחק' העיד עליו: 'שבמו עיניו ראהו עומד וכותב סודות התורה וכהרף עין היה ממלא דף גדול במכתבו...'[4].

נערץ ונקדש בפי-כל

חרף המחלוקת הקשה שקמה עליו, זכה רבינו להערכה והערצה בפי רבים מגדולי ישראל מכל החוגים. ולא עוד אלא ספרו 'מסלת ישרים' היה לנכס צאן-ברזל לעולם היהודי, עד כדי כך שבשנים שעברו אמרו שהיה מצוי בכיס הטלית-ותפילין של כל יהודי בר אוריין וירא וחרד[5].

רבי דב בער המגיד הגדול ממעזריטש

ראשון בקודש: רבי דוב בער – המגיד הגדול ממעזריטש, שהאיר את העולם ב'תורת החסידות', העריץ את כתבי רמח"ל. הספר 'קל"ח פתחי חכמה' יצא לאור לראשונה בקאריץ בשנת תקמ"ה. המוציא לאור ביקש לכך שתי הסכמות, האחת מרב העיר, והשנייה מאת רבי יעקב יוסף מ"מ אוסטרא, שהפליא את הספר, והעיד לפני המו"ל דברים מבהילים ביותר: "ששמע מפה קדוש בוצינא נב"מ ה"ה כבוד שמו דוב מ"מ דק"ק מעזריטש, שאמר על המחבר הזה: שדורו לא היה כדאי להבין צדקתו ופרישותו, ולכן רבים מבני עמינו, מגודל חסרון דעתם, דברי על צדיק עתק אשר לא כדת". ומכאן יש להשוות מה שרשם רבי משה טייטלבוים אב"ד אויהל בעל 'ישמח משה': קיבלתי מהרב ממעזריטש בשם המגיד ורבי פנחס קאריצער: שספר קל"ח פתחי חכמה הוא בהיר וטהור![6]

גם תלמידיו ותלמידי-תלמידיו הוסיפו לייקר ולרומם מעלת תורתו הקדושה של רבינו. תלמידו הדגול רבי ישראל האפשטיין – המגיד מקוז'ניץ העיד על עצמו: שזכה להגיע למדריגות שהגיע על- ידי הספר מסלת ישרים[7]. ואכן כד מתבוננים בדבריו חזינן שיש ממהלכיו שבנה על אדני רבינו[8].

רבי לוי יצחק מברדיטשוב מביא בספרו את משל 'גן המבוכה אשר לשרים ומלכים'[9], לאלו המושלים ביצרם, ושמקור הרעיון הוא במס"י פרק ג, ואכן ב'דברות המגיד' והוא כת"י תורת המגיד הגדול, שיצא מבית מדרשו של הרב מברדיטשוב, שזכינו להוציאו לאור, נמצא נרשם על תורה זו באופן מפורש: "והביאו משל לענין אחר, בעל מחבר ספר מסילת ישרים"[10].

דור שני לתלמידי המגיד

הספק 'חוקר ומקובל' לרמח"ל נדפס לראשונה בלעמבערג בשנת תק"ס, המו"ל לקח הסכמות רק מצדיקים של עדת החסידים: ראשון בקודש רבי מנחם מנדל אב"ד לינסק אחריו רבי שמעון אשכנזי אב"ד ז'עליכוב, רבי יצחק פאדווא מבראד, רבי יעקב אב"ד דרוהוביטש, רבי יצחק בן הרב המפורסם מהר"ש מסאמבור, והאחרון הוא בעל 'ישמח משה' מאויהל, החותמים: ש'דבריו נחמדים ומתוקים כנופת צופים'.

התפשטות ספר קל"ח פתחי חכמה בין הצדיקים הייתה כמהירות הבזק, וכפי שמעידות עשרות מובאות בספרי הצדיקים, ונהפך לנכסי צאן ברזל לעם ה', ממנו פינה ויתד לכל מבקשי דרך בעבודת ה'[11].

רבי צבי אלימלך שפירא אב"ד דינוב בעל 'בני יששכר', דור שלישי לתלמידי המגיד, גם הוא מתבטא בניסוח דומה על רבינו. בספרו 'תוספות מהרצ"א על 'סור מרע ועשה טוב' לרבו מזידיטשוב, הוא כותב בזה הלשון: "יש בברייתא הזאת גירסאות אחרות, ואם תרצה לרוות נפשך בהבנת דברי רפב"י בברייתא הלזו, עיין נא בספר מסלת ישרים, מתקו דבריו מדבש ונופת צופים"[12] .

לקבוצת יהודים בני עלייה שהתקרבו לרבי נחמן מברסלב, ציווה להם שבתחילת דרכם בהסתופפם אצלו: שילמדו בספר מסלת ישרים[13].

רבי מנחם מענדל הלברשטאם אב"ד פריסטיק, מסר בשם זקנו בעל 'דברי חיים' מצאנז: "הספר 'מסלת ישרים' יודע אנכי בעל-פה, ואילו הספר 'תומר דבורה' לרמ"ק עשה אותי ל'רבי' "[14].

פעם שח רבי יצחק זאב סולובייצ'יק אב"ד בריסק בענין לימוד מוסר, הגיב אחד מהנוכחים שבעל ה'שפת אמת' מגור למד מאה פעמים את הספר 'מסלת ישרים'! רבה של בריסק התפעל מאוד על כך, והגיב: "ה'שפת אמת' הספיק הרבה כיון ששמר על זמנו בהקפדה גדולה[15].

בדורות הבאים הוסיפו ספריו להתפרסם ולהכות שרשים בהיכלי התורה והחסידות. רבי אברהם שמעון הורביץ מז'עליחוב, מענקי פולין בדור שלפני השואה[16], רעד בעת שהזכיר את שמו של רבינו: "כשהיה חוזר אמרה מספרי רבינו, היה תמיד אוצר 'דער הייליגער לוצאטו', והיה נרתת להזכיר את שמו מחמת גודל קדושתו וגילויו הנוראים"[17].

כל ימיו היה רבי חיים מאיר הגר אדמו"ר מוויז'ניץ בעל 'אמרי חיים', הוגה ב'מסלת ישרים', והיה מדרבן את אנשי-שלומו, שהוא הספר היסודי להדרכה ביהדות. ביטויים מופלאים בשגב קדושתו נמצאים בכתביו – הדרכותיו לתלמידיו. במכתב-הדרכה מלא רגש לחתן, סיים: 'ומה טוב היה שתסיים איזהו פעמים בשנה הספר מס"י'. לחתן ביום חופתו הורה ללמוד בספר זה. פעם התבטא: המס"י עמד על נבכי החיים של איש יהודי. בתום מלחמת העולם, כאשר התהלך בשברון לב על גודל השואה והחורבן, התבטא פעם באוזני אחד מחשובי רבני בני-ברק: "ההנך יודע במה אני מחיה ומשיב נפש? עם הספרים בני יששכר ומסלת ישרים! הוא ידע את כל הספר בעל-פה. פעם נוספת התבטא: כי בזמן הזה, העצה להינצל מדעתם המשובשת של האפיקורסים היא – דרך הבעש"ט הק', וסגולה לדרך הבעש"ט היא, ללמוד בכל יום 'מסילת ישרים'[18].

הגר"א ותלמידיו אחריו

הערצה מיוחדת הייתה לו לגר"א מווילנא אל רבינו, וכמה שמועות נמסרו על כך. ראשון בקודש: לספרו 'מסילת ישרים'. זקני ליטא מסרו לבניהם אחרים 'כי בבוא הספר 'מסילת ישרים' ליד הגאון החסיד רבינו אליהו מווילנא, אמר בהתלהבות רוחו: 'לו היה רמח"ל בחיים, כי עתה הלכתי רגלי אליו ללמוד ממנו מוסר ומדות'[19]. נוסח שונה נמסר מפי רבי אליעזר גורדון אב"ד ור"מ טעלז: איש מפי איש עד הגר"א: "כאשר יצא ספר מסילת ישרים, עבר עליו הגר"א והפטיר: 'אור גדול יצא לעולם'[20], ולמד אותו בעל-פה מאה ואחת פעמים, כן שילם סכום הגון בעדו. והוסיף: אצל רוב הספרים, הספר גדול יותר מהמחבר, ואילו בזה אני מכיר היטב, שהמחבר היה גדול פי כמה מהספר. ואילו היה המחבר עוד בחיים, היה הולך רגלי לשמוע ממנו חכמה"[21].

שני בקודש: הערצת כתביו בנסתר.

 לא רק בתורת המוסר העריץ את רמח"ל, אלא הגר"א העריך מאוד את כוחו בתורת הנסתר, ולא עוד אלא העתקות רבות של כתבי הרמח"ל היו תחת-ידו[22]. מן העניין לציין למכתבו של רבי אברהם שמחה מאמציסלוב, ראש ישיבה בוואלוזי'ן ובן אחיו וממוסרי משנתו של רבי חיים מוואלוז'ין. בשנת תרי"ט נשאל ע"י ר' יהושע בישקוביץ מה הייתה דעת רבו אודות הרמח"ל, וזה לשונו:

אודות הרב הקדוש חכם ונפלא במדעים מ' משה חיים לוצאטו ז"ל. אודיעו, כי פעם אחת שאלתיו: כפי הנראה שכת"י רמח"ל פירוש על התחלת האדרא[23], הם כולם דברי גילויים נוראים מעולם העליון, ובפרט ענין יחוד הגן המבואר שם[24], שאין קץ לנוראות ולנפלאות הענין. והשיב לי בזה"ל: פשיטא!

עוד אמרתי לו: כי ירע מאוד בעיני על הקטרוגים שהיו על איש אלקי זה, והשיב לי: אין לנו להתבונן ולחשוב בזה כלל, והלא עינינו רואות שחיבוריו שלא היו עליהם קטרוגים נגזר מן השמים שיתגלו בעולם, ואותם שהיו עליהם קטרוגים, לא נתגלו בעולם. ורבינו הגדול והנורא הגר"א, אמר עליו: שהוא ידע הנמשל על כתבי האריז"ל (כי הגר"א אמר שכתבי האר"י הוא כולו משל[25])... ורבינו הגר"א אמר על עצמו: ב"ה גם אנוכי יודע הנמשל, וכבר פלטה קולמוסי יותר מדאי[26].

רבי יצחק מאלצאן מירושלים, שהקדיש כל ימיו להפצת כתבי הגר"א, הדפיס [בעילום-שמו] בשנת תרע"ד את ספר דרך ה' לרמח"ל, ובראשו ערך 'תולדות רמח"ל'. ר' יצחק פתח במכתבו זה של ר' אברהם שמחה, וממשיך מדיליה: "ושמעתי כי כאשר השיג הגר"א כתבי רמח"ל על האדרא, התלבש בבגדי יו"ט לכבודו ולשמחתו". וממשיך: "וכמה מכתבי רמח"ל שנדפסו עתה השיגו אותם מאוצר ספריו של הגר"א  שהיו גנוזים שם[27], ככתוב בפתח השער של 'פתחי חכמה ודעת'... וכשנפרד רבי יוסף זונדל סלנט מרבו ר' חיים מוואלוז'ין, ושאלתו בפיו: באיזה ספרי מוסר ללמוד? השיב לו: כל ספרי מוסר טוב, אך ספר 'מסלת ישרים' יהיה מורך"[28].

רבי שמחה זיסל זיו מקלעם, עת קבלו מר' יצחק את ספר דרך ה' שזה עתה הוציא לאור, העניקו באיגרת-תודה, בה הביע את הערצתו ללימוד המוסר בכלל והערכה לכתבי רמח"ל בפרט, ומסיים: "הנה שמעתי דבר ברור איש מפי איש, שהגר"א כשראה ספר 'מסלת ישרים' אמר בזה הלשון: 'אני ראיתי אור גדול יורד למטה לארץ – ספר מסלת ישרים, ומרוב חביבות נתתי בעדו רענדל אחד', מי יודע מה היה אומר על ספר דרך ה'[29]. ממקום אחר אנו למדים על המשך אמרת הגר"א, והוא בעדותו של רבי אהרן יוסף באקשט אב"ד שאבל, מתלמידיו המובהקים של הסבא מקעלם, ואלו דבריו: "כאשר סיפר לי אדמו"ר זצ"ל, בעת שיצא הספר מסלת ישרים בעולם, והביאו אותו לפני רבינו הגר"א אמר 'כי אור גדול ירד לעולם, ואפשר להשיגו בעד שלושים קאפיקס, אבל אני לא אקנה אותו בזול, אשלם עבורו רענדל זהב'[30].

נוסח דומה על התרגשותו של הגר"א בעת קבלת פירוש האדרות מסר רבי אליהו רגולר אב"ד קאליש: "כאשר זכה הגר"א לראות את החיבור, סגר חלונות ביתו והדליק נרות, וקבע יום זה ליום טוב מרוב שמחתו"[31]. יתירה מזאת, בחיבורו לספר האדרא, הזכיר הגר"א הקדמות שמקורן אצל רמח"ל[32].

תלמידי הגר"א הגו בתורת רבינו:

 במקום אחד כותב רבי מנחם מנדל משקלוב, מבכירי תלמידי הגר"א: "ועתה אגלה לך סוד מלחמת ה', הגם שכבר ביאר קצת המקובל הגדול ר' משה חיים לוצאטו זצוק"ל בביאורו על האידרא, עוד כפליים לתושיה ומיני ומיניה תסתיים שמעתתא"[33].

יחס דומה מצאנו אצל רבי יצחק אייזיק חבר, תלמיד מובהק לר' מנדל משקלוב, שהגה רבות בחיבור פירוש לאדרא של רבינו, וחיבר עליו ביאור רחב, ולצערינו נאבד[34].

גם גדולי 'תנועת המוסר' העריצו את הספר מ'סלת ישרים'. במכתב חיזוק שכתב לתלמידו, כותב מחולל התנועה – רבי ישראל מסלאנט: "התחזק נא אחי לחזור על ספר 'מעלות התורה' [לר' אברהם בן הגר"א] הרבה פעמים. תן דעתך ולבך לדעת מבטן מי יצאו הדברים. כי כמו אשר ישאל איש בדבר ה' כן דברי הגאון המחבר 'מעלות התורה'. חזור על ספר מסילת ישרים. למד גם 'אבות דרבי-נתן'. שנן וחזור עליהם היטב בעיון ולא תצטרך ללמוד ספרים אחרים בלעדם, לדעתי, כלל"[35].

מרגלא בפיו של רבי שמחה זיסל מקעלם, תלמידו המובהק של ר' ישראל מסלאנט: כי בוודאי היה לרמח"ל רוח הקודש, שהרי חיבר את הספר 'מסלת ישרים' להורות את הדרך להגיע לרוה"ק. משל לנגר שמלמד לאחרים לערוך שולחן, הייתכן שהוא בעצמו לא ערך שולחן מימיו, כל-שכן בנאי שמלמד לאחרים לבנות בית וכדומה, ההכרח שכבר בנה בית...[36].

על רבי צבי מיכל שפירא מנקיי הדעת בירושלים נמסר: בעודו גר בחברון, בשנת תרי"א, בהיותו כבן י"א שנה, הגיע להתגורר בעירו יהודי, פשוט-הליכות מעיר קובנה. הנער הצעיר 'הירש מיכל' שקוע היה בתלמודו, אך בעינו הבוחנת ללמוד ממי שיוכל, שם לב לחן מיוחד הנסוך על הנהגתו של אותו יהודי. לרצינות ולכובד הראש המלווים את תהלוכותיו; נדמה היה כי כל תנועה מתנועות גופו מחושבת מראש – ועל כן ביקש לתהות על קנקנו. וכך שח לו אותו יהודי: מקובנה עליתי זה עתה לא"י. ולפני כשנתיים הגיע לעירנו ר' ישראל סלאנט ועשה בה מהפכה של ממש! חידוש חידש, אותו הטיף מעל כל במה ובכל הזדמנות: 'מוסר'!

היהלך איש ורגלים אין לו? כן לא יכון התורה והעבודה, אל האדם הנחלה בתחלואי היצר, אם לא בלימוד המוסר! עומד ר' ישראל ומכריז. והוא ממשיך לתאר את בתי המוסר שהוקמו בעקבות כך בקובנה, יהודים מכל השכבות המפנים עצמם מכל עסקיהם, ולומדים במשך זמן מה ספרי מוסר נוקבי שיתי בטן כליות ולב. 'ואיזה ספר לומדים?' שאל הירש מיכל; 'מסילת ישרים' ענה לו על-אתר. כן מסר לו מהנהגותיו המופלאות של רבי ישראל מסלאנט. תיכף מיהר הירש מיכל לביתו וביקש מאביו שירכוש בעבורו את הספר 'מסילת ישרים'. אביו מילא את בקשתו כחפצו, והחל ללמוד ממנו יום-יום שיעור קבוע, עד שרכש לו בקיאות בכל הכתוב בו – וגם יישם את אשר למד[37].

תולדות רבינו

רמ"ח נולד בעיר פאדובה[38] בשנת תס"ז, לאביו ר' יעקב חי לוצאטו שכיהן כאחד מראשי הקהילה ומפרנסיה[39]. מלמדו הראשון היה ר' יצחק חיים הכהן קאנטאריני, מח"ס עת קץ (אמ"ד ת"ע)[40], ורבו השני והמובהק היה רבה של העיר וראש הישיבה – רבי ישעיה באסאן[41]; ממנו למד תורת הנגלה והנסתר, ולא הסתיר ממנו כלום; פתח לו את כל אוצרות החכמה ונקשרו נפשו בנפשו מאז ועד סוף חייו, ובתחילת לימודו אצלו העיד אליו רבו זה: "אז רעיוניו פשטו בעמק הסודים, התעלס באהביהם רוה דודים"[42]. על מדת יניקתו מרבו זה כתב רמח"ל: "אשר בהיותי פה זורח שמשו בפאדובה העיר משדי תבונתו ינקתי מראשית נעורי עד עמדי על פרקי ועד צאתו ללכת ריג'ייו"[43]. ולרבו יכתוב: "שכאשר הוא לבדו היה המביאני לחיי עוה"ב"[44].

 מקובל נוסף שרבינו היה בקשר עמו, הינו רבי בנימין הכהן, מענקי חכמי איטליה, תלמידו הבחיר של רבי משה זכות, שהיה פה רביעי לאריז"ל[45],  אשר לקחו לחתן לבתו, והיה חותנו של ר"י באסאן[46]. עם פטירתו של רב"ך ביום י"ז בשבט שנת ת"צ, קרע תלמידו זה 'קריעה' והרים עליו הספד בקול-בכי, ולאחר מכן קרא עליו 'קינה' המתחלת 'אלי תבל ועריה ביום צרה כמבכירה'[47].

למרות שרבינו לא למד אצלו, ברם, הקשר הנפשי והרוחני היה פלאי ביותר. כבר בסוף חשוון תפ"ז, בהיותו בן עשרים שנה! עוד טרם התחלת גילויי המגיד, פנה רמח"ל בחרדת קודש אל רב"ך, בבקשת פתרונים לשאלות בקבלה[48]. ובתחילת כסלו קיבל תשובה מפורטת. הפלא הוא, שאת כל הקושיות שהיה לרמח"ל הצעיר, היה קשה לרב"ך בעצמו בצעירותו, והוא אשר הפנה אותן אל מורו המובהק רבי משה זכות, ואת היישובים שקיבל ממנו מסר הלאה לרמח"ל. את מכתבו הארוך הוא חותם במילות אהבה מיוחדות: "ושלום לו ברוב אהבה, אמירה נעימה כתיבה יהיבה, לחזו"ת את האהב"ה, ולהשביע נפש רעבה, המלאה לה רצון וכוונה טובה, וגם עד זקנה ושיבה, אלקים לא יעזבהו עד יבוא לארץ טובה ורחבה[49], ומלאה הארץ דעה, ממעיני הישועה, אכי"ר. אוהב טב לב, הצעיר בנימין בכ"מ אלעזר כהן[50].

לרב"ך לא גילה רמח"ל על גילויי המגיד, לעומת העדכון לרבו רי"ב, הסיבה לכך, כנראה מרוב הערצתו לרב"ך, גדול מקובלי המדינה. במכתבו לרי"ב משלהי תפ"ט, בו נכנס רמח"ל לעובי הקורה של חידושיו בתורת הקבלה, הוא מצטדק על כך שאינו מתכתב עם רב"ך כדי לא להטריחו: "ואחלה פניו להקריב שלומותי לפני הכהן הגדול כמוהר"ר חמיו, כי אינני כותב אליו פן אהיה עליו כמשא, כי ידעתיו טרוד, ולא אטריחנו חנם"[51]. ברם בתקופה מאוחרת יותר הוא מרמז לרב"ך באופן ישיר שהוא צדיק הדור, כפי שהתגלה אליו מנשמות הצדיקים. יתירה מזאת במכתבו לרי"ב הוא מגלה את מסתורי לבו: "ואני באמת, כי לולי כבוד הזקן הקדוש כמוהר"ר חמיו נר"ו, אשר ידעתי כי חביב הוא לפני קוננו עד להרבה ובעדו הסתרתי עצמי עד היום הזה, כי כן יאה לי להיות חולק לרב..."[52].

הערצתו של רבי בנימין הכהן לרמח"ל

נקודה מרטיטה ביותר היא יחס רב"ך לדרגת המשיחית של רמח"ל. המבוא למכתב הראשון מוקדש לייחס הפלאי ביותר של רב"ך, זקן המקובלים אל רמח"ל הצעיר. עיקר תוכן האיגרת הוא בקשת הרב שרמח"ל יברר עבורו את שורש נשמתו ועוד ידיעות. ברם, בנוסף לכך רב"ך מרמז לו את דרגתו המשיחית. כדי להבין את הרמזים לכך, נצטרך להצביע על כמה מובאות קודמות: בכ"ז בכסלו ת"צ פנה רמח"ל באיגרת ארוכה בה הוא מסביר את עמדתו ביישום 'תיקון השלם' ואת השגותיו וגם את סדר-יומו. בנוסף לכך ישנו רמז מפורש לדרגתו בתיקון השלם, בכך שרשב"י והאר"י שהחלו עם התיקון לא זכו לסיימו: "עיקר התיקונים הוא הזוהר... והנה זכה רשב"י להיות הכלי האמצעי להמשיך תיקון זה ועשה הזהר, אבל האמת שלא יצא אלא חלק א' אור מאותה הבחינה. וזה לצורך זה שיקיים ישראל ועל העולם הזמן הגלות. אך התיקון האמיתי הוא, שיהיה הענין זה קיים תמיד שלא יפסק.... והנה אחרי רשב"י חזרה הס"א וסיתמה, כי לא היה תיקון אלא לשעה [וכך אירע גם לעבודת האר"י] והנה מזמן האר"י והלאה עמדו גדולים בישראל וכולם מבחינת ההארה ההיא שנסתלקה באותו הזמן; והלכו הדברים מדור לדור. והנה עתה אגיד להדרת כ"ת אמרים אמת כאשר הודיע ה' אלי... ועתה ברצות ה' להיטיב לעמו, רצה לגלות עוד אורה חדשה מבחינת הזוהר ג"כ... והוא בחסדו בחר בי"[53]; היינו שזכה לדרגה לקרב את התיקון השלם באופן סופי ומושלם!

תיכף עם קבלת האיגרת רשם רב"ך את מענתו, הוא אכן מתייחס לדרגתו המשיחית של רמח"ל. את האיגרת פותח רב"ך במשפט לימוד, וז"ל: "נפלאתי הפלא ופלא בשמעי מאת היקר והאלוקי חתני נר"ו זה שגילה לו אדוני מענינו, ומהדר גאונו, כי ידעתיו יקר רוח איש תבונה, בחכמה ודעת נכונה. האמנם בהדי כבשי דרחמנא, חדשים מקרב באו – לא עלתה על לבי כי בא עת לכוננה", משפט הבנוי על לשון הפסוק (תהלים קב, יד): 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד'.

באיגרתו האחרון של רב"ך לרמח"ל הוא כותב מפורשות על סגולתו המיוחדת להחשת הגאולה. האיגרת משלהי טבת, בה הוא משתעשע עמו, ומסיים במשפט מחץ: "גם ארש"נו אענה, להגות בהם בנפש רעבה, וצמאה לשמוע בקול דברו דגול מרבבה. ונזכה לראות במה"ב בזוהר חבורו, בהלו נרו, לא ידעך לעולם, ובזכותו יבנה המקדש והאולם, יהיה כבוד ה' לעולם, ישמח במעשיו, זה דור דורשיו, ייראו את ה' וקדושיו, וזכותו יעמוד לנו, ובעבודת בית המקדש נשמח כולנו, בימיו ובימינו יבוא גואל, ויקבץ את ישראל"[54]

חמש תקופות חיי רמח"ל

למרות חייו הקצרים של רמח"ל, הם היו רבי-תהפוכות. אפשר לחלק את חייו הסוערים לחמש תקופות, כששתי אגרות אלו הם מראשית התקופה השנייה. תקופה הראשונה מתפרסת החל מלידתו בשנת תס"ז ועד לפרוץ הפולמוס הראשון נגדו בשלהי שנת תפ"ט, בעקבות אירועים שהחלו כבר בשנת תפ"ז. כשהאירוע המשמעותי ביניהם היה: הקמת חבורה של אנשי-מעלה שתתנהל על-פי תורת הקבלה. בשנים אלו חיבר: מזמורי תהלים[55], וזכה לגילוי של מגיד, וכתב כמה חיבורים זוהריים על-פיו. בנוסף לכך כיהן כש"ץ לבית הכנסת האשכנזי בפאדובה לימים נוראים, ולשם כך רשם על גיליון המחזור שלו כוונות על-דרך הסוד[56].

התקופה השנייה החלה בשלהי תפ"ט כאשר אחד מבני החבורה – רבי יקותיאל גורדון, חשף את השגותיו הנעלים ואת השאיפות לתיקון השלם שנלוו להן, שהתבטאו דווקא בגילוי הסודות של תיקון העולם[57]. עובדה שגרמה לזעזוע בעולם היהודי. עיקר הטענות היו נגד פעילויות משיחיות כדוגמת 'שבתי צבי', משיח השקר. רמח"ל הותקף בעיקר על-ידי רבי משה חאגיז, בנו של הלוחם הגדול נגד הכת השבתאית, רבי ישראל יעקב חאגיז. 'סעיפי האישום' נגדו היו מרובים, אך עיקרם היו סביב פעולות קבליות שנערכו ע"י נער רווק שטרם זכה להכרה רבנית[58]. שנת ת"צ, שבה התנהלה המערכה הראשונה הייתה אינטנסיבית ביותר, ולוותה בחילופי-מכתבים סוער ביותר. הגל השני הגיע לסיומו בשלהי ת"צ, בעקבות הסכם פשרה שהושג בעיקר ע"י רבו ר"י באסאן. הסכם זה כלל הגבלות בכתיבה בלשון הזוהר בשם המגיד, אך עדיין איפשר לו להמשך במידת-מה בכתיבה קבלית. התקופה השלישית מכסה תקופה ארוכה, יחסית, משלהי ת"צ ועד תצ"ד, אז היה פרק זמן שקט, יחסית בחייו.

הציר הרביעי, והסוער ביותר החל בשנת תצ"ד, כאשר הפולמוס התחדש ביתר שאת בעקבות חשדות שרמח"ל ורבו לא עמדו בתנאי הסכם הפשרה, וכן שמוציאים מהתיבה את הכתבים[59]. מקום ההתנגדות לא היה באיטליה, כציר הקודם, אלא בארצות גרמניה, על ידי רבי יעקב פאפריש אב"ד פפד"מ ומח"ס שו"ת שב יעקב, פולמוס זה, כקודם, התנהל משך שנה, והתפשט ברחבי אירופה. בתחילת שנת תצ"ה החלו רבני וויניציאה שוב לבקרו, והזהירו לבל יפרסם שום חיבור משלו[60]. רמח"ל לא קיבל את מרות רבני ווינציאה ולא הסכים לדרישותיהם. באגרת ששלח לרבו בכ"ג בכסלו הודיעו על תשובתו אליהם, והוסיף כי עומד הוא לנסוע לאמשטרדם[61]. וכן בכ"ה בחשון יצא לכיוון אמסטרדם, שבועיים לאחר מכן בהיותו עוד בדרך, כתב אגרת חיזוק לתלמידיו, שיתחזקו בעבודת ה'[62]. רבני וויניציאה לא הרפו מרדיפתם אחריו, ובח' בכסלו תצ"ה שלחו אגרת לחכמי הגולה ובה בקשו להרחיקו וכן לשרוף את חיבוריו[63]. בעוד בדרכו לאמ"ד הגיע לפפד"מ, ובה ביקש את תמיכת רבה, רבי יעקב פאפירש, אלא שרב העיר דחהו, ודרש ממנו להתחייב שלא ללמד עוד קבלה[64]. לאחר שהמרא דאתרא איים עליו במאסר אם לא יעשה כמצוותו, נאלץ להיכנע ולהסכים לאיסורים חדשים שהוטלו עליו[65]. כבר בשלהי שבט תצ"ה הגיע לאמסטרדם, ובחודש סיון שולח אגרת לרבו, ובה הוא מצדיק עליו את הדין על כל הצרות העוברות על ראשו, ברם, כעת באמסטרדם מצא מנוח ומרגוע. ומספר שקיבלוהו בכבוד גדול ועל שחכמי העיר מעריכים אותו. עתה הוא מודה לה' על הטוב שגמלו[66].

התקופה האחרונה בחייו החלה בשנת תצ"ה, כאשר הוא משתקע באמסטרדם. כדרכו במשך כל חייו, לא רצה לעשות התורה קרדום לחפור בה, והחל לעבוד ולהתפרנס ממלאכת ליטוש אבנים טובות[67], על אף שרוב שעות היממה עסק בתורה בקדושה ובטהרה בבית מדרש המפורסם 'עץ-חיים'[68]. שם עלה בידו לחבר כמה ספרים, ובמיוחד הנודע בשערים 'מסלת ישרים', שחיבר והדפיס אז בשנת ת"ק והפך לנכס צאן-ברזל, כן חיבר את הספר דרך ה' שהוא יסודות וכללים באלקות. בחשון תצ"ט נפטר רבו ר"י באסאן. ב-תק"ג עלה לא"י ומתיישב בעכו, ובה נפטר כנראה בשנת תק"ו[69].

רבינו השאיר אחריו יבול עשיר ביותר של כתבים, למעלה מבינתנו להבין את הכמות העצומה אשר הספיק איש אלוקים זה לכתוב בשנותיו המעטים עלי-אדמות. וכבר העיד עליו רבי יצחק לאמפרונטי בעל 'פחד יצחק': שבעיניו ראהו עומד וכותב סודות וכהרף עין היה ממלא דף במכתבו מה שאין בשר ודם יכול לעשות אם לא בסייעתא דשמיא". אך דא עקא ורובם אבדו[70]. בשנים האחרונות נקטו כמה ת"ח הבקיאים במשנתו, והמעט שבידינו, הוציאו לאור והספיקו להדפיס עשרות ספרים המאירים את הארץ ואת הדרים עליה.

מבוא קצר לפולמוס הראשון

רמח"ל עלה ונתעלה בתורת הנגלה ובחכמת הנסתר עד שהפליא את גדולי דורו. בשנת תפ"א, והוא בן ארבע-עשר שנה, הוא כבר בקי בכל חדרי התורה: תלמוד, זוהר וכתבי האר"י[71]. בשנת תפ"ד הצטרף לחבורת 'מבקשי ה' ', והחל לייחד ייחודים, ובכח 'התמדת היחודים' זכה לקבל גילויים  ממרום[72]. בתשרי תפ"ו הוסמך רמח"ל לרבנות, על ידי רבני ופרנסי פאדובה, יחד עם חבריו הבכירים – רבי משה דוד וואלי ורבי ישעיה רומאנין, שלימים כיהן כרבה של העדה האשכנזית בפאדובה[73]. בר"ח סיון תפ"ז, הוא יום הגדול שהחל לפעום בו רוח ה'[74]. והוא אך בהיותו בן כ' חווה התגלות שמימית. היה זה בעת עסקו בתורה ועבודה בפרישות והתקדשות ועשה יחודים נשגבים עד שנפלה עליו תרדימה. התגלה אליו ה'מגיד'[75], וקיבל ממנו 'יחודים פרטים' ו'תיקונים פרטים', כדי שיוכל להתעלות בהשגותיו הנעלות[76]. מני אז התהפכו כל חייו, ונעשה כאחד מן השרפים הקדושים אשר משרתים את אדון הכל ועושים את רצונו בכל כוחם. כל עבודתו וכל מאוויו היה רק "לתקן ולהחזיר השכינה אל המלך, ולגדל כבודו יתברך"[77]. ה'מגיד' ביקש להכשירו להגיע לדרגה של גילוי אליהו, וציווה עליו לסגף עצמו, כדי שיזכה להופעת אליהו הנביא בהקיץ[78]. בחודש אלול, התגלו לו אליהו הנביא או מט"ט ונשמות קדושות[79]. מני אז בא אליו ה'מגיד' מדי יום ביומו והיה מגלה לו סודות והנהגות[80] קדושות מן השמים, וכפי שמגלה טפח באחת מאגרותיו לרבי בנימין הכהן: "וכל הדברים האלה בנפלי על פני, אני עושה ורואה את הנשמות הקדושות כמתוך חלום, ממש בצורת אדם"[81]. הנשמות היו מופיעים אצלו בעקבות הייחודים, אך הוא לא ידע מראש מי יופיע ולא היה סדר להתגלותם, אלא הכל לפי הרזין שעתידים היו להתגלות לו[82]. אחת מהפלאות הייחודיות שנמצאו אצל רמח"ל הייתה הכתיבה המהירה. בשנים אלו הספיק לכתוב אלפי דפים – חידושים מכבשונו של עולם- כפי ששמע בהתגלות אלה, עובדה שהוא למעלה מגדר האנושי. והספיק לחבר חיבורים גדולים ועצומים[83], שלצערינו רובם לא שרדו. בראשית חורף תפ"ט מסר לו המלאך 'בהסכמת הקב"ה ושכינתא' לחבר ספר כעין ספר ה'זוהר', לשם-כך קיבל סודות מפי מלאכים ונשמות הצדיקים" בנוסף לנשמות הנ"ל: רעיא מהימנא, אברהם סבא ורב המנונא סבא ועוד, שנתגלו לו באמצעות המגיד, וכינה את חיבורו בשם 'זוהר תניינא'[84]. בקיץ תפ"ט כתב את חיבורו 'תיקונים חדשים'[85] גם מפי מלאכים ונשמות הצדיקים שנתגלו לו[86]. גם את 'האילן' היינו ספר צורת העולמות שצייר חיבר בשנת תפ"ט. ל'אילן' צירף 'הכללים לחכמת הקבלה'. חיבור קצר זה לא הובן על נכון גם לבקיאים בקבלה; גם רבו המובהק – ר' ישעיה באסאן לא ירד לסוף דעתו, ולא ראה בו שום חידוש, ולכן ביקשו לפרש דבריו. באיגרתו מכ"ה באלול תפ"ט השיבו רבינו: "נפלאו בעיני מאוד דברי כ"ת אשר דיבר על האילן ששלחתי לו, כי לא מצא בו דבר חדש; והוא רובו חדש, דברים אשר לא נודעו ולא הובאו כלל, כי על כן שגו בו רבים". לאחר בירור עמוק ב'ענין הצמצום' ו'ענין התפשטות הספירות', הבין שאכן הוא כולו מחודש[87].

ה'מגיד' הופיע בכל יום, ובכל עת שקולמוסו היה בידו המגיד גילה לו סודות, ולמרות כל זאת, רמח"ל לא הספיק לרשום הכל[88].

משלהי תפ"ט עד חודש אב ת"ץ רמח"ל מנהיג חבורה מצומצמת ומאורגנת של עובדי ה' והמתכונת שלה בעיקר בלימוד קבלה ובמטרה להתעלות בקדושה יתירה ולייחד ייחודים במטרה 'כדי לתקן את השכינה הקדושה'[89]. בנוסף לסדרי הלימוד, נתן להם תיקוני תשובה[90].

את המשמעות הפנימית של שלבי התעלות אלו, ביאר חברו ר' משה דוד וואלי בכתביו שחיבר בשנת ת"צ,  בצורה ברורה: שאלו שלבי סולם המוצב שמימה בתיקוני עולמות שונים, וראשו להחיש את הגאולה, באופן מדויק ביותר. בכך שבין השנים תפ"א-תפ"ז נאבק עם הקליפות לבירור הניצוצות. ב-תפ"ז, עם התגלות המגיד וייסוד ה'חבורה' בחשאי, התחילו להתעסק במלאכת הבירור. בשנת תפ"ט, בזמן שבשורת גילויי ה'מגיד' החלה להתפשט מחוץ לגדרי החבורה, נשלם בירור ה'ניצוצות'. לקראת השלב הסופי, בשנת ת"צ, כשהחבורה כבר פעלה בפומבי, נפתח עידן הגאולה: "הנה עד שנת תפ"א היה תילוי האורות מן הס"א... כי בשנת תפ"ב התחילו האורות להתגלות אל המברר לצורך הבירור. ועד שנת תפ"ז לא הייתה התחלת תשובתו הרמתה מן הבירור אל השמאל... ובשנת תפ"ט הם הבירור לגמרי, וכאן בשנת ת"ץ המברר חוזר לשרשו עם הקליפה הרביעית [קליפת נוגה] הנאכלת עם הפרי והולך ונתקן ונוגה כאור תהיה"[91]. הפעלת 'יחודים' שימשה גורם מרכזי בהתעלותו הרוחנית של רמח"ל, וגם בפולמוס נגדו.

ניצני הפולמוס

הגורם העיקרי לפולמוס נגדו היה פרסומה של ה'חברה' ברבים אשר זוכים להתגלות שמימיות על בסיס יומי, קול שלא מצא חן בעיני המערערים. לדידם, רק מבוגר ונשוי, והגר בארץ-ישראל[92], ועולה על כולנה רק אחרי עבודת-פנים של סיגופים, צומות וטבילות, רק אז, ישנה אפשרות להגיע להשגות שמימיות. כיון שרמח"ל לא נכלל בכל הכללים האלו: הרי היה צעיר לימים, רווק וגר בחו"ל, יתירה מזאת: לא נהג בסיגופים ולא התנזר מהבלי עוה"ז, אלא התנהג כאדם מן השורה[93], סברו רבים שאי אפשר שמגיד יתגלה אליו[94]. מן הצורך לציין שישנם עדויות על כמה מחכמי איטליה שהשיגו השגות גבוהות וזכו לגילוי מגידים. לפי עדות אחת לרמ"ע מפאנו היה מגיד[95], גם לתלמידו ר' אהרן ברכיה ממודינה נמסר שהיה מגיד[96]; גם לרמ"ז – רבו של רבי בנימין הכהן היה מלאך, ויתירה מזאת: הרב גור אריה הלוי ממנטובה, העיד "ששמע המלאך הדובר בו"[97].  נוסף לכך, עוררו את הפולמוס תוכן הגילויים.

נתון נוסף שעורר את חשדם היה ההכנות לגילויי המגיד, הלא המה ה'ייחודים' בהם עסק ללא הרף עד הגילוי. לאחר שנגלה אליו היה ה'מגיד' עצמו מוסר לו את הייחודים. כפי שגילה לרבו רב"ך בחנוכה ת"צ: "כי שנים שקדתי על ענין היחודים, ליחד יחודים כמעט בכל רביע שעה יחוד א', כאשר אני מתמיד עתה ת"ל. וגם ראיתי לעמוד בטהרה אך תעניות לא עשיתי הרבה. כי אם זאת היתה לי התמדת היחודים"[98]. בשעת ייחודים אלו ורעד ונפל על פניו ונכנס לתרדמה, כפי שמתאר לרבו רב"ך: "בר"ח סיון תפ"ז, בהיותי מיחד יחוד אחד, נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר... ומעט עמדתי מרעיד, ואחר נתחזקתי, והקול לא פסק, ואמר סוד שאמר..."[99]. תיאור דומה נמצא בעדותו של ר' רפאל ישראל קמחי מאיזמיר, שלוחה של צפת[100] לפני רבני וויניציאה, שראה זאת במו עיניו: "ובעיני ראיתי היחודים שעשה בנפילתו על פניו סמוך על ידיו על השלחן כמו חצי שעה..."[101]. תופעות אלה גם גרמו לחשוד בו שמא אלה אינם אלא מצד הטומאה, וכפי שהעירו לו רבו רי"ב בחודש אדר ת"צ: שכל מה שאתה עושה הוא בנפול על פניך, שגם זה אחד מן הדברים הגורמים להסתפק שמא ח"ו בנפילת אפים כח אחר יתערב בך...[102].

בראשית לא גילה רמח"ל את אוזן איש, וכפי שמעידים רבני פאדובה בשנת ת"צ: "שהיה מתחבא ומתעלם, ישב כשנתיים וחצי הסתר דבר הגדול אשר עשה לו האלוהים"[103]. אחרי תקופה קצרה ציווה לו המגיד לגלות לשנים מרעיו. אך השתדל להעלים זאת מן אחרים. כנראה שהפרסום נגרם על-ידי ר' יקותיאל גורדון, למרות איסור הפרסום, לא יוכל להתאפק[104].

ר' יקותיאל אשר בא מווילנא ללמוד באוניברסיטה של פאדובה חכמת הרפואה, ונגלה אליו אור הגנוז אצל רבינו, ומרוב תשוקתו להתדבק אליו, איווה לעזוב את אהובתו מנוער – חכמת הרפואה, ויתן לה ספר כריתות; שב לקחתה בעצת מורו. לכן, בד בבד עם לימודו עם רבינו, הגה בלימוד הרפואה, ברם, דבק בעיקר מטרתו להתדבק באור הגנוז[105]. והנה ארע מקרה, אשר דווקא הערצת תלמידו זה הייתה לרועץ הרב. תלמידו החדש, מרוב התפעלות מרבו ומחבורתו לא הסתפק בזה, ופרסם את העניין ברבים. ביום ה' באלול תפ"ט שלח ר' יקותיאל לרבו ר' יהושע העשיל אב"ד ווילנא[106], איגרת המבטאת את שביעות-רצונו של שמצאה את שאהבה נפשו. בין השאר, את התגלות האלוהית של רמח"ל את ידיעותיו המבהילות בכל התורה כולה, ואת מעמדו הרם ונישא: "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. כי מצאתי את שאהבה נפשי, כאן בחור מעם ה"ה חסידא קדישא המקובל האלהי יניק וחכים, אב בחכמה ורך בשנים, מכ"ש כמוה"ר משה חיים לוצאטו נר"ו. וזה שנתים שעברו שנתגלה לו מגיד א' מלאך גדול ונורא, והאיש משה עניו והיה מסתיר פניו מהגיד... אין דבר נעלם ממנו דבר גדול או קטן, מעשה המרכבה וחכמת הפרצוף אלף שרטוטין... וזאת העולה על כולנה, אשר זכה משה ומזכה רבים בחיבורו הגדול וקדוש ונורא שמו 'זוהר', אשר הסכימו ממרומים לבוא במחברת הקודש ספר הזוהר הנ"ל הנשמות הקדושים אשר בארץ המה... בקיצור זאת הזכייה לא היה לשום אחד מהתנאים כענין ספר הזוהר שהוא מחבר, והכל בלשון הזוהר..."[107]. באותם ימים (כ"ג באב) כתב ר' יקותיאל איגרת נוספת, באותו סגנון, אל ר' מרדכי יפה (מרגליות) מווינא[108]; אגרת זו הגיעה לידי ר' משה חאגיז שישב באותה העת באלטונא שבגרמניה, ולחכמים אחרים שתמהו על כך שהנהגה זו אינה הולמת בחור צעיר לימים; ובכך עורר ר' יקותיאל את הפולמוס נגד רבו. ולא עוד, אלא שר' יקותיאל, אשר היה באמצע העתקת חיבור ה'תיקונים', נטלו עמו בנסעו לוויניציא בחשון ת"צ, כפי שהעיד ר' שלמה זלמן מלבוב - שהיה אהוב לר' יקותיאל ואח"כ מיריבי רמח"ל הגדולים[109].

חיזוקו של רבי אליהו שפירא אב"ד ור"מ אוליינוב

בין השיטים מתגלה לנו זהותו של תומך אשכנזי נוסף ברמח"ל, והוא רבי אליהו אב"ד אולייאנוב מח"ס 'ברכת אליהו'[110]. בספרו זה שהדפיס באלטונא תפ"ח פרסם קונטרס כולל דברים שונים מידידו רמ"ח, עיקרם הינם טעמים ונימוקים למנהגים שונים שראה בארצות פולין ואשכנז. דא עקא, בקונטרס זה כתב, בין השאר, דברים קשים נגד הפירוש ל'סידור תפילה' שנדפס בזולצבאך בשנת תע"ה, בשל דבריו שמשה רבינו נפטר בערב שבת. את זאת כתב רמ"ח בקשר לנוסח אשכנז בסדר פסוקי 'צדוק הדין' הנאמרים במנחה של שבת. לדעתו הם 'אבן נגף'. הוא שופך על המדפיס סוללה של גופרית: "רוח יתירה דאשתכח ביה הסית והדיח אותו והחציף להגיה הג"ה שיש בו חוצפא כלפי שמיא וארעא". עד כדי כך הגיע כעסו עליו עד שמתבטא: 'אסור ללמוד עליו זכות' (דף נו-נז). לא הספיק הספר להתפרסם וקפץ על דברי רמ"ח רוגזם של כמה מחכמי המדינה, שהירבו עליו תרעומת, בכך שכדעה זו מפורש בקדמונים. ועד כדי כך, משם שדנו את ספרו לשריפה. בחורף תפ"ט עדכן ר' אליהו לרמ"ח על התרעומות נגדו[111]. כאן התנצל רמ"ח, והבין את טעותו, ושלא דקדק בלשונו, ובשעת כתיבת שורותיו היה עסוק במעשה קנאות [כנראה נגד רבי יהונתן אייבשיץ][112]. ידידם המשותף – רבי יעקב עמדין, גם הוא נטל חלק בפולמוס זה, הוא נשאל על כך מאת רמ"ח, והשיבו באריכות עצומה. הרב יעב"ץ מצטער על כך 'כי לעזה מדינה על רמ"ח אחר שנתפרסם הדבר', ולמרות כל זאת עמד לימינו והדף דברי מתנגדיו. אולם למעשה, חזר בו רמ"ח מדבריו[113].

חזרה זו עמדה לרעתו כמה שנים אחר כך, עם פולמוסו נגד רמח"ל. רבי ישעיה באסאן ביטל טענות רמ"ח, בין השאר, משום שדרכו במלחמה ולוחם הוא גם נגד חכמים שאין עוול בכפם. באיגרתו מכ"ה בתמוז ת"צ, הוא תולה בו מידות אלו: "שלא לשמור לפיו מחסום, וגירי דיליה נינהו גם מתמול גם משלשום, להיות כל חכמי ישראל בעניו כקליפת השום, וכגרגירי שומשום. ולישניה לית בדיק, להרשיע נקי וצדיק. והא לכם זרע קודש, יבוא ויעיד מי שראה את החודש, הוא ס' ברכת אליהו מחדש נדפס, ובסופו קונטרס מהאיש המרעיש [-רמ"ח] בו השיג ותפס, על מהרר"א[114] שהדפיס... שם חרף וגדף המחבר וברגלו אותו רפס, באמרו כי מ"ש שמשה מת בע"ש מקור משחת ומעין נרפש, ואיהו הוא דאפסיד, כי הלא מפורש [בכמה ראשונים]. ילמד א"כ סתום מן המפורש..."[115].

בפרק זמן זה כבר זלזלו רמ"ח ור' יעקב עמדין בר' אליהו, ידידם לשעבר. בחיבורו 'עדות ביעקב' נגע רי"ע בפולמוס דידן, ואלו מקצת דבריו בקשר למסעו של ר' יקותיאל בהפצת גדלות רבו: "...אח"כ בק"ק בריסק והיה אתו הכתבים מן הבחור חיים לוצאטו נמשך אליו ללמוד ממנו... הרב ר' אליה... ועוד כמה אנשים... וגם העתיקו ממנו כל הכתבים"[116]. זהות ר' אליה אינה מפורש, ברם, בא חבירו רמ"ח ומגלה לנו את הסוד.

במכתבו הארוך לרבני וויניציאה, מג' בניסן ת"צ, מזכיר רמ"ח שר' אליהו הפיץ יחד עם ר' יקותיאל את דבר התגלות המגיד בבית מדרשו של רמח"ל: "ויש מהם פתאים מאמינים לכל דבר, מצורף לזה העוברי"ם ושבי"ם ללחך פנכי כמו זה הרי"ק ועוד אחד מפולין בשמו ר' אליא, שמחמת דקדוקי עניות [ידעתי היה לו] יצא מדעתו וכתב על נער זה דברים אשר לא כן"[117].

מן הצורך לציין את גדלותו של ר' אליהו שפירא בנגלה ובנסתר. בהספדו עליו מאת רבי מרדכי ב"ר שמואל אב"ד ווילקאטש העיד עליו: "איש אלקים בנגלה ובנסתר, ונסע לא"י בסוף ימיו ונפטר בהילוכו, ועליו ועל כל העם יכפר אדמתו[118].

על גדלותו בנגלה מעיד חיד"א שפגשו בליוורנו, לשם נדד מחמת רדיפות אחריו: היה חסיד קדוש ופרוש, ואמר לי שסיים הש"ס ז' פעמים. ומשם המשיך נדוד עד לארצות המערב לתוניס, והוא ידוע ומפורסם בין חכמי תוניס, שם נפטר בעת היותו עטור בטו"ת בצום בסיימו תפילת שמו"ע, ושם מנו"כ בשנת תקכ"ז[119].

על גדלותו בקבלה יש להקדים בידיעה על רמ"ז: רמ"ז כתב ספר 'שרשי השמות', והוא רשימה של שמות הקדושים על פי סדר א"ב, בתוספת ביאור. אלא שחיבורו היה קצר מאוד. ר' אליהו היה הראשון שהגדיל לעשות בהרחבת החיבור, כפי שצויין בכת"י החיד"א בראש החיבור, שהוסיף כפליים לתושיה[120]. ניכרת משער הספר כן חיזק את ידי ר' יונתן בעת הפולמוס נגדו, והתוארים שרי"א מכנהו תואמים לחד-בדרא בקבלה[121].

בחזור למערכתם של מתנגדיו וחלקו של רבו ישעיה באסאן בהנמכת התבערה

כאמור, הראשון שהצית את האש היה רבי משה חאגיז[122], אשר קיבל, בתחילת שנת ת"צ את אגרתו של ר' יקותיאל מאת ידידו ר' יחזקאל קצנלבויגן[123], על דבר פרסום החברה, אגרת שהרעישה את רוחו. רמ"ח, אשר ידיו רב לו בפולמוסים המכוונים נגד השבתאות, אשר הצית את הגולה כמדורה. הוא הגיע למסקנה שגם רמח"ל מפיץ (או נגוע) את תורת השבתאות. לראשונה פנה רמ"ח אל רבני וויניציאה בשורות אחדות, אבל חריפות ביותר: שיש לעקור את החברה הזאת מן השורש.

 ולכן, בט' בחשון ת"ץ, שיגר איגרת לרבני וויניציאה, שהייתה אז הקהילה החשובה ביותר באיטליה, בבקשה שינקטו פעולה נגד רמח"ל: "מוטל הדבר לקרוע על כתב זה [מכתבו של ר' יקותיאל], ולדרוש ולחקור ולעקור מן השורש חברה רעה זו, קודם שתתפשט ברעתה בין ההמוניים, ולדון את כל בני חברה זו כרודפים את ישראל. ואני את נפשי הצלתי"[124]. כאמור שגרעין ההתנגדות היה שמא ישנו כאן גלגול שני של משיחיות שבתאית[125].

עם קבלת התלונה,  הזדעזעו מקבלי האיגרת ופנו[126] אל 'מורו המובהק' רבי ישעיה באסאן, כשהם מבקשים הימנו לברר עד היכן הדברים מגיעים[127]. עד הנה לא הראה רמח"ל לרבו דבר, אלא אחרי שהרעישו רבני וויניציאה על רמח"ל את חכמי הדור, רק אז החל להראותו את מאמריו. לראשונה הזכירו רמח"ל באיגרתו לרבו בי"ג בכסלו ת"צ ובהקשר למעשיהם של חכמי ווינציאה[128]. כעבור יומיים חזר רמח"ל וכתב לרבו נימת התנצלות, על שלא קדם והראה לו הספר בעשותו בביתו בריג'ייו[129], והוא שולח לו העתק מחיבורו[130].

*

על פזיזות הפרסום התריע ר' ישעיה באסאן, ביום ט"ו בכסלו, באזני רמח"ל: "איך מיהרת לגלות לאותו ר' יקותיאל? כי הלא ידעת שזה דרכם כסל למו של האשכנזים והפולנים לפרסם ולבלבל והמה היו מעולם בעוכרי החכמה"[131]. בפאדובה נתפרסם הדבר לא רק מאגרותיו של ר' יקותיאל. רמח"ל מאשים בכך את ר' משה חאגיז – יריבו הגדול, שמשידע על מכתבו של ר' יקותיאל פרסם את הדבר, וממנו נודע בפאדובה[132]. בעקבות פרסום דבר החבורה, נפתחה המתקפה הראשונה, שגורלה נרשמה באוסף של מאות איגרות שנחשפו בשנת תרצ"ג, הזורעים אלומות-אור על זרועות וקווי הפולמוס, ומהן פינה ויתד גם להכרת דמותו של רמח"ל ודמותם של החכמים שנטלו חלק במחלוקת.

חלקו של רבי בנימין כהן בפולמוס

בשלהי חודש חשון ת"צ, מנסים רבני ווינציאה לברר את דרכי ומהות החבורה, ואחרי דרישה וחקירה, הם מקבלים, לפחות, שני עדים המצהירים על טהרת כוונתם. הראשון הוא של רבי רפאל ישראל קמחי מאיזמיר, שד"ר של צפת שעשה אז באיטליה, והשני הוא של ר' יצחק ב"ר שבתי מאריני, אחד מחברי החבורה, שניהם מעידים על גדלותו של רמח"ל הן בהשגות והן בסדרי הלימוד וגם בהוראות שמחלק לשומעי לקחו[133].

בד בבד הם משגרים אגרת לר' ישעיה באסאן, שהתגורר באותה עת בעיר ריג'ייו, בבקשה לקבל ממנו פרטים על תלמידו והסבר על מעשיו בעקבות החשדות נגדו. באגרת זו הם מזכירים את האיגרת של ר' יקותיאל, ומצרפים את האיגרת שקבלו מר"מ חאגיז. מכתבם של רבני וויניציאה כתוב בצורה עדינה מאוד, ובין השאר הם מפרטים את הסיבות שבגללן העדיפו לפנות אליו ולא ישירות לרמח"ל, ובעיקר כדי לשמור את הדבר בסוד[134]. בסוף איגרתם נמצאת פנייה נוספת, לרבי בנימין הכהן הזקן, מגדולי החכמים באיטליה, לקבל את חוות דעתו ועצתו על חבורת רמח"ל.

בהתחלה ביקש רמח"ל להשיב לר' משה חאגיז מלחמה שערה ולא עשה זאת משום "כבוד הזקן הקדוש [הרב"ך], אשר ידעתי כי חביב הוא לפני קוננו עד להרבה ובעדו הסתרתי עצמי עד היום הזה, כי כן יאה לי להיות חולק כבוד לרב"[135]. בתחילת חודש כסלו ערך רמח"ל מכתב פיוס, ארוך ומנומס, התנצלות לר"מ חאגיז, את מכתבו הוא פותח בנימת התנצלות, בכך שהוא מבין את עומק זעזועו, אך עינו הטעתו בהבטה שלילית על החבורה. הוא מכריז בפניו שאין לו שום חלק בכת השבתאית. בהמשך, הוא מנמיך את דרכי גילוייו ומכחיש את האשמות עליו: "ואני לא נביא ולא בן נביא, ואותות ומופתים לא עשיתי, והאותיות לא שאלוני והגדתי"[136]. באותה איגרת שקיבל מרבו שערך כנגדו בט"ו בכסלו, הוא מוכיחו על פרסום גילויו, ומהיום והלאה יצניע אותם, וכן שיתפייס עם ר' משה חאגיז בצורה כנה: "אני חוזר ומזהיר אותך על זה הרבה מאוד, שלא תהיה כתיבתך לו אלא התנצלות אמיתי בדברים המתיישבים על הלב וברוב הענוה, כי זו אורח ישרים סלולה, וסוף סוף האמת יעשה דרכו, ויבושו כל הנחרים בך"[137]. גילויי רמח"ל של שורש נשמתם של חבריו ורבותיו - הם למעשה 'אות ומופת' לקיומו של ה'מגיד'. ברם, הוא שמע לעצת רבו ולחכמים שנערכו למלחמה, והשיב בקול ענות חלושה[138].

בד בבד מייעצו רבו ר' ישעיה באסאן, לנסוע לריג'ייו להמתיק "סוד עם מו"ר נר"ו, כי סוף סוף יחיד בדורו הוא בגלילותינו והאמת מאר"ש תצמח"[139]. ואכן בחנוכה ת"צ שלח רמח"ל לרב"ך 'עומק הדברים... מה שלא גליתי באמת אל חברי", ואת העתקו שלח לרי"ב[140]. אך הרב"ך עצמו השיב אל רמח"ל לבוא אליו וביקשו לשאול מן המגיד על שורש נשמתו, ולמה הוא סובל לייסורים מרים[141]. תשובת רמח"ל על-פי המגיד הייתה: "חי נפשי כי בעמת כדבר הזה דבר אלי קדוש מדבר, אשר רק על חטא הדור ולתיקונו המה"[142]. רב"ך הודה לו על הגילוי והודיעו שקרא עם חתנו ה'תיקונים' שכתב ע"פ נשמות הצדיקים והדברים עשו עליו רושם גדול וביקשו לשלוח לו גילויים חדשים[143]. לא עברו ימים אחדים ובי"ז שבט נקרא לישיבה של מעלה[144].

בינתיים לא שיגר ר"י באסאן אגרת תשובה לרבני וויניציאה; רק אחרי חליפת המכתבים בין רמח"ל לרב"ך, הגיב ר' ישעיה לראשונה אל רבני וויניציאה, ביום ו' בשבט, בה הוא משבח אותם על סבלנותם ורגישותם בבירור הפרשה: "ואפרייה נמטיה לרבנן כי לא בחפזון יצאו לעלות בפרצות, לשום כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצת, לקיים מקרא שכתוב 'אל שני קצותיו וחבר'[145], כבוד אלקים הסד"ר דבר וכבוד מלכים חקור דבר". לאחר מכן הוא מסביר כי לא כל מי שרואה מלאך נקרא נביא, מה עוד שלא יתכן שיהיה נביא על אדמה טמאה. אבל להתגלות השכינה ישנה מדרגות שונות, וגילויים של מגידים היו מאז ומתמיד גם בחו"ל. לאחר מכן הוא מאריך באופן נפלא להודיע את טהרתו, צדקתו, ומעלתו הגבוהה של רמח"ל[146].

בחזור למעשיו של רמח"ל בתקופה זו

למרות הביקורת החריפה נגדו, רמח"ל המשיך עם פרסום גילוייו, ועוד ביתר שאת וביתר עז. אותה שעה, בשלהי תפ"ט, הגיע רמח"ל לשיא הגילויים, ספרים אחדים שנרשמו על פי ה'מגיד' נשרו מחיקו וכבר הורשה לברר שאלת מעשיות. כפי שמודיע ר' יקותיאל באגרתו לר' מרדכי יפה: "והוא יודע כל הגלגולים והתיקונים של כל אדם, חכמת היד והפרצוף", ושהוא מחבר ספר זוהר וגם תיקונים[147]. באגרתם לר"י באסאן, מחציו הראשון של חודש חשון, חיזקו חכמי וויניציאה את דברי ר' יקותיאל: "רז לקראת רז ירוץ ומגיד לקראת מגיד להגיד מה למעלה מה למטה אין דבר נעלם מעיניו, כי כל צבא השמים יעמדו על ימינו בכל עידן ועידנים... והוא יודע מן מוצא דבר כל ניצוצי הנשמות וכל גלגולי סבתם ובצורת הפנים"[148].

על ידי תשובותיו והנהגותיו הפלאות, החלו רבים שכבר סרו מן הדרך הישרה להתחבר אליו, ושבו אל בוראם ואל מחצבתם, וכפי שמעיד רמח"ל באיגרותיו לר"י באסאן, הן מאמצע כסלו[149] והן משלהי טבת ת"צ: אחרי שמונה את בחירי חבורתו ומעלותיהם, עובר לאלה שחזרו בתשובה: "ורבים בזמן השובבים הזה קבלו תיקונים לתקן איש נגד לבבו, ואברהם פיראריסי עולה על כולם; והוא לנס. כי תחת היות מין ופוקר – כמעט הגיע כבר למידת חסידות. על כל אלה אומר אני: 'יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו' "; וממשיך לתאר את רוממות ערכם של בעלי-התשובה[150].

גדולים וטובים החלו להציע לפניו שאלות הנוגעות ברוחניות וגם גשמיות. מתיקוני שורש נשמתם ועד להנחות סדר לימודם, מאידך, בפן הגשמי, דברי חולין לדוגמת: העתקת מקום מגורים[151]. כעת רמח"ל סמוך ובטוח כי אחרי שיכירו את אמיתת דבריו ומעשיו, יווכחו מתנגדיו בצדקתו ויחדלו ממלחמתם בו[152]; אולם, כבר היה מאוחר וקהילות איטליה ואירופה הרעישו נגדו בגין מעשי גילוייו.

התעצמות הפולמוס

כאמור, שאת דברי הסניגוריא לרבני וויניציאה שלח רי"ב בו' בשבט. בכ"ז בשבט שלח להם רמח"ל עצמו אגרת, ובה הוא מגן על דרכו. בסופה הוא מביע את בטחונו כי תוודע צדקתו, ונימוקו עמו, 'ה' הוא המהפך את המסיבות ועצתו היא אשר תקום'[153]. בינתיים, ביום ה' באדר פנו רבני פאדובה אל רבי יחזקאל קצנלבויגן אב"ד אה"ו בהצהרה על כך שהם מכירים מקרוב את חברי החבורה ובראשם את רמח"ל, וכולו אומר קדוש: "אנחנו הרואים נפלאות תמים דעים, אור יקר ראתה עינינו ודברי אלקים חיים אנחנו שומעים, עדותנו ניתן ונצדק, האיש מרום הדרת כ"ת לנו שאול בחיר ה' איש אלקים קדוש הוא, זורח הקהל קדשנו...", ומה עוד ש'שני המאורות הגדולים' – רב"ך ורי"ב – סמכו עליו את ידיהם. על-כן, מעתה אין לו לחשוש מכלום, לא הוא ולא ידידו רמ"ח[154]

לאחר שרבני וויניציאה קבלו את תשובתו של ר"י באסאן, ענה רבי יצחק פאציפיקו, ראש רבני ווינציאה באותה עת[155], בשם רבני העיר לר"מ חאגיז, באגרת ארוכה ביותר, בחצי חודש אדר[156]. תוכן האיגרת הוא: קבלו את דברי הסניגוריה של ר"י באסאן ושל חותנו הרב"ך, ולכן לפי דעתם אין עליהם להתערב בעניין זה; אדרבה, עדיפה לדעתם התעלמות ושתיקה, כפי שהעלו לעיל. עוד הוסיפו טיעון חדש: "אמרנו וגמרנו שלא טוב לדבר קשות ולהתעבר על ריב לא לנו". בסוף האיגרת פונים רבני וויניציאה אל רבי יחזקאל קצנלנבויגן שהיה הראשון שעורר את דעת הקהל נגד החבורה, שגם הוא יקבל את עמדתם[157]. רבי יחזקאל היה מיודד עם בן עירו ר"מ חאגיז; וחכמי וויניציאה לא ידעו שר' יחזקאל כבר הושפע ממנו. אגרתו של ר' יחזקאל מאה"ו נכתבה לרבני פאדובה סביב ר"ח אדר, ממנה אנו למדים שהוא כבר הושפע מידידו זה, את איגרתו שלח בצירוף דברי חיזוק מר"מ חאגיז[158].

כעת, בעוד שהיינו מצפים כי לאחר שרבני ווינציאה ופאדובה השיבו לחכמי אה"ו דברים של טעם, יבוא שלום על ישראל, ועניין רמח"ל ירד מסדר-היום, הרי שכמעשה שטן אירע ההיפך הגמור. האמור באגרתם לא מצא חן בעיניהם, ואש המחלוקת לא רק שלא שככה, אלא אף התגברה מאוד. מתנגדי רמח"ל לא שעו לדבריו ולא לדברי רבו, והוסיפו להקשות על התגלות המגיד אליו. האם דברי המגיד אמת או שקר. על כך השיב רמח"ל בכ"ב באדר, בתמיה: איך יוכלו להעלות על הדעת שגילויים מופלגים ונעלים כאלו, המבררים כשמלה דברי רשב"י ואר"י המוקשים לכל משכיל, יהיו מצד הס"א! הלא מטרת הס"א היא לזרוע שקר וטומאה בעולם. כי ה' הוא השולט והוא השופט את כל הארץ בצדק וביושר, ולא יתכן כי יתן לרשעה כח לרמות את בני האדם בהתגלות של שקר. כן אינו מבין את חשדו שנפילת אפיו היא מצד הס"א[159].

 רמ"ח אינו מרפה, ויורה את חיציו ללא הרף. בכ"ה באדר שולח הוא מכתב חריף ביותר לרבי שמשון מורפורגו אב"ד אנקונה, ומזקני רבני המדינה[160], כאל מי שכבר הוכיח את עצמו בפולמוס נגד נחמיה חיון[161], והוא 'גבור חיל בחילה של תורה ולא לפניו חנף יבא'. לאחר שהוא מגולל לפניו את חשדות הכבדות נגד רבינו, ובעקבות העדר תשובה מצד רבני וויניציאה, הוכרח לפנות אליו כדי לברר את מהותו של הנער. וזאת עקב חשדו בנהירה אחרי שבתאות, וכן שדבריו 'נוטין לצד הטומאה', ולכן עליו, ורק עליו, לברר ולשרש את אמיתת השמועות[162]. בינתיים, ביום ג' בניסן ערך ר"מ חאגיז מכתב ארוך וחריף ביותר, אל חכמי וויניציאה[163], והוא שהכריח את רבני ווינציאה להתערב בפרשה, ומכאן והלאה הובערה הגולה כמדורה. ובערב ר"ח אייר שוב דרבנם לקבל את עמדתו השלילית על רבנו[164]

 בתשובתו של ר' שמשון לרמ"ח משלהי חודש ניסן, הוא מביע הבנה בחשדות נגד רמח"ל, אך מציע לו להתעלם מפתיחת מלחמה נגדו, ומעדיף לגולל את מלאכת החקירה ודרישה אל רבני איטליה[165], ושהם יתייעצו עם רי"ב[166]. ברם, התערבות ר' שמשון במערכה, השפיע רבות על הטלת הסנקציות על רבינו. באיגרתו לרבי יוסף אירגאס מכ"ז בניסן, מציע לו ר' שמשון שיסע לפאדובה יחד עם רבי דוד פינצי ממנטובה לחקור את לרמח"ל, ושיציעו לעזוב את המדינה ולעלות לא"י: "לשום לדרך פעמיו דרך אניה בלב ים לארץ הקדושה, להסיר הבלבול והמבוכה באיטליה ואשכנז"[167]. באיגרתו לרמ"ח מכ"ז באייר הוא מייעצו שוב לנקוט את מסלול המתון, ולא לערוך מלחמה נגדו, אלא להזהירו לבל יפיץ את כתביו, ולא לדרוש בכבשונו של עולם, אלא ב'דברי מוסר ויראת ה' וספריו וחבוריו לא יראו החוצה'. תפקידם יהיה לבלוש אחריו אם אכן ישמור על התנאי, וכך, ורק כך, ישתקע כל הסכנה, ואם ננקוט בתכסיסי מלחמה, עלול הוא להזיק יותר[168].

בשלב זה נחלשה עמדות של רבינו בעיני ר' ישעיה באסאן. הן מקולות שבקעו מרחבי המדינה, ובפרט מאנקונה מאת אשמת ר' שמשון. הוא מרגיש את עצמו בודד במערכה, וכאילו דחקו אותו לפינה, ולא מנוס עליו להסכים לסיעת המאשימים. ברם, בהמשך חליפת המכתבים עם תלמידו רמח"ל, מתגלית דמותו הנפלאה של ר' ישעיה באסאן. הוא תמך בימינו בכל עוז וגילה חיבתו אליו למתנגדיו. ובשמאלו הוכיחו וניסה לבלום כל מעשה שלו אשר יכול ליתן נשק בידי מריביו כדי לנגחו[169], והנהיג את הספינה בים הסוער בידיים אמונות.

*

אחרי שיצאו עוררים על התגלות הנשמות ועל תוכן דבריהם, הוציאו מתנגדי רמח"ל את דיבתו רעה. האשמות חמורות שמע רי"ב על תלמידו האהוב, ובדברים קשים הוא פונה אליו באיגרת מט"ו באייר: "כי ים התלונות על ענינך הולך וסוער מאוד... אומרים אמור מנאציך שמקיל אתה את ראשך ולא תתנהג בכבדות... אל תפתח לי עתה שערי תירוצים, כי השמים לא אקבל!"[170]. תיכף עם קבלת האיגרת, השיבו רמח"ל בכאב עמוק הן על הדברים שהוטחו נגדו והן על עזיבת רבו אותו. רבינו נשאר בודד במערכה, אבל מקבל עליו את הדין, שכל מאן דעביד מם שמיא, לטב[171].

רי"ב לא קיבל את מענה תלמידו, ולא השתכנע בצדקתו. את רוגזו עליו הביע באגרתו אליו מכ"ה באייר, ברם, דבריו מלאי חן וטוהר, בבחינת שמאל דוחה וימין מקרב: "ואני כי יסרתיך למשפט, כאב לבן, וברוגז רחמים זכרתי, וכעסתי ואהבתי במאזנים נשאו יחד... לאב אני לך, ואביך אהיה לך לעד ולעולם, או מייסר מלא תוכחות או רחמן מלא רחמים, כפי צורך השעה. יהי רצון שיגולו רחמי על מידותיך הטובות ושתתן כבוד לאלוקי ישראל"[172], ובכל זאת נשאר בודד במערכה[173].

אין זה מתפקידנו כאן לגולל את כל פרשת הפולמוס שהתעורר נגדו. עברנו על שרשרת האירועים מהתחלת הפולמוס ועד חודש סיון. למרות שרמח"ל השיב על כל טענות מתנגדיו, דרכו לא האיר עבורו. ר' משה חאגיז לא הניח לו.

בי"ג תמוז דרש מרבני וויניציאה כי "יתאספו יחד ראשי אלפי ישראל ויחייבו אותו... ויקבל עליו דברי הברית למסור כל ספריו וכתיבותיו ביד רום מעלת כת"ר בישיבה הכללית, בהיותו מקבל עליו בח"ח וש"ח שלא להוציא מפיו ומפי כתביו שום דבר בשם המגיד"[174]. בעקבות הפנייה, רבים מחכמי ישיבת ויניציאה לחצו על רבו ר"י באסאן לקבל לידיו את כל כתביו שבסתרי תורה[175]. בשלהי חודש תמוז הגיעו ארבעה חכמים לפאדובה כדי לחקור את רמח"ל על טיבו של הנשמות ולבחון את כתביו. ראשון שבהם היה רבו רי"ב, ועמו נמצאים ר' נחמיה הכהן מפירארה ור' יעקב בליליוס ור' משה מנחם מררי, שניהם מווינציאה.

תחת לחץ הפולמוס נכנע רמח"ל לדרישתם, ואחרי שרבו הגיע לפאדובה מסר לו את הכתבים שבידיו, וביום ג' באב, נאלץ להישבע לפני הבית-דין דמתא, לגנוז כל מה שכתב על-פי המגיד: "וגם מעכשיו אהיה משיב ידי מלכתוב עוד שום חיבור בל' זוהר או באיזה לשון שיהיה בשם מגיד או נשמות קדושים"[176]. רי"ב ומלוויו נקטו את כל כללי הזהירות. הם הניחו את כל הכתבים שנמצאו והעתקותיהם  בתוך תיבה גדולה, התיבה הייתה נעולה בשני מנעולים, וחרוט עליו בח"ח 'בל תגע בה יד', והופקדה בידי דודו של רמח"ל – ר' משה ב"ר שמעיה היילפרין. ולא עוד אלא ששני מנעוליו עשו לו לתיבה. המפתח האחד נטל רי"ב עמו, ואילו את השני מסרו לר' נחמיה הכהן, ואי אפשר היה לפותחה אלא במעמד שניהם[177].

באמצע חודש אב בישר ר' שמשון מורפורגו לרמ"ח, ש'הכתבים והחיבורים שחבר בח"ה בלשון הזוהר הקדוש בשם מגיד או נשמות הקדושים' נלקחו ממנו והושמו: ב'תיק בתוך תיק מופקדים בידי מוהרר"י' ונכבדות גיבר ברמח"ל" 'שהטה אוזן שומעת דברי חכמים ביראת חטא וענוה ובמסוה הבושה אשר על פניו. נידון אותו לכף זכות... וסופו הוכיח על תחילתו של גבה לבו"[178].

למרות קבלת הגבלות חמורות אלו, לא נסתם חזון ממנו. כמחצית שנה אחרי האיסור, בערב ר"ח שבט תצ"א, כתב לרבו שה' מנחמו בשפע גדול של חכמה והוא פורה מאוד בכתיבתו, אלא שנוקט בלשון של זהורי"ת ונמנע מלהזכיר מגיד וגילויים וכל לשון שעלולה לחזור ולעורר את הפולמוס נגדו[179]. הגזירות שהוטלו עליו גרמו, בין השאר, להפסקת הפעולות השמימיות. למרות הסנקציות הקשות שנכפו עליו בחודש אב ת"ץ, לא נתפרדה החבילה והמשיך להורות ולהנהיג את החבורה[180]. כאמור, תקופה הרביעית מכסה את רובו המכריע של הפולמוס, והוא גל ההתנגדות השני, אז נתעורר נגדו פולמוס גדול שפרץ את תחומן של קהילות איטליה, שטף ועבר לקהילות אשכנז ופולין ומשם נתפשט ונתחזק, אז הכריזו חרם על כתביו וגניזתם; ואין כאן מקומו.

 


                                         פרסום ראשון: העתק כתב החרם, כת"י עץ חיים, 47 D 37

 

 



[1] האיגרות שמורות באוצרו של הרב החסיד ר' יהודה מאנדל (וויליאמסבורג), ופורסמו בחיבורו 'גנזי יהודה' ה (תשע"ט), עמ' קט-קע.

[2] שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני-דורו: אוסף אגרות ותעודות, תל אביב תרצ"ז. = להלן 'אגרות'. צרור אגרות אלו נאסף ונשמר ע"י ר' ישעיה באסאן, כנראה, כדי לנהל את הוויכוח הסוער כנווט מסור, מ' בניהו, כתבי הקבלה, עמ' 201. מן הנכון לציין: לולא גילוי קובץ זה, שהוא סך-הכל תיק ה'משפט' נגד רמח"ל, כמעט שלא היינו יודעים דבר או חצי דבר אודותיו!

[3] אגרת מ'.

[4] בסוף מכתבו הארוך בשבחו של רמח"ל אל הרב שי"ר מפראג, כרם חמד, ב, ווינא תקצ"ו, עמ' 67; תולדות גדולי ישראל, טריאסטה תרכ"ו, עמ' 231-227.

[5] הרב יקותיאל אריה קאמעלהאר, דור דעה, בילגורייא תרצ"ג, עמ' טז. באיגרתו שערך לכבוד רבינו כתב רבי ראובן גרוזובסקי ראש ישיבת 'תורה ודעת' ו'בית מדרש עליון': "הידעת כי ברוב הישיבות שבליטא ובפולין קבעו זמן קבוע ללמוד ספריו בכל יום, וביניהם גדולי הדור הזה, וכן בחברת הפועלים. והגאון ר' חיים עוזר היה מונח ה'מסלת ישרים' בכיס הטלית שלו, ללמוד ממנו בכל יום", ישורון, כא (ניסן תשס"ט), עמ' שסו. גם על רבי חיים מאיר הגר אדמו"ר מוויז'ניץ, העידו: בצעירותו היה מחזיק את הספר בנרתיק הטו"ת שלו, שרפי קודש: סיפורי צדיקים שסיפר רבי ח"מ מוויז'ניץ, בני ברק תשס"ט, עמ' תנו.

[6] ישמח משה, ג, תרס"ח, חלק אבקת רוכל – ליקוטים, דף צ טו"ב.

[7] הרב יקותיאל אריה קאמעלהאר, דור דעה, בילגורייא תרצ"ג, עמ' טז.

[8] ראה 'אור ישראל' דף ט ע"ב, והם הם דברי רבינו בקפ"ח פ"ז.

[9] קדושת לוי, אבות, עמ' תעג. ומקורו ב'שמועה טובה' והוא כתבי המגיד, פרשת תצא.

[10] דברות המגיד, תשע"ח, עמ' רצה.

[11] רבים מגדולי החסידות ומאורי האומה העמידו דרושי תורתם על יסודות נאמנים אלו החרוטים בספריו. ערבי נחל לרבי דוד שלמה אייבשיץ אב"ד סראקא, פרשת תולדות ראש דרוש ב: "כל ענין הקבלה הוא להורות האחדות", כן הביא ציטוט ממס"י בשם 'ספרי המוסר', פרשת מקץ דרוש ב; רבי אברהם דוד מבוטשאטש בעל 'אשל אברהם' תלמידם של תלמידי המגיד, מביא מאמר המובא 'בספרים הקדושים', והוכיח המו"ל שכוונתו לקל"ח פתחי חכמה, תהלים עם פירוש תהלה לדוד, ירושלים תשמ"ג, עמ' קא; רבי פנחס ב"ר דוד מקולומיי, תלמיד מובהק לבעל 'צמח ה' לצבי', בספרו פרדס המלך, בוטשאט תרס"ז, פ' תשא, דף פג ע"א, פ' בהעלותך, דף קכו ע"א; ויברך דוד לרבי ברוך דוד טברסקי מהורנסטיפל, ירושלים תש"ן, הל' ת"ת, עמ' רצ. רבי ברוך בנדט גליקסמאן מעיר לאסק [תקמ"ח-תר"ח], מאריות פולין, והיה נערץ בפי כל חכמי המדינה, ואשר בעל האבנ"ז מכנהו 'בקי בכל נגלה ונסתר', שמע בשנת תר"ג, שחתנו ר' אברהם הירש רכש את הספר קפ"ח, לאור זאת כתב לו מכתב ארוך ביותר, דרכי הדרכה האיך ללמוד את הספר, בריחי זהב, מהדורת לודז' תרפ"ח, עמ' 80-77.

[12] סור מרע ועשה טוב, לעמבערג תר"ך,

 מדור הוספות מהרצ"א, סע' ע.

[13] רבי נחמן אב"ד טשעהרין בשם אביו ר' צבי אריה שהיה תלמיד מובהק לר' נחמן, כוכבי אור, מהדורת ירושלים תשכ"א, עמ' קסז.

[14] הרב יוסף נפתלי וואגשאל (עורך), דברי חנה השלם, ברוקלין תש"ן, ב, עמ' שנט.

ומן העניין לציין שבספרו 'דברי חיים' השתמש בכללי הרמח"ל בקבלה: דברי חיים, פרשת תצוה, ד"ה והנה ידוע: "והרבה מאריך בזה בקפ"ח שיש בהנהגת כוח אחד אשר מנהיג שלא יושחת העולם ברעת יושביה. וזו כוונתו בפרשת וישב, ד"ה אולם לרמז 'כמבואר בספרים', ובפרשת ויקהל ד"ה ומזה הטעם, לפי מה שמבואר בספה"ק, ופרשת ראה ד"ה עוד י"ל. וכן בדרוש לפורים האריך בהקדמה זו, וסיים: "והמעיין בקפ"ח יבין היטב".

ומעניין לעניין, על רבי אברהם יהודה שווארץ אב"ד מאד מח"ס 'קול אריה', תלמיד מובהק לבעל 'דברי חיים', מסופר: תיכף אחרי נישואיו התקרב למקובל ר' אלעזר מטאפלטשאן והכניס אותו לשערי חכמת הקבלה, וכעבור זמן קצר כבר החל לדרוש ברבים בהקדמות קבליות. בהמשך מסופר שהשתוקקותו לחכמה זו הייתה ממש לפלא. פעם אחת מצא ספר 'קל"ח פתחי חכמה' אשר לא היה שכיח באותם הימים, ובעליו לא רצה להשאילו, ולכן העתיק לעצמו את כל הספר!, תולדות קול אריה, עמ' קז. ופלאי מה שכתב בנו – ר' נפתלי: "פעם בא הרבני המופלג ר' שמואל וויילער ממאד לר' אלעזר הנ"ל ומצאו עוסק בספר קל"ח פתחי חכמה, והשתומם! הגיב ר"א: שבספר אחד ממרן ה'ישמח משה' המונח בין ספריו, מצא פתק בכת"י של היש"מ בזה הלשון: דברי קל"ח פתחי חכמה כולם נכונים וברורים מאוד", שם הגדולים מארץ הגר (ר"פ שווארץ), פאקש תרע"ד, מע' גדולים, אות א' סע' קעז, וראה לעיל הע' 21..

רבי הלל ליכטנשטיין מקולומיי, שגם הוא נסע לבעל 'דברי חיים' מצביע לספר זה כמפתח לחכמת הקבלה: "והגם להעמיק בענין לימוד נסתר לאו כל אדם זוכה, עבור שצריך לזאת טהרה, וענוה... אבל למוד בספרים כאלה  שהם פתח ושער ללימוד נסתר כמו 'שערי אורה' ושפע טל, קל"ח פתחי חכמה וכיוצא באלה, מחויב כל אדם ללמוד, משום שעי"כ זוכה ליראה גדולה ועבודה תמה", מקרי דרדקי, פ' תרומה, סע' תרמב.

[15] עובדות והנהגות לבית בריסק, ירושלים תשנ"ט, עמ' קסב.

[16] עליו ב'גנזי יהודה'?

[17] הרב ירחמיאל יצחק דאמב (עורך), נהרי א"ש, ירושלים תשנ"ג, עמ' קעו, סע' קמח.

[18] שרפי קדש, לעיל הע' 3, עמ' תנו-תסא.

[19] ר' יחזקאל פייביל הלוי ראטשטיין, נזיר אלהים, פפד"מ תרל"ה, עמ' 57. אכן המהדורה הראשונה של מס"י נדפס בשנת ת"ק, בעודו גר אמסטרדם, ברם, יש להניח שהגר"א השיגו בשנותיו המאוחרות.

[20] ומן העניין להשוות ללשון המגיד שבישר לרמח"ל: "והיה לעת ערב יהיה אור – זה אור שלך דאיתגליא בהאי חיבורא"!, שבעים תיקונים, ירושלים תשי"ח, סוף תי' לט.

[21] רבי משה רוזנשטיין, משגיח ישיבת לומז'ה-פולין, יסודי הדעת, א, ווארשה תרצ"ה, עמ' ב; ר' משה היה תלמידו של הסבא מקעלם.

[22] לאחרונה זיהה הרב דוד קמינצקי את שם המעתיק עבור הגר"א, ושמו ר' משה חריף מווילנא, שהיה מהיר כתיבה, והעתיק כתבים רבים מרמח"ל בשנים תקל"א-תקל"ב, ראה תורת הגר"א, ירושלים תשע"ח, עמ' תשכה-תשכו.

[23] כוונתו לחיבור 'אדיר במרום'

[24] נותרו שני חיבורים כת"י שהיו באוצרו של הגר"א, האחד שעבר לידי רשותו של החת"ס, והשני, כת"י ווארשה 149, משני כתבים אלו ערך ר' שמואל לוריא את הספר 'אדיר במרום', ווארשא תרמ"ו. סוד ייחוד הגן נמצא בספר זה מדף מ ע"ב ועד דף מב ע"ב. לאחרונה פרסם הרב יוסף ספינר נוסח נוסף של ייחוד זה, אדיר במרום, תש"ן, עמ' סב-סז.

[25] וכן כתב ב'נפש החיים' (ג, ז): "ומודעת שכל דברי האריז"ל בנסתרות משם הם".

[26] השואל פרסמו בסוף ספר 'דרך תבונות' מהדורת ירושלים תר"מ, שהוציא לאור עם ביאורו 'דעת לנבון'.

[27] ואכן מצאנו לידיעה זו כמה חברים: ר' אברהם בן הגר"א מזכיר בספרו 'רב פעלים' והוא רשימת ספרים נדירים, בערך זוהר, פירט את חלקי הזוהר, ובהגיעו לחלק האדרא כתב: "ויש אצלינו פירוש ר"מ לוצאטו, פירוש נפלא", רב פעלים, ווארשה תרנ"ד, עמ' 57.

נוסף ל'אדיר במרום', הדפיס ר' שמואל לוריא את הספר 'פתחי חכמה ודעת' והוא חלקו השני של 'קל"ח פתחי חכמה' מתוך כת"י שהיה גנוז אצל הגר"א, כפי שרשם בדף השער: ווארשה תרמ"ד. יתכן שכתבים אלו הגיעו לגר"א מבית גנזיו של ר' יקותיאל גורדון מווילנא, נאמן ביתו של רמח"ל, ומגדולי מעתיקי כתביו.

[28] דרך ה', ירושלים תרע"ד. את העובדה על רבי יוסף זונדל סלאנט, העתיק, כנראה, ממכתבו של ר' נפתלי אמסטרדם, תלמיד מובהק לרי"ס, אודות גדלות ר' יוסף זונדל, רבו של רבו: "זוכר אני בימי בחרותי בעיר סלאנט, אחרי נסיעת החסיד רי"ז לעיר הקודש ירושלים. ראיתי בעיני כמה ניירות מכת"י הטהור. אשר שם יסופר השאלות ששאל מרבו הגה"ח ר' חיים מוואלוז'ין... שאל את רבו: באיזה ספרי מוסר טוב לעסוק, והשיבו... כפי שנמסר בפנים, אור ישראל: קבוצת מכתבים ומאמרים מרבי ישראל ליפקין מסלאנט, ווילנא תר"ס, סוף מאמר נתיבות אור, דף סב טו"ג.

[29] חכמה ומוסר, ירושלים תשכ"ד, ב, מאמר שמח, ומפטיר: 'ולא כהבוערים בעם המחבלים קרן ישראל למנוע לימוד המוסר מהעולם'.

[30] הסכמתו לספר 'גנזי מרומים', פירושו של ר' יצחק אייזיק חבר למסכת אצילות, קובנה תרצ"א.

[31] ר' אליהו פרומקין, תולדות אליהו, ווילנא תר"ס, תולדות דודו ר' אליהו רגולר, עמ' 33, הע' כח.

[32] יהל אור, ביאור לזוה"ח, עמ' 70 פעמיים. יתירה מזאת, בסוף חיבור יהל אור, הדפיס רד"ל עוד קטע ארוך תחת הכותרת 'ליקוטים מהגר"א', ומן הצורך להעיר ששני הקטעים הראשונים אינם אלא ביאור למאמר ארוך באדיר במרום, מהדורת ירושלים תש"ן, עמ' ג-י.

[33] מים אדירים, ווארשה תרמ"ה, חלק ליקוטים, דף פג טו"ד.

[34] עדות בנו ר' יוסף בהקדמה לפירוש 'גנזי מרומים' על מסכת אצילות, יוהנוסבורג תרכ"ד, ועדות תלמידו ר' יצחק אייזיק כהנא, שאחרי פטירתו עלה ירושלמה, מונה בין הספרים שרבו שלח לו לעיונו, הוא ביאור זה על האידרות, הקדמתו ל'ספר יצירה' עם ביאור הגר"א.

[35] הרב חיים יצחק ליפקין (עורך), תורת רבי ישראל מסלנט, תל אביב תשי"ג, עמ' פד.

אמרה פלאית מסר רבי ירוחם לייבאוויץ ר"י מיר: פעם ישב ר"י מסלנט בביתו ועל שולחנו היו מונחים שני ספרים: שו"ת 'נודע ביהודה' ו-מסלת ישרים; והתבטא: ספר כמו נוב"י יכול גם אני לחבר, למרות שהיה גאון עולם; ולעומת זאת, כספר מסלת ישרים אינו מסוגל לכתוב אפילו דף אחד", דעת חכמה ומוסר, ניו יורק תשכ"ז, א, עמ' קט. בדומה לכך כתב ר' שלמה שניידר במכתב לבנו אודות חשיבות לימוד ממוסר, ומתחיל כך: "וזכורני ששמעתי בימי עלומי מגדול אחד, שהגאון ר' יונתן אמר שארבעים שנה עסק לכתוב את ספר התומים, אבל לכתוב ס' כמס"י, היה צריך לשמונים שנה", שו"ת דברי שלמה, ברוקלין תשס"ט, ד, עמ' תנז.

[36] לב אליהו, מהדורת ירושלים תשמ"ג, ח"א, מדור שביבי לב עמ' רטו, סע' עז. ר' שלמה בלוך מסר: בקלעם למדו החשובים ב'קל"ח פתחי חכמה', הצדיק ר' שלמה, ירושלים תשנ"ז, עמ' נה.

[37] צבי לצדיק: מכתבים אחדים אשר כתב... ר' יהושע צבי מיכל שפירא, עם רשומים מעטים לתולדותיו ע"י אחד מתלמידיו ר' יעקב משה חרל"פ, ירושלים תרס"ז, עמ' 8. ויש להסמיך מה שסיפר רבי משה יצחק ב"ר אברהם חיים חשין, כי בבואו לבית ר' הערש מיכל בבחרותו, אמר לו: 'אם טרם למדת את הפרק הראשון בספר 'מסלת ישרים' עשרים ושניים פעמים, אין לך עדיין רשות לבוא להנה', הרב דוד שפירא (עורך), תקון חצות, ירושלים תשל"ב, מבוא עמ' 12.

[38] סוד פנימיות ערי פאדובה ו-וויניציאה, בכתבי ר' משה דוד וואלי, ירושלים תשנ"ז, ספר הליקוטים, א, עמ' שפו-שפז.

[39] היה סוחר במשי ותבואה 'נמנה בין עשירי העם נכבדים וכנעני ארץ הזורעים לצדקה', תורת הקנאות ליעב"ץ, דף מו ע"ב. פרט שלא צויין אצל כותבי תולדות רמח"ל, שאביו בין החותמים על חיבור 'אור החיים' לרבי חיים בן עטר! חמשה מראשי קהילות איטליה הסכימו לספרו, ור' יעקב הוא ראשון החותמים!

[40] תלמיד הרמ"ז, ומורו של רבי יצחק לאמפורטיני. לעת פטירתו (ערב חג השבועות תפ"ג) חיבר עליו רמח"ל 'שיר קינה', כשהוא מקדים עליו דברי הספד: "ביום מהומה ומבוכה, ערבה כל שמחה ונצו יגון ואנחה, על הלקח ארון האלהים רכב ישראל ופרשיו ה"ה החכם הכולל אביר הרופאים ואב לחכמים, איש שהכל בו, הרופא המובהק כמהר"ר רפאל יצחק חיים כ"ץ מהחזנים", ד"ר שמעון גינצבורג (עורך), ספר השירים, ירושלים תש"ה, עמ' עד-עח.

[41] מענקי איטליה. נולד בווירונה בשנת תל"ג לאביו ר' ישראל חזקיה שהיה רב בעיר. בעודו ילד קטן הוזמן האב לשמש רב בפאדובה. לא ארכו הימים שם ובשנת תמ"ד נפטר. הבן נשאר בפאדובה ולמד בה כמה שנים. בהתבגרותו נדד למנטובה שם למד אצל שני רבותיו המובהקים: מורו בנגלה – רבי יהודה בריאל אב"ד במנטובה, ובנסתר אצל הרמ"ז. בשנת ת"ס היה בריג'ייו והוסמך לרבנות בתואר 'מעלת מורנו הרב' ע"י הרב"ך, רבה של הקהילה. אותה שנה נשא לאשה את יוכבד בתו. בתע"ה- חזר לפאדובה וכיהן בה כמו"ץ עד שנת תפ"ג. בשנים אלה למדו לפניו רמח"ל וחביריו הקשישים ממנו, וגדולה הייתה השפעתו על תלמידיו בכל התחומים. בביתו מצא רמח"ל ספרי קבלה ונכנס לעולמה של תורת הנסתר.

בשנת תפ"ג חזר רי"ב לריג'ייו, עמד לימין חותנו ורבו רבי בנימין כהן – הרב"ך והרביץ תורה בישיבה. שמו של רי"ב נודע בעל המדינה, והקהילות הסמוכות נזקקו להוראותיו ולעצותיו. באיגרתו לרמח"ל מט"ו כסלו ת"צ יאמר: "והנה משבוע לשבוע מוכרח אני לילך למודינא עם ממוני הק"ק להתוועד שמה על ענייני הקהילה", אג' יג. באותה שנה נפטר חותנו והוא ישב על כסאו. בשנת תצ"ד עמד לעבור לוויניציאה לשמש דרשן בקהל, אג' צג; אך הוא נשאר רב בריג'ייו עד שנפטר, ביום ב' בניסן תצ"ט. מלבוד גאונותו בנגלה ונסתר, שלט בחכמות הדקדוק והשירה, וחכמי דורו החשיבוהו כאחד מן המצטיינים. נדפס ממנו ספר לחמי תודה' (וויניציאה תק"ר), ברם, רוב כתביו נותרו בכתובים ומחכים לגואל. לאחרונה פורסמו גליוניו לירושלמי ברכות, הרב אברהם צבי אייזיקאוויטש, ישורון, יח (תשס"ז) עמ' תתסג-תתע.

[42] באיגרתו לרבני ווינציאה מחודש שבט ת"ץ: "יען וביען הן אני כפיהו, כי כהיום אני ילדתיהו, ברם קושטא קאי, הא לאיי, כי גמול מחלב עתיק משדים, רבץ בין המשפתים, ובתורת ה' דבק לאהבה, ויקרא שמה חפצי בה... לא הלך אחרי שאון ובשרירות, והבלי הילדות והשחרות, ה' פתח לו אזן שומעת ותבן.... וכפי כוחי רוח חכמה מלאתיהו, ויען אהבת עולם אהבתיהו, לא הייתי גדול בביתי ממנו, מספר צעדי אגידנו, וכל טובי היה בידו, כי אין נסתר מחמדו.... מאז ועד עתה כה משפטו, מתנהל לאט"ו, יגע בתורה בצנעא, ולרעיו יחלק שלל, יורה דעה, יבין שמועה, לאיש אשר לו אלה...", אגרות עמ' נט.

[43] באגרתו מחודש כסלו ת"ץ לר"מ חאגיז, אג' י.

[44] באותו יום, אג' יא.

[45] וכפי שמציין רבי אביעד שר שלום, גם הוא תלמיד מובהק לרב"ך: "ואני לא זכיתי לקבלו [תורת הסוד] מפה הרמ"ז, אך קבלתי הדברים בברור מפי כמהר"ר בנימין הכהן שקיבל מהרמ"ז שקיבל מר' בנימין הלוי שקיבל מרבי חייא רופא שקיבל מפי רבי חיים ויטאל בעצמו", אמונת חכמים, יוהנסבורג תרי"ט, דף מב ע"ב.

[46] רבי בנימין ב"ר אליעזר הכהן ויטאלי, נולד בשנת תי"א, כנראה באליסנדריה. תלמיד וותיק לרמ"ז, כבר בהגיעו אליו לראשונה בחורף תל"א התעלס עמו באהבה. רבו זה קירבו ביותר ולימדו דרכי חסידות והנהגה ומסר לו רובי תורתו. אחרי נישואיו בשנת תל"ב העתיק את מושבו לקסאלי ושהה בה שלוש שנים, וכל הזמן היה בקשר חליפת-מכתבים עם רבו המובהק. בקאסאלי שימש גם את המקובל ר' שמשון באקי. בשנת תל"ה חזר לעיר מולדתו, והמליכוהו לכהן בה כרב. לאחר פטירת רבו בראשית שנת תנ"ח, עבר לשמש ברבנות העיר ריג'ייו, והתקבל כפוסק בכל האזור. ביתו שימש מרכז לחכמים. וממידת רבו היה בו. גדול בהלכה ובקבלה. משורר ודרשן וחיבר ספרים הרבה. נוהג בדרכי חסידות מופלגים וחותם אישיותו הוטבעה על תלמידיו. נראה, שאחרי פטירת הרמ"ז בחג הסוכות תנ"ח, היו כל הנדרשים פונים אל התלמיד והוא מילא את מקומו בחיי הרוח ליהדות איטליה. נפטר בי"ז בשבט ת"צ בהיותו בן שמונים שנה. השפעתו הגדולה של רב"ך נשתלשלה ועברה אל תלמידו וחתנו ר' ישעיה באסאן. רב"ך הוצע כבורר בעת הפולמוס נגד התנהלותו של רמח"ל, אולם נפטר בטרם הספיק לעשות צעדים בנושא זה, כפי שיתואר להלן. מח"ס גבול בנימין עה"ת ושו"ת הרב"ך.

[47] אגרות, עמ' פג; ספר השירים, עמ' קז-קי.

[48] אג' א.

[49] האם אין כאן דברי נביאות למסכת הרדיפות העתידה לגרום לעזיבתו מאיטליה ולעלייתו לא"י!

[50] אג' ב.

[51] אגרות,עמ' טז.

[52] אגרות, עמ' כז.

[53] אגרת טו.

[54] אגרת כב.

[55] חיבור מזמורי התהלים חיבר בין סיון תפ"ו לר"ח שבט תפ"ז, אג' עמ' שנו. במשך זמן רב היה חיבור זה טמון, לימים התגלגל לפראג, ראה: ר' יוסף אלמנצי מפאדובה, תולדות ר' משה חיים לוצאטו, למברג תרכ"ט, עמ' 12 הע' 21; ולצערינו היום הוא בגדר אבוד!

[56] אלמנצי, שם. לאחרונה זיהה הרב יוסף אביבי את מחזור זה, והוציאו לאור במהדורה פקסימיליה, בשנת תשנ"ה.

[57] בחודש חשון ת"צ גילה ר' יקותיאל לרבי שלמה זלמן מלבוב שרבו "חיבר תהלים חדש של ק"ן מזמורים, אשר לעתיד בזמן הגאולה יתבטל התהילים של דוד המלך להיותו מסטרא דנוק', וילמדו התהילים החדש של רבו מח"ל שהוא מסטרא דדוכרא", גביית העדות של רבני וויניציאה משנת תצ"ה, אג' עמ' רסד. ר' שלמה זלמן הלך ומסר את הדברים לר' יעקב בליליוס. בשבט ת"צ שלח ר' יעקב בליליוס את ר' משה מנחם מררי אל רמח"ל ובידו מסר 'קושיות וספיקות רבות', אג' עמ' עו, ורמח"ל השיב על כולם. בכלל השאלות היו 'ענין המזמורים וענין נתן העזתי'. באותו זמן שלח ר' נחמיה הכהן מפירארה איגרת לרי"ב לדעת טיבן של מזמורי תהלים אלו: ו'ושהם דברים רחוקים מן הדעת הרבה", עמ' סד. בר"ח אדר ת"צ הכחיש רמח"ל לחלוטין את השמועה לפיו חיבורו ירש את חיבורו של דוד המלך, ולחינם חושדים בו, עמ' עו.

[58] מן הצורך לציין שבאגרות-האשמה אין אזכור לחשד בשבתאות, אולם יש להניח שנחשדו בריח של שבתאות, וזאת מתוך התגוננות של רמח"ל וסיעתו שאין להם שום שמץ של אמונה בכת זו, כן כתב באגרתו הראשונה לר"מ חאגיז, תחילת כסלו ת"צ, אג' י: "אכן ידוע ידע כ"ת, כי לא כן אנכי עם אל ולבבי לא כן יחשוב; ובקרב ישראל אודיע נאמנה היום הזה, כי לא כסוד חטאים ועצת פועלי האון כותבי על קרן הצבי – אין לנו חלק באלקי ישראל...". גם רבו רי"ב באיגרתו מתחילת טבת לרבני ווינציאה שהחלו לחקור את הפרשה, כתב: "אין בו שערוריה מתהומי צבי"ה", עמ' סא. ובחודש אייר החל לחבר את חיבורו 'קנאת השם צבאות' שרובו מכוון נגד הכת [נדפס לראשונה בקוניגסברג תרכ"ב, ובשלימותו ע"י ר"ח פרידלנדר, גנזי רמח"ל, ב, עמ' עא-קלט]. גם חיבורו זה לא הצילו מידי מתנגדיו, וכלשון ר' שמשון מורפורגו: "גם לא עם מ"ש ומחבר ומפרש נכד המאמינים בש"ץ, מוציא עצמו מידי כל חשש וזיוף...", אג' עמ' רפא.

[59] מאיגרת צז והלאה.

[60] אג' ק.

[61] אג' צט.

[62] אג' קז.

[63] אג' קד.

[64] אג' קי.

[65] אג' עמ' תיד, ואגרת קח.

[66] אג' קטז, קיח.

[67] תורת הקנאות, אלטונה תקי"ב, דף נז ע"א. רבים הבינו שהכוונה לליטוש יהלומים, ונראה שהכוונה לעדשות ראייה.

[68] אזכור לישיבתו בית המדרש, נמצא בשו"ת דברי דוד לר' דוד מילדולה, (סי' מח), ודעתו מוזכרת שם לגבי שאלה שדנו בה בעניין מסורת של אווז מסוים, ולאחר תארי כבוד: 'מעלת החכם המפורסם החסיד' קבלו את דעתו שהוא נאכל באיטליה.

[69] תולדות חייו בא"י לוטים בערפל, והוא הדין: יום ושנת פטירתו, ומקום קבורתו, אינם ברורים, ראה: חיים זהר, 'רבי משה חיים לוצאטו בארץ ישראל, סיני, שנה טו (תשי"ב), עמ' רפא-רצד.

[70] לפי החישובים, החיבורים שנותרו בימינו, הם בסך הכול אולי עשרה אחוז מכלל החיבורים שכתב.

[71] בשלהי תפ"ט כותב עליו תלמידו ר' יקותיאל מווילנא אל ר' מרדכי מרגליות-יפה: ש"אף גם קודם כשהיה בן י"ד שנים היה יודע כל כתבי האר"י בעל-פה", אגרות, עמ' יט. וכנראה, כבר בשנים הראשונות לייסוד החבורה, כבר ערך פירוש לספר אוצרות חיים לרח"ו, כן העלה עלי גיליון, הערות לספר זה! באלול ת"צ כתב ר' יקותיאל לר' שלמה זלמן מלבוב בוויניציאה: "גם כתב פירוש הקדמה ראשונה שבאוצרות חיים בעומק גדול אשר נתפרש מחדש", אג' עמ' רסג. באיגרת לרבו מערב ר"ח שבט ת"צ מתנצל רמח"ל: "הנה פירוש תחלת הא"ח גם הוא ארוך, ע"כ לא אוכל שלחהו", שם, עמ' רכ. [ביאור אוצרות חיים טרם נתגלה, ורק הגהותיו עלי-גיליון נותרו ונדפסו ב'גנזי רמח"ל', ב, עמ' רצו-שח].

[72] בשנת תפ"ה כשמלאו לו ח"י שנה ערך את ספרו הראשון 'לשון לימודים' על חכמת המליצה – אשר הגישו בתורת מנחה לרבו המובהק ר"י באסאן. בהקדשה ביטא את הערצתו לרבו זה: "אל הארז הגדול בצל דליותיו על חכמה והשכל להשביע לכל חי ולא ימיש מעשות פרי, ה"ה הרב הגדול החכם הכולל מ"ו כמוהר"ר ישעיה באסאן נא"ו". ובגוף ההקדשה נאמר: "חשבתי למשפט להקריב לפני הדרת גדול כבודו קרבן מנחתי זאת מנחת עני (אין עניות אלא בדעת), ראשית ביכורי אדמת שכלי ואם קוץ ודרדר ואם כרמי סמדר ה"ה ספרי זה 'לשון למודים' אשר ידי עשוהו ויכוננוהו להתלמד בו". את הספר הדפיס במנטובה בשנת תפ"ז.

[73] כתבי רמ"ד וואלי, ירושלים תשנ"ז, ליקוטים, א, עמ' שפח. וראה עוד, שם, חלק 'עת לחננה', ירושלים תשע"ח, עמ' 216. רבינו חיבר שיר לכבוד ידידו זה בעקבות חיבור ספרו 'מליץ יושר' (וויניציאה ת"צ) על ר' ישעיה ראה מאמרו של מ' בניהו, 'כתביו של ר' ישעיה רומאנין מפאדובה', ספר השנה בר-אילן, טו (תשל"ז), עמ' 217-181.

[74] לשמחתינו נותר כת"י של רמח"ל מר"ח סיון עד שלהי החודש, בו רשם את הגילויים של המגיד, אוצרות רמח"ל, ד, תשמ"ו, עמ' רנה-רז..

[75] על מגיד זה קיבל חיד"א מידע מפי ר' יעקב חזק אב"ד פאדובה, מחשובי תלמידי רמח"ל, מ' בניהו, 'הגילויים שמסר ר' יעקב חזק לחיד"א', ספונות, ה, עמ' שלה.

[76] כפי שמתאר זאת רבינו באגרתו לרבי בנימין הכהן מג' דחנוכה ת"צ, אג', עמ' לט, ובהקיצו שמע קול האומר: 'לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא' [=ירדתי לגלות את רזי הסודות של המלך הקדוש], וגילה לו שהוא מגיד שלוחו מן השמים.

[77] על פי מה שכתב 'אדיר במרום' עמ' מא.

[78] מתוך מכתבו מר"ח אדר ת"ץ אל ר' עמנואל כלבו מליוורנו: "ואחר רוב תיקונים שנתן לי לעשות אמר: שאזכה לשמוע מפי אליהו ז"ל, ואחריו נשמות קדושים אשר בארץ המה העומדים לשליחותו של מקום להודיע סוד ה' ליריאיו", אג' לב. בניגוד למובאה שאינו מסגף ומתקדש, ולאמיתו של דבר, הרבה לעסוק בתורת הנסתר מתוך פרישות, כעדותם של רבני פאדובה, שמאז פרש ממנו רבו ועבר לריג'ייו: "בבית מדרשו הרבה התבודדות ופרישות ותורתו אומנתו, יום ולילה לא שבת..", כפי שהועתק בראש המבוא. [ בשנת תפ"ד חיבר רבינו שיר לכבוד עמנואל כלבו ליום התעטרו בתואר דוקטור לפילוסופיה ולרפואה, ספר השירים, ירושלים תש"ה, עמ' י-יד].

גילויים בשמם מפוזרים בכתביו, לדוגמא: אגרות, עמ' מד, צו, צז; מאמר על פסוק 'ויהיה מקץ', פורסם ע"י ר"ח פרידלנדר, גנזי רמח"ל, בני ברק תש"מ, ב, עמ' רפז-רצג.

בנותן טעם לציין לדברי רבי אליהו הכהן האיתמרי: "ראיתי לאיש חסיד ישר ונאמן שהיה נראה לו אליהו ז"ל, והיה מגלה לו רזין עילאין. ואמר שאליהו ממוצע בקומתו, לא לבן ולא. שחור, אלא פניו כאיש אשר עמד נגד השמש חצי שעה שנשתחר פניו והוא זקן בלי שער וחגור לו זרת רחבו", מנחת אליהו, שאלוניקי תקפ"ד, פרק ד, דף ד טו"ג.

[79] מכתבו של רמח"ל מה' דחנוכה ת"ץ לר' ישעיה באסאן, אגרת יז.

[80] הפסקא 'כי כן צוויתי' חוזרת על עצמו באגרותיו פעמים רבות.

[81] ג' דחנוכה, אגרות, עמ' לט.

[82] מתוך אגרתו לר"י באסאן מחודש אדר ת"ץ: "כי אין אני אפילו יודע מי ומי יהיו הבאים עד הגלותם אלי, כי בגזירת מלך הם באים ולא בגזירתי כלל", אג' מא. גם באגרתו לרבי יחזקאל קצנלבויגן אב"ד אה"ו מאותו חודש, הוא כותב באותו סגנון: "ואני אינני מצוה לא על מט"ט שר הפנים ולא על שם שמות הצדיקים כ"א מכין עצמי בהכנות הצריכות והראויות או כבמראה אלי יתוועדו אלה עבדי ה' לפי רצונו של מלך...", א' בן-איש, 'תעודות לתולדות רמח"ל', מצודה, ג (תש"ה), עמ' 223; אגרתו זו היא מענה לתוכחותיו של ר' יחזקאל נגד רמח"ל באיגרתו לחכמי פאדובה, אג' לו.

[83] במכתבו לר"י באסאן מאמצע כסלו ת"צ: "ואמת היא, מה שראה כ"ת היה כטיפה מן הים. כי יראתי להביא עמי הספרים האלה מפני הסכנה [מהחקירה הנוצרית]. אך ג' ספרים יש לי מן המגיד לבדו עד הגלות אליהו ז"ל, וס' 'קהלת' יהיה כאלף דפים קטנים בקירוב. וס' ה'תקונים' – מאתיים דפים, והחיבור אשר אני עושה על התורה עד עתה שאני מגיד לכ'... ת"ר דפים. ועוד יש לי...", אגרות, עמ' לא.

[84] איגרתו של ר' יקותיאל משלהי תפ"ט, אג' עמ' יט. חיבור זה טרם התגלה. בשנת תשנ"ז פרסם מכובדי הרב יוסף אביבי חיבור בלשון זוהרי, שאיתר במכון שוקן, וייחסו לחיבור 'זוהר תניינא' לרמח"ל; ברם, כל המעיין בלשון החיבור, ייווכח שאינו קרוב לניסוחו של רמח"ל.

[85] יצא לאור לראשונה על-פי כת"י הרמח"ל, על ידי הרב יוסף ספינר, בשנת תשנ"א, בשם 'שבעים תיקונים'.

[86] כמפורש באיגרתו של ר' יקותיאל מחודש אב תפ"ט לר' מרדכי יפה מווינא: "ועכשיו ציוו עליו לחבר שבעים תיקונים על פ' 'כל היד החזקה' סוף התורה", אגרות עמ' יט, ועיין שם עמ' טז: 'ועתה עשינו כל הע' תיקונים ב"ה, ויהיו ארוכים כתיקוני הרשב"י בקירוב'.

שני חיבורים אלו נכתבו בלשון ארמית-זוהרית, ולא עוד אלא חבורתו השווה אותם לחיבורי רשב"י: "ומדמה אותם בכל העניינים לרשב"י; כאשר לפי האמת הראה לכל, אשר לא זכה שום אדם לדבר זה מימות רשב"י ועד עתה", שם, עמ' יט. ומן הצורך להשוות ללשונו של רבי רפאל ישראל קמחי, שד"ר צפת שעשה אז בפאדובה, ושהה בבית רמח"ל שנים-עשר יום, והשתומם על השבעת הקולמוס שהיתה לרבינו: "יאמר נא ישראל: ישבתי בביתו י"ב ימים וראיתי פלאות, האיך הוא כותב הכל בלשון זהר גמור, וראיתי את פירוש קהלת והתיקונים; וגם הוא מחבר ס' זהר חדש על הפרשיות, ועד פ' ויצא כבר היו לו ד' חיבורים. ונשתוממתי על המראה, ולא אדע להשיב דבר על הענין הזה, אבל הוא דבר פלא. ולא ראיתי כמוהו...", אג' עמ' סא.

[87] איגרת ד. גם רבי יוסף אירגאס לא ירד לסוף דעתו של חבור האילן, כן מבואר באיגרותיו של רמח"ל לר"י באסאן מחודש ניסן ת"ץ, עמ' קיד, קיח. ה'אילן' נדפס לראשונה בשנת תשמ"ו על ידי הרב חיים פרידלנדר, שערי רמח"ל, ג, עמ' רנט-רצב.

[88] כפי שכותב בר"ח אדר ת"צ באיגרתו לרופא עמנואל כלבו: "כי משנת תפ"ז חנני אלהים לשלוח לי אחד קדוש... והגד לי יום יום סודות גדולים, הכל בכתב לסדר הימים כתבתי באר היטב", אג' לב.

[89] תקנות ה'חברה' באגרת ג.

מן העניין לציין ללשונו בחשיבות ונחיצות לימוד תורת הקבלה, לעומת תורת הנגלה, כדי להביא ל'תיקון השלם': "... אך לא בחר ה' בזה, כי אם בחכמה האמיתית והתיקון השלם, והם הם הדבקים בה', ועליהם נאמר 'ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום', כי הם עוסקים בהנהגת סדרי המאציל ב"ה... והם הם העובדים את ה' לשמה לתיקון השכינה ולתיקון כל ישראל...". וממשיך בדברים מבהילים בכך שהסט"א נלחמת ומבקשת להשכיח את חכמת האמת מישראל כדי להתישם ולהדבירם, אבל: "הב"ה ית' פועל בהנהגתו ועצתו העמוקה שלא תתבטל [חכמת הקבלה] לגמרי, ועושה מה שעושה מה שאין נראה לעין - הכל נפלאות אין מספר. ובסוף הכל יגלה לעין הכל מהנפלאות גדולות שעשה. אפילו בעת שהיו ישראל בדיוטא התחתונה לא חסרו מישראל בחירי ה' ועובדי ה' לשמה ומתקני תיקוני השכינה, ומצעירי הצאן שאינם עולים בשם", ויכוח מר ינוקא ומר קשישא, מהדורת סטסנסיל (נדירה ביותר), ירושלים תשל"ח, עמ' 13.

[90] כעדות רמח"ל בעצמו במכתביו מחודש כסלו ת"ץ אל ר' ישעיה באסאן ורבי בנימין כהן: "ורבים ת"ל מהבחורים שבים מעוון, ובאים ללמוד ולקבל תשובות, עד שאני צריך בס"ד לקבוע לימוד אחר; כי לא החדר מספיק... לומדי החכמה הם החברים יצ"ו, העושים תורתם עיקר ומלאכתם טפלה דבר יום ביומו", אגרות, עמ' לב, לז. גם במכתבו לרופא עמנואל כלבו, מר"ח אדר בו הוא מגולל בקצרה כל אשר עבר עליו עד כה, הוא מפליא שהפרסום עשה רק טוב לעם ישראל: "וכאן עשה פרי טוב, כי ברגע אחד נתהפך כל הקהל לתשובה, ומדי יום ביום באים לשמוע חידושי תורה אשר אני משים לפניהם לפי שכלם; והרבה באו לקבל תיקוני התשובה ועזבו עבירות גדולות, ת"ל", אג' עמ' ע. וחזר על עובדה זו באיגרתו, מאותו יום, לרבני ליוורנו: "כאשר ת"ל זכני רצונו ית' להשיב רבים מעון פה פאדובה העיר, ולקרבם לדעת גדלות ה', ולהסיר דברי חוטאים רוגנים באהליהם על מאמרי חז"ל, הנראים זרים לעיניהם אשר לא נפקחו...", אג' לג. ידיעה זו אומצה בידי רבני וויניציאה, ובכך ניסו, בין השאר, להשתיק את ר"מ חאגיז מקנאותו נגד רבינו באגרתם אליו מחצי אדר: "כל יגיעיו להורות את בני ישראל את אשר יצוה, מגיד נגיד ומצוה, ידו פשוטה לקבל עובר"ים ושב"ים, מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ולפושעים יפגיע, ומרגוע ירגיע, והוא ישקיט ומי ירשיע, התחיל רוח ה' לפעמו, לתועלת עמו ולאומו, בכל דרכיו משכיל וה' עמו", להלן, הע' 87.

ובחודש ניסן תצ"ב תיאר לרבו רי"ב את הוויי בית מדרשו: "ואלי יאספו כל חרד לדבר ה'.  וחבירי אינם בני אדם שיוכלו להיות תורת אומנותם לגמרי ולהיות רבנים באיטליה, כי אם אנשים שלמים אשר בקרבם קדוש, עוסקים במלאכתם ולבם נכון את אלקיהם לקבוע עתים לתורה. ואני מקיים בהם מה שלימדנו האר"י זלה"ה להקריבם אל הקדש...", עמ' רמ.

בהספדו על רבינו מתאר ר' מיכאל טירני, בצורה חיה, את מסירותו להחזיר אחים תועים לבוראם: "כמה גדולים מעשיו של מעלת הרב לטובת הכלל! כמה אנשים החזיר בתשובה! כמה חזרו מדרכם הרעה ושבו על-ידו לה' יתברך. ורבים השיב מעון וזכות הרבים תלויה בו, מאחר שהוא היה הסיבה הראשית לכל זאת, נוכל איפוא להיות בטוחים שזכותו תגן עלינו", י' זנה, 'אבני בנין': תעודות לחקר הרמח"ל, ספר השנה ליהודי אמריקה, ניו יורק תרצ"ה, עמ' 224.

[91] כת"י המוזיאון הבריטי, הועתק אצל י' תשבי, חקרי קבלה, ג, עמ' 825. סדר הבירורים נשנה והושלש בכתבי רמד"ו שערך בשנת ת"צ: בספר 'ההנהגה' לקהלת (תש"ע), עמ' רמד, נאמר: "בשנות תפ"ו תפ"ז נשלם הבירור בעלמא דנוק', על ידיד גילוי נצח והוד שירדו. בשנת תפ"ח נגלה היסוד וירד והתחיל הבירור בעלמא דדוכרא, עד שנת ת"ץ שאז תם הבירור בעלמא דדוכרא. ואז נתגלה הת"ת להקים צדיק וצדק [=מלכות ויסוד] שנפלו. המברר שורשו מת"ת, ובגילוי הת"ת חוזר לשרשו בעלמא דדוכרא עם בת זוגו המלכות". וביתר בהירות גם הוא בביאור לספר קהלה שנכתב בשנת ת"צ: "כי בשנה הזאת התיקון השלם. ובתחילה היה עולם התהו משנת פ"ג עד שנת פ"ז. ומשנת פ"ז עד שנת פדו"ת היה עולם התיקון, כי תיקון המלכות בראשונה ובירור ניצוצות הנפש עם תיקון נפש המברר, היה בשנת פ"ט. וכאן בשנת תמי"ם [=ת"צ] הוא תיקון הנשמה עם בירור ניצותיה ותיקון נשמת המברר... כך סוד הגאולה שכנגדו תלוי בהתגברות הקדושה בסוד הגדלות והסתלקות הקליפה, שם, עמ' רס. וחזר על תוכן הדברים בעמ' רסז; סדר הזמנים וכוונות, בתוך ספר הליקוטים, ירושלים תשנ"ז, עמ' תפז-תפח; עת לחננה, ג, ירושלים תשע"ח, עמ' 180.

[92] מן הראוי להעתיק את דבריו של ר' חיים מוואלוז'ין בשם רבו הגר"א על כך שהזהיר את אחיו – ר' שלמה זלמן, לבל יקבל מגיד, שכן להבדיל מתקופת מרן הב"י, היה הדורות כתיקונם, מה שאין כן היום: "שרבו המתפרצים ובפרט בחו"ל, א"א כלל שיהיה כולו קודש קדשים בלי שום עירוב כלל", הקדמה לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא.

[93] מן הצורך לציין לדבריו ב'מסילת ישרים' בהם הוא דוחה את הדעה הרווחת: "שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלויה באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאוד, צומות קשים וטבילת קרח ושלג", מס"י, הקדמה. על דעתו זאת חוזר תלמידו ר' מיכאל טירני בהספדו על רמח"ל: "הרבה פעמים הראה לי בראיות ברורות, שיסוד החסידות אינו קיים בריבוי תעניות וטבילות. קר יום אחד בשנה מוטל עלינו להתענות... אבל אין זה יסוד העבודה. וחכמינו אמרו... כל שמעשיו יהיו לכבוד הקב"ה, מבלי שום תכלית אחרת. זה החסיד האמיתי, י' זנה, 'אבני בנין': תעודות לחקר הרמח"ל, ספר השנה ליהודי אמריקה, ניו יורק תרצ"ה, עמ' 221. [זנה ייחס את ההספד לר' מ"ד וואלי, וכבר הוכח שאינו, אלא שהוא לתלמידו ר' מיכאל טירני, בניהו, כתבי קבלה של רמח"ל, עמ' 32].

[94] באגרתו לר' משה חאגיז מסיון ת"צ כותב עליו רבי שמשון מורפורגו אב"ד אנקונה, מראשוני מתנגדיו: רך בשנים, פלג גופא, על אדמת נכר, אשר מנעוריו ילדי נכרים הספיקוהו... ועודנו מובלע בין האנשים ודעתו מעורבת בין הבריות", אג' עמ' קכח. וראה עוד מכתבו של רבי יוסף אירגאס מליוורנו אל ר"י באסאן מניסן ת"צ, אג' מו. באסאן קיבל את תוכחתו, ומסר אותן למח"ל, והוכיחו לתלמידו על כך, אג' מז.

[95] שם הגדולים, בערכו.

[96] שם הגדולים, בערכו.

[97] שם הגדולים, בערכו.

[98] אגרות, עמ' לט. ג' דחנוכה ת"צ.

[99] שם.

[100] ר' רפאל ישראל היה תלמידו של ר' חיים אבואלעפיה מאיזמיר, מחדש היישוב היהודי בטבריה. חיבר ספר 'עבודת ישראל' על סדר עבודת יוה"כ, שנדפס לאחר פטירתו באיזמיר בשנת תצ"ז. יצא מצפת בשנת תפ"ח, לאיטליה, כפי שמסופר בתעודות שד"ר שלו לפיסה ולקורפו, יב"צ, 'ארבע אגרות שד"רים מחברון ומצפת לפיסה', סיני, ל, שנה טו חו' א (תשרי תשי"ב), עמ' פה-פו; הנ"ל, שלוחי א"י באיטליה, סיני, ספר יובל (תשי"ח), עמ' כ-כא. בין כסא לעשור ת"צ התאכסן בבית אביו של רמח"ל בפאדובה והתבונן בהליכותיו, ובשלהי חודש תשרי כבר עשה את שליחותו בוויניציאה, סיני, שם, עמ' כא-כד.

[101] אג' ח.

[102] סוף אג' לט. בשלהי חודש אדר השיבו רמח"ל בארוכה לבאר ולהטעים את הנהגתו פלאית זו, אג' מג. החשד, כנראה, הוא לא על עצם הנפילה, אלא על הגילויים השמימיים.

[103] באגרתם לרבי יחזקאל אב"ד אה"ו, אג' מ.

[104] כלשון רמח"ל לר' עמנואל כלבו: "והוא מרוב להבת תאותו כתב לקצין אחד נכבד בעבור זה הענין כדי לבדרו בשורה טובה, מאז הגיעו הדברים לחכם חאגיז נר"ו והרעיש את כל העולם כולו ביום הזה, כי מה שהיה צפון בין מצער חברים נתפרסם בכל וינציאה ואח"כ בכל פאדובה...", אג' עמ' ע.

[105] אלמנצי, עמ' 25; קריה נאמנה (פין), ווילנא תרע"ה, עמ' 118. מעניין ניסוח חתימת מכתבו לר' מרדכי מווינא: 'יקותיאל בן החסיד מהר"ר ליב מווילנא, העומד על התורה ועל העבודה, לקבל התר הרופאים אי"ה', אג' ו.

[106] ר' יהושע העשיל היה נכדו של ר"ר העשיל מקראקא, ואחי ר' אריה ליב אב"ד אמשטרדם, חתנו של חכ"צ, אבי היעב"ץ, לימים מגדולי מתנגדי רמח"ל. היעב"ץ הוא אשר פרסם לראשונה את מכתבו של ר' יקותיאל, בספרו 'תורת הקנאות' אלטונא תקי"ב,, דף מה ע"ב.

[107] יעב"ץ, תורת הקנאות, למברג תר"ל, עמ' 92; אגרות, עמ' תז-תח.

[108] תורת הקנאות, עמ' 91; אגרת ו. תלמידו של רבי אברהם ברודא.

[109] גביית עדות של רבני וויניציאה נגד רמח"ל, שלהי חשון תצ"א, אגרת קא.

[111] שאילת יעבץ, א, אלטונא תצ"ט, סי' לג.

[112] בשנת תפ"ח החל ר' יהונתן להדפיס בפראג תלמוד בבלי וסידור תפלה בקיצורים, בשל דרישת הכמרים בפראג, עובדה שהרגיזה את רודפיו, ההתאבקות, דף ג ע"ב

[113] מכתבו הקצר צורף לשאילת יעבץ: "לשלום אין קץ כמשפט אהבתי את אדוני... ונאמנים פצעי אוהב קריתי שניתי ושלשתי, ולא היה לו למעלת אדוני להאריך כל כך בהתנצלות...". גם בספרו 'מגלת ספר' (עמ' 117) הזכיר היעב"ץ מתקרית זו.

[114] הכוונה לר' אהרן ב"ר אורי ליפמן שהדפיס את הביאור לסידור.

[115] אגרות, עמ' קעב. כעבור שש שנים חזר רי"ב על טענות אלה באיגרתו מטבת תצ"ו אל רבי ברוך כהנא רפפורט אב"ד פיורדא, אגרות, עמ' שנד.

[116] עדות ביעקב, אלטונא תקט"ז, דף סח עב.

[117] אגרות, עמ' קסב.

[118] שער המלך, דירהנפורט תקנ"ז, ח"ב שער הספד הצדיקים דף ט.

[119] שה"ג, מערכת ספרים, אות ב, סע' קכ.

[120] נדפס לראשונה ב'שרשי השמות' לרמ"ז בכת"י החיד"א, בשנת תשנ"ה.

[121] לוחות עדות, דף יג.

[122] נולד בשנת תל"א לרבי ישראל יעקב, מחבר שו"ת הלכות קטנות, בירושלים. התייתם מאביו כשהיה בן שלוש, ואימץ ע"י זקנו רבי משה גלאנטי רבה של העיר. בשנת תמ"ט, עם פטירת זקנו, נותר בלי תומך, יצא לראשונה (בשנת תנ"ד) כשד"ר למצרים, איטליה ואמסטרדם. משנת תס"ב החל להוציא לאור את כתביו וכתבי אבותיו, וזכה להדפיס יבול עשיר של חיבורים. בהיותו באמ"ד החל את פעילותו הגלויה נגד ספיחי השבתאים, בצאתו לעזרה לבעל 'חכם-צבי' במלחמתו נגד נחמיה חיון. בעקבות הבערת המחלוקת, הוכרח לצאת מהעיר, ובשנת תע"ד עבר לאלטונא, בה סייע בידיו של ר' יעקב עמדין במלחמתו עם השבתאים וכן נגד הרמח"ל. בתצ"ח יצא את אמ"ד וחזר לעיר לא"י והתיישב בצפת.

[123] הוא התוודע לראשונה על החבורה מאת מכתבו של ר' יקותיאל, ההעתק ממנו קיבל מאת ידידו ר' יחזקאל קצ"ב, כן מפורש באגרתו מחודש אדר, עמ' פ.

ידידות עמוקה הייתה בין שני חכמי אלטונא. כל הספרים שנדפסו במדינה ושקיבלו הסכמה את רבה של אה"ו, קיבלו גם מר' משה חאגיז. יתירה מזאת, בשנת תצ"ג התנצל רבי אפרים העקשר מאלטונא בעל 'לוית חן', שלא לקח הסכמות מ'שארי הגאונים', חוץ מר' יחזקאל קצ"ב ורמח"ח, מפני שהם מכירים אותו.

[124] אגרות, עמ' כ.

[125] כפי שמוכיחו ר"י באסאן בחודש אדר ת"ץ: "... גם יראת הרב מהמבורג פן מצפון תפתח איזה רעה, ח"ו – הלא דבר הוא. וגם אנחנו יגורנו מפני האף הזה, כי דבר כזה ח"ו יכול להכשל בו אפילו צדיק גמור, כי סביב לצדיקים רשעים יתהלכון בכל יכלתם... אבל קשה בעיני, שיבואו דבריך בהתמדה על ענין משיח, כי זה אחד מן הדברים המכניסים ספק המגיד בעלטה ח"ו, שזו דרכן של סטרין אחרנין לערבב המוחות בדברי משיח להכשיל את ישראל, ולזה רמז החאגיז...", אגרות, עמ' פו.

[126] כנראה בשלהי חשון.

[127] אג' ה.

[128] וכך כותב לו: "הנה אלה אנשי ווינציאה כראותם רק התיקונים אשר עשיתי, שהם מעט מהרבה, כי כולם אינם מאתים דפים, נבהלו נחפזו...".

[129] אגרות, עמ' לא.

[130] שם, עמ' לו.

[131] אגרת יג. וממשיך להאשים את המקובלים האשכנזים באי-הבנת דקויות תורת הנסתר.

[132] אגרת מט, ה' ניסן ת"צ.

[133] אגרות ח-ט. הרב קמחי ביקש מרמח"ל למסור לו חלק מחיבוריו שנכתבו על פי ה'מגיד', על מנת להובילם לעיר צפת, 'שם אתנו גדולים מופלאים קדושי עליון', והם יבחינו את שורש הדברים האם הם טהורים או שמא ח"ו לא.

[134] אגרות ה-ז; היינו חששו מאוד מפרסום הפרשה, הואיל והיא עלולה לשמש ככלי ניגוח נגד הדת היהודית לא רק מצג עמי הארץ שבקהלה, אלא גם מצד אומות העולם. מ' בניהו הוכיח שאיגרות אלו נכתבו ונעתקו ע"י רבי משה ב"ר מיכאל הכהן, מחשובי הקהילה, מ' בניהו, 'רבי משה ב"ר מיכאל הכהן וספרו עט סופר', אסופות ח (תשנ"ד), עמ' שיב, בצירוף תצלום המכתב.

[135] י"ג כסלו ת"צ, אגרת יב.

[136] אגרת י'.

[137] אגרות, עמ' ל.

[138] אגרת יד, תשובתו לרבו.

[139] ט"ו כסלו, אגרת יג.

[140] אגרות טו-טז.

[141] שבט ת"צ, אגרת כ.

[142] אגרת כא.

[143] אגרת כב.

[144] אג' מ.

[145] לחבר את שתי הפעולות, מצד אחד: הסתרה, ומצד שני: חקירה, הערב הרב יעקב שמואל שפיגל.

[146] אגרת כו.

[147] אגרת ו'. משפט זה הכעיס, לימים, גם את רי"ב, ראה ראש איגרת לט.

[148] אגרת ה'.

[149] לעיל הע' 56.

[150] אגרת כד.

[151] עמ' יט, מ, סה, עו

[152] כפי שכותב באגרתו מכ"ט בכסלו: "כי עתה מה, דברי אלקים חיים אני אומר, השומע ישמע והחדל יחדל... כי רק דברי תשובה וכבושין דורש אני לרבים, ודברי אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים. הירע להם זאת? הנה הדברים מוכיחים על עצמם, ורוב החידושים ת"ל יודיעו אמת כי לא מלבי... ואני לא אחוש על כל דברי מדבר, כי בסופם ישתוקו", אג' יז.

[153] אג' לא. בינתיים, בתחילת חודש אדר פנה רבי יוסף אירגאס מליוורנו, מתלמידי רב"ך, וגם מהלוחמים נגד כת השבתאות, אל רי"ב, לדעת מה זה ועל מזה הנהגות המוזרות של תלמידו הצעיר – רמח"ל, אגרות מה-מו.

[154] אג' מ.

[155] היה בין הרבנים שהסכימו לספר 'אור החיים'.

[156] לא ידוע למה חיכו כחודש ימים לערוך את תשובתם, ואכן אנו יודעים כי רמ"ח שלח אליהם  אגרת בכ"ה באדר בה הוא התרעם על כך ששתי פעמים שלח להם איגרת ועדיין לא השיבו לו, אגרת נה.

[157] ר' יעקב שמואל שפיגל, 'אגרת חדשה מפולמוס רמח"ל',  המעין, שנה נד גליון א (תשרי תשע"ד), עמ' 40-29.

[158] איגרות לה-לז. ויש להניח שחכמי וויניציאה טרם שמעו על כך!

[159] אג' מג.

[160] נולד בגראדיסקא בשנת תמ"א, כבר בצעירותו יצא ללמוד בבית מדרש הגדול בגוריציאה, רבותיו המובהקים היו ר' יעקב ובנו ר' מנשה חפץ, מרבני העיר. בשנת תנ"ד עבר לווינציאה, והחל את לימודיו בישיבה. עם לימוד התורה שקד גם על לימוד השכלה מדעית ולהשתלם בלימודים כללים. בשנת תנ"ח עבר לפאדובה והשתלם באוניברסיטה את לימודיו ובחורף ת"ס תואר דוקטור: הוכתר ב'כתר הרפואה והפילוסופיה'. מני אז והלאה שימש בהוראה בעיר, וגם התפרנס בה. מן הצורך לציין, שבאותה תקופה, כיהן בעיר החכם הרופא ר' יצחק חיים קאנטאריני, הלא הוא רבו הראשון של רמח"ל. בקיץ תס"ו עשה רבי יהודה בריאל בפאדובה, ור' שמשון שימש לפניו, והלה הסמיכו לרבנות, והעריכו עד מאוד. בשלהי תע"א עבר לאנקונה, והתיישב בישיבתה, ולימים אף נשא את מרת רבקה בתו של רבו רבי יוסף פיאמיטה – רב העיר. עם פטירת חותנו בשנת תפ"א, ירש הוא את כסאו, ומעתה רבץ עליו עול הקהילה עד לפטירתו בפסח ת"ק. מח"ס שו"ת שמש צדקה.

מעניין לציין, שבדיוק בשנה זו – שנת ת"צ – שמעו יצא כרופא אמן וזכה לדברי שבח מן הוותיקן, בהיחלצו בימי המגיפה שהשתוללה אז באנקונה לרפאות גם נוצרים. למרות שהכנסייה גזרה לבל ירפאו יהודים אלא לבני דתם בלבד.

[161] בשנת תע"ד פרצה המחלוקת המרה באמסטקדם סביב השבתאי נחמיה חיון וספריו. הוויכוח התפשט עד מהרה בכל ארצות אירופה. בין היתר דרך אגרות-דחופות ששלח רבי משה חאגיז לרבני איטליה. מתוך יומן-האגרות של ר' שמשון שהיה באנקונה, נותרו חליפת מכתבים ערה ותוססת משנת תע"ה, סביב מלחמתם נגד חיון, פרסמם ישעיה זנה ב'קבץ על יד', ב (תרצ"ז), עמ' קנט-קצו, ועתה לא ידוע מקומם.

[162] איגרת נה.

[163] איגרת עא.

[164] איגרת נח.

[165] ר' שבתי מאריני אב"ד פאדובה, ר' דוד פינצי אב"ד מנטובה, ר' אברהם סגרי מקאסאלי ורבי יוסף אירגאס מליוורנו, ומגדולי הלוחמים בחיון.

[166] איגרת נו.

[167] איגרות, עמ' תיט.

[169] אגרות סב-ע, עד תחילת תמוז.

[170] אג' סא. את האיגרת הוא פותח בדברי הוקעה והטפת מוסר: "יום בצרה היום הזה, כי הובשת את פני הדברים מכוערים, ואני אנא אני בא, בכנפי יונה נחבא? מה אדבר ומה אצטדק, עם הדוברים עתק? כי קוויתי לאור ממך והנה חושך ענן וערפל. ועל כרחי שלא בטובתי אהיה מוכרח במעשי להיות לאחדים, עם הנחרים בך בקולות ולפידים. הלא ידעת שהחאגיז יום יום חורש עליך רעה, ועתה מקרוב כתב ר' שמשון מורפורגו למען יקהיל קהלות ברבים, והוא לא דבר עליך נכונה בתשובתו לחאגיז". ואחרי שהוא מונה שמועות שליליות אחרות עליו, הוא מוכיחו: "אומר שנתקררה אמונתי בענינך'

[171] אג' סב, י"ח אייר.

[172] סוף אג' סה.

[173] אג' סו.

[174] אג' עא.

[175] כתביו ננעלו בתיבה, שמפתח אחד שלה הוחזק בידי ר' ישעיה באסאן והשני בידי ר' נחמיה כהן מפיררה.

[176] אגרת עה.

[177] אגרות, עמ' רצג, שנו, תיג ו-תכ.

[178] איגרת עו.

[179] אגרות, עמ' רכ.

[180] אגרת פ.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

אור החיים

משחק הקלפים בחנוכה-תגובת חכמי ישראל לתרבות הפנאי והמשחק

פרשת וירא תשפ"ד