הילולת רמח"ל כ"ו אייר, חלק ב'
מבוא
איגרת
זו היא מענה לשאלת רבו רבי בנימין כהן מה היא סיבת מכאוביו.
תולדות
הנמען רבי בנימין הכהן.
רבי בנימין כהן, בחיר תלמידיו של הרמ"ז,
נולד בשנת תי"א, ובטרם מלאו לו עשרים שנה
כבר הגה בסתרי תורה. בשנת ת"ל ביקש הרמ"ז לעלות לא"י[1], אלא שרצונו להמשיך וללמד את
שני תלמידיו, וגם קהילת וויניציאה שרצתה להמשיך ולינוק תורה מרבה, שני דברים אלו
עכבו ממנו לעלות לא"י, כפי שכתב בניסוח לבבי לשני תלמידיו האהובים, באיגרות
מב' בחשון תל"א[2].
משלא עלה בידו ביקש להעמיד לו חבורה של תלמידים מובחרים ולהכניסם לפני ולפנים
בחכמת האר"י. עיקר דעתו הייתה על הרב"ך ועל ר' אברהם רוויגו[3]. בתחילת שנת תל"א שלח
מכתב לרב"ך קריאה לבוא אליו לוויניציאה ולהיכנס לסוד לימודיו ודרכיו:
"ואם רוח ה' בך נושבה, ותשוקת החכמה בלבך תחובה, הנה נא העיר הזאת קרובה. בא
ברוך ה' בנחת ובשובה, ועלי להטיב לך ביד רחבה, לרבות חכמה ברבות ישיבה, בשום לילות
כימים קימה בזמן שכיבה.."[4]. תיכף ומיד ארז רב"ך את
חפציו ויצא לדרכו והגיע לוויניציאה ביום ה' בטבת תל"א, וכעדותו: "שם
נתעלסתי באהבים ושתינו בצמא ממקור החכמה עד שבת נחמו"[5]. שבעה חדשים אלו שעשה תחת כנפי
רבו, הטביעו עליו את חותמם כל ימי חייו. נפשו של הרב נקשרה בנפש התלמיד עד סוף
חייו. בשלהי קיץ תל"א חזר לבית אביו והתארס עם בת זוגו[6].
מיד
אחרי נישואיו עבר לגור בעיר קאסאלי, ושהה בה כשלוש שנים, ושימש שם כרב. כל אותן
השנים היה בחליפת מכתבים עם מורו[7]. בינתיים, בתל"ג עבר
רמ"ז מעירו ווינציאה לכהן כרב במנטובה. בקאסאלי ינק רב"ך גם מבארו של
המקובל רבי שמשון באקי. לאחר פטירת אביו - בראשית שנת תל"ה חזר רב"ך
לעיר אבותיו 'אליסאנדירא' משנתבקש לכהן שם כרב, שם כיהן כרב במשך שבע שנים. בשנת
ת"מ שב והתכונן הרמ"ז יחד עם תלמידו הרב"ך לעלות לא"י[8], הרמ"ז רצה לייסד
בא"י ישיבה ללימוד קבלה, והחל לחפש בגלילות איטליה נדיבי עם שיחזיקו בעדו
להחזקת הישיבה. אלא ששומעי לקחו וצאן מרעיתו במנטובה לא אפשרו לרבם לעזבם. סיבות
נוספות מנעם בעד תכניתם: חולייה של אשת רמ"ז, וחולשת אשת הרב"ך בעקבות
לידת בנה[9]. בראשית שנת תמ"א נפל
רמ"ז למשכב, וביקש מאת תלמידו האהוב להתפלל עליו. כעבור שנה עבר לעיר ריג'ייו
כדי לכהן שם כרב, גם שם לא פסק קשרו עם רבו, עד לפטירתו בחג הסוכות תנ"ח[10].
מריג'ייו
נודע שמו בכל המדינה, ונחשב לפוסק גדול. ביתו שימש בית וועד לחכמי המדינה.
שד"רי ארץ ישראל התאכסנו בו. הנהגותיו היו כחסיד ופרוש. משכים ומעריב היה
בבתי כנסת ובבתי מדרשות, הרבה בצום. הקים חבורות לתורה ותפילה. העמיד תלמידים
רבים, מהם רבנים יושבי על מדין.
רב"ך
נפטר בי"ז בשבט ת"צ. כרוז יצא לקהילות ישראל לקרוא עליו מספד מר. רבני
פאדובה כתבו כך לרבי יחזקאל קצנלנבויגן בזה הלשון: "המלך הכהן הגדול אור
ישראל וקדושו המקובל האלקי כמוהר"ר בנימין הכהן זצוק"ל הנעלה מקרוב אל
בית מנוחת אולמו בליל ש"ק פרשת בשלח..."[11]. אגרת קינה על פטירתו שלח
תלמידו רבי יוסף אירגאס מליוורנו[12]. ואף רבי משה חאגיז שהתרעם
עליו ששאל את רמח"ל על מחלתו, קרא עליו 'חסיד הדור'[13]
כרוז
יצא לקהילות ישראל לקרוא עליו מספד מר. רבני פאדובה כתב כך לרבי יחזקאל קצ"ב
בזה הלשון: "המלך הכהן הגדול אור ישראל וקדושו המקובל האלקי כמוהר"ר
בנימין הכהן זצוק"ל הנעלה מקרוב אל בית מנוחת אולמו..."[14]. אגרת קינה על פטירתו שלח
תלמידו רבי יוסף אירגאס מליוורנו אל חתנו רי"ב[15]. ואף רבי משה חאגיז שהתרעם
עליו על ששאל את רמח"ל אודות מחלתו, קרא 'חסיד הדור'[16]. גם תלמידו רמח"ל, קרע
'קריעה' והרים עליו הספד בקול-בכי, ולאחר מכן קרא עליו 'קינה' המתחלת 'אלי תבל
ועריה ביום צרה כמבכירה'[17].
חיבר ספרים רבים: 'אלון בכות' על איכה
(תע"ב); עת הזמיר, שירים בדרך הקבלה (תע"ז); 'אהבת עולם' על אבות
(תע"ט); 'גבול בנימין' דרשות (תפ"ז); שאלות ותשובות, יצא לאור ע"י
הרב יצחק נסים בשנת תש"ל; מגלת סדרים: מנהגי ריג'ייו שסידר, נדפס ע"י
מכון שובי נפשי בשנת תשס"ב.
מבוא
לאיגרת
כאמור
במבוא הכללי: אחרי מחאתו הראשונה של ר' משה חאגיז נגד רמח"ל, בהתחלה ביקש האחרון
להשיבו מלחמה שערה ולא עשה זאת משום: "ואני באמת כי לולי כבוד הזקן הקדוש
[הרב"ך], אשר ידעתי כי חביב הוא לפני קוננו עד להרבה ובעדו הסתרתי עצמי עד
היום הזה, כי כן יאה לי להיות חולק כבוד לרב... אך כי איני חפץ לעורר קטיגוריא, כי
לשלום אנו צריכים, על כן בחרתי לי הדרך הזה שליו ושקט"[18]. בט"ו בכסלו ייעצו רבו
ר' ישעיה באסאן, לבוא לריג'ייו להמתיק "סוד עם מו"ר נר"ו, כי סוף
סוף יחיד בדורו הוא בגלילותינו והאמת מאר"ש תצמח"[19]. ואכן בכ"ז בכסלו שלח
רמח"ל לרב"ך מכתב ארוך רבת-עניין בו פירט את דרכיו ומהלכיו הן עם בני
החבורה והן תיאור ההתגלות המופלאות שהוא מקבל. בין השאר, רמח"ל מתארו בתארים
נפלאים ומגלה לו את שורש נשמתו: "והנה עתה אגיד להדרת כ"ת אמרים אמת
כאשר הודיע ה' אלי דברת כ"ת: כי ראש שבטי ישראל הוא, וכבר זיכהו ה' להיות שמו
הטוב עד אפסי ארץ... כי עד כ"ת הגיע הארה מהארת האר"י זלה"ה,
ובהיות כ"ת משורש קין, משורש יחזקאל הנביא, ובו נשלם תיקון הארה הא'. על כן
הנה בעוונותינו, חטאינו הוא נשא, ומכאובינו הוא סבלם, וגם העברת הערלה נמסרה
לו..."[20].
בד בבד עדכן על כך לרבו רי"ב: 'ובה אשר עומק הדברים גיליתי לו, מה שלא גליתי
באמת אל חברי עד היום הזה, כי לאשר יקר בעיני רום כבודו עשיתי זאת"[21].
אך
הרב"ך עצמו, במענתו לרמ"ל, הסיט מן הנושא הבוער, הלא הוא הטענות נגד
הכותב, אלא נאחז בדבריו הפלואים: א. שורש נשמתו. ב' סוד מכאוביו. הלה השיב אל
רמח"ל לבוא אליו וביקשו לשאול מן המגיד על שורש נשמתו, ולמה הוא סובל
לייסורים מרים שתקפו עליו. במכתבו, משבוע הראשון של חודש טבת, מתאר רב"ך
בצורה מזעזעת את רמת הייסורים ומכאובים התוקפים אותו. את האיגרת הוא פותח בקורת
רוח על שגילה לפניו את שורש נשמתו: "ומה מאוד שמחתי בראותי כי האדון דיבר בי
ובשרשי, אך גילה טפח וכיסה טפחיים. אשר על כן אחלי יכונו לפני הדרת כבודו";
וממשיך שיגלה לפניו את סיבת ייסוריו ומכאוביו: "מה טעם לאלו היסורים
המכוערים? כי אין יום שאין ברכתו מרובה מחבירו, מכף רגל ועד ראש אין בי מתום.
ובפרט בדמעתי ערשי אמסה. כי אין לי מנוחה כל משכבי בלילות. ויודע האלקים, כי
הגיעני כשחל צער וצרה, על בלי היות בי כוח לראות פני אלקים בבתי כנסיות ובתי
מדרשות כאשר הייתי עושה לשעבר, וצועק על העתיד לבוא: עד מתי קץ היסורין האלה? וכל
ימי צבאי איחל עד בא חליפתי. וזאת הייתה לי במחשבתי לידע: על מה הוכחתי במכאוב חזק
ואמיץ מידי אשר שפכו דמי ארצה כמה שנים? וסיכנתי
את עצמי בדרכי ה' כנודע. כמו כן נשאתי כפי בתוך קהל ועדה לעשות רצון אבינו
שבשמים, ואיך אפשר שנחליתי ונהייתי ענוש מוכה אלקים ומעונה, באופן אשר עוד לא אוכל
לישא כפי?... אחת שאלתי מאת אדוני: יתרצה בחסדו לנחמני מדאגת לבי, למען אדע מה
לעשות אם חפץ ה' בי, ולתקן מה שעותתי; כי צדיק ה' בכל דרכיו..."[22]. תיכף ומיד, בי"ב בטבת,
רשם רמח"ל את תשובתו על-פי התגלות המגיד: "חי נפשי כי באמת כדבר הזה דבר
אלי קדוש מדבר, אשר רק על חטא הדור ולתיקונו המה", וזו היא האיגרת שלפנינו. תיכף
עם קבלת המכתב, רב"ך הודה לו על הגילוי והודיעו שקרא עם חתנו ה'תיקונים' שכתב
ע"פ המגיד והדברים עשו עליו רושם גדול וביקשו לשלוח לו גילויים חדשים:
"רק בה' זאת נחמתי, כי חפץ ה' בי, כל זמן שהנשמה בקרבי, ויט שכמי לסבול ולשאת
את עון העדה, לכפר עליהם כגמול ידו הדה, על הכל יתברך שמו, כי הדין עמו"[23]. לא עברו ימים אחדים
ובי"ז שבט נקרא רב"ך לישיבה של מעלה.
התייחסות
פלאית זו של זקן וראש לכל המקובלים, תל תלפיות, הפונה ממרומי שנותיו, זמן קצר לפני
פטירתו, לצעיר – בן עשרים ושלוש, שטרם יצא פרסומו בעולם, להתדבק בנשמות קדושות
ולברר על סיבת מכאוביו! היא התמיכה החזקה ביותר בגדלותו השמימית של רבינו. ואכן
מתנגדיו ראו ותמהו על עובדא זו, הלא נכונה - בעיניהם[24].
אגרת
רמח"ל לרבי בנימין כהן
אחד
המיוחד צדיק יסוד עולם, כל יקר ראתה עינו אין דבר נעלם , עפיה שפיר ואנבה סגי
ומזון לכלא בה[25], נר"ו
שמחתי
ואגילה מאוד על אמרות קדש כבוד תורתו אשר כבדני, ואני לא אהיה כאחד עבדיו, וצעירי
תלמידיו, לצקת מים על ידיו, ולראות אור באור פניו הטהורים. יאמין כבוד תורתו, כי
באמת ובאמונה נכספה וגם כלתה נפשי כי יותן לי אבר כיונה, אעופה לקראת כבוד תורתו
להשתחוות לפני הדרת קדושתו. אך עתה הזמן, הדרך והעת מונע רוחני[26].
אולם לא אאחר כאשר יתנני אלקי ואמלא את חפצו בעזר השם.
ועל
אשר שאל על דברת תוכחותיו אשר הוכיח ה' את כ"ת באהבתו אותו, חי נפשי כי באמת
כדבר הזה דבר אלי קדוש מדבר[27],
אשר רק על חטא הדור ולתיקונו המה[28].
וזה הענין באורך ובבירור: הנה חלקו רז"ל בין יסורים של אהבה ליסורים שאינם של
אהבה אשר לכפרה הם. הנה ענין היסורים הם מניעת אור המדרגה הפרטית הנחשכת, כי עד
אשר לא ירד החשך והפגם לא תאיר הספירה באורה. והנה האיש אשר נתקן כבר בתיקון הצריך
לו לפי זו"נ, הנה בחפוץ לעלות על או"א אז ינתנו לו יסורי האהבה, כי לא
צרוף יהיה לבחינתם על כן יוסר. אך אין כאן ביטול תורה ותפלה אשר בזו"נ, כי
למדגרתם הוא מתוקן; אבל יסורי הכפרה הם לתקן פגמי זו"נ ששם מגיעים מעשי בני
האדם ולכן תורה ותפלה מתבטלים בהם. והנה כל צדיק העושה מצוה אחת פרטית למדרגתו, הנה
תהיה התיקון הפרטי שלו; כי מלבד חובת כל האדם המה התיקונים הפרטים האלה הכוללים כל
השרש. וצדקת כ"ת אשר עומדת היום לכפרה על כל ישראל, יחייהו ה' בהיות הדור לא
זכאי יסורים ניתנו לו רבים[29].
וסוף דבר: אף המצוה הפרטית אשר בה תיקן לפי שרשו כאשר כתבתי[30],
קטרג המקטרג וניטלה הימנו; כי כאשר הוסר כח ממשה, ממשיח וכל סובלי חולאים שלא
יוכלו לתקן תיקוניהם כמפורש בדברי רשב"י זלה"ה, כן הדבר הזה להם עוני
הגלות ומאסר הנשמות הגדולות, והתיקון בסבילה תלוי.
הנה
כאשר שמעתי הגדתי לכ"ת: ורופא כל בשר ישלח עזרו מקדש, יחלימהו ויחייהו לאורך
ימים ושנות חיים בקרב ישראל, אכי"ר
עבד
כולם, משה חיים לוצאטו
פאדובה
יום א' ס' ושנת מאל אבי'ך וי'ע'זרך ואת' שדי ויברכך [פרשת ויחי י"ב טבת ת"ץ]
*
אגרת
השניה והאחרונה לרבי בנימין הכהן
.JPG)
מבוא
המכתב
הנוכחי קשור לתוכן חיבור רמח"ל 'תקונים חדשים'. משסיים רמח"ל חיבורו
הראשון שמפי ה'מלאך קדוש ונורא', על קהלת, בשנת תפ"ט[31], החל לחבר את חיבור 'זוהר'.
אליהו נגלה לו ודרש את הכתוב 'והמשכילים יזהירו' לשון רבים: "תרין, חד
רשב"י וחד אנת חסידא קדישא... כל חד וחד בזהר דיליה דכלא מלה חדא, דא
שירותא ודא סיומא... דרשב"י פתח תרעין מאי תרעין דרקיע ודאי.. דיליה זוהר
קדמאה, וזהר דא לא אשתלים אלא נפק במאי דנפק. וביה אתנהיר עלמא עד השתא דאשלים זהר
לאתגלאה, וביה אתעבד זהר דא תנינא דביה ישתלם לאתחברא לישראל" ועם פרסום
הזוהר השני תבוא הגאולה השלימה[32].
תוכן
ומטרת החיבור הוא החשת וזירוז הגאולה. לדעת רמח"ל חיבורי הצדיקים שבכל דור
ודור המה תיקונים להחשת הגאולה, ברם, ספרי הזוהר עולה כל כולנה, וכפי שפותח את
חיבורו 'אדיר במרום': "מן התיקונים הגדולים שנתקנו בעולם היה ספר הזהר, כאשר
נאמר שבחיו בכמה מקומות ממנו עצמו, כי הוא לגאולה הכן, ולהצמיח ישועה לבית
ישראל"[33].
ספרי הזוהר הם כערי-מקלט, וממשיל אותם לתיבת נח, המציל את העולם ממי המבול 'המים
הזדונים'[34].
אולם, מחדש שספר התיקונים עולה על כולנה. וכך כותב באגרתו המיוחדת לרבו רב"ך
בחנוכה ת"ץ: "וכמה תיקונים נתקנו לישראל בזמן גלותם; הלא המה תיקון
המשנה, תיקון הגמרא, תיקון המדרשים, שכולם הם תיקונים פרטין. כולם צריכים איש
בזמנו דווקא... אך תיקון הזוהר הוא העולה על כולם, והנה סודו הוא הוא הפנימיות עצמו,
כי כל הפשט בחיצוניות הוא ... על כן עיקר התיקונים הוא הזוהר"[35].
להלן
הוא מבאר יסודות מכבשונו של עולם, והוא חלקו שלו בתיקון העולם. בכך שתיקון
רשב"י היה לשעתו, ונסתם, 'כי לא היה תיקון אלא לשעה'. אחר כך בא האריז"ל
וגילה שוב את אור הזוהר וחשף את כל ההקדמות הנצרכות להבנת הזוהר, ובבחינה זו נמשכו
תלמידיו אחריו[36],
אבל מדובר בבחינה מסוימת ב'פרטים'. אבל לו, לרמח"ל, הניח, כביכול, להתגדר בו,
והוא 'סוד ההנהגה', היינו סוד ההשתלשלות, להבין את מאורעות הזמן מבריאת העולם עד
סוף כל הזמנים, וזהו התיקון האמיתי, שקיים לעולם, וכלשונו באגרתו לרב"ך:
"שיהיה הענין זה קיים תמיד, שלא יפסק. כי כן ההשפעה תצא חדשה בסוד 'חדשים
לבקרים', כי זה סוד המן הבא בזכות משה... ועתה ברצות ה' להיטיב לעמו, רצה לגלות
עוד אורה חדשה מבחינת הזהר ג"כ... והוא בחסדו בחר בי".
פרסום
החיבור ותגובת המתנגדים
חיבור
זה התפרסם ברבים ע"י ר' יקותיאל גורדון באיגרתו לווינא[37] והעתיק לשונות ממנו (שהובאה
לעיל) לרבי יהושע העשיל אב"ד ווילנא (י"א אלול תפ"ט), לשונות שבנקל
עשויות לגרום התנגדות מולו, ואכן, לא יפלא, שרבי משה חאגיז, יריבו הגדול, אחז
בעיקר בלשון זה בטענותיו כנגדו[38], וכמוהו רבי יעקב הכהן פאפריש
אב"ד פפד"מ[39].
בעודו
עוסק בכתיבת החיבור עה"ת, כתב בחודש אב-אלול תפ"ט, ספר 'תיקונים חדשים';
ועל ספרו זה שמר מכל משמר, ולא גילהו לאיש. מפי אליהו נאמר לו שלא יתגלה אלא
באחרית הימים: " 'והיה לעת ערב יהיה אור', דא ודאי איהו אור דילך דאתגליא
בהאי חיבורא, דעד השתא במחשכים הושיבני, השתא ודאי, לעת ערב יהיה אור בסוף יומיא,
בזמנא דפורקנא אתקרי ביה העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, בהאי חיבורא ולכל היד
החזקה"[40].
מכל תלמידיו לא הרשה להעתיקו אלא לר' יקותיאל גורדון ולא ניתנה לו הרשות
אלא": "בחרם שלא להעתיקו עוד לאחר"[41]. ברם, שוב פרץ ר' יקותיאל את
גדר האיסור, ופרסמו, וגרם לתסיסה נגדית. לא הספיק לרמח"ל להשלים את שבעים
התיקונים וכבר פרסם ר' יקותיאל את דבר החיבור באיגרותיו לווינא (אלול תפ"ט),
ולא הסתפק בכך אלא שבנוסעו לוויניציאה נטלו עמו.
ר'
שלמה זלמן מלבוב, שהיה אהוב לר' יקותיאל ואחר כך מיריבי רמח"ל הגדולים, העיד
שר' יקותיאל "הביא אתו כתובים כללי הקבלה וגם ס' ה'שבעים תיקונים' אשר חברם
רבו הנזכר מפי מגידו להטעות ולפתות בהם את הבריות"[42]. מן המכתבים דלהלן אנו
מתוודעים על התסיסה שנגרמה בעקבות הפרסום.
נוסף
לרש"ז לבוב, הראה ר' יקותיאל את החיבור בתחילת חודש חשון ת"צ לרבני
ווינציאה, שעסקו אז בבירור הפרשה, ובמקום להרגיע אותם גרם לרתיחת הדמים. בינתיים,
רבו המובהק – רבי ישעיה באסאן, טרם ידע מחיבור זה. לראשונה הזכירו רמח"ל
באיגרתו לרבו בי"ג בכסלו ת"צ ואכן בהקשר לתגובתם של רבני ווינציאה. וכך
מצטדק לפני רבו ריב: "הנה אלה אנשי וינציאה, כראותם רק התיקונים אשר עשיתי,
שהם מעט מהרבה, כי כולם אינם מאתים דפים – נבהלו נחפזו אף [=כל-שכן] אם היו רואים
את כל ספרי..."[43]. כעבור יומיים חזר רמח"ל
לרבו ומתנצל לפניו על כך שלא הראה לו הספר בעת שהותו בביתו בריג'ייו: "ואמת
הוא שמה שראה כ"ת היה כטפה מן הים, כי יראתי להביא עמי הספרים האלה מפני
הסכנה"[44];
ובאותו יום שלח לרבו זה את הטופס המקורי של התיקונים ע"י רבי אהרן קאזיס[45], לא לפני כשהוא מצווה לר'
יקותיאל להעתיק ממנו העתק עבורו. רבו רי"ב וחותנו רי"ב עיינו בטופס של
רמח"ל: "וגם ערבו להם, וכי גמרו דבר לאשורו אשר דברי אלקים חיים
הם"[46],
ושניהם סמכו ידיהם על החיבור, לאור זאת פנו אל רבני וויניציאה שחקרו את הכתבים
להנמיך את להבת אש המחלוקת[47].
תיכף
עם קבלת האיגרת הראשונה מי"ב בטבת, וקרא את חיבור התיקונים, הכתיר רב"ך
את רמח"ל בכתר המלוכה, וכך הוא כותב באגרתו משלהי חודש טבת: "ששתי כעל
כל הון בקראי עם האלוקי חתני נר"ו שפ"ר התיקונים של האדון נר"ו,
ועליו יציץ נזרו, בהנהו כבשי דרחמנא, דגלי יתהון בהורמנא".
מבנה
החיבור
לאורך
כל התיקונים נמצאים גילויים מהנשמות: אברהם, יעקב, משה ואליהו ועוד, וכנראה,
שתכליתו הוא בחלק האדרא שבתיקון סט, בו מובא כל נשמה ו'תיקון' שלה[48], שכנראה הוא רמז לחברי חבורת
רמח"ל, והוא כאותה מתכונת של ששת תלמידי רשב"י[49] שישבו בצורת חצי-גורן בסדר
מסויים. הוא הדין, האריז"ל כאשר עלה ונתעלה בכפר מירון ללמוד ספרי הזוהר
לתלמידיו הקדושים, היה יושב במקום רשב"י ואת תלמידיו השיב בסדר מסויים 'כל
אחד לפי גלגולו'. הוא הדין בישיבת רמח"ל, שהוא היה בבחינת רשב"י או משה
רבינו והשפיע מאורו לחברי חבורתו הקדושה. רעיון זה מופיע בכמה מקומות בתיקונים,
דוגמא לכך בתיקון לא' מתגלה אליו מט"ט ואומר לו: "אנת נהירו דנהיר
בעלמא, ומינך מתנהרין כמה אחרנין לכל סטר"[50]. באיגרתו לרבו רי"ב,
מכ"ו טבת, באותו יום שערך את מכתבו לרב"ך, הוא מאריך במטרת חיבור
התיקונים ואופן עריכתו, בין השאר מפרט את החבורה הקדושה: "החברים אשר עמדי
השם ישמרם, הנה הראשונים שנים המה: כמה"ר יצחק מאריני וכמה"ר ישראל
טריויס, העומדים בכל סוד ומביטים לפנים. ואחריהם כל ישרי לב משכיל ומבין, וגם
כמהח"ר משה דוד ואלי, וגם כמהח"ר יעקב פורטי [חזק]. וכמה"ר ישעיה
רומאנין, וכמהח"ר מרדכי פיראריסי, וכמהח"ר יקותיאל אשכנזי [גורדון],
וכמה"ר שלמה דינה"[51].
הסתרת
שבחו
לעתים
היה משה רבינו מתגלה לרמח"ל ומשווה בינו לבין רשב"י, ופעמים רבות לא
המשיך רמח"ל בשבחו הוא. דוגמא אחת לכך: לכל אורך תיקון הט"ו מגלה לפני
הרע"מ שאשרי חלקו, ושסודות התורה נמסרו לרשב"י ולו. ברם רשב"י
התחיל התיקון והוא משלים אותו. ברם, משפט זה לא השלימו רמח"ל, אלא קטעו ב'וכוליה',
כאילו שלא רצה להאריך בשבחו הוא.
בראות רב"ך מילת וכוליה, היינו המשפט קטוע
באמצעו, ביקש הימנו לפענח את החידה, ולגלות את הגילויים הנוספים; וכפי שכותב לו
במכתבו האחרון: "והיה כאשר צ"ץ מהדרו עלינו, כן יציץ כל דבריו אלינו, ובפרט
בכמה מקומות שכתב וכו', אות הוא לרזין נפלאים, שלא רצה לגלות בכתב, אך טוב וחסד
יעשה עמנו שלא נכחד קימנו, מהנהו מילי מעלייתא, לעילא על כל ברכתא, כיום
שהרשות ניתנה לזכות את הרבים ולפתוח שערי בינה, גם
ארשנ"ו אעננה, להגות בהם בנפש רעבה, וצמאה לשמוע בקול דברו דגול מרבבה, ונזכה
ונראה במה"ב בזהר חבורו, בהלו נרו.. ובזכותו יבנה המקדש והאולם"[52].
על
בקשתו זו השיב לו רמח"ל איגרת זו: "אך באמת צר לי, אשר לא אוכל תתי את
שאלתו לפרש דברי ה-וכו' – כי אין רשות".
איש
אלקים קדוש הוא, אהוב למעלה ונחמד למטה, רבה אילנא ותקיף ומזון לכלא בה, נר"ו
הן
אמת כי למול הדרת כ"ת השתחויתי באגרתי אשר כתבתי אל מ"ו כמוהר"ר
חתנו נר"ו, כי יראתי פן אהיה על כ"ת לטורח בבואי לפניו חנם. אחר שבתי
וזממתי לאמר: הלא אראה לפני כ"ת כאשם, לבלתי הקריב על מזבחו שלומותי. ובין דא
לדא הביאו את האגרת לבי-דואר; על כן לא יכלתי לכלול אותה בה.
ואני
בשמחה כשלל רב ראיתי דבר כ"ת, אשר השקיף בעין קדשו לטובה על דברי התיקונים
אשר שלחתי, וכי ראה אמתת הדברים למען דעת כי מה' הוא – חסד אל כל היום עלינו. אך
באמת צר לי, אשר לא אוכל תתי את שאלתו לפרשו דברי ה - וכו' – כי אין רשות.
ימחול
נא, כמשפט לרוחו הטובה; ואם יזכני ה' לבוא להשתחוות לפני הדרת כבודו, כאשר עם לבי
היום – עוד אשרתהו ככל אשר אורשה, דבר לא אכחד.
ועתה
יהי ה' אלקים עמו להצליח כל מעשיו ולמלא כל משאלות לבבו הטהור לטובה לאורך ימים
ושנות חיים על ממלכתו ישראל, אכי"ר.
עבד
עולם, משה חיים לוצאטו
פאדובה
יום א' כ"ו לחדש טבת הת"ץ
[1] אגרות
הרמ"ז, ליוורנו תק"מ, אג' ו-ז.
[2] אג'
ח, יח. לרב"ך כתב: "כי מאת ה' היתה נסיבה, לצוות עלי מצוה לעיכובא,
בהגיע פרק אור למוצאי תשובה, רבתה עלי קהלת המון רבה, צועקת לנגדי בנפש דואבה,
וכואבה, אל נא תהי ממני נזנחת ועלובה, ורבה העזובה, עד כי גדל של"ה ועלי
נשגבה...".
[3] רוב האגרות
שכונסו ב'אגרות הרמ"ז' נכתבו בין השנים ת"ל-תל"ה, ובעיקר לשני
תלמידיו הבחירים: רב"ך ורא"ו.
[4] אגרות
הרמ"ז, אג' יח.
[5] שם, סי'
כו.
[6] 'עם
הנערה כבודה מ' נחמה בת הגביר הנעלה כמ"ר משה כהן רפא, א' ממוני ק' קסאלי',
ראה אגרות הרמ"ז, מהדורת ירושלים תשנ"ט, עמ' סו הע' 2.
[7] שם, סי'
כח-לב.
[8] מתוך מכתבו
של רב"ך אל רבו הרמ"ז מניסן ת"מ, נראה שהרב"ך היה היוזם
לעליית זו, ראה י' זנה, 'לתולדות השבתאות באיטליה', ספר היובל לאלכסנדר מארכס, ניו
יורק תש"ג, עמ' 95-93.
[9] אברהם
נפתלי צבי רוט, על תכניות העלייה של רמ"ז ותלמידו רב"ך, ציון, שנה טו
(תש"י), עמ' 148-146.
[10] כפי שמופיע
בראש הספדו של הרב"ך על רבו, גבול בנימין, דרוש מח. הספדו זה הוא מתאר את רבו
כאחד הענקים, בקי בנגלה ונסתר, מסר נפשו להוראה וכן ללימוד סתרי תורה. סיגף את
גופו בכל מיני סיגופים, פרוש וחסיד. שנים עסק בלימוד הזוהר כשהוא אינו נותן תנומה
לעיניו. פניו היו מאדימות בדרשו לקהל.
[11] אגרות עמ'
פז.
[12] אג'
מה.
[13] עמ' קסא, קסו.
[14] אגרות עמ'
פז.
[15] עמ' צט.
[16] ראה
לקמן הע' 24.
[17] אגרות, עמ'
פג; ספר השירים, עמ' קז-קי.
[18] י"ג
כסלו ת"צ, אגרת יב.
[19] אגרת יג.
[20] אגרת טו.
[21] אגרת טז.
[22] שבט
ת"צ, אגרת כ.
הפלא, שגם רבו הרמ"ז סבל
שנים רבות מייסורים מרים, כפי שמתואר לאורך כל איגרותיו. בחורף ת"ל מרמז למצב
בריאותו הלקוי: "והנה באסרי כי אסרוני חלישות ומכאובות", אגרות
רמ"ז, אג' ה. בקיץ תל"ב, מצטדק לרא"ו על אי השבת מענה בזמנו:
"חוסר שעת הכושר אשר לי, וחולי זה שחליתי ברגלי, לא נתנוני השב לאגרת
הנחמדת", אג' יב. בשלהי תל"ח כותב הרמ"ז: "גם כי אני מוטל על
ערש דוי", אג' טו.
[23] אגרת כב.
אמצע טבת.
[24] רמ"ח
באיגרתו אל רבני ווינציאה הארוכה ורבת-עניין נגד רמח"ל, מג' ניסן ת"צ:
"צר לי מאוד, במה שהייתי מחוייב
במעשי להראות כתב הרב השלם מוהריא"ב נר"ו [ר' יעקב אבוהב] בפני זקני
תורה, אשר המה ראו כן תמהו על כבוד החסיד הנאמן מהר"ר בנימין כהן מריג'ייו
זלה"ה, איך מלאו לבו להפיל תחינתו לפני מותו אל הנער הזה, לשאול לו ממגידו
סיבת חולייו? דדבר זה ודאי הוא דבר שאינו לפי כבודו ולא לפי כבוד ישראל, וגרם
חילול הי"ת גדול מאוד, דבר אשר לא ישוער, דא"כ הרי זה מוחזק לנביא. ואין
ביכלתנו כלל לשתוק על הדבר הזה...", עמ' קסא.
וכפל על כך באגרתו לר' שמשון
מורפורגו: "... ובעיני מה רע מאוד, איך יצאו שגגות כאלו מגדולי ישראל אלו
להביא ראיה ולדמות נער זה לשום אחד מאותם זהרי רקיע שנזכרו בהמלצת ר"י בשאן
נר"ו, וחסיד הדור כמו שהיה הרב מוהרב"ך ז"ל מלאו לבו לשאול לפני
מותו מנער זה כדי שישאל ממגידו סבת חליו – פליאה ממני נשגבה לא אוכל לה. הייטב
בעיני ה' לקבל כל פיטומי מילי בעלמא, שאין להם קיום והעמדה והם נגד האמת, והריסת
הדת והאמונה..", אג' עב.
[25] ע"ד
הכתוב דניאל ט, ד.
[26] אולי
צ"ל ממני.
[27] היינו
ה'מגיד'.
[28] ב'דעת
תבונות' (עמ' קפו) גילה רמח"ל שעל ידי עבודת הצדיקים שמתקנים את הרע, על ידי
שסובלים תמיהות וייסורים מרים, וזה לפי מעשיהם: "ולא מטעם השכר והעונש ודאי,
אלא כדי שיתוקן על ידם התיקון השלם" של גילוי ייחודו.
[29] הפלא,
שהרב"ך עצמו, בהספדו על רבו הרמ"ז, הרחיב את הדיבור על שחייו עבר
בייסורים, ושתכליתם הוא להזדכך: "כן חזית ליה לצדיק הזה. שהיה מוטל על ערש
דוי הרבה זמן, ונתייסר ביסורים קשים וכו'. והיה הוא בעצמו סובלן, ואומר שיהיה
לכפרת כל ישראל, כאשר פיו יקרא לכל איש אשר יקרב לבקרו", גבול בנימין, ראש
דרוש מח.
[30] נשיאת
כפים.
[31] ר' יקותיאל
באגרו משלהי תפ"ט, אג' ה. כבר בר"ה ת"צ ראוהו ר' רפאל ישראל קמחי
בשלימותו בבית רמח"ל, אג' כז.
[32] אג',
נספחות, אג' ג.
[33] אדיר
במרום, ירושלים תש"ן, עמ' א.
[34] שם, עמ'
טז-יז.
[35] אג' טו.
[36]
והרב"ך הוא מאחרוני התלמידים, ובו נשלם תיקון ההארה הראשונה, ולכן לא זכה
ל'הארה החדשה'.
[37] ראה איגרת
לב.
[38] "וכי
אין זו חוצפא ומינות?", עמ' שסט.
[39] "ושם
מדבר בגדולות, כאשר היה כותב עליו הפתי ר' יקותיאל", אג' קס.
[40] שבעים
תיקונים, ירושלים תשנ"א, סוף תיקון לט.
[41] מכתבו של
ר' יקותיאל עצמו אלר' יהושע העשיל מווילנא מאלול תפ"ט, נספחים, אגרת ב.
[42] מכתבו
הועתק בגביית העדות של רבני וויניציאה נגד רמח"ל, חשון תצ"ה, אג' עמ'
רסד. אגב, רי"ב מטיח דברים קשים ביותר נגד רש"ז לבוב
[43] אגרת יב.
[44] עמ' לא.
בשלהי תפ"ט היה בבית רבו, בדיוק בסיום כתיבת חיבור התיקונים! ראה איגרת יא.
כנראה שכוונתו מחשש סכנת איבוד כת"י
[45] סוף אג'
יד.
[46] ולכן,
מסיים רמח"ל: "ותלונות ר"מ חגיז וחביריו לא עלי הן, כי על ה'. הן
אמת כח הלשון עמוק וסתום וכולל בדבר אחד עניינים רבים, אמנם הקדמות כלליות יותר
מאשר אמר וגלה האר"י - אין יש".
[47] אגרתו של
רי"ב אל רמח"ל מחודש אדר ,אג' לט.
[48] תיקון סט,
עמ' קלב-קמט.
[49] רבי פנחס
בן יאיר, רבי אלעזר, רבי יהודה, רבי חייא, רבי חזקיה ורבי יוסי.
[50] עמ' עג.
[51] אג' כד.
בחודש ניסן ערך מכתב ארוך לרבו רי"ב גם בדברים העומדים ברומו של עולם, ומצטדק
שאין לו רשות לגלות הכל: ולא אוכל בכתב להעלות את הכל, כי אם פה אל פה, כאשר ירצה
השם", סוף אג' נ.
[52] אג' כב,
והיא האגרת האחרונה של הרב"ך.
תגובות
הוסף רשומת תגובה